יום חמישי, 26 באפריל 2018. בשעות הצהריים מתקבלים דיווחים ראשונים על אסון במהלך טיול בצפון הערבה; כוחות חילוץ והצלה מתכנסים באזור נחל צפית, וממדי האסון הולכים ונחשפים לאורך אחר הצהריים והערב. תשע נערות ונער אחד, תלמידי מכינת בני ציון בתל אביב וכאלה שהתכוונו ללמוד בה בשנה הבאה, נקלעו לשיטפון בערוץ הנחל ונספו.
הזרקור האיר על מכינת בני ציון ויחד איתה על כלל המכינות הקדם־צבאיות החילוניות והמעורבות, שנקלעו לעין הסערה שלא בטובתן; אצבעות מאשימות הופנו לעבר המפעל החינוכי הזה, שבימי שגרה נותר רחוק מן התודעה הציבורית. הטרגדיה, שלוותה בחקירת משטרה מקיפה – במאי האחרון המליצה המשטרה להעמיד לדין את ראש המכינה, יובל כהאן, בגין גרימת מוות ברשלנות, ואת המדריך, אביב ברדיצ'ב, בגין הריגה – חוללה רעידת אדמה בעולם המכינות: קו פרשת המים, שממנו והלאה הן כבר לא יהיו אותו דבר.
חלוצת המכינות הקדם־צבאיות היא מכינת בני דוד שבעלי, שהוקמה ב־1988. תשע שנים אחריה, ב־1997, נוסדה המכינה הקדם־צבאית הלא־דתית הראשונה, מכינת נחשון, וזמן קצר אחריה נוסדו מכינת רבין ומכינת גליל עליון. חמישים וארבע מכינות קדם־צבאיות שנתיות – דתיות, חילוניות ומעורבות – פועלות כיום בישראל, וכ־4,000 חניכים לומדים בהן: מפנים שנה אחרי התיכון ולפני השירות הצבאי כדי ללמוד, לגבש זהות והשקפת עולם. כעשרים וחמש מכינות הן ציוניות־דתיות, והיתר – למעלה משלושים מכינות – חילוניות ומעורבות. לצדן פועלות חמש־עשרה מכינות חצי־שנתיות, המכונות "מכינות אופק": אלו נפתחו בשנים האחרונות ומושכות אליהן בני נוער מאוכלוסיות חלשות ומן הפריפריה, ולומדים בהן כ־700 חניכים. היומרה של המכינות החילוניות והמעורבות ברורה; החזון גלוי, מונח על השולחן: שינוי פני החברה הישראלית והצמחת האליטה המנהיגותית של הדור הבא. אך באיזו מידה מצליחות המכינות במשימתן? האם הצליחו לפרוץ את המעגלים הטבעיים שלהן, ולפנות לציבור רחב? כיצד שינה האסון בנחל צפית את ההתנהלות היומיומית שלהן? והאם אין כאן תמרור אזהרה בדרכן של המכינות, אזהרה מפני רוח של היבריס, בוז לסכנות, והרפתקנות שאיננה מבחינה בין מותר לאסור?
קשה לדבר על המכינות כעל מקשה אחת. כאמור, למעלה משלושים מכינות חילוניות ומעורבות פועלות כיום בישראל, כל אחת בדרך משלה ובשפה משלה, עם האווירה המיוחדת לה והניואנסים שמבדילים בינה לבין חברתה. אף על פי כן, השיחה המשותפת שקיימתי עם שלושה ראשי מכינות בולטים – אבישי ברמן, יעל דומב ועידו עמר – מצביעה על הלך רוח מסוים. שלושתם בשנות השלושים לחייהם, שקועים בעבודה מסביב לשעון, חדורי שליחות ובטוחים בעצמם, ועם זאת כנים וצנועים, מגשימים בהתנהגותם את הערכים שהם מבקשים להטמיע בחניכיהם – לקיחת אחריות, מורכבות, מנהיגות. הם לא נרתעים מלהצביע על נקודות התורפה שלהם, על השטחים האפורים שדורשים טיפול, ובאותה נשימה הם משוכנעים שעתידה של מדינת ישראל מצוי במוסדות הללו, שפזורים על פני הארץ כולה.
