הבזיליקה בעלת שלוש הקומות שבנה הורדוס בהר הבית כמעט לא הותירה אחריה סימנים. בחפירות למרגלות הכותל הדרומי של ההר נמצאו בסך הכול 12 חוליות. מהן אפשר להרכיב לכל היותר שני עמודים וחצי. השאר, כ־160 עמודים, פשוט התאדה.
יהושע פלג, חוקר שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על הר הבית, טוען שאת כל העמודים האבודים אפשר לאתר כלל לא רחוק מההר, במורדות הרובע היהודי, מתחת לנקודה שבה ניצבה במאה השישית כנסיית הניאה העצומה. זו היתה כנסייה אדירה, גדולה בהרבה מהיכל המקדש, ולא בכדי. ממדיה כמגרש כדורגל: 116 מטרים על 52. היא שכנה היכן שמצויים כיום גן התקומה, כיכר בתי מחסה וישיבת הכותל שברובע היהודי, ונועדה למתג מחדש את ירושלים כביזנטית ולהפוך את מי שבנה אותה – יוסטיניאנוס הראשון קיסר ביזנטיון – למעין הורדוס נוצרי.
יוסטיניאנוס (483־565 לספירה) משל באימפריה הביזנטית במשך 38 שנים דרמטיות והביא אותה לשיא התפשטותה. הוא כפה את הנצרות על כל העמים בתחום שלטונו ועשה זאת באכזריות חסרת פשרות. את עיקר המידע עליו אפשר לשאוב מכתביו של פרוקופיוס מקיסריה, היסטוריון החצר של הקיסרות באותה עת.
כנסיית הניאה, "הכנסייה החדשה על־שם מריה אם האלוהים" בשמה הרשמי, נחנכה בשנת 543 לספירה. בנייתה הכריחה את יוסטיניאנוס לשנות את מבנה העיר. הקארדו, הרחוב שחצה את ירושלים הרומית ושנסלל בה כפי שנסלל בכל עיר שנפלה לידיים רומיות, הוארך בידי יוסטיניאנוס עד להר ציון, שם ייסד את הכנסייה העצומה. מפת מידבא, מפת הפסיפס בת המאה השישית מהכנסייה שבעיר הירדנית, ממחישה שהקארדו היה ציר החיים המרכזי בירושלים הביזנטית, וחיבר בין שני המוקדים החשובים לשליטי עיר הקודש באותה עת – כנסיית הקבר וכנסיית הניאה. בנוסף חצה אז את העיר כנהוג גם ציר רוחב, דקומנוס כלשון הרומאים, וכך חולקה העיר כמחנה צבא רומי לארבעה חלקים. עד היום, יש לציין, נשמרת החלוקה הזאת בעיר העתיקה בירושלים: רחוב בית הבד היוצא משער שכם ורחוב היהודים הממשיך אותו מצויים פחות או יותר על ציר הקארדו הרומי־ביזנטי, ואילו רחוב השלשלת ורחוב דוד משמרים את ציר הדקומנוס.
בשנת 531 הורה יוסטיניאנוס להרחיב את שטח הר ציון דרומה, למלא בעפר ובקמרונות־תמך חלק ממורדות הר ציון וכך ליצור רחבת ענק שעל גביה הוקמה הכנסייה. התהליך כולו ארך 12 שנים. "בירושלים הוא בנה כנסייה לכבוד אם האלוהים", כותב פרוקופיוס על יוסטיניאנוס, "שאי אפשר להשוות אליה אחרת. התושבים קוראים לה 'הכנסייה החדשה'".
המוטיבציה הייתה ברורה: לבנות מבנה שאין כמותו, אשר יזכיר להמוני הנתינים שיפקדו את עיר הקודש את פאר מקדשו של הורדוס, ואם אפשר גם יעלה עליו בממדיו. הרצון הזה יצר בעיה מיידית: "למקדש זה היה צורך בכל מקום לעמודים", ממשיך פרוקופיוס, "אשר במראם לא יפלו מן היופי ששרר באתר המקדש, ואשר יהיו בעלי גודל מספיק, שהרי נועדו לשאת את משקל הנדבכים המונחים עליהם. הקיסר יוסטיניאנוס ציווה להעמידה על פסגת הגבעות, בגבעה הגבוהה ביותר, אבל לא היה בה די שטח די צורכי הבנייה על־פי הנחיות הקיסר, ורבע מן הכנסייה – זה הפונה כלפי דרום וכלפי מזרח – נותר בלא תמיכה. הכנסייה מושתתת איפוא בחלקה על הסלע, ואילו בחלקה האחר היא תלויה באוויר באמצעות שלוחה מלאכותית גדולה שנוספה לגבעה בהשראת הקיסר".
