בכתביו הבחין ר' יהודה הלוי בין "דעת א־להים" לבין "דעת א־להים בארץ" (על פי הושע ד, א). המושג הראשון מציין את האמונה, את השקפת העולם, את התפיסה ההגותית המופשטת, ואף במידה רבה את עבודת ה'. המושג השני מציין את השפעת האמונה על בניית העולם, על העזרה לזולת ועל השקפת החיים הדתיים. הושע מביא רשימה של מעשים הפוגעים ב"דעת א־להים בארץ": אָלֹה וְכַחֵשׁ… וְנָאֹף פָּרָצוּ…". באמצע הרשימה מצוי "נאף", ועיקרון שלילי זה כולל בתוכו את מכלול העברות הנוגעות במיניות. כאן מבקש אני לרמוז על עמדת היהדות בתחום זה, הבנויה על בסיס אידיאל החיים היהודיים, תוך עימות עם עמדות הדתות שהתפתחו לכאורה ממנה ושהאמינו שאף היטיבו ללכת רחוק ממנה ולעבור אותה.
האישה והאם
חיל את דיוני כשאני נשען על פרשת נשות למך שבספר בראשית (ד, יט). אעשה זאת לפי קריאתם של אנשי האגדה, רבי עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון, ובעזרת עיבודו של רש"י: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה" (בראשית ד, יט). כך היו אנשי דור המבול עושין. היה אחד מהן לוקח לו שתי נשים, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפריה ורביה היתה יושבת כאילו אלמנה בחייה, וזו שהיתה לתשמיש היה [למך] משקה כוס של עקרים שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה. על זה אמר הכתוב באיוב (כד, כא) "רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב". גם שמות הנשים רומזים על כך. שם האחת עדה – אחד מהוראות המילה עדה רומזת שבעלה התרחק ממנה. "ושם השניה צלה – שהיתה יושבת בצלו".
לפנינו השבר שבין שתי הפונקציות של האישה: האשה כאם – האישה היולדת והעלובה המאבדת את שארית יופייה, והאישה האהובה – שלא התאפשר לה ללדת. וכך, למך עם שתי נשותיו מייצג את עמדתה של האלילות. אלא שהאבסורד עומד בפתח וגישה מקבילה מצפה לנו באופן מפתיע גם בנצרות. האמנם? כן! גם היא חילקה את הפונקציות אלא שבאופן קצת שונה. היא העמידה לפנינו את דמותה של מרים, אמו של ישו, הדגישה את האמהות שבה, אך כאשר הפכה אותה לאם בתולה היא ביטלה את החלק השני שבאישיותה, את האהבה המינית. לפנינו קו מחשבה שנקודת המוצא שלו היא שהמיניות כשלעצמה היא רעה אך האמהות היא נפלאה.
והנס העומד במרכז האמונה הנוצרית מאפשר להתגבר על הפרדוקס ולהסביר כיצד נולדה מרים תוך עקיפת המיניות הרעה. ועתיד העולם? הוא ייבנה על ידי הרשעים והבינונים, אלו שלא יוכלו להתגבר על יצרם. ובינתיים נשים רבות שהלכו בדרכה של מרים יישארו בתולות לתלמיד, בבגדי הנזירות שלהן.
איסור הסירוס
אחד הביטויים המפתיעים ביותר של ההלכה היהודית מצוי לדעתי באותו איסור הקובע שלמרות שמותר לנו לשחוט שור, אסור לנו לסרס אותו. זהו הניגוד המוחלט לרעיון שהציעו אנשי הדת הנוצרים בצורות מגוונות ושונות. הם ראו את הסירוס כאפשרות ואפילו כמצווה לעבוד את הא־ל. היהדות מנסה לחנך שהמיניות היא חלק אינטגרלי של אישיותנו, אשר צריכה לעזור לנו בהתפתחותנו, כגברים וכנשים. ואכן, כאן יכולים אנו לראות את העימות בין השקפת החיים היהודית לבין אותן גישות שקיבלו את תופעת הסירוס באופנים שונים. בנצרות, אנשי דת סירסו את עצמם כדי לעבוד על ידי כך את הא־ל ללא הפרעתו של היצר הרע. יותר מחכם יהודי אחד הדגיש שזו שגיאה עקרונית. שללא פעולתו של מה שמכונה היצר הרע אי אפשר להפרות ולהוליד ושהקב"ה הועיד ליצר הרע גם תפקיד של ברכה.
אלא שהדתות שינקו מהיהדות השתמשו בסירוס למטרות נוספות. הכנסייה השתמשה בסירוס ילדים כדי שקולם לא יתחלף בהתבגרותם המינית וכך יוכלו להמשיך לשיר במקהלות הדתיות בקולות הסופרנו של ילדותם. גם בדת ישמעאל מצאנו את תופעת הסירוס. וכך המשיכו אף הם את המנהג האלילי, שלו היינו עדים במגילת אסתר. הייתה זאת דרך שבה השתמשו המלכים והעשירים כדי "לייצר" שומרים בטוחים להרמונות הנשים שלהם.
בעולם הנוצרי שירת הסירוס את הדת ואת האמנות. אצל ישמעאל, היא העניקה אקסקלוסיביות לתאוותם של שליטים ועשירים. גם ההרמוניה וגם ההרמון אימללו מסכנים. ובמקביל, אולי מסיבות דומות, התפתח אצלם גם המנהג האיום של מילת הנשים. אכן, דברי נחמה לסריסים העלתה היהדות על ידי הנביא ישעיהו (נו, ג־ה): "וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".
לחבר קדושה לקדושה
הערה אחרונה. למרות כל דברי החיוב שבמסורת היהודית, נשמעו בה גם קולות אחרים. הרמב"ם הושפע מאריסטו שאמר "שזה החוש [=היצר המיני] חרפה לנו, ומה טוב מה שאמר, כי באמת הוא חרפה, הוא גורם לנו דברים זהים לדברי הבהמות… ואין בו דבר מענין האנושות". כנגדו נכתבה "אגרת הקודש", חיבור שיוחס לרמב"ן. אביא ממנו רק קטע קטן, לדעתי מופלא, ואתרגם אותו לשפתנו אנו כדי שכוח דבריו יישמר, ואולי אצליח בכך. וכך היה אומר החכם האנונימי הזה, "אתם הדרוויניסטים מאמינים בסופו של חשבון שהכול נעשה מתוך המקרה ולפיכך מקבלים אתם שגם המיניות שלנו היא מציאות בהמית. אך אנו מאמינים שהקב"ה ברא את האדם, ואם הוא ברא, אזי משהו מן הקדושה העליונה נשאר בנו.
המסורת ההלכתית עשתה יותר מלכתוב. היא לימדה על המצווה לחבר קדושה לקדושה, את קדושת היחסים שבין בני זוג עם קדושת השבת. היא הפכה קשר זה למצווה. אכן, כשכתבתי דבריי אלה הבנתי אמירה שאף המשורר שחיבר אותה לא הבין את מלוא המשמעות של מה שאמר. הוא לימד ש"יותר מאשר שמר עם ישראל על השבת, שמרה השבת על עם ישראל". כשגמרתי את רשימתי הבנתי את מה שכתוב. הבה נחזיר את מלוא המשמעות של המילים. הבנתם גם אתם, נכון?
