היא הייתה צדקת של ממש, אצילת נפש נדירה, אוהבת אמנות טהורה שמתעלה מעל כל שמבדיל בארצנו בין מגמות, תנועות וכו'. לא הייתה ואין עוד דמות במעלת גדולתה הנפשית של ציפורה לוריא… האבדה עצומה: לתרבות הישראלית בכלל, ולקהילה האמונית־לאומית בפרט… איני רואה מי ייכנס לנעליה הגדולות. היא מותירה חלל עצום וכאב עצום.
את המילים המדויקות והמרטיטות האלה כתב מבקר האמנות גדעון עפרת זמן קצר לאחר מותה של ציפורה לוריא, לפני עשר שנים. עפרת היה ועודנו איש שמאל מובהק, שבמסה מפורסמת שלו הרגיז מאוד את כלל אנשי התרבות מימין, וציפי ביניהם, בטענה שלא תיתכן אמנות ימנית משמעותית. אבל זה לא סתר את אהבתו והערכתו העמוקה לציפי, אהבה שאינה תלויה בדבר. וכמוהו גם רבים אחרים מעולם האמנות התל־אביבי, שאותו אהבה וכיבדה, חשו כך. כל המחלוקות שבעולם בין המתנחלת הדתית, המבקרת ומלמדת אמנות, לשמאלנים התל־אביבים החילונים, לא כיבו את האהבה שהם רחשו לה, והיא להם. אהבה שאיננה פחותה מזו שרחשו לה אנשי התיאטרון, השירה והאמנות שבמחוזות יש"ע והציונות הדתית; אלה שאת כל חייה והאנרגיות שבה הקדישה לטיפוחם ולעידודם.
איך קרה הנס הזה? מילה אחת מתמצתת את כל הקסם: תום. ציפי שידרה תום. תום של ילדה סקרנית, שהכול מעניין אותה, והיא לא שופטת שום דבר לפי חלוקה מגדרית, פוליטית, דתית, אלא רק לפי היכולת שלו באמת לעניין אותה, לגעת בתהומות הנפש.
התום בא לידי ביטוי כבר בהופעה החיצונית שלה: החצאיות הרחבות והחולצות הצבעוניות המקרינות שמחת חיים ואהבת חיים; העגילים הגדולים, הצעיפים הצבעוניים, מחרוזות העץ הייחודיות, ובעיניי, מעל כולם, הצמה. איזו אישה מבוגרת תרשה לעצמה ללכת עם צמה? הרי צמה היא אחד הסימנים המובהקים של הילדות, כשמישהו אחר החליט איך תיראה ומה יפה לך, והיא אמורה לרדת מן הרפרטואר כבר בגיל ההתבגרות, כשאדם מתחיל לעצב את מראהו במו־ידיו. אבל ציפי הרגישה שהצמה יאה לה.
אני מרשה לעצמי לנחש שהיא חשה שהצמה אכן מבטאת במדויק את התום הילדותי שהיה בה, ובאותו תום פשוט לא היה אכפת לה מה יחשבו אנשים, והאם זה מקובל. וחשוב לדייק: זו לא הייתה צמה מתריסה, מין "תמימות" אידיאולוגית מתריסה כנגד התחכום של עולם המבוגרים. זו הייתה צמה טבעית, צמה שהאישה שהייתה מחוברת אליה פשוט חשה שהיא נכונה לה.
ואם מזכירים את התום שבמראה, אי אפשר לשכוח גם את טון הדיבור. לא טון נחרץ של מבקרת יודעת כול, אלא טון מהוסס, אפילו קצת מתיילד ומתפנק; טון של אדם שמתלבט, כאילו היא מהרהרת בקול ופורשת לפניך את שיקולי ההתייחסות המגוונים בזמן אמת.