מסלול למנהיגות ומעורבות
אבישי ברמן (39), נשוי ואב לארבעה, תושב ירוחם, הוא מנכ"ל עמותת "בין השיטין" וראש מכינת ערבה, שלה שלוש מכינות פעילות באזור הערבה – אחת בחצבה, אחת בפארן ואחת בעין יהב; בסך הכול 115 חניכים, דתיים וחילונים. יעל דומב (37), נשואה ואם לשלושה, תושבת ירושלים, היא ראש המכינה הירושלמית, מכינה חילונית שהוקמה לפני תשע שנים ופועלת משכונת קריית יובל. במחזור הנוכחי לומדים 54 חניכים. עמר (35), נשוי ואב לילד, הוא ראש מכינת הנגב, מכינה חילונית בשדה בוקר שמפעילה שלוחה בקיבוץ חולית שבעוטף עזה – בסך הכול שמונים חניכים.
שלושתם מכירים זה את זה שנים רבות: זו קליקה קטנה, מגובשת וחמה, שבה כולם מכירים את כולם, מקיימים פעילויות משותפות ודנים יחד על דרכי חינוך והשקפות עולם. כשאנחנו מתיישבים לשוחח, אני שואל אותם מהו, בעיניהם, תפקידן של המכינות כיום. "אני רואה במכינות את העתודה המנהיגותית של מדינת ישראל", אומר עידו עמר. "זה נשמע קצת גדול, אבל אני מאמין בזה. ההבנה שיש לנו אופציה לקחת נערים ונערות בני 18 לשנה אינטנסיבית, מתוך רצון להכין אותם להיות אזרחים מובילים שישנו את המציאות, היא חלק מהשיח שלנו. אנחנו מתייחסים אל החניכים כמנהיגים, כאנשים שיכולים להתבונן על הסיטואציה שבה הם חיים, להבין מה טוב בה ולתת לו רוח גבית, ולהבין גם מה צריך לשנות בה".
"אנחנו רוצים שחלק מבוגרינו יימצאו, בעוד עשר או עשרים שנה, בתפקידי השפעה מרכזיים, עם המטען שהם צברו בין היתר אצלנו", מוסיף אבישי ברמן. "אבל לצד זאת, נוצרת כאן תנועה אידיאולוגית, רחבה, שיש לה מחויבות מאוד ברורה לסיפור הציוני. מול עינינו עומדת מגילת העצמאות, והרצון לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית, שלא רק מדברת על שוויון זכויות אלא גם מיישמת זאת, הלכה למעשה. כל אידיאולוגיה זקוקה לבית מדרש, וכל תנועה צריכה אנשים. מפעל המכינות מייצר את אלו ואת אלו".
יעל דומב: "כשהקמנו את המכינה הירושלמית, שאלנו את עצמנו האם אנחנו מכוונים את החניכים שלנו להנהגה, או שאנחנו רוצים גם לחנך אנשים להיות מעורבים בחברה שלהם באופן כללי. כל המכינות מדברות על מנהיגות, אבל יש שלב מאוד חשוב, קודם, והוא עיצוב אזרחות פעילה. המשימה כיום היא לגרום לבני נוער לפתח אכפתיות כלפי משהו שהוא לא הם או המשפחה הגרעינית שלהם, ובעיניי זו משימה לא פחות חשובה מאשר פיתוח מנהיגות".
אתם מדברים על מנהיגות, אבל האם אתם לא מציבים רף גבוה מדי? כל החניכים שבאים למכינות מתאימים להיות מנהיגים?
עמר: "אף אחד לא שם לחניך במכינה כתר על הראש ואומר לו שהוא מנהיג, ואנחנו לא מסלילים את החניכים לפוליטיקה או לחינוך. אנחנו מדברים על מצבור של אקטים מנהיגותיים שמכוונים את החיים שלהם. החברה זקוקה לאנשים במגוון תחומים, והחינוך של המכינה נועד לעזור לחניכים לקבל החלטות מהותיות במסלול חייהם: לשאול את עצמם האם הם פונים לכיוון של הגשמה עצמית, או לכיוון של תרומה למען הכלל שיש בה גם הגשמה עצמית".
