להישבר ולהיבנות מחדש: פוסטמודרניזם והחינוך הדתי

הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור

תפילתו של דוד המלך בתהילים מצביעה על שני סוגים של דרכים שבהן עשוי לפסוע האדם היהודי במהלך חייו: הדרך היא דרך המלך הסלולה לרבים; אך פעמים נדמה שאנו הולכים באורח, כמעין שביל עיזים פתלתול, צר ואינטימי, המתאר באופן מדויק את משימת החינוך בדורנו בהתמודדות עם אתגרים המונחים לפתחנו כהורים וכמחנכים: דתיי הרצף והסוגיה הלהט"בית, הפיחות הזוחל במעמדה של ההלכה ובמחויבות לדברי חכמים, ההיררכיה הנשחקת בין אב לבן, בין רב לתלמיד ועוד.

ברמה הראשונית ניתן לאפיין מכנה אחד משותף לכל התופעות שתוארו לעיל והוא פוסט־מודרניזם (להלן פ"מ). רבות דובר על הפ"מ ויש להניח כי רבות עוד ידובר, אך דומה כי הבנת התפיסה הפ"מ המפעפעת לתוך אושיות היסוד שלנו כחברה חיונית להבנת האתגר הניצב לפתחנו. הפוסטמודרניזם מתאפיין במספר היבטים: קץ האידיאלוגיות – ממציאות בעולם המודרני בו היתה קיימת אידיאולוגיה מנחה מרכזית, או לפחות שאיפה לכך, למציאות בה לכל אחד הנרטיב שלו; רלטיביזם הסובר כי אין אמת מוחלטת ולא תיתכן כזאת; דקונסטרוקציה, קרי, פירוק של כל רכיבי הזהות של האדם כולל זהותו המגדרית, הדתית וכיוצא בזה וזו כמובן רק ההתחלה.

אחת המשמעויות המרכזיות של המציאות הפ"מ היא תפיסת הבחרנות כערך עליון – האדם בוחר בכל רגע נתון ויכול להגדיר מחדש מיהו, מהו ומה ברצונו לעשות, להיות ולחוות כאשר אין לו מחויבות לשום ערך אחר; זהותו הדתית, המגדרית, המינית, השתייכותו החברתית, הלאומית וכן הלאה פתוחים לבחירתו המזדמנת ושום דבר לא יכול לכבול אותו. במילים פשוטות ניתן לומר כי אם בעולם שלפני חמישים שנה ברגע שאדם נולד וגדל לתוך זהות מסויימת: מגדרית, לאומית, דתית או עדתית וכיוצא באלה וסבירות גבוהה שהיא המשיכה לאפיין את אישיותו לאורך חייו, בעולם הפ"מ כל אלו הם המלצות בלבד.

אדם יכול לשנות את זהותו המגדרית, להגדיר לפי ראות עיניו את משיכתו המינית, וכמעט באותה נשימה להגדיר על פי רצונו את הדתיות שלו, על הרצף. מציאות זאת מעמידה בסימן שאלה מהותני את היכולת לחנך לעולם ערכים ברור ומוגדר, שהרי לטענתו של המתחנך הפ"מ – כיצד המורה, האב או הרב יכול להגדיר עבורו מי הוא ומה עולם הערכים שלו, שהרי הוא ורק הוא בוחר ומרכיב בצורה עצמאית את רכיבי אישיותו לפי ראות עיניו.

מציאות זאת אינה תאוריה שכתובה בספר, אלא היא ניצבת חיה ובועטת יום יום לנגד עיננו ומציבה אתגר חינוכי שאין דומה לו. אתגר זה משותף אמנם לכל מערכת החינוך ובכלל לעצם היכולת לחנך בעולם כזה, אך יחד עם זאת בעולם הדתי האתגר שמציבה תפיסה זאת גדול במיוחד שהרי התפיסה הדתית בנויה במהותה על אמת שיש לה משמעות שאינה אפיסטמולוגית בלבד אלא היא בעלת רלוונטיות לכל מרכיבי החיים של האדם, ובאיזה אופן שלא נתבונן על כך – היא במהותה מחייבת.

