"אני לוליין שהולך על חבל מאד דק"

יום חמישי בלילה, כמעט חצות. שולי רנד מסיים הופעת פתיחת סמסטר באוניברסיטה העברית בירושלים ואנחנו נפגשים בכניסה לשוק מחנה יהודה ההומה אדם. שולי יורד מהמונית והשאלה הראשונה שבפיו היא, כמובן, איפה אפשר לקנות סיגריות. בדוכן הסיגריות הדחוק כבר מצטופפים סביבו מספר צעירים ומספרים לו בהתרגשות עד כמה נהנו מהאלבום החדש שלו. הוא מקשיב בתשומת לב ומודה להם בביישנות, קונה חבילת סיגריות ועשרה כדורי פלאפל ואנחנו פונים לשבת במרכז "שמיא" הסמוך לשיחה אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

שולי מתיישב על הכיסא ומדליק סיגריה. הוא מתעניין בשיעור בחסידות שנמסר כאן הערב, ומציץ בדפי המקורות המונחים על השולחן. השיח אישי, קרוב ונטול מניירות ותוך רגעים בודדים אנחנו כבר מדברים על החיים עצמם.

אנחנו מתכנסים לקראת מופע ההשקה של אלבומו החדש "רצוא ושוב" שייערך ביום חמישי הקרוב במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב ומבקשים לדבר איתו על חייו, על המקום שממנו צמח, על המסע האישי, הרוחני והמקצועי שעשה עד עכשיו וגם על החלומות לעתיד. "גדלתי בבית מאוד טוב, אפשר לומר למזלי", הוא פותח. "אבא ואמא שלי היו אנשים עם נפש רחבה, עם הרבה אהבה לפני הכול. אחד החברים שלי שהיה בלוויה של אבי סיפר שהדבר שהכי הרשים אותו היה שבכל ההספדים רק דיברו על האדם שהוא היה, ורק בסוף מישהו הזכיר שהוא גם זכה בפרס ישראל. אבי היה 'מענטש', יהודי מאוד אופטימי, למרות שעבר את מלחמת העולם השנייה.

"הוריי, בלהה ויעקב רנד, הכירו במחנות עבודה ברומניה. אחרי שאבי עלה לארץ הוא חיכה לאמי עד שתעלה ואז הם נישאו. אמי הגיעה ממשפחת פוירשטיין. אחיה היה פרופ' ראובן פוירשטיין ואבי השתלב במשפחת פוירשטיין. הם היו חבורה רצינית מאוד, אנשי חינוך. הם היו קשורים לחסידות ויז'ניץ ומצד אבי היינו שייכים לחסידות רוז'ין וסדיגורה. סבא רבה שלי שלום יוסף, שעל שמו אני נקרא, היה עובד ה' ובעל תפילה גדול וגם סבא שלי, לייביש רנד, היה בעל התפילה של האדמו"ר מסדיגורה בתל אביב. כולם היו אנשים מאוד אופטימיים".

מלאכים באסם

היו בבית תסמינים של דור שני?
"הם באו ממחנות עבודה, לא ממחנות ריכוז. לא היו תסמינים, לא היה 'תגמור הכול מהצלחת' וגם לא תריסים מוגפים. נכון שהם נפגשו בזוועות המלחמה, אבל הם עברו את זה בהרבה כוח והרבה אופטימיות. במובן הזה אני לא דור שני".

באיזה עולם תרבותי גדלת?
"הבית היה מאוד פתוח תרבותית, מאוד עשיר. הוריי היו בשליחויות בצרפת ואני זוכר בבית המון תקליטי שאנסון שהשפיעו עליי בתת־מודע כנראה, כי ביצירה שלי אני מאוד קרוב לשאנסון, לשירה שהיא סיפור".

ומה מעצב את העולם הרוחני שלך כילד?
"מה שמאוד השפיע עליי היה המוות של אחי אהרל'ה בגיל צעיר. היינו בשליחות בפאריז והוא למד כאן בארץ בישיבה בנחלים. כשהייתי בסביבות גיל ארבע וחצי התברר שהוא חולה ועזבנו את פאריז ואותי שלחו לגדול אצל דודה שלי בנחלים. במושב קיבלתי שוק תרבותי. הגעתי מפאריז, ילד שהולך עם מכנסי שלושת־רבעי, ישר למושב נחלים. הייתי ילד שהולך לפי התלם ואפילו סוג של ילד מחונן. בגיל ארבע וחצי כבר ידעתי לקרוא בלי ניקוד והייתה לי שפה מאוד עשירה. היה נראה שאני הולך להיות ילד טוב כזה. הייתי בן חמש וחוויתי אז חוויות מיסטיות מאוד חריפות. הייתי הולך לאסם, עושה טקס ורוקד ובראש של ילד כבר חשבתי שאני רואה מלאכים. הייתה לי תחושה מאוד חזקה של סוד. היה לי משהו שלא יכולתי לשתף עם אף אחד ומאז העניין הזה של הסוד הוא משהו שהולך איתי כל חיי. כששואלים מה יש באדם שמושך אנשים, בעיני זה הסוד.

"כשאהרל'ה נפטר הביאו אותי לשבעה ואמא שלי ניסתה להסביר לי את המציאות ואמרה לי 'א־לוהים לוקח אליו את הטובים'. שם משהו נשבר באמונה שלי. אמרתי לעצמי – אם ככה, לא מתאים לי להיות טוב, שלא ייקחו גם אותי. מאז הפכתי להיות ילד בעייתי. שנה אחר כך נולדה יהודית אחותי עם תסמונת דאון ושם חוויתי מצד אמא שלי משבר באמונה עמוק מאוד. בתמימות שלה אמא שלי באמת לא הבינה. הייתי שומע אותה אומרת 'מה עשיתי רע?', כי היא באמת הייתה אישה מאוד מאמינה ומקפידה במצוות. כשאחותי נולדה זה היה לפני חמישים שנה, לא ידעו איך לקבל ילד עם תסמונת דאון. זה לא כמו היום שיש פתיחות לילדים מיוחדים".