ברמן: "כולנו, ואני חושב שאני מדבר בשם שלושתנו, נרתעים ממסרים שטוחים. אם נדבר בשפה שטוחה אולי נצליח להלהיב שני חניכים, אבל הרוב המכריע יגידו: 'מה נתתם לנו? מה המסרים האלה שהטמעתם בנו?'. חניכי המכינות הם בני נוער מאוד אינטליגנטיים וביקורתיים, מודעים מאוד, ואנחנו יודעים שגם אם נרוויח בטווח הקצר אם נדבר בשפה שטחית, בטווח הארוך זה לא יחזיק מעמד. ולכן, לצד מילים כמו 'מנהיגות', אנחנו מדברים על מחויבות, אחריות, מורכבות, שליחות, תודעה של חלק ממשהו גדול יותר. כל אחת מן התחנות הבאות שאליהן יגיעו החניכים – צבא, טיול, עבודה, משפחה, מקום מגורים – יכולה להיות צבועה בצבעים אידיאולוגיים. החלום שלנו הוא לראות אותם מיישמים את האידיאולוגיה הזו גם בתחנות האלה. בשירות הצבאי זה קורה יותר, ואילו אחרי הצבא זה כבר יותר מורכב".
ההיצע עולה על הביקוש
מה קורה באמת אחרי הצבא? האם החינוך של המכינות משפיע גם ממרחק של שנים?
דומב: "מהניסיון שלי, כן. החוויה הזו לא יכולה להישכח לגמרי, וערכים כמו חשיבה, שאילת השאלות, תודעה ביקורתית ותחושת אחריות נשארים עם החניכים. במכינה אנחנו לומדים להתבונן בתופעות ולנסות להבין מה עומד מאחוריהן, איך מה שנראה לנו פשוט הוא למעשה מורכב יותר. אחד החניכים שלנו אמר לי לא מזמן בחיוך שבמשך כל חייו, שמונה־עשרה שנים, הוא חי בסבבה, ומאז שהוא מנתח כל דבר ומבין את המורכבות שלו, שום דבר כבר לא סבבה. אנחנו מייחלים שזה יהפוך להיות חלק מהחיים שלהם". עמר: "המכינה לא נעלמת לגמרי, אבל הנוכחות שלה פחות אינטנסיבית. עבורי, אחד המדדים להצלחה שלנו קשור לשאלה כמה בוגרים נשארים לגור בנגב אחרי הלימודים במכינה. בשנות המכינה אנחנו מקדישים מאמצים לחבר את החניכים למרחב, לדבר את השיח שלו ולהיות שותפים לעיצוב שלו, מתוך הבנה שהנגב הוא המרחב העתידי של מדינת ישראל. אני מודה שהסטטיסטיקות לא טובות כל כך: רק עשרים אחוז מהבוגרים שלנו נשארים בנגב, רובם סטודנטים בבאר שבע".
אחת הביקורות שמופנות כלפי עולם המכינות היא שמדובר במפעל אליטיסטי, שמושך אליו בעיקר בני נוער מתיכונים יוקרתיים ומרקע סוציו־אקונומי גבוה. האם נער או נערה מתיכון עירוני מן השורה במרכז הארץ ישקול לימודים במכינה? ומה באשר לבני נוער מן הפריפריה? אף שירושלים נחשבת לבירת המכיניסטים, בראשון לציון, למשל – העיר הרביעית בגודלה בישראל – כמעט לא שמעו על המכינות. ראשי המכינות מודעים לדימוי שדבק בהם, ומתעקשים שהוא נכון חלקית; את הביקורת הם מפנים כלפי הצבא ומשרד הביטחון, שמאשרים מספר מצומצם של תקנים ודחיות שירות וכך מונעים את צמיחת המכינות. "התפיסה שמדובר באליטה הפכה להיות מנטרה, אבל כשבוחנים את הדברים מקרוב רואים שהיא לא מדויקת", אומר אבישי ברמן. "עשינו לא מזמן סבב היכרות במכינה, וההרכב היה הטרוגני מאוד, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה סוציו־אקונומית. מפעל המכינות עושה מאמץ גדול לפנות לאוכלוסיות שבאופן טבעי לא הגיעו למכינות, ויש הצלחות גדולות. היום אפשר לראות כמעט בכל מכינה ייצוג משמעותי מהפריפריה. בירוחם, שבה אני מתגורר, לפני עשור כמעט לא ידעו מהי מכינה, והיום כשליש מן התלמידים בכל מחזור בירוחם הולכים לשנת שירות ולמכינות".
