"אחד על אחד" משרשר מפרק לפרק תיעוד של פגישות שהתקיימו באמת בין אנשים שונים בהיסטוריה הקרובה. הוא מוצג כספר מלמד, מעורר מחשבה ומשעשע, והיד נמשכת לפתוח את הספר ולהתחיל להתענג. אבל כמה אפשר ליהנות ממפגש ב־1931 בשם "אדולף היטלר מופל על הכביש על ידי ג'ון סקוט אליס", שהוא הפרק שפותח את הספר ומעורר חלחלה לא פחות משהוא מעורר מחשבה? או מהקטע "הדוכסית מווינדזור מסבה לתה עם אדולף היטלר" בברכטסגאדן, 1937 – המפגש המסיים, שהוא לא פחות ממצמרר?
נזכרתי בספרו של עמיחי שלֵו "וולקשטיין", שאותו סקרתי כאן לאחרונה, שבו הגיבור נושא הרצאה על נאציזם ופופ, ואומר בין השאר: "דיברנו מספיק על השמדה? לאנשים נמאס כבר לשמוע?… אנו חייבים לפנות אל האזוטרי. אל הפופ… הנאציזם נהיה משהו שאפשר לצחוק לו, לא לקלל אותו… במובן מסוים זה ניצחון פירוס. ניצחון שיש לו מחיר תרבותי. העיסוק בתפל ובאנושי… גורם לנו להיות סלחנים…". כל הכבוד ל"וולקשטיין" ולכותבו. הוא ניבא בדיוק את קטעי המסגרת בספר הנוכחי.
אמנם רוחשים ברקע הקטעים האלה אימה ואופל, אבל מה שהם מספרים לנו בגלוי הוא על רכבת הצעצוע החשמלית של גרינג ועל הדוכסית מווינדזור שנזכרת ש"לא יכולתי להסיר את עיני מהיטלר… מטווח קרוב הוא עושה רושם של אדם בעל עוצמה פנימית גדולה", וממשיכה להשתפך: "עיניו היו באמת יוצאות מן הכלל – נמרצות, לא ממצמצות, מגנטיות…". ואז, מעיר המחבר, מופיעה "הערה הראויה להיזכר", היא "מחמיאה לו על האדריכלות הנפלאה שראתה במהלך הביקור…". תשובתו של המוחמא היא שלכדה את תשומת ליבו של המחבר: "הבניינים שלנו יהיו חורבות משמעותיות הרבה יותר מאלה של היוונים, משיב הצורר בנימה מסתורית…". אכן, הוא צדק. אלא שזה קרה באיחור טרגי של כמה שנים, ולמורת רוחם של מספר אנשים כגון הדוכסית מווינדזור ובעלה, המלך (לשעבר) אדוארד השמיני, שהתחברו מאוד אל הנאצים. לטעמי, ראויה הייתה יותר רגישות בבחירת הפגישות בספר שאמור לענג ולשעשע.
הצצה אל מאחורי הקלעים
הספר בנוי כשרשרת, שבו דמות א' פוגשת את דמות ב' שפוגשת את ג' וכן הלאה, עד שהדמות האחרונה פוגשת את א' מהפרק הפותח. יש בו אכן פרקים מעניינים, ביניהם כאלה שבהם הקורא סופג משהו מרוחם של אנשים בעלי נפש גדולה וחזקה, גיבורים על פי דרכם: הלן קלר, החרשת־אילמת שהתגברה בנחישות על מגבלותיה והפכה לדמות מופת; מרק טווין החם והרגיש; בפרקים אחרים מתוודע הקורא לבורות, לשטחיות ולטיפשות שמאחורי החזות המפוארת של גיבורים כמרילין מונרו ואנדי וורהול, ולגסות – שמוכרת גם מנסיבות אחרות – ולכוחנות של חרושצ'וב. ג'יימס ג'ויס ופרוסט, בעיקר ג'ויס, מתגלים בקטנוניותם וכיוצא באלה.
יש סוג של שאר רוח וגדולה של קסמים, גם אם מקורם באחיזת עיניים, במפגש של הקוסם הודיני עם תיאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב ב־1914. ובפרקים רבים אנו זוכים בהצצה אל מאחורי הקלעים של המפורסמים, היפים והעשירים, ומוצאים מעט גדוּלה והרבה ריקנות ושעמום. בפרקים על פגישותיהם של אלביס פרסלי ופול מקרטני אנחנו מתוודעים אל תהליך ההתבגרות וההתפרסמות של אלביס ושל מקרטני בשנות ה־60, ובפרק על מקרטני ונואל קווארד ישנה תזכורת לדורות הקודמים של הבידור והפרסום – זה של שנות ה־40 וה־50.