"תמיד כששואלים אותי מתי יצאתי בשאלה, אני עונה בגיל חמש. מאז המשכתי ללכת במסלול הרגיל אבל משהו השתנה בתוכי. התחלתי להיות ילד בעייתי. מצד אחד הייתי ילד מאוד טוב עם עיניים טובות כאלה, אבל הקשר שלי עם שמירת התורה והמצוות נהיה מסובך. ההורים שלי לא ידעו מי אני. בבני ברק הייתה שכונה שקראו לה 'הרפת', שהייתה מובלעת כזו ושם היו מסתובבים כל מיני נערים. כשבגרתי התחלתי ללכת לשם ומאוד אהבתי כדורגל, אז הייתי הולך לראות משחקים בשבת בפתח־תקווה עם בני הדודים שלי, בהתחלה ברגל ומהר מאוד כבר נסעתי בשבת, ואני אז בסך הכול אז בן אחת־עשרה".

העצה שהצילה מהרבי מסדיגורה

יש לך אחיות אבל אחרי פטירתו של אחיך אתה הבן היחיד בבית.
"הייתי הבן היחיד שנשאר. אהרל'ה היה ילד מוצלח, מחונן מאוד, ממש הילד הטוב, ואותי הם לא הצליחו להבין. לא הייתי ילד מרדן, אלא ילד נחמד מאוד, אבל היה בי הסוד הזה של המשבר עם א־לוהים".

ואיך אנשי החינוך בבית מקבלים את זה?
"גדלתי בבני ברק, בית ליד הבית של הרב אשלג. ובהתחלה הרבה זמן הסתרתי את ההתנהגות שלי מהם. היו באים אנשים ואומרים להוריי שראו אותי בכל מיני מקומות, אבל הם קיבלו אותי מאוד יפה. בהתחלה הייתי בבית ספר 'סגולה' שהיה תורני יותר, אחר כך הלכתי למכינת אור עציון והתחלתי להסתובב. משם עברתי לישיבה התיכונית בתל־אביב וזה היה למעשה המפגש הראשון שלי עם תל־אביב. התחלתי להכיר את כיכר דיזנגוף של שנות השבעים, עם כל מה שהיה לתל אביב להציע אז. כשהוריי לא היו יודעים מה לעשות איתי הם היו שולחים אותי ל'דוד ראובן', פרופ' ראובן פוירשטיין. הייתי מגיע אליו והיינו מדברים והוא מאוד האמין בי. הוא כל הזמן אמר להורים שלי שלא ידאגו והרגיע אותם.

"ההורים שלי קיבלו עצה טובה מהאדמו"ר מסדיגורה לאהוב אותי יותר וזה הכול. היום כל אחד יודע להגיד את זה, אבל אז זה היה משפט מאוד נדיר. היו מלחמות עם ההורים, אבל הם מאוד הכילו אותי. אני זוכר שמאוד לא רציתי לצער את ההורים. פעם אבא שלי עבר אצלי בדירה ברמת גן בדרך לתפילת מנחה של שבת, כשכבר לא הייתי דתי. פתחתי לו את הדלת והוא הריח את הסיגריות ופתח עיניים כאלה תמהות: 'שולי, אתה מעשן?'. ממש נדהם. אבל חוץ מזה היו לי שיחות איתו כשכבר הייתי חילוני לגמרי ומאוד כיבדתי אותו. אף פעם לא הסתובבתי לידו בלי כיפה ודווקא בגלל שהם לא הלכו איתי ביד קשה, לא הייתי צריך למרוד. חברים אחרים שלי שנתקלו בהתנגדות היו במלחמות נוראיות עם ההורים. אני זוכר חבר אחד הולך ביום כיפור עם סיגריה מרוב רצון להתריס, אבל אצלי הכול היה יותר רגוע כי הם קיבלו החלטה קשה להכיל אותי ובסופו של דבר זה היה משתלם".

מה קסם לך בתל־אביב של אותם ימים?
"חופש, חבורת לול, אריק איינשטיין".

הייתי חייב 25,000 שקל לבעל הבית. התקשרתי לאמא שלי ואמא אמרה לי תבוא לקחת כסף אבל תדע לך שהסבים שלך היו כולם עובדי ה' גדולים מאוד, ולא היה יום אחד שהם לא הלכו לעבודה. באותו רגע הבנתי שאני חייב לעבוד ולהתפרנס ויצאתי עם ההצגה 'יארצייט'

נפגשת עם אריק איינשטיין באותה תקופה?
"את אריק איינשטיין הכרתי קצת. הייתה לי חיבה מיוחדת אליו כבר בתור ילד. ולמרות שכל החברים שלי אהבו את צביקה פיק וזמרים אחרים, אני נורא אהבתי את אריק. קיבלתי את זה מהבית, מאחיות שלי, והוא השפיע עליי. אגב, עד היום כל מיני דברים בחיים שלי מושפעים ממנו. למשל העובדה שאין לי רישיון נהיגה. אני זוכר שביקשתי מאמא שלי לסרוג לי סוודר פתוח כמו שהוא היה הולך. יום אחד יצאנו חבורה של נערים לרחוב ופתאום צועקים לי החברים 'הנה אריק איינשטיין, תלך אליו'. רצתי אליו וביקשתי חתימה והוא אמר לי 'ילד לא יפה, אתה עם כיפה, לך הביתה'.

אחרי הרבה שנים כשכבר הייתי שחקן פגשתי אותו. הוא ידע עלי הכל, ידע בדיוק באיזה סרטים שיחקתי ונפתח בינינו משהו. הוא לחץ לי את היד והסמקתי עד שורש נשמתי. כשסיפרתי לו את הסיפור על הילד שביקש חתימה הוא אמר לי 'די, אנשים ממציאים כל מיני סיפורים'.

הוא אהב את האלבום שלי 'נקודה טובה' והתקשר להחמיא. ארבע שנים לפני שהוא נפטר הייתה לנו שיחה משונה שבה הוא דיבר רק על המוות וכמה הוא מפחד ממנו. כל השיחה הייתה ממש מדכאת על חרדת המוות ולא הצלחתי לשמח אותו".

מהבופור למכירת קישואים

"התחנה הבאה הייתה הצבא ולהפתעתי הלכתי ליחידה קרבית. שירתּי בשקד אחרי שהיא פורקה והרכיבו אותה מחדש והיא נחשבה יחידה טובה שהתמחתה בלוחמה בטרור. היינו בעצם סוג של פלס"ר".