עמר: "צריך לזכור שהמכינות נמצאות בבעיה, משום שכמות המתמיינים והמתעניינים היא אדירה, ויש לנו מעט מקומות. זה עוול, משום שכל אדם שאומר 'רוצה אני' צריך שיהיה לו מקום. יש מספרים עצומים של בני נוער חילונים שדופקים על דלתות המכינות ונדחים. אנחנו עובדים עם תקנים שניתנים על ידי המדינה ומשרד הביטחון ומאפשרים לדחות את הגיוס בשנה. הצבא לא מוכן לחכות שנה, למרות שהוא יודע שכולם יתגייסו אחר כך, ולכן יש סך מסוים שאנחנו יכולים לאפשר. כולנו מתמודדים עם הבעיה הזו. בציבור הדתי, כל מי שרוצה ללכת לישיבת הסדר או לישיבה גבוהה יכול לעשות זאת, ואילו אנחנו נלחמים על כל תקן של דחיית שירות. בשונה מהציבור הדתי, הציבור החילוני לא חי בתודעה של ציבור שנלחם על משאבים".
דומב: "לפני כמה שנים נסעתי לבאר שבע לגייס תלמידים בתיכון, ובמשך שעתיים ניסיתי לשכנע את המורים לתת לי להיכנס לכיתה. שאלו אותי: מה זה, ללמוד שנה בלי תעודה? מה מקבלים בסוף? כשסוף סוף נכנסתי לכיתה התלמידים התלהבו, אבל אחר כך קיבלתי טלפונים מהורים שתהו למה בכלל לשלם על דבר כזה, והאם לא כדאי שהילד כבר יסיים עם המטלות ויתחיל לפרנס. יש לא מעט מקומות שבשורת המכינות עדיין לא הגיעה אליהם, וגם בפריפריה יש הרבה אנשים שיכולים להיות מנהיגי הדור הבא, אבל אין להם הזדמנות".
ברמן: "ישיבות גבוהות וישיבות הסדר הן המשך טבעי של רוח שבאה מן הבית של התלמיד הדתי. אצלנו, לעומת זאת, המכינות הן הרבה פעמים הפגישה הראשונה של החניכים עם המסרים הללו. לכן קשה יותר לדרוש מהציבור החילוני להילחם עבורן. הביקוש למכינות גבוה מאוד, בערך פי עשרה ממה שאנחנו יכולים להכיל".
איך אתם מצליחים לבחור מתוך כל אלו שבאים להתראיין?
עמר: "זה תהליך מאוד ארוך, ובטוח שאנחנו מפספסים, כי לא ייתכן שמתוך 1,500 מועמדים יש רק שמונים שמתאימים. יש 500 שמתאימים, ועוד 1,000 שצריכים לעשות את השנה הזו. זה לא פשוט".
ברמן: "אנחנו מאוד משתדלים שמי שמתאים ייכנס, אבל בחוץ נשארים אנשים שגם הם מתאימים, אין לי ספק בכך. פעם חשבתי שמי שנשאר בחוץ מן הסתם גם לא מתאים, אבל היום ברור לנו שזה לא כך. מתקשרים אלינו הורים של חניכים שנדחו, ואני אומר להם שאני מצטער, הבן שלהם מדהים והיה צריך להיות לו מקום, אבל אין לנו".
מסקנות בעקבות האסון
יעל דומב הייתה בבית עם ילדיה כשהתקבלו הדיווחים הראשונים על האסון בנחל צפית. "הייתי בחופשת לידה", היא מספרת, "ופתאום התחלתי לקבל הודעות על מכינה שקרה לה משהו. דווקא ביום הזה, הילדים שלי היו חמודים באופן מיוחד, ישבו בארוחת ערב וצחקו, בזמן שאני קוראת הודעות בטלפון עם דמעות בעיניים. אין מילה שתצליח לתאר את הזעזוע ממה שקרה. דויד גרוסמן כותב ב'נופל מחוץ לזמן': 'האדמה פערה את פיה, בלעה אותנו והקיאה'. אולי זה מצליח לתאר את המציאות שבה היינו. נבלענו לרגע לתוך מציאות פסיכית, ואז הוקאנו מתוכה. רק אחרי כמה ימים יכולתי לעסוק בהשלכות הגדולות יותר, ומאותו רגע כולנו במרוץ משוגע של פגישות וישיבות, בניסיון לחשוב מה עושים הלאה".
"האסון הוא תמרור עצום, שדורש מאיתנו בדק בית מאוד רציני", אומר עידו עמר. "יש עדיין פערים שצריך לגשר עליהם, בעיקר בתיאום שבין משרד החינוך למכינות, אבל זה נעשה בצורה מאוד יפה. יש רצון גדול למצוא חיבור בין המכינות לבין הגופים הרשמיים. כיום, כל הפעילויות של המכינות מפוקחות".