פן שני של התום היה הענייניות; היכולת להתייחס לדבר עצמו, כמות שהוא, ולא להקשרים ולשיוכים החיצוניים שלו. היא הקדישה את רוב שנותיה הבוגרות לקידום האמנות, והיצירה בכלל, במחוזות הציונות הדתית ומפעל ההתיישבות ביו"ש, אבל את היצירות עצמן לא שפטה במבט מגזרי, אלא רק על־פי איכותן העצמית. כאילו "מלחמת המחנות" המצמיתה פסחה מעליה, ואיננה נוגעת לה.
והפן השלישי של התום, שאי אפשר לשכוח אותו, היה יכולת ההתלהבות שלה מאנשים. היכולת לעודד אותם בלב שלם, ולטעת בהם את התחושה שהיא מאמינה בהם, וממילא אין קושי שלא יוכלו לו. זה היה נכון לגבי החיים, כמו לגבי היצירה. לא אשכח איך פעם אחת אמרה לבמבי ולי שהיא מתפעלת מהיכולת שלנו לפעול בשיתוף פעולה זוגי, למרות היותנו עובדים באותו מקצוע. ופתאום, מה שהיה בעינינו מובן מאליו קיבל שדרוג לרמה גבוהה של זוגיות.
חיים כמעשה אמן
ציפי גדלה כבת לשני הורים ניצולי שואה. והשואה נותרה כל חייה כמכוות אש בליבה. היא לא הרבתה לדבר על כך, אבל המיצג שהכינה בערוב ימיה אמר את הכול. זו הייתה פרוכת לארון קודש, שעליה נרקמו המילים: אין כניסה! השואה, ומקומה בליבה, היו מבחינתה מקום קדוש, שזר לא יבין ולכן לא יוכל להיכנס אליו. גם קורת העץ שהכינה בשנתה האחרונה, שאותה ביקשה לשאת על גבה ולדמות בכך את משאו של ישו הצלוב, ביטאה בדיוק את אותו רעיון, המשא האינסופי של השואה הרובץ על כתפיה. ואולי משם גם נבעה אהבת האדם שלה.
היא למדה אמנות במקומות הנחשבים ביותר, והייתה מקורבת לאמנים רבים. אבל בסופו של דבר, מלבד יצירות בודדות, לא עסקה בעצמה ביצירת אמנות, אלא בהוראת אמנות ובכתיבה על אמנות. אינני יודע לומר מדוע הגיעה דווקא לכך. ייתכן שהיו חברות שאיתן דיברה בגלוי על הנקודה הזו. אני חושד שזה קשור לעובדה שהבחירה בחיי אמן היא בחירה קשה שהרבה אי ודאות טמונה בה, וציפי נזקקה כנראה לקרקע יותר יציבה בחייה. ההשערה הזו מתחזקת לאור העובדה שאהובה שי היה איש אדמה, איש שחייו לא היו חיי השירים, הסיפורים והיצירות שלה, אלא החיים המעשיים מאוד של מטע הדובדבנים וכרם הענבים.
למרות שלא עסקה בעצמה באמנות, כתיבתה על אמנות הייתה בעצמה מעשה אמן: מול עולם ביקורתי שנעשה יותר ויותר חד־משמעי, מאמץ את השפה השיפוטית וההחלטית של השיח הפוליטי, ציפי התעקשה על ניתוח רב־ממדי של היצירה שבה עסקה – בין אם היה זה ספר או תערוכה; ניתוח שמביא בחשבון גם את איכותה המקצועית, גם את הרעיון שביקשה לבטא, וגם את החוויה הפרטית שהיצירה חוללה בה. ואם כל הממדים הללו יצרו בה תגובה מורכבת, ולא חד־משמעית, היא לא היססה לכתוב את הדברים כך. היא גם ידעה לזכור שמאחורי היצירה עומד יוצר, ומעבר לכל חובה ביקורתית עומד אדם שהקדיש ליצירה את מיטב זמנו וכשרונו ואין לפגוע בו. ולכן בביקורת היה תמיד ממד כפול: היא הייתה אמפתית גם כשהייתה ביקורתית, ומנגד: הביקורת הייתה בהחלט נוכחת גם כשהייתה עטופה במחלצות לשוניות מגוננות.