הלכת לשירות קרבי בגלל ציונות, בגלל שהחברים התגייסו או בשל הערכים שספגת בבית?
"אני אפילו לא יודע למה. הייתי חייל נורא וגם חלש מאוד פיזית, אבל היה לי כוח סבל חזק מאוד. היה לי חבר שהיה אלוף הארץ בג'ודו ובמסע הצבאי הראשון שעשינו הוא נשבר אחרי שלושה קילומטרים ואני סחבתי אותו עד סוף המסע. שם קיבלתי מתנה עצומה, לדעת מה זה כוח רצון. לא נשברתי אף פעם, למרות שהייתי חלוש פיזית. במובן הזה הצבא היה מתנה גדולה. שם גם קיבלתי את מושג האחריות. עד היום אני גאה בשירות הצבאי שלי. בהמשך הייתי מדריך טירונים וכשפרצה מלחמת שלום הגליל עזבתי את ההדרכה כדי לעלות להילחם עם הצוות שלי בלבנון.

"אחרי חורף לבנוני קשה בבופור סיימתי את הצבא ונכנס לי לראש שיגעון שאני רוצה להיות חקלאי. דוד שלי שמשון סידר לי לגדל קישואים במושב נחלים. אבא שלי, שכבר היה פרופסור, היה עומד איתי בדוכן והיינו מוכרים את הסחורה".

ובעצם כל הזמן הזה אתה מסתובב עם הצעקה הזו של אמא שלך מול א־לוהים. בעצם השאלה הזו, אם אתה ישנו למה עשית לי רע, מלווה אותך מאז ואינה מניחה.
"ללא ספק האירועים האלו מהילדות מאוד עיצבו אותי. בתפיסה שלי יש כמה דרגות באמונה. יש אמונה בא־לוהים שהוא קיים, יש אמונה בתורת ישראל. אבל הדבר שהכי קשה להאמין הוא בטוב המוחלט של הבורא. השאלה הזו היא מאבק יום־יומי, להאמין שא־לוהים הוא טוב.

"אני חושב שהדבר הכי מוכחש במציאות הוא הטוב של הא־ל. איך שלא תראה את זה המציאות של החיים מלאה הסתרות על הטוב שלו. גם לאדם שנניח מצא את עצמו והכול טוב לו בחיים יש המון משברים, פרדות אין־סופיות, זקנה, כאב, מחלות. לכן המשימה הגדולה של האדם המאמין היא ליצור תודעה שהעולם הזה מושגח ושהכול כאן לטובה. זה לא איזה רעיון גדול. אני בכלל מאמין בדברים פשוטים. יש הסתרה מאוד גדולה על רעיונות פשוטים בגלל שחזרו עליהם הרבה פעמים. עכשיו תגיע לאדם ותגיד לו שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, או אין ייאוש בעולם. הוא יגיד לך זה פשטני. וזה שאלו רעיונות פשוטים זה עדיין לא אומר שאלו לא האמיתות הכי גדולות. אני מאוד מאמין בדברים פשוטים, שיש בהם בעצם המון עומק".

שלושים פעם אותה הצגה

אחרי חצי שנה כחקלאי במושב נחלים שולי חוזר לתל־אביב ויושב בלילות עם החברים ומספר בדיחות. חבר אחד שומע אותו מספר בדיחות ואומר לו כי הוא מגלם כישרון של שחקן. "לא היה לי מושג על עולם המשחק, אבל נכנס לי הרעיון הזה כמו שיגעון. מהרגע שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות ננעלתי על זה. הלכתי לאודישנים בבית צבי וניסן נתיב והתקבלתי לשניהם עוד לפני הבחינה הסופית. הייתי הולך להצגות ואם היה שחקן שאהבתי הייתי יכול לראות הצגה שלו שלושים פעמים. הייתי בוחן כל תנועה, כל ניואנס, מנסה ללמוד איך כל שחקן חי על הבמה.

"הרגשתי שמצאתי את מה שאני אוהב לעשות ועשיתי השלמת השכלה, קריאה כפייתית של מחזות על גבי מחזות. אבל כשגמרתי את בית הספר למשחק ניסן נתיב לא הייתה לי עבודה, עשיתי כל מיני הפקות אזוטריות, אבל הרגשתי שהחלום לא קורה. שמונה חודשים אחרי שסיימתי את הלימודים עשו את ההפקה של 'הדיבוק' והגיע לארץ הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה, שהיה לו סטייל ידוע של סרטים אמנותיים. הייתה לי ידידה שמאוד רצתה לשחק שם את התפקיד של לאה וביקשה שאבוא איתה לשחק את חנן. אנדז'יי ראה אותי משחק, אמר 'אתה חנן' ולקח אותי לתפקיד ראשי בהבימה. ככה התחלתי את הקריירה. משם נפתח לי משהו בעולם המשחק. עשיתי את 'המלט' ושיחקתי בהתחלה גם בהבימה וגם בקאמרי, עד שהם דפקו על השולחן ואמרו שאני לא יכול לשחק בשניהם, אז הלכתי לקאמרי ונתתי מחיי עשר שנים לקאמרי.

"הייתי הולך ברחובות וכל הזמן רק חוזר על טקסטים. לא הייתי בליין. הייתי דמות של שחקן מסתורי כזה, אז אנשים חשבו שאני בוהמיין. והייתה לי גם חברה, השחקנית רונית אלקבץ, אבל ממש לא היינו בוהמיינים. לא אני ובטח לא היא".

ואז כשאתה בשיא קריירת המשחק שלך – פתאום החזרה בתשובה.
"האמת שזה לא היה משהו מתוכנן. התחתנתי עם מיכל, שגם הייתה שחקנית וכבר היה לנו ילד ראשון, דניאל. ואז בשיא העבודה והיצירה שלי זה פתאום פשוט קרה. כששואלים אותי למה חזרתי בתשובה אין לי סיבה הגיונית לזה. בסופו של דבר זו הייתה חזרה בתשובה רגשית לחלוטין, ובעוצמה אדירה. ישר רציתי הכול.

"אני לא יכול לסבול את האפליה העדתית שקיימת אצל החרדים. פעם דרשן ספרדי עלה לדבר וכמה צעירים אשכנזים עשו ממנו צחוק על בסיס עדתי. לא יכולתי לסבול את זה. נזפתי בהם שהם לא ראויים לשבת בבית ה'"

אני זוכר שבתחילת התשובה הלכתי לאיזה סמינר של 'ערכים' והתחילו להביא לי הוכחות על קיומו של הבורא ופשוט השתעממתי. זה לא ענין אותי אף פעם. לא הייתי אז במצב של ריקנות כמו שיש בעלי תשובה שמספרים. מבחינה רוחנית התעסקתי בצ'כוב, שיקספיר, טולסטוי, נפש האדם, קולנוע ניסיוני, הייתי חבר של אסי דיין. זכיתי בכל הפרסים והייתי מלא. איך פתאום מתוך כל הדבר הזה חזרתי בתשובה, אין לי הסבר הגיוני, חוץ מכך שהקב"ה תפס אותי ומשך אותי אליו.