"אין יום שבו הנושא הזה לא עולה בתוך עולם המכינות, בחמישה הקשרים שונים", אומר אבישי ברמן, שהוא גם חבר בוועד המנהל החדש של מכינת בני ציון. "האירוע הזה נוכח ולא עוזב אותנו. אני זוכר שבימים הראשונים הייתה לי אשליה שאקום בבוקר ואגלה שהכול היה חלום רע. אבל זה איתנו כל הזמן. תמיד חששנו לחיי החניכים שלנו, והתחושה עכשיו, תחת זכוכית המגדלת, היא שאין לנו מרווחי טעות".
אחת הטענות שעלו סביב האסון הזה היא שמה שאיפשר אותו הוא הלך רוח מסוים שרווח במכינות – אתוס של הליכה עד הקצה, בוז לסכנות ולגילויי חולשה, הסתכנות מיותרת, מאצ'ואיזם.
עמר: "מבחינה אישית, הגישה הזו רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב. ובכלל, זה לא חלק מהשיח שלנו. אנחנו לא אנשים עם סכין בין השיניים. ויחד עם זאת, הטיולים של המכינות בהחלט לא דומים לטיולים שנתיים בתיכונים, וטוב שכך. המכינות הן לא תיכונים".
מה הבעיה בטיולים שנתיים של תיכונים?
"אין בהם אתגר. יש משמעות מאוד גדולה לטיול של חמישה ימים בשטח עם ציוד על הגב. זה תהליך חינוכי אדיר שהקבוצה והפרט עוברים, התמודדות עם מעגלי קושי ונוחות והסתפקות במועט. אבל העובדה שאתה סוחב על הגב את הציוד שלך במשך חמישה ימים לא בהכרח אומרת שתטייל במקום שיש בו סכנת שיטפונות. להפך: זה מחייב אותך להיות מטייל מקצועי יותר, זהיר יותר, שלא מגיע למצבים כאלה". דומב: "אחד מחברי הוועד המנהל של המכינה שלנו אמר לי אחרי האסון: 'הייתם הפלמ"ח והפכתם לצה"ל'. אני חושבת שהכי קל לתלות את האסון באתוס של עולם המכינות, ונכון שיש במכינות אתוס צבאי והנהגה גברית ברובה, אבל יש במכינות גם לא מעט מרכיבים שגורמים לנו לעשות דברים קצת אחרת. יש משמעות לעובדה שמדובר במוסדות קטנים, ושהחניכים באים אליהם מבחירה. יש הבדל בין טיול של בית ספר, שבו התלמידים מחפשים הזדמנויות לשבור גבולות, להשתכר ולברוח מהמסלול, לבין טיול של מכינה שבו החניכים בונים בעצמם את הטיול, והמחויבות שלהם והאכפתיות שלהם היא חלק מן הטיול. אין כאן בהכרח תרבות של לקיחת סיכונים, אלא רצון לאתגר ולהוציא את החניכים מאזור הנוחות שלהם". ברמן: "חלק מהותי מהשיטה החינוכית שלנו יכול, בעיני מי שמתבונן מן הצד, להיראות כתמוה או כמסוכן. היציאה אל השטח, לטיולים ולמסעות מאתגרים שבהם אנחנו מכירים את הארץ טוב יותר ומרגישים שייכים למה שקורה כאן לא נועדו לשחוק את הבטיחות ולהביא לסיכון מיותר, אבל אני מבין מדוע זה יכול להיתפס כיהירות וכהתגרות מיותרת. בעינינו זה חלק מהשיטה. כמובן שזה מחייב אותנו להשגיח כל הזמן על הצעירים, ולוודא שאנחנו לא מתקרבים אל הקו האדום.
"אנחנו יכולים להזמין מדריך חיצוני שיספר לחניכים בצורה נפלאה על חבל הארץ שבו הם מטיילים, או לארגן בעצמנו את הטיול. אבל אנחנו רוצים שהחניכים יתחברו לחוויה, יתכננו את הטיול ויכירו את האזור, ולכן אנחנו משחררים ונותנים להם מרחב. כולנו מסכימים שיש צורך בבקרה ושהפיקוח טוב לנו, אבל הוא צריך להיות מותאם לרעיון החינוכי".
