פרשת ויצא: מסילה בין נֵכר למכורה

חלום יעקב מתרחש בעקבות חשכה פתאומית:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

יעקב, איש תם יושב אוהלים, אינו יודע לנווט בשדות כאחיו, והוא פוגע במקום בעקבות חשכת ביאת שמש פתאומית. ואין פגיעה אלא הגעה מקרית, נפילה תשושה בלי כוחות בסוף יום של בריחה (ר' יוסף בכור שור). ואין מקום אלא סתם־מקום, כל־מקום, ותווית היידוע ("במקום", "מאבני המקום") סותמת ולא מיידעת, שהרי על עצמו העיד יעקב "ואנוכי לא ידעתי" והופתע לגלות כי "הנה יש אלוהים במקום הזה". רק אנחנו, הקוראים, מבקשים לקשר אסוציאטיבית את "המקום" עם "המקום הנזכר במקום אחר" (רש"י), אך עבור יעקב זוהי הנקודה במרחב שבו באה עליו השמש והתנים התחילו ליילל מסביב. וכאן, איש תם יושב אוהלים תועה בדרך ונרדם. אבל רגע לפני שהערב יורד ומערבב את מראה העולם הזה מצליח יעקב אבינו לראות בכמה אבני שדה כריות וחשכת השינה הופכת עבורו למראה דרכה נשקף חלום הסולם, שנאמר "באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים" (לאה גולדברג).

נתכסה נא בחשכת שנתו של יעקב ונהרהר בשאלה מה ראה יעקב. יש מן הראשונים שדרשו את מראה הסולם כמין חומר. סלם הלא הוא סמל בשיכול אותיות, ובגימטרייה "סיני". ומבעד לסמל הסולם נשקף לכל אחד מן הפרשנים מחזה אחר: אבן גבירול ראה בסולם נשמה, ובמלאכים העולים ויורדים את מחשבות האדם העולות מעלה ויורדות מטה. בר קפרא ראה בסולם ובמלאכים אלגוריה לעבודת הקרבנות והמקדש (בראשית רבה סח), ואילו הרמב"ם ראה במלאכים נביאים העולים במעלות החכמה על הסולם שבין השמים הרחוקים והאדמה שלמטה (מורה נבוכים א, טו).

כנגד כל הפירושים המופשטים הללו הזדעק דון יצחק אברבנאל וצעק – הלוא יעקב הוא זה החולם! מה לאיש הנמלט מחרב אחיו ולחזון נבואי על הנשמה העולה מעלה, ומה ליעקב "בהיותו בדרך עייף ויגע" עם עבודת הקרבנות והקטרת הקטורת?! במילים אקזיסטנציאליסטיות מבקש מאיתנו אברבנאל לקרוא את הסמל כמחזה נבואי רלוונטי למצבו של יעקב הבורח מיד עשו.

חלום ציוני

שני פירושים גדולים למראה הסולם נענו לשאלת ההקשר. פירוש עתיק, ששורשיו במדרש ופארותיו בפרשנות ימי הביניים, הציע לראות בסולם סמל לזמן. בסולם הזמן עולות ויורדות מלכויות. לא רק יעקב נודד, העולם כולו נודד עימו; לא רק יעקב נמצא תחת אימת אחיו, העולם כולו ניתן ביד מלכות הרשעה. אך בתוך סולם הזמן יש דבר אחד יציב: "והנה ה' ניצב עליו". חזון הסולם מעניק ליעקב ולכל בניו שיברחו אחריו מפני עשו איזו נקודה ארכימדית במרחב. למרות שאתה נטוש ובאה עליך השמש, למרות שמעליך מטפס בסולם עשו, ה' ניצב עליך וסופך לעלות בסולם.

פירוש מודרני הציעו כמה חוקרי מקרא ששמו לב לכך שמילת המפתח לכל חלום יעקב, הסולם, היא יחידאית וחידתית, וכמותה גם הצירוף "שער השמים". גם קריאת יעקב "אין זה כי אם בית א־להים" מפתיעה כשהיא נשמעת מפיו של אדם הלן תחת כיפת השמים ומתכסה בכוכבים בלבד. אפשר לפתור חידות אלו אם נבין כי הסיפור מבקש להיאבק בשער־שמים חלופי. יעקב נמצא בדרכו למסופוטמיה, שם "שער השמים" מזוהה עם בבל והמגדל אשר בתוכה, מגדל שאליו מטפסות מדרגות המכונות simmiltu (סולם בשיכול אותיות למנ"ר). יעקב הלן בשדה רואה אם כן שער שמים אשר "אינו בנוי תועפות לבנים ואספלט, אך הוא אכן מגיע השמימה, וה' בכבודו ניצב עליו. אך תוהו המה מגדלי בבל ואין ממש באליליהם" (יהודה אליצור).

לפי פירוש זה יעקב חולם חלום ציוני. מסופטומיה שאליה הוא מהגר אינה שער השמים. היא שער הבלבול והמבוכה, והסולם אל השמים לא נמצא שם אלא כאן, במקום שאותו הוא עוזב, בבית אל שבארץ ישראל. המפתח לפי פירוש זה להבנת החלום מצוי במילים "אין זה כי אם בית אלוהים" – זה ולא אחר.

דיאלוג בין תמונה וקול

במילים המעטות שנותרו לי אבקש להציע פירוש משלי, שלמדתי מסבי, ד"ר עוזיאל מאלי ז"ל, ומצאתי בו את שביקשה נפשי. סבא אמר כי בחלום יעקב יש מראה ודיבור, קול ותמונה, ויש לפרשם יחד. המראה הוא "סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ־לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ", והמילים המבארות אותו הן הבטחת ה' ליעקב "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת". המראה והקול משוחחים זה עם זה. כנגד מראה מלאכי אלוהים שעולים ויורדים בסולם מובטח יעקב כי ה' ישמור אותו בלכתו ובשובו. המילה "סולם" איננה הסלמית המסופוטמית; היא מילה עברית, שהמ"ם שבה אינה שורשית והיא גזורה מהשורש סל"ל.

הסולם הוא מסילה סלולה בין הכא להתם – בין ארץ כנען שאותה עוזב יעקב לכל הגלויות ובין ארץ לשמים. המסילה התמונתית היא סולם המלמד על הקשר התמידי שבין ארץ ושמים, קשר שביטויו הוא השגחה ושמירה, והמסילה המילולית היא הדרך הסלולה שבתוכה המהלך, העולה בסולם, מבקש את תפילת הדרך ("בכל אשר תלך", "בדרך הזה אשר אנכי הולך", "ושבתי בשלום"). "שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל־עָרַיִךְ אֵלֶּה", מפציר ירמיהו (לא, כא). שית ליבך לסולם, אומר הקב"ה ליעקב – הנה יש סולם סלול בין הכא להתם, בין ארץ לשמים, בין נֵכר למכורה. והסולם איננו תלוי במגדלים הגדולים שבבבל, הוא נשען על ראשו של החולם היודע בכל בריחותיו ומסעותיו למצוא אבן, להניח עליה את הראש ולחלום מתוכה סולם סלול כל הדרך חזרה.