"אהבתי את החיים באותה תקופה. הייתי מאושר. עבדתי מהבוקר עד הלילה, נכנסתי לתוך הדמויות שגילמתי. אני חושב שאימצתי אז את התפיסה של חוסר אחריות מוחלט. לא ידעתי מה זה כסף, שום תפיסה חומרית, הייתי האמן הקלאסי שעוסק רק ברוח ובאמת הייתי מלא מבפנים."

הפטרה בשיעור של מאיר אריאל

לא הרגשת שכבר הכרת את זה? גדלת הרי בבית דתי. מה היתה נקודת החידוש כשחזרת בתשובה?
"תמיד היו לי געגועים לעולם הזה. כששאלו אותי בניסן נתיב מי אני, אמרתי 'קוראים לי שולי ואני מגיע מבית דתי'. זה נשאר משהו מאוד עמוק בזהות הפנימית שלי. גם כשיצאתי מהצבא הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לירושלים לכותל ולחפש חסידי ברסלב. היו לי בני דודים ממשפחת פרידמן שהתקרבו לברסלב, שהיו מביאים לי ספרים והייתי קורא בהם מדי פעם. אני זוכר שהגעתי לכותל ושאלתי איפה יש חסידי ברסלב. הובילו אותי לאיזה מקום די מעופש שישבו שם חסידי ברסלב וסיפרו סיפורי ניסים. אמרתי לעצמי: 'זה מה שאני רוצה לעשות, אבל לא עם האנשים האלה'. המפגש שם היה מביך ולא מלהיב, אבל בהחלט הרגשתי שאני רוצה את המקום הזה יום אחד בחיי. גם לפני שהתחתנתי אמרתי לאשתי 'תדעי לך שיום אחד אני אחזור בתשובה'. לא יודע למה. הייתי גם מדבר המון עם הקב"ה, אפילו על שטויות. הייתי רב איתו ואומר לו: 'למה נתת את התפקיד הזה לאדם ההוא ולא לי?'.

סוג של התבודדות.
"אני זוכר את עצמי רץ באמצע הלילה לגבעה ליד גבעתיים וצועק לו. אחרי שעשיתי את הסרט 'המיועד' וראיתי את ההקרנה הראשונה, התבאסתי ממש. רצתי לגבעה באמצע הלילה בגשם ואני צועק לו: 'בשביל מה עשית לי את זה?! בשביל מה נתת לי את התפקיד הזה, כדי שיצא מזה כזה דבר גרוע?'. ממש ניהלתי איתו דו־שיח נוקב. זה היה קורה כל הזמן".

אבל איך מהנוכחות המופשטת הזו, המיסטית, מהדו־שיח הנמשך והתוסס שלך עם א־לוהים פתאום אתה מגיע לתורה ומצוות, לפן המעשי והמחייב?
“התחלתי ללמוד עם מאיר אריאל ז"ל באותה תקופה. היה לו שיעור תנ"ך בפרשת השבוע בתל אביב שמאיר ניהל בחן וביופי. זכיתי להיות מבאי השיעור והתפקיד שלי היה לקרוא את ההפטרה בטעמים. אחרי איזה זמן של לימוד מישהי שאלה אותי אם אני מאמין במעמד הר סיני, זה היה לי הכי פשוט לענות כן, אבל היא אמרה לי "אתה לא מאמין, כי אם היית מאמין היית שומר תורה ומצוות". זה הדהד בי. היו כל מיני אירועים או אמירות כאלה שהובילו אותי לשם. למרות שנים שלא שמרתי תורה ומצוות נשאר בי איזה חיבור לעולם של הניגונים ובאיזה מקום בתת ההכרה הרגשתי שבעצם זה זמני ואני עוד אשוב אליו.

ואיך הגעת לברסלב?
"כשהתחלתי להתקרב פגשתי את התורה של רבי נחמן מברסלב ופשוט הרגשתי שהוא מדבר אליי. מתחת לקאמרי היה איזה דוכן ספגטי שפתח אצלו סוג של תחנת הפצה וכל פעם הוא היה מביא לי חוברות של תורת רבי נחמן. הדברים האלה תפסו אותי. גיסי הביא לי פעם לבית רב מצפת בשם דניאל דיין וישבנו כמה חבר'ה שחקנים ללמוד איתו. הוא פתח את סיפורי מעשיות והתחיל להקריא את 'מעשה באבדת בת מלך' של רבי נחמן. אחרי דקה שהוא מקריא את המעשיה הזאת פשוט פרצתי בבכי.

"אחר כך הוא לקח אותי להתבודדות ביער באזור צפת וזו הייתה ההתבודדות הראשונה ה'רשמית' שלי. בהתחלה עוד עשיתי לא־לוהים הצגות של אינטלקטואל, יודע צ'כוב ומבין ענין, אבל אחר כך משהו בי נפתח ואני זוכר את עצמי צועק שם ביער 'אני לא יודע מי אני!'. ואז זכיתי לראות נס ראשון, כי המטוס שהייתי צריך לחזור איתו לתל־אביב למחרת נתקע ונשארתי בצפת וחוויתי את זה כאיזו חוויה של השגחה.

"תוך זמן קצר עזבתי את עולם המשחק. הגעתי למצב שהיינו צריכים לטוס עם הצגה לגרמניה ולשחק בשבת ואמרתי שאני לא יכול לצאת להצגה. מצאו לי אמנם מחליף להצגה וזה עבר בסדר מבחינתם, אבל הבנתי שזה לא יכול להמשיך ככה ועזבתי את עולם המשחק. אני זוכר שקיבלתי את פרס התיאטרון על פואמה של חנוך לוין ואני יושב בחוץ ברכב ונקרע מבפנים אם להיכנס לאולם עם כיפה או בלי כיפה. הייתי הולך אז עם כיפה בוכרית גדולה. בסוף החלטתי שאני עולה ככה וזה היה רגע שבו החלטתי שאני חוזר בתשובה מול כל העולם. זה היה רגע מאוד חזק".