דומב: "אף אחד לא אומר שאנחנו הכי טובים. אבל כמו שאני לא אפסיק ללכת ברחוב מחשש שמא יטרידו אותי מינית, כך גם לא נפסיק לטייל, ונמשיך לתת לחניכים לארגן את הטיול בעצמם, עם קווים אדומים ברורים יותר, עם תהליך מוסדר יותר של אישורי תוכניות, הבנה של מהי ההיררכיה ואיך עובדת קבלת ההחלטות. יש דברים שצריכים להיעשות אחרת. באופן אישי אני לא יודעת מה קרה בנחל צפית. אני בטוחה שיום אחד, כשנלמד את המקרה הזה לעומק, נבין יותר טוב איך מקבלים החלטות, איך מתייעצים עם גורמים, איך עובדים עם אנשי שטח ומנהלים. כרגע, האירוע עדיין לוט בערפל".
מה האירוע הזה שינה בכם?
ברמן: "נכווינו ברותחין, ולכן אנחנו נזהרים בצוננים. יש דברים שבעבר פחות הסתכלנו עליהם בכובד ראש, ואילו כעת נקפיד עליהם יותר. אם אנחנו מזהים מזג אוויר בעייתי, נעצור כמה צעדים לפני. זה לא בהכרח דבר חיובי, אבל אנחנו עדיין תחת הטראומה. דבר נוסף שהשתנה הוא הקשר עם ההורים. לנו נוח מאוד לעמוד מול החניכים, בלי מעורבות של ההורים, אבל יש היום רצון מצד ההורים להיות מעורבים ושותפים, וקיבלנו החלטה מודעת לאפשר את זה. לא היינו מושלמים וגם היום אנחנו לא מושלמים, אבל האסון הציב מולנו מראה שחייבה אותנו להיזהר עוד יותר".
עמר: "בעקבות האסון הבנתי שאנחנו מקשה אחת. צריך להבין שמאחורי כל מכינה יש עמותה או ארגון עצמאי, וכל מכינה עומדת בפני עצמה, עם הוועד המנהל שלה והמוסדות שלה. אחרי אסון כזה, שבעט בנו בעיטה מאוד חזקה בבטן, הבנתי שאנחנו קשורים מאוד אחד לשני, ונדרש יישור קו כללי".
למלא את ואקום הזהות
שלוש מכינות הערבה, שאבישי ברמן עומד בראשן, הן מכינות מעורבות, שמושכות אליהן חניכים דתיים וחילונים. עידו עמר ויעל דומב, לעומת זאת, עומדים בראש מכינות חילוניות, שמבקשות להקנות לחניכיהן זהות חילונית עצמאית. המטרה, כך הם אומרים, היא למלא חלל אידיאולוגי וחינוכי שחניכים חילונים חשים אל מול בני גילם הדתיים.
"הרעיון של מכינה חילונית מגיע ממקום של צורך", אומר עמר. "מהבנה שהציבור החילוני צריך לעסוק בשיח של זהות. כשמועמדים למכינה מגיעים אליי להתראיין, אני שואל אותם למה הם חילונים. לרוב הם מגמגמים, או עונים תשובות על דרך השלילה, כמו: 'כי אני לא דתי', או 'כי אני לא שומר שבת'. אנחנו רוצים לייצר זהות פוזיטיבית, והשליחות שלנו היא לפנות לציבור חילוני ומסורתי רחב במדינת ישראל, ולתת לו את היכולת לענות לעצמו על שאלות זהות אמיתיות. אין כאן שיח של אנחנו מול הם, אלא בירור השאלה מי אני, כדי שאוכל לנהל שיח של זהות".
אתה חושב שבירור כזה לא יכול להיווצר במכינה שבה לומדים יחד דתיים וחילונים?
"המכינות המעורבות יוצרות קושי בכך שהן משלבות יחד ציבור חילוני שמעולם לא שאל שאלות כאלה לצד ציבור דתי ששואל אותן כבר 18 שנים. בכל מה שקשור לשיח של זהות יהודית, יש פער בין דתיים וחילונים, ואנחנו מעוניינים להחזיר את העיסוק בזהות יהודית חילונית, וללמוד את התשובות שנתנו ביאליק, ברנר, ברל כצנלסון ובן גוריון. אנחנו פונים אל ארון הספרים היהודי, מחברים אותו יחד עם הגות ציונית, ועושים סינתזה ביניהם, שמתוכה צומחת זהות. אחרי תהליך כזה, החניכים יכולים להגיע לשיח משותף לא מתוך רגשי נחיתות, אלא ממקום שווה ואמיתי".