רק לאחר מלחמת ששת הימים נפתחה האפשרות לנסות לאתר בשטח את הניאה, שנודעה עד אז רק מעדויות כתובות. בחפירות ארכאולוגיות שערך במקום פרופ' נחמן אביגד ז"ל בשנת 1970 אותרו שרידי כנסייה גדולה, אך טרם היה ודאי שמדובר בניאה. אולם בשנת 1975 התגלו שם, במזרח הרובע היהודי, קמרונות תת־קרקעיים של מאגר מים עצום בגודלו. רק לאחר שהעפר שמילא את המאגר פונה ממנו, נחשפה על הדופן הדרומית שלו כתובת הקדשה ביוונית שסגרה את המעגל: "וזה המפעל שנעשה בנדיבותו של הקיסר החסיד ביותר שלנו, פלאביוס יוסטיניאנוס", העידה הכתובת.
את שרידי הניאה אפשר עוד לראות סמוך לשער ציון, בצידה הפנימי של החומה, ליד מגרש החניה של תושבי הרובע. בור המים הענק של הכנסייה סגור כיום לקהל, וכמותו גם קמרונות התמך העצומים שנשאו על גבם את מבנה הכנסייה, השוכנים מתחת לכיכר בתי מחסה. הפינה הדרום־מזרחית של הכנסייה נותרה כיום כבליטה מחוץ לחומת העיר שבנה לימים סולימן המפואר.
סודו של אלוהים
"האבנים במבנה התת־קרקעי הזה אינם בגודל שאנו רגילים לו", ציין פרוקופיוס, "שכן בנאי המבנה הזה, ברצותם להכניע את הטבע וברצותם להעפיל לרום הסלע רתמו את כל השיטות הנהוגות בבנייה, ונקטו עם זאת מעשים בלתי מקובלים ובלתי ידועים עד כה. כך הם חצבו אבנים בגודל לא רגיל מן ההרים שהתנשאו עד לגובה השמיים באזור שלפני העיר, ואחרי שסיתתו אותן בצורה נאה הביאום לאתר הבנייה בשיטה הבאה: הם בנו עגלות על פי גודל האבנים והניחו אבן אחת על כל עגלה, וכל עגלה נגררה באמצעות ארבעים שוורים שהקיסר בחר בהם בגלל כוחם הרב".
"אלו המעשים שעשה הקיסר יוסטיניאנוס בכוח אנוש ובמיומנות", מסכם פרוקופיוס, "אבל הוא נעזר גם בכוח אדיקותו הדתית, והוא (האלוהים, א"ס) גמל לו על הכבוד שהנחיל לו בתכננו את הכנסייה הזאת". ואיך גמל בורא עולם לקיסר הביזנטי על יוזמת הכנסייה? לפי סופר החצר, זה נעשה בין השאר כשאלוהים גילה ליוסטיניאנוס היכן יוכל למצוא גלילי עמודים אדירים שיישאו על גבם את המבנה ויביאו אותו אל רמת השלמות הנדרשת.
הבעיה הייתה קשה: "האתר עצמו נמצא בתוך הארץ הרחק מן הים ומוקף מכל עבר בהרים תלולים", סיפר פרוקופיוס, "דבר שמנע את הגשמת התוכניות של מי שחשבו להביא גלילי עמודים מבחוץ. חוסר אפשרות זה ציער מאוד את הקיסר, אז גילה לו האלוהים מקום אספקה טבעי של אבנים בתאימות מושלמת למטרה זו סמוך לגבעה (של הכנסייה, א"ס). לא ברור אם (אותם עמודי אבן) נמצאו שם קודם לכן או שנבראו זה עתה לצרכים של הכנסייה".