ואז אתה בעצם מתנתק לגמרי מהבמה והופך להיות אברך כולל.
"כן, כמעט שמונה שנים לא עסקתי בזה בכלל. הסתובבתי בין כוללים עד שהגעתי לרב שלום ארוש בירושלים. זו הייתה תקופה מאוד קשה. לא הלך לי כלום והייתי מאוד מריר. הרגשתי שלכולם הולך בעבודת ה' ולי לא הולך כלום, בצורה קיצונית. חברים שלי שחזרו בתשובה אצלי בבית כבר עקפו אותי ואני כל היום רק במאבקים. ביחס לפינוק שהייתי רגיל אליו מעולם התיאטרון, שהכול הולך בקלות, זו בכלל הייתה שבירה. הייתה לי שם בדידות מאוד גדולה ושם התחיל אצלי העניין של ההתבודדות. הייתי מתבודד המון.

"גם בפרנסה המצב כמובן לא היה מזהיר. יום אחד הייתי חייב 25,000 שקל לבעל הבית. התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי, ואמא אמרה לי תבוא לקחת כסף אבל תדע לך שהסבים שלך היו כולם עובדי ה' גדולים מאוד, אבל לא היה יום אחד שהם לא הלכו לעבודה. באותו רגע הבנתי שאני חייב לעבוד ולהתפרנס ויצאתי עם ההצגה 'יארצייט' על סיפור של עגנון. פניתי לראש אגף התרבות בעירית ירושלים, עודד פלדמן, וסיפרתי לו שאני רוצה לעשות הצגה. באותו רגע הוא נתן לי אישור לתקציב ויצאנו לדרך. זו הייתה הצגה ששיחקתי בה עשרים דמויות והיא הצליחה מאוד. בבת אחת חזרתי לעולם המשחק והתיאטרון וגם פתאום נהיה לי כסף".

אתה עדיין בקשר עם הרב ארוש?
"כשאני צריך להתייעץ עם מישהו, אני בא ומתייעץ איתו".

חזרת בתשובה והגעת לברסלב ולעולם החרדי, כמו חוזר בתשובה שלא מכיר דבר בעולם הדתי. למה פשוט לא חזרת לעולם הדתי־לאומי בו גדלת ובו חיה משפחתך?
"האחיות שלי בציונות הדתית. בנו בתים יפים – גם תורה וגם עבודה וצבא. חיים מסודרים. נינוחים. אבל אני הייתי בעל תשובה וחיפשתי אקסטרים. הרגשתי שבברסלב ובחרדיות יש אקסטרים. חוזרים בתושבה מחפשים דברים טוטליים".

חיבוק בסוף הנסיעה

האמת שיש בך משהו מתעתע. מי אתה יותר: משה בלנגה, אותה דמות שיצרת בסרט שלך "האושפיזין", או שולי רנד האינטלקטואל, שמגיע ממשפחת פרופסורים אריסטוקרטית?
"אני אענה לך מהעולם שלי. איזה לימוד אני הכי אוהב? משניות וגמרא. תפתח לי את סודות הפרד"ס, אני לא מוצא את עצמי שם. אילו יהודים אני הכי אוהב? זקנים של מוסיוף שמגיעים למנחה וערבית. שם אני מרגיש בבית והכי אוהב להתפלל. הקשר שלי עם אנשים ברחוב הוא אמיתי. אני יכול להגיע לאינטימיות עם נהג מונית שלוקח אותי הביתה, שנסיים נסיעה ונצא ונתחבק כמו שני חברים הכי טובים, אחרי שהוא סיפר לי על המשפחה שלו ועל החיים שלו שעה שלמה. אני לא צריך 'להוריד' את עצמי כדי לפגוש אותם בגובה העיניים. יש לי את זה בצורה אמיתית. לכן הרבה אנשים מרגישים אלי קרבה אדירה. אני לא צריך להתאמץ בשביל זה. מצד שני הייתי שחקן תיאטרון, אני מכיר את השפה, אני מאוד אוהב את התרבות הגבוהה ואת העולמות האינטלקטואליים. כל מה שקשור לנפש האדם אני אוהב. אני לא מרגיש אליטה, אני אוהב בני אדם, על כל גוניהם ותמיד אני נמשך לדחויים".

"מאוד כאב לי מה שעשו למתיישבים. אני זוכר שראיתי את תפילת הנערות בבית הכנסת בנווה דקלים ופשוט בכיתי. זו הייתה תפילה הכי כנה והתפילה הזאת לא נענית. זה המבחן הגדול של האמונה"

והנה אנחנו מגיעים לדבר על הסרט "הבלתי רשמיים". יעקב כהן הוא הדחוי האולטימטיבי, הוא ממוסיוף, הוא נציג העממיות.
"נכון. באושפיזין זה מגיע יותר מכיוון הבעלי תשובה ובבלתי רשמיים משכונת הבוכרים. יש הבדלים בין משה בלנגה ליעקב כהן, אבל יש להם יסוד משותף מאוד חזק".

אתה אפילו מדבר בחי"ת ועי"ן.
"טוב, זה כי עבדתי על זה בשביל הסרט. יש לי חברים מרוקאים שצוחקים עליי שאני אשכנזי של גפילטע פיש. כשיצא הסרט שלחתי להם את הטריילר ואמרתי להם – מה זה אומר עליכם שעד שמישהו מרים את נס המרד זה אשכנזי מרומניה. בעניין של אשכנזים וספרדים אני לא מצליח להבין למה זה אישיו. קודם כול בעיניי לחשוב שאתה יותר טוב ממישהו זה כפירה. זה ברמה השכלית. אחד הדברים שהכי אהבתי אצל הרב אליעזר שלמה שיק מיבנאל היה שהנקודה הזו הייתה מאוד אמיתית אצלו. ההבנה שלו מה זה נשמות ישראל הייתה פשוטה. מגיל צעיר הרגשתי שאין מקום לחלוקות האלו".

מרגיש בבית אצל הבוכרים

אבל אז אתה נכנס לציבור החרדי שהוא שנושא את נס האפליה העדתית.
"אני לא יכול לסבול את זה. אני יכול לומר שהפעם היחידה בחיים שקמתי וצעקתי בבית כנסת, שזה הדבר האחרון שאני עושה, קרתה כשדרשן ספרדי עלה לדבר וכמה צעירים אשכנזים חשבו שהדיבורים שלו לא לטעמם והם עשו ממנו צחוק על בסיס עדתי. לא יכולתי לסבול את זה. הייתי אז בעל תשובה נלהב ונזפתי בהם שהם לא ראויים לשבת בבית ה'"…

ולא אכפת לך שהפכו את זה לדיון של ניגוח נגד מה שקורה בעולם החרדי מבחינה עדתית. העלו את הנושא הזה בכל במה בעקבות הסרט.
"אדרבה. אני באמת נגד העוולות האלה. אם זה קיים אז אני בעד להציף את זה".