אחת מהשלכות ההתנגשות בין העולם הפ"מ לבין התפיסה היהודית־דתית היא תופעת הרצף לגווניה השונים שלמעשה נתנה לגיטימציה לבחרנות מוחלטת גם בתוך העולם הדתי – אלו מצוות אני "מתחבר" ומקיים ואילו פחות, כיצד אני מגדיר את הדתיות שלי וכן הלאה והנתונים על תהליכי החילון, הדתל"שיות, הדתל"פיות וכדומה ידועים.

וכדי לסבר את האוזן רק נדגיש כי בעוד שבעידן המודרני הייתה שאיפה לאמת אחת שהאדם אחז בה והיא זאת שהנחתה את דרכו, וממילא אדם שבחר ללכת בדרך אחרת מדרך של תורה וצוות, עזב את האחת ועבר לשניה, העידן הפוסט מודרני מציע את החלופה המאפשרת גם וגם, בלי שום קנה מידה למה נכון ומה לא נכון, מה עונה על הגדרת ה"דתי" ומה חורג ממנו. האדם "הבוחר" יכול לכאורה להיות דתי וגם לסמס בשבת; לשמור שבת אבל לא לשמור נגיעה; או לשמור שבת בלי להיות מחויב לזמנים המדויקים בהם היא חלה; להיות דתיה שלא הולכת למקווה באופן מוצהר או להיות דתי ולהתחתן עם גבר. כל האפשרויות פתוחות.

במימד הפשוט הנזילות הזאת אינה פרי "יצר הרע", או חולשה אנושית כזאת או אחרת, אלא היא נזילות אידיאלוגית: "אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות", "האמת שלי אינה פחותה מהאמת של אף אחד אחר" וכן הלאה. חשוב להבהיר כי וודאי שמאז ומעולם היו עוברי עבירה, מסורתיים בוריאציות שונות, אנשים שלא הקפידו על קלה כחמורה וכו', אך הפיכת הדבר כאידיאולוגיה לכתחילית – זה חידוש בן דורנו. וכל אלה כמובן רק דוגמאות.

מציאות זאת מחייבת התמודדות כנה ואמיצה של המחנכים ומורי הדרך בעת הזאת בשאלה כיצד ניתן לתת מענה ולחנך לתורת אמת ולעולם ערכי במציאות של פירוק כולל של מכלול הערכים והזהות של האדם.

הריסה כבסיס לתיקון

אני מרגיש שהפוסטמודרניזם, הדקונסטרוקציה, מהווים שבירת הכלים, אך הפירוק הזה עשוי להעניק לנו חרות מרחיקת לכת… הפוסטמודרניזם (יכול) להוות יציאה ממצרים במובן הרדיקלי של המילה (לוחות ושברי לוחות, עמ' 431).

דברים אלה של הרב שג"ר מהווים קריאת כיוון להתמודדות עם התפיסה הפוסטמודרנית. התמודדות כזאת מכילה בתוכה אופטימיות רבה ביחס ליכולת להצמיח עולם מתוקן יותר דווקא מתוך השבר הפוסטמודרני. תפקיד הדקונסטרוקציה, הוא כותב, "הוא לפרק את הכלים ולהגמיש אותם כדי לפתוח אפשרויות חדשות של השראה והארה. מבחינה זו ניתן לתאר את הדקונסטרוקציה כתהליך שבירה הבא לפנות דרך לתיקון גבוה יותר" (כלים שבורים, עמ' 26).

מהו אותו עולם מתוקן יותר שיש לגלות? ניתן להציע שאותו עולם מתוקן הוא אותו עולם ש"מת" בעבר ועתה הגיעה העת לגלותו מחדש. אם בפרוץ התפיסה המודרנית הא־ל "מת", כדבריו של ניטשה, ולאחר מלחמות העולם האדם התייאש מעצמו, ייתכן שהמענה לפוסטמודרניזם הוא לתת חיוּת חדשה הן לא־ל והן לאדם במקום הגבוה והעמוק יותר שלהם. הסתכלות עקרונית כזאת על היסוד הפוסטמודרני עשויה להצמיח תקווה חדשה – איננו עסוקים באובדן על שהיה ואיננו עוד, אלא אנו מסתכלים עליו כעל שבר שמגמתו להצמיח עולם של תיקון.