"הסבר זה נראה קשה אף למי שמייחסים אותו לאלוהים", כמעט מתנצל הסופר בן המאה השישית באוזני המפקפקים. "שכן בכוחנו לראות רק מה שאפשר להשיג בכוח אנוש, אבל כשמדובר באלוהים הרי ידוע שאין בפניו דבר שהוא בלתי אפשרי או שמן הנמנע שיקרה. וכך נתמכה הכנסייה מכל צדדיה במספר גדול של עמודי ענק שנלקחו מאותו המקום, ואשר בצבעם היו דומים ללהבת אש. כמה מהם עמדו למטה (ביסודות המבנה, כעמודי תמך, א"ס), כמה נבנו למעלה (בכנסייה עצמה, א"ס) ואחרים בסטווים שהקיפו את כל התחום המקודש", מתאר פרוקופיוס את הניאה באופן שמזכיר אף הוא את מבנה המקדש היהודי החרב.
"מלבד הצד הפונה מזרחה. שניים מגלילי עמודים אלו, שעמדו בחזית שערי ההיכל, היו גדולים במיוחד ודומים להם בגודלם אין בכל העולם. כאן בחזית נוסף טור עמודים אשר נקרא נרתקס. מאחורי הנרתקס מצויה חצר עם עמודים, המקיפים אותה מארבעת צדדיה".
מהיכן סיפק אלוהי הביזנטים לקיסר את מלאי העמודים הדרוש לכנסייה? מהו המאגר הזמין הסמוך שבו מצויים עמודים כאלו לאין מספר? לא מעט חוקרים, ובהם הארכיאולוג מאיר בן־דב ובעקבותיו גם יהושע פלג, סבורים שיוסטיניאנוס ביקש כל כך להידמות להורדוס, ושדד למעשה את עמודי הסטיו המלכותי החרב שעוד ניצב אז בדרום הר הבית. הסטיו המלכותי היה מבנה עצום בעל שלוש קומות שעל פי יוספוס התנשא לגובה של כשלושים מטרים, בניין בלתי מבוטל גם במושגי זמננו. פלג, אגב, משוכנע מסיבותיו שלו שגובה הסטיו המלכותי היה כמעט כפול מזה, 58 מטרים. הבזיליקה כולה נמתחה לאורך 185 מטרים בדרום ההר.
האבן שהזכירה לפרוקופיוס את צבע להבת האש היא מסוג מיזי אחמר המצויה לרוב באזור ירושלים, שלדברי פלג אכן שימשה לבניין הסטיו המלכותי. סמוך למגרש הרוסים נמצאה מחצבה לאבני מיזי אחמר שסיפקה כנראה את האבנים לבנייה ההרודיאנית המסיבית הזו.
שוד עמודים מאתרים ארכיאולוגיים נחשב גם בעידן הביזנטי המטושטש למעשה בלתי ראוי, וזו כנראה הסיבה לכך שסופר החצר הקיסרי מסווה את מקור העמודים. יהודים, חשוב לומר, לא הורשו כלל להיכנס לירושלים בתקופה הרומית והביזנטית ובוודאי לא לגור בה, ובכל זאת נראה שיוסטיניאנוס טרח להסתיר את שוד העמודים גם מתוך חשש למרידה יהודית בקיסרות.
פלג מזכיר פרט חשוב נוסף, ומצטט את דברי פרוקופיוס על כך שגם אוצרות המקדש עצמם, שנלקחו עם החורבן לרומא ומשם התגלגלו לידי מלכי השבטים הגותיים והוונדלים, הוחזרו אל עיר הקודש בידי יוסטיניאנוס אחרי כיבוש רומא בידי צבאו. שם הם הופקדו למשמרת בתחליף הנוצרי העדכני למקדש, כנסיית הניאה. לאור עדותו נראה שכל המנסים להתחקות אחרי אוצרות המקדש האבודים במרתפי הוותיקן צריכים לחפש אותם קרוב הרבה יותר, במרתפי הניאה שמתחת לרובע היהודי בירושלים.