אז הדמות של יעקב כהן היא אמיתית אצלך.
"כן, בסמטאות הבוכרים אני מרגיש בבית. אז אני גם משה בלנגה מאושפיזין, גם יעקב כהן מהבלתי רשמיים וגם שולי רנד. יש אצלי גם דברים שהם לא אמיתיים, אני לא אשקר, אבל הנקודה הזו היא באמת מאוד אמיתית אצלי".

יש תחושה בהופעות שלך כשאתה מספר על חנוך לוין ומאיר אריאל והחברים מהברנז'ה התל־אביבית של אז, שאולי זה גם קצת חלק ממסע יחסי ציבור. זה יכול להישמע כמו בנייה של המותג בעיני הקהל החילוני שלך. גם המופע הראשון שהעלית לאחר 'נקודה טובה' היה שירים של מאיר אריאל. אולי יש בך משהו שעדיין יותר מהכול צמא לאהבת הקהל הישן שלך?
"אני לא יכול לומר שאני מנוקה לגמרי מרצון להכרה מהקהל הזה, אבל מהקהל הזה קיבלתי הכרה בתור שחקן צעיר, בבת אחת הייתי חביבם ואהובם בכל השנים ששיחקתי בתיאטרון ובקולנוע. אז אני לא יכול להגיד לך בפירוש שזה לא חשוב לי, אבל בוא אני אספר לכם משהו. יש לי תפילה שאני אומר לפני כל הופעה. בדיוק היום כשעליתי לבמה חשבתי שאולי אני אכתוב את התפילה הזו. אני אומר בה: 'ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאפילו תפילת הדרך אני לא יכול להגיד רק לכבודך בלי שיתערב לי שם איזה רצון חיצוני, אז קל וחומר כשאני עולה כאן לבמה עם האורות והקהל שכאמן אני רוצה שיאהבו את מה שאני עושה. אלו לא רק נגיעות של פנייה אישית, אלא כל זה פנייה אישית. בנוסף יש כאן גם עניין של פרנסה כמובן, כך שאין לי סיכוי להתמודד עם הדבר הזה, אלא בהצהרה שאני דוחה עכשיו את כל הפניות האישיות ומבקש לעשות למען שמך'. אמנם זו רק הצהרה, אבל זו הדרך היחידה לקבל עול מלכות שמים בתוך המרחב הזה. אני מוסר את הנקודה הזו לה' כי היא בלתי אפשרית להתמודדות אישית שלי ועם זה אני עולה לבמה.

"אז כן, אני צמא לאהבת הקהל. אבל זה לא מוטיב מרכזי באמנות שלי. משמח אותי כל אדם שנהנה מהיצירה שלי. האלבום החדש למשל זוכה לתהודה מאוד גדולה אצל בני הישיבות. הם שולחים לי מיילים ומתפלפלים איתי על השיר 'צדיק' ועל 'אדי', עושים איתי שטייגען על כל שורה שכתבתי, וזה מאוד משמח אותי. אני יכול להגיד שכשאדם אומר לי שהתקליט שלי שימח אותו או סרט שעשיתי או כל דבר, זה משמח אותי פיזית לא פחות מאיזו ביקורת טובה שכתבו עליי בעיתונות. כל מי שמתכתב עם החומרים שלי משמח אותי.

"מה שכן, יש בי צד אחר שנכנס לי בראש שאני תמיד מנסה להתחדש. גם כשהייתי שחקן, נניח כששיחקתי את המלט, שזה תפקיד שבנה אותי, הייתי מוצלח מאוד. ואז יש תפקידים דומי המלט, והדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את הדבר ההפוך ביותר, קומדיה או משהו אחר. יש בדבר הזה קושי כי לפעמים קורה לך דבר אמיתי ומרוב שאתה רוצה לחדש אתה דוחה אותו. למשל חומרים שדחיתי כי הם דומים לאלבום 'נקודה טובה'. זו גם אחת הסיבות שלוקח לי המון זמן בין פרויקט לפרויקט. אני לא יכול לעשות עוד אלבום מיד אחרי שיצא אחד, כי אני אחפש עכשיו משהו אחר".

עבודה עם עמיר בניון

ולכן נעלמת לעשר שנים אחרי האלבום הקודם?
"לא נעלמתי. הופעתי כל השנים האלה עם חומרים של 'נקודה טובה', בהמשך עשיתי את המחזמר של מאיר אריאל שמאוד הצליח והיו לו המון הצגות. אחרי שסיימתי עם הפרויקט של מאיר התחלתי מופע ששילב שירים מהאלבום החדש 'רצוא ושוב', שירים ישנים ושירים של מאיר. זה גם היה מופע שהצליח. אבל לא רציתי לעשות עוד מאותו דבר. היה לי אלבום שלם של שירים שלא פרסמתי כי הוא היה דומה מדי ל'נקודה טובה'.

"הייתה לי תקופה שמאוד סבלתי מהעובדה שיש לי שירים מוכנים לתקליט ואני לא מצליח להבשיל את הסיפור הזה ליציאה של אלבום. הרגשתי כמו אמא שיש לה תינוק בבטן והיא לא מצליחה ליילד אותו. אחד הדברים שעיכבו את הוצאת האלבום היה העובדה שלא מצאתי מפיק מוזיקלי שהרגשתי שהוא מתאים לחומרים האלה. רציתי מישהו שיהיה איתי באותו ראש ויבין איך לעבד את החומרים, כי רציתי אלמנטים של תיאטרון ושירה סיפורית, כדי לעשות משהו אחר. כל פעם זה כמעט קרה אבל הרגשתי שזה עדיין לא מספיק כדי להוציא את החומרים האלה כאלבום".

זה באמת משהו שהציבור לא בדיוק הבין עד היום. הרי היית שחקן מצליח, ועזבת את תל אביב לטובת ירושלים וחיי התשובה והלימוד בכולל אברכים, ואז חזרת ועשית את 'יארצייט' ואת 'האושפיזין', והיה נראה שאתה חוזר לשחק. ואז פתאום טוויסט בעלילה ושולי רנד נהיה זמר. מה היה חסר לך?
"האמת שזה קרה בדרך מאוד מעניינת. אחרי הצבא שמע אותי חבר אמיד מנגן בגיטרה ואמר לי שאני לא אעשה עם הכישרון שלי שום דבר. אמרתי לו: 'אם היה לי כסף כמוך הייתי מוציא אלבום'. אז הוא נתן לי אלפיים דולר והוצאתי תקליט של שני שירים, אבל הוא לא תפס והחלום עם המוזיקה נגנז.