עיקרון זה מופיע באחת הפסקאות המכוננות של הרב קוק בספר אורות על "נשמות דעולם דתוהו", תיאור אופייני לנשמות של גאולה. אותן נשמות: "גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו…". הכלים של אותן הנשמות אינם מצליחים להכיל את האור הגדול שלהם ולכן נוצר שבר. נשמות אלו "שואפות הרבה יותר ויותר מהמידה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחוקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף – ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע".

התיאור של הרב קוק על הקושי של אותם "נשמות דתוהו" להכיל את האור הגדול בהיותו כלוא בחוקים, בכללים במגבלות מתאר בצורה המדויקת ביותר את הפירוק הפ"מ; חוסר היכולת לחיות במגבלות כלשהם, כולל בהגדרת הזהות עצמה – ייתכן והוא הוא המקור לשבר. וכדי לסבר את האוזן נחשוב לרגע על הבחור הפוסט מודרני שנולד לבית דתי טוב, עם כללים דתיים ברורים, והוא רוצה קרבת אלוקים, חיבור לנשגב, חוויה דתית וכן הלאה, אך אינו מבין מדוע החוקים שסביבו מגבילים אותו ולא מאפשרים לו לממש את כמיהת נפשו, והוא רוצה לפרוץ, להתחבר לאלוקים בדרכו שלו, להתפלל – כפי שהוא מבין; החוקים, הכללים, המגבלות הדתיות אינן תואמות את עולם שאיפותיו הפנימיות וממילא נוצר שבר.

מכיוון אחר, נחשוב לרגע על בחורה שלא מוכנה לקבל את זהותה הנשית, בחווייתה האישית מציאות מגדרית זאת כובלת אותה, מונעת ממנה להיות מי שברצונה, והיא שוברת את החוקים והגבולות, החל מפיתוח נטייה להימשך לבנות מינה, עד ניתוחים לשינוי מין.
התסיסה החיה של הנשמות הללו, ממשיך הרב קוק ואומר "איננה שוקטת". תהליך זה מתגבר ואולי גם מגיע לשיאו "בעתותי גאולה". בזמן זה אותן הנשמות הכמהות לאור אינסוף: "בועטות הן בכל… בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדי זרים… מראות הן הנשמות הלוהטות האלה את כחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן".

אין ספק כי תיאור זה של בעיטה בכל מתאים מאוד עם המציאות שאנו רואים לנגד עיננו אבל הקושי שהוא יוצר אצל ההורים/המחנכים הוא עצום. ממשיך הרב קוק ואומר כי "החלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם. "מי יגור לנו אש אוכלה, מי יגור לנו מוקדי עולם!". המחנכים הפוגשים תופעות אלה נבהלים. אמירות כגון "הדור הזה..", "אצלנו… לא היה דברים כאלה.." וכן הלאה, נשמעים לא פעם, והתחושה היא של סגנון שולל, מתנשא אולי, קצת לועג ולבטח – מיואש. המענה למציאות זאת, לדידו של הרב קוק היא בהבנה העמוקה לפיה:

גיבורי כוח יודעים, שגלוי כוח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אמוץ כוחותיה של האומה, האדם והעולם, אלא שבתחילה מתגלה הכוח בצורת התוהו, ולבסוף יילקח מידי רשעים ויינתן בידי צדיקים, גיבורים כאריות, שיגלו את אמיתת התיקון והבניין… הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים.

תהליך הפריצה של עולם דתהו אינו סטטי. אם נקביל זאת לאידיאולוגיות הגדולות שצמחו בעבר, בבסיסן ייתכן ועמדה פריצה של "אורות דעולם דתהו", אך לאחר שהתבססה, הפכה האידאולוגיה המהפכנית למציאות סטטית, חסרת המשכיות וחסרת מעוף וככזאת גם נפלה לאחר זמן. בשונה מכך, הפוסט מודרניזם – ממשיך כל העת בפירוק ובפריצה, כל יסוד שנבנה, עשוי להתפרק רגע לאחר מכן שהרי הכל עומד לא על אמת אחת אלא על יסוד הפירוק עצמו. "התוהו" של ה"תפיסה הרוחנית" בא לידי ביטוי בדינמיות ובמוכנות להישבר ולהיבנות מחדש כל העת. מציאות כזאת עשויה אמנם להיות מפחידה מאוד, אך אם נעז לומר אולי זו בדיוק הדרך לפירוק כל המבנים על מנת לקדם את העולם קרוב ככל הניתן למציאות אלוקית אין סופית וממנה להצמיח עולם מתוקן של משיח, שהרי כל אמת ביסודה היא רק חלק אחד מאמת אלוקית כוללת המחיה את הכל.