צריך לומר שציפי חיה גם את חייה שלה כמעשה אמנות: הבית בעפרה היה משוש חייה, מעוצב למשעי ביצירות אמנות ובצמחים. כשנאלצה לגלות ממנו, לצורך הטיפולים בירושלים, היה הצער על הגלות חלק משמעותי מצער המחלה בכלל, ובכל רגע שהתאפשר לה לחזור אליו חזרה ללא היסוס, גם כשהדבר הצריך מאמץ. גם המבט שלה בעולם היה מבט של אמן; מבט של אדם המחפש את המשמעות העמוקה, המיתית, שיש בפרטים היומיומיים שלנו. ברוח זו, המטע של שי לא היה סתם מטע, אלא "חיבור לאדמה", ומערכת היחסים שלה עם עולם האמנות התל־אביבי הייתה "החיבור שבין עולם ההר הדתי ועולם השפלה החילוני".
והחיבור הזה היה מפעל חייה. חיבור דו־סטרי, צריך לומר. בראש וראשונה, ביקשה להביא את בשורת המקצועיות ותו התקן האיכותי של עולם האמנות המערבי הוותיק לעולם האמנות המתחדש, העושה את צעדיו הראשונים, ביישובי יו"ש. בתום שלה היא זיהתה בהתלהבות את בשורת התום של עולם האמנות הדתי־לאומי, אבל ביקשה להעניק לו מהידע המקצועי שלה: אם בשירה, אם בתיאטרון ואם באמנות פלסטית.
בעבודת הקודש הזו שום מאמץ לא היה קשה מדי, וגם שום קבוצת שוחרי אמנות לא נחשבה בעייתית או נמוכה מדי. עבודה תיאטרלית עם קבוצת נשים בצפון השומרון, כאלה שלא מוכנות שגבר יחזה בעבודתן, או פגישה עם פרח שירה בגוש עציון, שדווקא שואף להתקבלות בעולם השירה הכלל־ישראלי; את שתיהן עשתה באותה מידה של התלהבות, באותה תחושת שליחות, ובאותה נכונות לכתת את רגליה באוטובוסים ובטרמפים כדי להגיע ליעד. שהרי ציפי הענוגה, הרוחנית, מעולם לא נהגה ברכב.
הצד השני של המטבע היה רצונה להביא את התום הראשוני שפגשה במחוזות יו"ש והציונות הדתית למרחבי עולם האמנות הציני, השבע, במידה רבה העייף, של מרכז הארץ. זה היה מאמץ סיזיפי, לא פשוט, שכן חוץ מהבדלי התרבות השפיעה עליו כמובן גם העוינות הפוליטית הקשה. אבל ציפי מעולם לא ויתרה עליו. וכל הישג של התקבלות של אחד מאמני העולם הדתי במחוזות תל־אביב והסביבה שימח את ליבה כאילו היה זה הישג אישי שלה. יוזמות ההנצחה הרבות שקמו במגזר הדתי בעשור שחלף מאז מותה מעידות יותר מכול על תחושת החוב שכל־כך הרבה אנשים חבים לה.