דומב: "כמו רוב העולם המערבי, החברה הישראלית עברה בשנים האחרונות תהליך של התפרקות מערכים. הפוסטמודרניזם מותיר אחריו ריק, ואדם גדל בחברה ולא יודע להגיד מה חשוב לו ולאן הוא שואף. חשוב שאדם יגדיר לעצמו את הערכים שהוא מאמין בהם, מה ראוי ומה לא ראוי, למה הוא מתנגד, אבל לרבים בציבור החילוני אין תשובות לשאלות הללו, כי אף אחד לא דורש מהם את התשובות, וכך נוצר ואקום שאליו נכנסים כוחות רעים וקיצוניים. כנערה בת 18 שגדלה בצפון תל אביב גדלתי בוואקום הזה. לא ידעתי להגיד למה אני חילונית, ורק בהמשך, במכינה ובצבא, גיבשתי תשובות. היום, כמי שחיה בירושלים, אני נאלצת להתמודד עם הזהות שלי. בירושלים, החילוניות שלי היא כל הזמן אישיו, היא לא יכולה להיות שקופה. אין לי אפשרות לברוח מהבחירה שלי להיות חילונית, אני צריכה לנמק אותה. בחרנו להקים מכינה חילונית בירושלים בין היתר מתוך הרצון למלא את הוואקום, לחייב אותנו להתמודד עם הזהות".
ברמן: "מכינות ערבה הן מכינות מעורבות, בין היתר משום שהמנהיגות האידיאלית לחברה הישראלית תצמח מתוך מקום שבו דתיים וחילונים יושבים יחד. זו חוויה מפרה מאוד וחשובה. כמובן שאנחנו רוצים לראות אנשים שחיים לפי תפיסת עולמם, והמטרה שלנו איננה לחפש את הממוצע האפור שבין השחור והלבן, ובכל זאת אני מרגיש שעלינו לחזור ולחשוב בצורה יותר ממלכתית, יותר משתפת, שבה לא כל אחד מחפש איך להוביל על פי המגזר הספציפי שלו, אלא כל המגזרים במדינת ישראל מוצאים את מקומם. נכון שגם במכינות שלנו לא כולם מיוצגים – אין אצלנו חרדים או ערבים – ולמרות זאת, יש הפריה הדדית שמתרחשת במפגש בין דתיים וחילונים, שיכולה להיות מודל לחברה הישראלית".
ומצד שני, תלמידים מבתים חילונים לא בהכרח יסיימו את לימודיהם במכינה מעורבת לאחר שגיבשו השקפת עולם חילונית עצמאית.
"זה נכון שאנחנו מפסידים את המגזריות הספציפית, שמאפשרת לדבר בצורה ברורה יותר על זהות חילונית. אבל אנחנו מרוויחים את המפגש. בפירוש יש אצלנו ניסיון ללמד שיעורים ביהדות כך שהם יוכלו לדבר לכולם ולהישמע לכל אוזן. אנחנו עובדים הרבה על איזונים – אם יהיה שיעור 'חילוני' יחסית שעוסק בתנ"ך ובחברה הישראלית, השיעור אחריו יעסוק בסידור התפילה. אנחנו עובדים מול ציבור מגוון".
השיח על דתיים וחילונים כיום מעלה מיד את סוגיית ההדתה. האם המטרה של המכינות היא בין היתר ליצור זהות חילונית שתתפקד כצד במאבק הזה?
