מי פגש יעקב באותו לילה ביבוק?
עובד זר בבית הארמי חוזר הביתה והימים כבר אינם אחדים, והוא ירא מאוד מפני פחד אביו יצחק ומפני עשו אחיו ההולך לקראתו וארבע מאות איש עמו, ותפילת ערבית בפיו: ""הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים". וכשם שאז, כשעזב את ביתו, "ויפגע במקום" וראה "מלאכי אלוהים עולים ויורדים", כך עתה "ויפגעו בו מלאכי אלוהים". ובכן, לילה יורד ועל מחנות מחניים ניצת ירח ויעקב עובר את היבוק ונותר לבדו והוא פוגש איש.
את מי פגש יעקב?
אלוהים או אנשים
לכאורה, מקרא מלא כתוב, "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים". אך אי אפשר לאומרו, שהלוא "ויאבק איש עמו". הושע בנבואה מעיד: "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (יב, ג-ז), ובעלי האגדה הציעו כי "שרו של עשו היה". ופירוש זה עד השיתין נוגע, שהלא יעקב הפוחד מפני עשו רואה אלוהים פנים אל פנים, ולמחרת כשזורחת השמש אומר לעשו "ראיתי פניך כראות פני אלוהים". אי אפשר להימלט מהמחשבה שפני אלוהים שראה יעקב הם פניו של עשו.
בעקבות רש"י ורמב"ן יאמרו הפסיכולוגים כי עם פחדיו שלו נפגש יעקב ויוכל להם. איתם נפגש ונאבק עד עלות השחר, וכל עימות זה לא היה ולא נברא אלא חלום היה ש"המאבק הזה והפנייה בדיבור כולם במראה הנבואה" (מורה נבוכים ב, מב). אך מה לעשות ובתום הנבואה והחלום נתעוררנו מן המאבק והנה אנו צולעים.
בֵּ נוֹ יעקב הסביר שהצליעה הזו היא העיקר. יעקב נפגש עם מלאך פוגע שהטיל בו מום לפני פגישתו עם עשו כדי שירחם איש הציד והשדה על האיש התם, יושב האוהלים, ועתה, צולע. על פירוש כזה העירה בתקיפות לא אופיינית לאה פרנקל כי זה ההסבר בעצמו צולע על ירכו עד מאוד.
משה דוד קאסוטו נתן את ליבו אל הנחל, אל היבוק, שהוא איננו רק גבול בין עשו ליעקב אלא גבול בין נכר למכורה, והציע כי נאבק יעקב עם כוחות אלוהי הנכר של כנען ובשם ה' נלחם עד אשר הסיר את אלוהי הנכר וחצה את היבוק. אבל פירוש זה מפריד בין הלילה ובין היום, ולא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות עד כמה חבוק היבוק בסיפור המפגש עם עשו. עד כמה פחדי היום – "פן יבוא והכני אם על בנים" – קשורים תימטית, לשונית וספרותית עם פחדי הלילה. אם כן, סיפור אחד הוא וחידת המפגש של יעקב נותרת סתומה – האם שׂרה עם אלוהים או עם אנשים? ובכן את מי פגש יעקב?
לימוד בחשכת הלילה
יעקב מגיע אל היבוק חרד. והחרדה, כפי שהעירו רבים, איננה רק חרדת המלחמה עם עשו אלא חרדת נשיאת הפנים:
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל-פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא בַּמַּחֲנֶה.
ובאמת, איך תוכל אחרי שעמדת מול אביך והכרזת "אני עשו בכורך" לשאת את פניך מול עשו האמיתי שאליו התחפשת ולשאת אליו פניך? וכפי שברגישות העיר ציון עוקשי, חרטת יעקב משתקפת ברצונו להשיב את הזמן לאחור – כשהוא מציע את המנחה לעשו הוא אינו אומר רק "קח נא את מנחתי" אלא גם "קח נא את ברכתי אשר הבאת לך". כאומר, הנה הברכה שלקחתי מושבת לך. אם כן, חרדת המוות של יעקב קשורה בחוסר יכולתו לשאת את פניו לאחיו. כאן מגיע המאבק ביבוק, שמשום מה מאפשר לו לראות פנים אל פנים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל. כִּי-רָאִיתִי אֱלוֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי'. עוקשי בפירוש מבריק הציע לקרוא את הפסוק לא כמשפט ויתור (למרות שראיתי אלוהים – ניצלה נפשי) אלא כמשפט תוצאה (כיוון שראיתי אלוהים פנים אל פנים הרי נפשי עכשיו תינצל). ואם נכון הפירוש הרי ליל היבוק הוא הלילה שבו יעקב לומד לשאת את הפנים: יעקב נאבק במלאך בלילה, הוא מבקש ברכה. זו שעת חשכה והוא זקוק לה נואשות.
בפעם הקודמת שיעקב נזקק לברכה הוא ניצל את החשכה – חשכת עיוורון אביו, וכאשר נשאל לשמו וזהותו אמר "אני עשו בכורך". והנה עתה שוב חשכה ושוב העיוורון שולט. ושוב בעת בקשת הברכה נשאלת השאלה: "ואמר אליו מה שמך". אלא שהפעם יעקב איננו מסתתר בחשכת הלילה. הוא עומד גלוי ואומר "יעקב". וזה רגע של מהפך. רגע של זריחת השמש. כפי שהרגיש רש"י שהעיר: "כי לא יאמרו עליך עוד שהברכות באו לך בעקיבה וברמייה כי אם בשררה וגילוי פנים".
ובכן, את עצמו פגש יעקב ביבוק. יעקב יוצא מחשכה לאורה ומהסתר פנים לגילוי פנים. הדבר המופלא הוא שהודאה כזו בכך שאתה יעקב היא הודאה בפגם. אני יעקב. אני זה שתפס בעקב ואינני כלל ראשון. ומגילוי הפנים הזה יוצא יעקב צולע על ירכו אבל יכול הוא להישיר מבט. והנה כשזורחת השמש הוא מגלה כי "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים". הוא מגלה את חולשתו ושניותו ואינו מנסה להערים על העיוורון או על חשכת הלילה. הוא מביט פנים אל מול פנים.
ועתה מסתבר כי כשעוברים את היבוק מגלים שאין יבוק רק לשון אבק המלחמה (מנחם בן סרוק) אלא גם לשון חיבוק, כדברי ר' יהושע בן לוי "כאדם שחובק את חברו". וכאשר אדם מסיר את המסכות ואומר הנני, עני, צולע על ירכי, הנה הוא יכול ליפול על זרועות עשו, ולרגע אחד להיות חבוק מכל מאבק.