זיהוי לצורך קירוב
במאמץ הכפול הזה – להביא את המקצועיות ליו"ש, ואת התום לתל־אביב – הייתה ציפי מנוע התרבות החשוב ביותר שקם לציבור הדתי־לאומי מעודו. היא כמובן לא הייתה מנוע כלכלי, אלא מנוע חשוב הרבה יותר: מנוע תרבותי ורוחני, שעם כל העדינות ששידרה במראה ובטון השיחה שלה הייתה בו גם נחישות של פלדה. זה היה מפעל חייה, והיא לא התכוונה לוותר בו על שום משלט. מצד שני, כאמור, היה ברור גם שהיא לא תעשה למפעל חייה שום הנחת מגזר בדרך אל שאיפת המצוינות. אני זוכר במיוחד ויכוח שהיה בינינו סביב ספרו האוטוביוגרפי של חנן פורת, "את ענת אנוכי מבקש". ציפי סברה שהספר פשוט גרוע, ולכן קטלה אותו בחומרה שלא הייתה אופיינית לה. ואילו אני חשבתי שהספר חושף איזה פן אישי ואינטימי בעולמו של מי שנודע עד אז כמנהיג פוליטי נחרץ, אפילו קנאי, ומבחינה זו יש לו חשיבות גם אם איכותו הספרותית אינה גבוהה.
בדרכה השקטה, ומבלי שאפילו ניסחה זאת במפורש, היא פעלה בנחישות גם נגד המגמה הבעייתית מאוד שהייתה בדור הראשון של עולם ההתיישבות כלפי תחום היצירה. כשעמוס עוז סנט באנשי עפרה במשפט המפורסם "איפה אנשי הרוח שלכם? איפה הסופרים שלכם?", הוא באמת התכוון לאנשי רוח ויצירה שאמנותם היא תהילתם. אבל כשאנשי עפרה ואלון שבות כמהו ל"עמוס עוזים משלנו", הם התכוונו, לפחות בדור הראשון, למעמדם הציבורי־פוליטי של היוצרים; ליוצרים שהם עוד כלי משחק על לוח השחמט הפוליטי־רעיוני שבין המחנות. ציפי לא עסקה ישירות בסוגיה הזו; כל פעולתה הייתה מכוונת לטיפוח היצירה כשלעצמה, ללא התעניינות ברווחים הפוליטיים־ציבוריים שהיא מעניקה.
בינתיים כבר קמו למגזר יוצרים רבים ומגוונים: משוררים וסופרים, קולנוענים ואנשי תיאטרון, ואפילו, פה ושם, אנשי אמנות פלסטית ומחול. אבל מגבר אנושי כמוה עוד לא קם. ונדמה שככל שעוברות השנים, עצם האפשרות שיקום אחד כזה, או אחת כזו, הולכת ונעשה קשה יותר. כי העימות הפוליטי מקיף כיום לא רק את התחום המדיני עצמו, אלא יותר ויותר תחומי חיים, והוא הולך ומרעיל את כל שדות השיח, משתק אפשרות לשגרירים של רצון טוב בין המחנות. מול התהליך הזה, אנשי האמנות נוטים לבחור באחת משתיים: או לברוח לגמרי מזיהוי מחנאי כלשהו, או להיפך – להיות חייל מובהק של המחנה, שמעמדו כיוצר, ולפעמים אפילו חלק מיצירתו, משועבד למלחמה ולמצביאיה.
הבחירה הכפולה של ציפי – להיות מזוהה, אבל לנצל את הזיהוי לקירוב ולא לעימות – הפכה נדירה עוד יותר משהייתה בזמנה. מפעלה של ציפי בזמן אמת, והאופן שאנחנו מתבוננים בו היום, במלאת עשור למותה, מצביעים על פרדוקס שאף הוא יקשה בוודאי על אחרים ללכת בדרכה: תום המבט שלה, הגישה העניינית, הרצון להיות שגרירה מקצועית, לא פוליטית, בין המחנות – כל אלה הקשו מאוד על הצלחתה בזמן אמת, בזמן שבו הפופולריים והבולטים הם מטיחי הבליסטראות. אבל ממרחק הזמן, נראה שהיא תיזכר בדברי הימים של האמנות הישראלית הרבה יותר מרוב מיידי האבנים, כמי שמייצגת אופציה תרבותית חלופית, אופציה ראויה מאוד לליבון ולחיקוי, גם אם לא מאוד ממומשת.