לכונן ברית חדשה

אם נמשיך ברוח הדברים שנאמרו עד כה נראה כי משימתנו היא לקרוא לגילוי חדש מתוך השבר הפוסטמודרני, גילוי שיהווה אמונה עמוקה יותר, חיבור עמוק יותר ונאמנות גדולה יותר לבורא עולם ולתורתו.

"וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם", אומר הנביא יחזקאל (טז, ס). מושג הברית חוזר פעמים רבות בתנ"ך בהקשרים שונים. ברית היא נאמנות, מחויבות עמוקה בין איש לרעהו, בין איש לאשתו, בין אדם לאלוהיו. אבל הנביא ירמיהו קורא לעם ישראל לא רק לשמור את הברית אלא לכרות ברית חדשה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה" (ל, לא). ברית זאת אינה "כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ברית מצרים לפי הנביא הופרה. לעומת זאת, אותה ברית חדשה אשר תיכרת "אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם" תיחקק על לוחות ליבם של ישראל: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה".

המילים בביטוי "ברית חדשה" לכאורה סותרות: המושג "ברית" מבטא נאמנות למאורע כריתת ברית שהיה בעבר, ולענייננו ברית אבות או ברית סיני. המושג "חדשה" מבטא התחדשות של משהו שלא היה קודם לכן; והנה אותה ברית שכבר הייתה קיימת מימים ימימה מקבלת פנים חדשות. ברית כזאת תוביל לידיעת ה', ידיעה שהיא חיבור עמוק הרבה יותר מזו שהייתה קיימת קודם. המלבי"ם מסביר פסוקים אלו כך שהחיסרון בברית הראשונה הוא שישראל עדיין לא היו מוכנים אל השלמות והתיקון, שכן הברית דאז, ביציאת מצרים, נכרתה "בחוזק רב ובכח", ועל כן הופרה. לעומת זאת הברית החדשה "'על ליבם אכתבנה' – שלא תצטרך להכתב על הספר ובדיו כי תהיה כתובה על לבם… כי לבם יהיה מלא מחוקי התורה הטבועה בלבם".

יש מקום להבחין בין עצם קיומה של הברית לבין הממד החדש שבה. במהותה הבסיסית הברית אינה בחירית, אלא היא חלק מהגדרת הזהות של האדם. בדיוק כשם שתינוק כורת ברית עם בוראו בגיל שמונה ימים, ובדיוק כשם שזוג כורת ברית נישואין עוד טרם ידעו לאן יובילו אותם חייהם המשותפים, כך גם בריתנו עם בורא עולם. בברית זאת, המכוננת את זהותנו כיהודים, אנו קרואים לכונן ברית חדשה, גילוי שיחשוף את ממדי העומק שטרם באו לידי ביטוי ואת היסוד הבחירי של האדם הבוחר ליצור עומק חדש בחיבורו אל בורא עולם ואל תורתו. את היסוד הבחירי הזה, את הגילוי המחודש והעמוק יותר של הקשר שלנו אל הבורא, ייתכן שדווקא הפירוק הפוסטמודרני יוכל לעזור לנו לכונן.

האם נצליח להתבונן על תלמידינו וילדינו ולשאול לְמה הם קוראים אותנו? מהי אותה ברית חדשה שהם מזמינים אותנו לכונן? אילו יסודות עמוקים יותר שטרם הבאנו לידי ביטוי הם מזמינים אותנו לחשוף? האם הם באים לקרוא לנו לא להסתפק בהרגל כמצוות אנשים מלומדה אלא לשאוף לחיבור נוגע ועמוק יותר בבחינת "את פניך ה' אבקש"? האם אנו מוכנים להקשיב לקריאה הפנימית שלהם, לרצון שלהם, שפעמים רבות אינו מודע, לכונן קשר מחודש עמוק ונוגע יותר עם בורא עולם?

"הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור", התפלל דוד המלך ואנחנו איתו, ודומה כי תפילתנו שנכונה תמיד בחינוך נכונה בדור הזה כפל כפליים.