השוד הגדול
לפי הארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי מבנה גדול ומפואר יותר מהסטיו המלכותי לא נבנה בעולם כולו עד העת החדשה. "עוביו של כל גליל עמוד היה כזה שהספיק לשלושה אנשים אחוזים אלה באלה בזרועותיהם הפרושות לחבוק אותו", תיאר יוסף בן מתתיהו את עמודיו.
אכן, שרידי העמודים שפיארו את הניאה – את המעטים מביניהם שאותרו בחפירות אפשר לראות היום בין השאר בכיכר בתי מחסה ברובע היהודי – הם בעלי מידות כה גדולות שחיזקו את ההשערה שמקורם אינו אלא בהר הבית של התקופה ההרודיאנית. כך נמצאה שם בין השאר כותרת קורינתית עצומה המאפיינת את האדריכלות הרומית ומקושטת בתבליטי עלי צמח האקנתוס. כותרות דומות אפשר למצוא כיום גם בהר הבית עצמו.
פרט מפתיע שפלג חושף הוא ששני המבנים, הן הסטיו המלכותי של הורדוס בהר הבית והן כנסיית הניאה, מצויים בדיוק באותו הגובה – 739 מטר מעל פני הים. למרות זאת, כדי להוביל את העמודים מהמבנה ההרודיאני למבנה של יוסטיניאנוס היה צריך להעפיל במעלה הגבעה המערבית המתנשאת מעל הר הבית, משימה לא קלה כלל כשמדובר בנשיאת עמודים שמשקלם מאות טונות.
הדרך המהירה ביותר להגיע עם כל המטען הזה מהר הבית אל הניאה בימים ההם, הייתה להניע עגלות מהר הבית החוצה דרך רחוב הדקומאנוס – רחוב השלשלת – ולהתקדם בו מערבה עד לקארדו החוצה את העיר. אז פנו העגלות תשעים מעלות דרומה והמשיכו לנסוע בקארדו שיוסטיניאנוס טרח להאריך, עד לכנסיית הניאה שבקצהו.
פלג מגלה שבאופן לא ברור העמיקו פועליו של יוסטיניאנוס את רחוב הקארדו הביזנטי, ובמקומות מסוימים עשו זאת עד לעומק של כ־12 מטר מתחת למפלס החיים של העת ההיא. הסיבה לצעד המשונה הזה, לדעת פלג, הייתה הצורך לפלס את הרחוב כך שהעגלות שנשאו את עמודי הסטיו יוכלו להתקדם בו בנתיב כמעט ישר מההר אל הכנסייה בלא שיפועים מיותרים. הוא מציע שהפועלים הביזנטים במאה השישית חצבו מאותה סיבה גם את הדקומנוס, רחוב השלשלת, כדי למתן את העלייה לכיוון הקארדו.
רחוב השלשלת היוצא מהר הבית עובר על גבי גשר עצום שהוליך עוד בימי הבית השני מההר אל העיר העליונה שממערב. מתחת לקשת וילסון התומכת את הגשר מצויה מנהרת הכותל, קטע שכיום משמש חלק מרחבת התפילה. פלג מסתמך על ארכיאולוגים שתיארכו את קשת וילסון לתקופה הביזנטית, וזאת בשל מטבע בן התקופה שנמצא מתחת לריצוף שלה לדבריו. הוא סבור שרחוב השלשלת הקדום נבנה כבר בימי הורדוס, אולם אז היה צר מאוד, כשלושה מטרים וחצי בלבד, בדומה לרוחבו הנוכחי. בתקופה הביזנטית, לעומת זאת, הורחב הנתיב לאין שיעור, עד לרוחב של 13 מטרים.
"חוקרי הקרן הבריטית קבעו בצורה פסקנית שגשר וילסון נבנה במאה השישית", מסביר פלג. "גשר וילסון אִפשר מעבר משאות כבדים במיוחד במשקל מאות טונות", הוא מוסיף, "ולא הייתה כל סיבה הגיונית לבנות את הגשר המונומנטלי הזה זולת הצורך בהעברת משאות כבדים עליו. לפיכך תמוה מאוד למה נדרשה בניית גשר מיוחד כזה, כאשר על פי דעת רוב החוקרים הר הבית היה נטוש במאה השישית".