"יום אחד אחרי האושפיזין התקשר אלי עמיר בניון ואמר לי שכתב לי אלבום שלם והוא מזמין אותי לבצע אותו. שאלתי אותו למה הוא חושב שאני מתאים למוזיקה והוא ענה לי שראה אותי מתראיין וזה מספיק לו. האמת שלא הכרתי את השם שלו באותם ימים, אבל אמרתי לו שאשמח להיפגש. כשנפגשנו הוא הביא לי דיסק, וכששמעתי אחר־כך את השירים פשוט התעלפתי. התקשרתי אליו ואמרתי לו שהשירים מאד נגעו בי אבל מהטבע שלי אני יוצר, לא מבצע. החלטנו שנעשה ביחד אלבום של שירים משותפים, שלו ושלי. היינו נפגשים וכל אחד היה מביא שיר שכתב ויצרנו ביחד תקליט מדהים, אבל בסוף העסק הסתבך עם חברות תקליטים ולא הצלחנו להוציא את החומרים. השירים האלה הפכו לשלד לאלבום 'נקודה טובה', ביניהם 'אייכה' ו'מוחין דקטנות' וככה הוצאתי בסוף אלבום משלי".

כאב על גוש קטיף

אנחנו נפגשים לרגל הוצאת האלבום החדש "רצוא ושוב". ההרגשה היא שיותר מבאלבום הקודם הסיפור משתלט בו על השיר. גם בקליפים שביימת לשיר "דע בני אהובי" ו"עוד טיפה" נראה שאתה בעצם מספר סיפור, זו הצגה לכל דבר. אולי בעצם נשארת שחקן ורק הוספת את המוזיקה ברקע.
"אני עושה מה שאני טוב בו. תמיד הייתי שחקן ונשארתי שחקן. אחרת אין לי בזה עניין. אני אוהב לספר סיפור וזה מה שאני עושה. בפרט באלבום הזה כתבתי חומרים מאוד 'שאנסיונרים'. אני לא מוזיקאי, יש אנשים שהם מוזיקאים, אני לא. אני מספר סיפור. בכלל, אני שונא קליפים והדרך היחידה שהסכמתי לעשות קליפ היא שיהיה בו משהו שהוא לא רק עם השיר, אלא מספר את הסיפור שלו".

"כל הסיפור של 'הדתה' הוא פייק אחד גדול, אבל הוא מגיע מפחד. כואב לי שיש הורים שמעדיפים שהילדים שלהם ילמדו יפנית ובודהה ורק שלא ילמדו 'שמע ישראל', אבל גם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש איך הגענו למצב הזה"

האלבום הזה נוגע בכאב אפילו יותר מקודמו. באחת הביקורות אפילו הגדירו אותו 'נקודה קשה'. אפשר ליצור רק מתוך כאב? אי אפשר ליצור מתוך שמחה?
"יש שמחה מאוד גדולה כשאתה מצליח ליצור. כשנוצר שיר או סיפור טוב, כשמצליחים לתפוס את זה. אבל היצירה מגיעה מתוך נגיעה בנפש, מתוך כאב או חוויה שמטלטלת אותך. כשאתה כואב הדבר מאפשר לך לחוות משהו בנפש וממנו להביא את עצמך".

שיחקת לאחרונה גם בסדרה 'אוטונומיות' המציגה את ישראל כמי שמתפצלת לשניים – מדינת חילונית שבירתה תל אביב ואוטונומיה חרדית סגורה שבירתה ירושלים. אתה חושב שאנחנו הולכים לכיוון הזה של אוטונומיות?
"מאוד כואב לי המצב החברתי בישראל. כל הסיפור של 'הדתה' הוא פייק אחד גדול, אבל הוא מגיע מפחד. כואב לי שיש הורים שמעדיפים שהילדים שלהם ילמדו יפנית ובודהה והכול ורק שלא ילמדו 'שמע ישראל'. אבל גם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש איך הגענו למצב הזה".

מי זה ה"אנחנו" שלך – החברה החרדית?
"אני אנדר־דוג, תמיד הייתי שונה וגם עכשיו. כל חיי אני לוליין שהולך על חבל מאוד דק. ואני מאוד ציוני. כמה שנטמעתי בעולם החרדי לא הצליחו להוציא ממני ולכופף את הציוני שבי. אני זוכר שבתחילת התשובה עברנו להתגורר בשכונת רמות בירושלים והגיע יום הזיכרון. היה לי שם שכן חרדי ש'חנך' אותי ומאד קירב אותי והוא הגיע אליי באותו בוקר לבית. ישבנו ואז התחילה הצפירה. כמובן שאני קמתי ונעמדתי בדומייה והוא המשיך לשבת. זו הייתה אחת הדקות הקשות בחיים שלי ומאז הוא נעלם.

"אני מאוד כואב את השיסוע והפילוג משני הצדדים. אני חושב שחייבים למצוא דרך לנטרל את המוקש הזה של גיוס בני הישיבות. הייתי שמח למשל אם יכירו בזק"א כאפשרות של שירות. הרי אף אחד לא באמת רוצה את כל החרדים בצבא. צריכים לנסות למצוא כאן יותר קווים משותפים".

ולאן השיסוע הזה לוקח אותנו, מהם זרמי העומק החברתיים שאתה מבחין בהם כיום במדינת ישראל?
"באלבום החדש יש לי שיר שנקרא 'אדי' שהוא שיר מאוד קשה. אמנות צועקת מה שנקרא. כתבתי אותו יום אחרי רצח סתמי שהיה בחוף הים. חבורה של נערים רצחו סתם אדם שישב בחוף עם אשתו והילד וגם הטביעו את הגופה שלו. זה טלטל אותי. אני מקבל המון תגובות מאנשים שלא קנו את הדיסק כי הם לא רוצים שהילדים ישמעו את השיר הזה. משפחות שלמות ויתרו על האלבום בגלל השיר הזה וידעתי שזה יהיה המחיר, אבל התעקשתי מול ההפקה להשאיר אותו. רציתי להרים דגל שחור חברתית על מה שקורה כאן".