דומב: "הרבה פעמים אני שומעת אנשים שאומרים: 'אני חילוני כי אני לא דתי', או: 'למה לי יהדות עכשיו'. אבל אי אפשר להיות יהודי במדינת ישראל בלי להיות מחובר בצורה כלשהי לזהות יהודית. בעיניי זה גם לא מוסרי, כיוון שזו מדינה יהודית, ויש לכך משמעות ומחיר כלפי המיעוטים שחיים כאן, ולכן אנחנו מחויבים לעסוק בזהות הזו. כל מי שגדל ורוצה להיות אזרח פעיל צריך לענות על השאלות האלה, וזה מה שאנחנו מבקשים מהחניכים לעשות. שיח ההדתה בדרך כלל לא קשור לאג'נדות הדתיות שרוצות לקדם את עצמן, אלא לכך שלחילונים אין מה להגיד בנושא. לא הדתיים אשמים בהדתה, אלא האנמיות של החילונים. פעם אחר פעם אני אומרת לחניכים שלי שגם לנו יש הלכה, גם אם היא לא נכתבה על ידי גדולי הרבנים. יש לנו אורחות חיים, ערכים של שוויון ופלורליזם שאלחם עליהם לא פחות מכפי שאדם דתי נלחם על הערכים שלו. לא ייתכן שיהיה צד אחד שתמיד מוותר – שלדתיים יש הלכה, אז הם אף פעם לא יצטרכו לוותר, ואילו החילוני יוותר כל הזמן, כי הוא חי חיים פלורליסטיים וכביכול אין לו ערכים". עמר: "אם בוגר המכינה שלנו יתגייס לצבא ויגיע לבסיס שלו רב חב"דניק לתת הרצאה, אני צופה שהוא פחות יפחד מהרב הזה, ואחר כך הוא יגיד: מצוין, עכשיו אני רוצה להביא הרצאה של ראש מכינה חילונית. הוא כן ידרוש את זה מהמפקדים שלו, וזה אולי מה שהוא מקבל מאיתנו – את היכולת לעמוד על המקום שלו. וכשהוא יספר לי על ההרצאה של הרב מחב"ד, אני אשאל אותו: 'ומה למדת מההרצאה הזו?', כי אנחנו מאמינים שיש גם מה לקבל ממנו. אני מסכים עם יעל. נקודת המוצא היא לבדוק אצלנו איפה הוואקום, ולמלא אותו. אנחנו לא מסתפקים במלחמה בהדתה מבלי לבנות שום זהות אחרת, אלא מעוניינים ליצור אלטרנטיבה יהודית חילונית".
ברמן: "המכינות מאפשרות שיח לא לעומתי, שלא מחפש את ההתנגחות, אלא מנסה לדבר על צורת חיים מסוימת שיודעת לשתף בה גם מגזרים אחרים. אבל הציבור החילוני חייב להבין שעלינו לפתוח ולעודד את ה'ישיבות' שלנו, שהן המכינות – מרחב אידיאולוגי שמבקש להוציא מתוכו אנשים שיש להם אמונה בצורת חיים חילונית פלורליסטית".
בונים חברת מופת
מה ייחשב בעיניכם הצלחה של מפעל המכינות?
עמר: "אני מדבר עם החניכים שלי הרבה על כך שהדור של הסבים שלנו בנה את הבית, אבל הבית הזה כל הזמן דורש שיפוצים ועבודה. ההצלחה תהיה בניית חברת מופת, מקום שבו נוכל להיות עם סגולה, כעול של אחריות שלנו כלפי החברה וכלפי הכלל. אני רואה כבר היום שזה מתחיל לקרות. יש ביקוש כל כך גבוה למכינות, משום שבני הנוער מחפשים משמעות. הם מצביעים ברגליים על כך שהם לא רוצים להסתכל רק על עצמם, אלא גם להסתכל החוצה".
דומב: "ההצלחה של המכינות תלויה בכך שתיווצר שכבה של בוגרים שיילחמו על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ושוויונית, עם חיבור חזק ליהדות. אני מעמידה היררכיה ברורה, שאני לא בטוחה שכל המכינות המעורבות והחילוניות יחתמו עליה, ובה ישראל היא קודם כול מדינה דמוקרטית, ורק אחר כך יהודית. הדמוקרטיה היא מהות בפני עצמה. עולם המכינות מעוניין לטפח אנשים שיקדמו את החברה הישראלית למקום של דמוקרטיה, שוויון, סובלנות והומניזם".
ברמן: "החלום שלי הוא להתעורר בעוד עשר שנים ולראות את הבוגרים שלנו במוקדי השפעה בחברה הישראלית, ולהתמלא גאווה על כך שהם עברו דרכנו והיום הם חלק מהסיפור הזה. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להסתכל במראה ולהרגיש טוב עם עצמנו ועם המדינה שלנו. לפעמים, כשאני נפגש עם אנשים בני חמישים ושישים, הם שואלים אותי למה צריך מכינות, הרי הם התגייסו מיד לצבא ולא למדו במכינות. ואני עונה להם שהחברה הישראלית השתנתה, ובני נוער גדלים במציאות שבה אם לא תהיה השנה הזו, בגיל 18, שנה של בגרות ופתיחות לשבת וללמוד, יש איום על העתיד הציוני שלנו כאן. אני אומר להם: אם חשוב לכם שהנכד שלכם יחיה בחברה הישראלית שאתם חלמתם עליה, תשלחו אותו אלינו".