מסקנתו של פלג: "לא הייתה יכולה להיות כל סיבה הגיונית אחרת לבניית גשר איתן ברוחב כ־13 מטר הקיים היום, זולת הצורך בהסעת אבני הבזיליקה המלכותית (הסטיו שבנה הורדוס. א"ס) לכיוון כנסיית הניאה".
ושוב אבדו העמודים
פלג משוכנע שסופה של כנסיית הניאה בא עליה לאחר הכיבוש הפרסי של ירושלים, בשנת 614, אם כי חוקרים אחרים מתעקשים שהיא החזיקה מעמד עוד כ־300 שנים אחר כך. הוא מסתמך על תיאורי ההיסטוריונים הקדומים את הכיבוש הפרסי, שלפיהם במהלכו עברה השליטה על ירושלים למשך שנים אחדות לידי יהודי הארץ, בתמורה לסיוע הרב שהעניקו לפרסים בכיבושה. בעיר נמנו אז לא פחות מ־60 אלף הרוגים נוצרים וגם כנסיות העיר הוחרבו בחמת זעם בידי היהודים. פלג מניח שכנסיית הניאה הייתה אז מטרה בולטת מאוד לפריקת זעמם של היהודים, והם הביאו לחורבנה עד היסוד בנקמה על מאות שנים של השפלה והתעללות נוצרית ממוסדת.
בין השאר מסתמך פלג על עדות היסטורית משנת 634, עשרים שנה אחרי הכיבוש הפרסי וכבר לאחר חזרת הביזנטים לעיר, המספרת שמיסת חג המולד נוהלה באותה שנה בירושלים תחת כיפת השמיים. "אין להעלות על הדעת", כותב פלג, "לערוך את מיסת חג המולד בסוף דצמבר תחת כיפת השמיים כאשר קיימת כנסייה היכולה להגן על המשתתפים בתפילה זו מפני הקור העז וגשמי החורף של ירושלים. מכאן המסקנה שכנסיית הניאה לא הייתה קיימת בתקופה זו, ומכאן עולה בבירור שכנסיית הניאה לא שוקמה מעולם לאחר הכיבוש והנטישה של הפרסים את ירושלים".
היכן השליכו אז היהודים את עמודי התמך העצומים של הניאה, הלא הם עמודי הסטיו המלכותי? פלג מציע שאת שרידי המבנה גדול המידות הזה יש לנסות לאתר ממש בסמוך לו, במורדותיו המזרחיים של הרובע היהודי בואכה שער האשפות. באזור הזה התחתר בימי קדם, לפני שמבנים מעשי ידי אדם כיסו את התוואי הקדום, נחל שכונה בעידן הרומי הטירופיאון – גיא עושי הגבינות. שריד לנחל הזה אפשר למצוא בשמו של הרחוב העובר בנתיבו הקדום משער שכם אל רחבת הכותל, רחוב הגיא. הנחל עוד מוסיף ומעמיק הלאה אל אזור שער האשפות ומשם במורד שממערב לעיר דוד עד לברכת השילוח.
פלג מתאר כיצד בדיוק מתחת לנקודה שבה אותרה הניאה מתרחשת התמתנות מפתיעה בשיפוע הוואדי: "השיפוע בתחתית הנחל סמוך להתחברותו לנחל קדרון הוא של שלושים מעלות. במעלה הנחל שיפוע האפיק גדל לארבעים מעלות ולאחר כ־150 מטר השיפוע חוזר ומתמתן ל־13 מעלות.
"השיפוע המתון הזה נשמר לאורך כ־330 מטר במעלה הטירופיאון, ולאחר מכן חוזר האפיק לשיפוע של שלושים מעלות ונעשה תלול כמו השיפוע בתחתית הנחל". השיפוע המתון, יש לציין, נמצא בדיוק מתחת לנקודה שבה מצויות חורבות כנסיית הניאה.
"מקור הסתימה באפיק הנחל יכול להיות ערמת העמודים ואבני גזית מכנסיית הניאה שנפלו לתוך אפיק הנחל", משער פלג, ושולח את הארכיאולוגים המיואשים אחרי יובל שלם של נסיונות עקרים לאיתור עמודי הסטיו המלכותי – למסע חיפושים נוסף.