יש בזה סוג של התפארות בשמות מפורסמים ("Name Dropping“) ורכילות משעשעת כפי שמובטח על גבי הספר. אבל כאשר מוזכרים אנשים כדני קיי – השחקן־זמר־בדרן, בראיין אפשטיין – אמרגן ה"ביטלס", וסמי דייויס ג'וניור – זמר ובדרן מוכשר שנאבק כל חייו כנגד הגזענות בארה"ב, כולם כוכבים גדולים של עולם הבידור בעבר, צפה השאלה: מי עוד זוכר אותם? הפרקים על אודותיהם לעיתים נחמדים ומשעשעים, מתובלים בקמצוץ רשעות, בכפית הומור ובטיפות של נוסטלגיה – אבל את מי זה מעניין?
כך למשל נואל קווארד, בדרן ומחזאי שהיה מפורסם, ובצדק, בזמנו בשנינותם של הטקסטים שחיבר, מתגלה כאן כסנוֹבּ מעמדי דוחה וכשמרן שמתעב את העולם החדש שיצרו ה"ביטלס": "הרעש לאורך ההופעה היה מחריש אוזניים ולא הצלחתי לשמוע מילה… היסטריה המונית מטעמים מסחריים, או מכל טעם שהוא, תמיד מחליאה אותי… ". והוא מסכם: "עדיין לא ניתן להכריע אם יש להם כישרון… הם מקצועיים, יש בהם קסם תמים כלשהו, וברוב חסדם לא נשארו על הבמה זמן רב מדי…". ובכן – סנוב ושמרן. לא משהו נדיר בעולמנו. ואת מי זה עוד מעניין? בקיצור, אפשר ללמוד מן הספר על פער הדורות ושינוי הטעם, אבל אין בזה כל חדש. ובינתיים נואל קווארד נעלם מהזיכרון, ואת שירי ה"ביטלס" מנגנים גם בקונצרטים של "הפילהרמונית בג'ינס".
מעניין להיפגש עם ג'קי קנדי, עם סלינג'ר ("התפסן בשדה השיפון") והיצ'קוק, ומרענן לקרוא את דבריו של מייקל ג'קסון על המפגש עם מדונה: "הייתי במשקפי שמש ואני יושב שם… מנסה להיות נחמד. ואז פתאום היא שולחת יד ומורידה לי את המשקפיים. אף פעם לא הורידו לי את משקפי השמש, אף אחד… אני הדייט שלך עכשיו, היא אומרת לי, ואני שונאת כשאני לא יכולה לראות את העיניים של הדייט שלי…". למי שמחפש תותחים כבדים יותר, ישנן גם פגישות של סטלין, טולסטוי, גורקי, צ'ייקובסקי ורחמנינוב, ודווקא באלה אפשר למצוא רסיסי תוכן ודיאלוגים, מידע היסטורי מעניין או שיקופים מוצלחים למדי של הדמויות. נוגע ללב הפרק על אוסקר ויילד שהפך לעני מרוד אחרי שחרורו מהכלא, אפילו אם העילה היא מפגש עם הסופר פורד מדוקס פורד ("לא כל הנוצץ זהב").
טיפשות, ריקנות וחד־גוניות
אלה הם חוזקותיו וחולשותיו של הספר, בעיקר בגרסתו העברית, מעבר למה שצוין בראשית המאמר. רבים מן האנשים, המקומות ופרטים נשכחו מאז, או שמלכתחילה אינם מוכרים – לפחות לישראלים. למשל: מי עוד זוכר מה זה "אַלקָה זֶלצֵר"? (אבקה לבנה, מומסת במים, נגד צרבת). נשכחו גם אנשים ידועים בזמנם כגון אוולין וו (הסופר), טרנס טיינן (מבקר התיאטרון) ואלק גינס (שחקן קולנוע־קומיקאי מצליח), שרובם השתייכו לעולמה של השכבה הגבוהה הבריטית שגם היא ירדה בינתיים מגדולתה. על ג'ון סקוט־אליס, הווארד הוקס וקאבי ברוקולי (זה השם, ממש!) גם הח"מ לא שמעה מעולם. בנוסף, רבות מהפגישות נראות תאומות זו לזו אם מוחקים מהן את השמות. ריקניות, חד־גוניות, לא מחדשות דבר. מוטב היה להסתפק במחצית החומר ובמקום זה להתרכז באיכות.
נראה, ואולי זו האמת, שמבחר הדמויות היה מותנה בהימצאותם המקרית של יומנים וביוגרפיות, או בזיכרון האישי והסלקטיבי של ידידי הסטיריקן־המלקט. הרעיון ליצור שרשרת מאוסף מפגשים או היתקלויות הוא רעיון נחמד, והספר מספיק מסקרן ופיקנטי, קליל וקריא, כדי להפוך לספר מכיר. אבל כאמור, הוא מעורר תחושה המזכירה "שוק פשפשים" שהכול בכול נערם בו בערבוביה על הדוכנים, והטיפשות והריקנות שמתגלות ברבים מהפרקים אינן מחמיאות. אפשר ליהנות מהקריאה, אבל ממש לא נורא אם מדלגים פה ושם על איזה מפגש.
אחד על אחד
101 פגישות שהיו באמת
קרייג בראון
מאנגלית: ירון בן עמי
ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2018, 447 עמ'