אז אתה סוג של אמן מחאה.
"יש באלבום הזה שירים שהגיעו ממקום של צעקה. יש גם את השיר 'הספינה' שנכתב שבוע לאחר הגירוש מגוש־קטיף. מאוד כאב לי על מה שעשו למתיישבים. אני צועק שם על מצב שבו הספינה טובעת והאנשים בתוכה מנסים לעשות טלפונים ובסוף מבינים שאין מנוס. יש שם קטע שאני שר את י"ג מידות הרחמים, ה' א־ל רחום וחנון. זה חלק בשיר שמתכתב עם תפילת הנערות בבית הכנסת. אני זוכר שראיתי את התפילה הזו ופשוט בכיתי. זו הייתה תפילה הכי כנה והתפילה הזאת לא נענית. זה המבחן הגדול של האמונה".

המון לחץ של בעלי תשובה

גם השיר "צדיק" נתפס כסוג של שיר מחאה. אתה שר בו כך: "מדבר על אמונה, אבל כולך אחוז בטבע / כואב את צער השכינה, מצערך לא זז לרגע / איך תמכור להם שמחה, כשאתה אחד העצובים בעיר? / כמה חשוב זה לב פתוח, אתה אומר, אך את ליבך לאחר לא תסגיר.
כלי מחזיק ברכה הוא השלום, ואין שלום עם עצמך / אל תעשו תורה קרדום, פגיון וחרב תורתך / על קלה כחמורה, מתייגע, מתאמץ / משנתך סדורה, ברורה – בחדרים חמץ.“ ברדיו "קול חי" אפילו סרבו להשמיע את השיר הזה בטענה שיש בו ביקורת על צדיקים.
"אנשים שואלים אותי על מי כתבתי את השיר הזה והאם משהו בתפיסת הצדיק שלי נסדק. הסיפור של השיר היה שפעם היה לי איזה ויכוח גדול עם מישהו והרגשתי שאני מאוד צודק ובתוך להט הדברים גם הרגשתי שאני לא מתנהג בצורה הכי טהורה מבחינת המידות. ואז עזבתי את המקום והלכתי משם במהירות כשכולי זעוף. הלכתי מהר מאוד עם הראש כלפי הרצפה ופתאום מישהו בא לקראתי בהתלהבות ואומר לי 'שולי רנד! צדיק! אשריך צדיק!'. באותו רגע התחלתי לכתוב את השיר. אנשים לקחו את זה למקום של משבר דור בעלי התשובה, אבל התכוונתי בשיר הזה רק לעצמי".

הזכרת את משבר הדור השני של בעלי תשובה. איך אתה רואה את מה שקורה בדור השני של בעלי התשובה? יש הרבה הסברים למה הם מרגישים פחות מחוברים, אולי כי ההורים הגיעו לתהליך הזה מתוך חווית חיפוש גדולה והילדים כבר נשארו רק עם המובן מאליו, עם הקודים החברתיים הנוקשים וללא חוויות החיפוש והגילוי האישיים. לא היו להם שבר, תשוקה גדולה או צמא שמתוכם הם מצאו את העולם הרוחני.
"זה גם חלק מהעניין, אבל חלק מרכזי יותר נובע מכך שהילד סופג את הבלבול של האבא. בעבודת ה' של בעל תשובה יש המון לחץ, גם כלפי עצמו וגם מהסביבה, להיות בסדר וכמו כולם ולעמוד בציפיות. יש גם המון ריצוי וניסיון להשתלב. הילד מרגיש שהאבא הוא לא מי שהוא באמת, הוא במשבר זהות והוא מנסה ליצור לעצמו זהות חדשה. יש שם אפילו סוג של בושה והשפלה. הילד לא מבין את כל הבלבול של האבא, הוא רק מרגיש שמשהו בזהות שלו לא מדויק והוא פועל מתוך דחפים של לחץ.

"בחב"ד אני רואה שיש הצלחה יוצאת דופן בדור השני של החוזרים בתשובה. קודם כול כי מיד רותמים אותך להיות חלק מהמשימה, אתה כבר נושא את הבשורה. יש משהו מאוד חזק בעובדה שהילד הוא כבר בעצמו חלק מהגרעין שמעביר את הלפיד הלאה. בחב"ד גם יש עולם מאוד מסודר. יש את הרבי ואת החסידות והשליחות. לכל דבר יש מקום, אז הילד גדל לעולם ברור וזה מקל עליו להשתלב במערכת הזו. לפעמים אני פוגש בעלי תשובה שהחליפו כמה זהויות ועברו מקהילה לקהילה ואני רואה שהילדים שלהם תלושים. אין להם אף זהות ברורה".

ולסיום, עוד שתי שאלות: נראה אותך בסרט בתפקיד שהוא לא תפקיד של דוס?
"אני מקווה מאוד שלא. הצידוק שלי לשחק הוא אם זה שליחות, מה שקשור למציאות של הקב"ה, אמונה או חוסר אמונה, אני מרגיש שזה מה שיהודי צריך לעשות, לעסוק באמונה. סתם תפקיד אני לא רואה איך אני נכנס לזה. אולי ככה אני משקר את עצמי, כדי להישאר בעולם המשחק, אבל ככה אני מאמין שאני באמת פועל לשם שמיים. אחרת אין לי בזה עניין".

ויש סיכוי שתפתיע אותנו בתחום נוסף של יצירה?
"האמת שאני כמעט לא נוגע בבימוי. אני מביים ותיק של עצמי, אבל יש משהו באחריות של עולם הבימוי שמרתיע אותי ואני מסרב לקחת. תמיד הייתי על יד זה, אבל לא עשיתי את הדבר האמיתי עצמו בבימוי וזה תחום שמעניין אותי להיכנס אליו. אני עומד לעשות בקרוב סרט חדש שכתבתי על בדחן חרדי, גרמן קוראים לזה, שכותב חרוזים לאירועי המצווה־טאנץ בסיום החתונות בעולם החרדי. זה יהיה סרט מאוד מיוחד".

השעה כבר שלש ורבע בלילה ולשולי עוד יש נסיעה. אנחנו צועדים בסמטאות נחלאות, מממשיכים לדבר על חוויית קיום המצוות שלו, על האתגר הנמשך בקימה למניין שחרית בכל בוקר, ושוב קופסת סיגריות בדוכן הצפוף. צעיר אחד כבר מזהה אותו ושולי זורק אליו חיוך, נכנס אל המונית הממתינה לו ונוסע.

השקת האלבום "רצוא ושוב" תתקיים במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב ביום חמישי, 22.11