אי שם בשנת 1979 הגיע שליח הקיבוץ המאוחד למרכז חב"ד העולמי בניו יורק, בדרכו מסאו־פאולו חזרה לישראל. לתדהמתו הוא התקבל כבן בית באחת הדירות הסמוכות לבית הרבי. אחר־הצהריים באותו היום הוזמן להצטרף לתפילת מנחה. מתפללים מכל העולם עמדו דרוכים דקות ארוכות, כאשר לפתע נכנסה דמות נמוכה ומזוקנת להיכל בית הכנסת. חשמל עמד באוויר. עשרות החסידים ליוו במבטם את הרבי כמהופנטים ואילו הקיבוצניק הצעיר שנכח שם שם עינו על ידו העדינה של הרבי ועל האופן שבו הוא מסובב בזהירות את ידית הפליז העגולה ומקפיד לסגור אחריו את הדלת בדממה. השליח, שהפך לימים לשומר תורה ומצוות הממזג בהשקפת עולמו את תורת חב"ד עם תורת הרב קוק, הוא לא אחר מאשר הצייר הוותיק טוביה כ"ץ, המוכר כאחד מחלוצי האמנות החזותית בציבור הדתי. כ"ץ יוצר מעל 60 שנה. דמותו הייחודית, כמו גם יצירותיו, פורשות לפנינו סיפור חיים מרתק שהאמנות היא חלק בלתי נפרד ממנו. כ"ץ הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים בארץ, וביניהם: מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון חיפה לאמנות, גלריה הקיבוץ (שנמנה על מקימיו) וגלריה גורדון. כמו כן הציג את עבודותיו בתערוכות באנגליה ובברזיל. הוא ייסד בתחילת שנות ה־90 את המגמה לאמנות במכללת אמונה, יזם בית מדרש יוצר ביישוב מעון והקים "אשכול אמנות" במכללת בית וגן.
את הריאיון עם כ"ץ אני מקיימת לרגל הפתיחה החגיגית של הגלריה לאמנות שהקים ביישוב הר ברכה, המשקיף לעבר נופם המרהיב של הרי השומרון. בית הקבע של האמן בירושלים, אולם הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו ליצירה ולפיתוח הגלריה ביישוב, בו גרים חתנו ובתו – הרב אליעזר והרבנית ענבל מלמד, נכדיו וניניו הרבים. כ"ץ בן ה־82 מסביר שהוא מרגיש שזהו מקומו הטבעי ליצירה פורייה, הרחק ממרכזי האמנות בישראל.
נגד הפוזה של האמן הזרוק
גלריה בהר ברכה? מדוע?
"דרכו של אמן כוללת מסכת חיים שלמה. אני נגד האינדיבידואליזם של האמן. כל הפוזה של האמן הזרוק והמסכן שנמצא לו באיזה פינה – זה לא המודל שלי. מצאתי לנכון להקים את הפינה הנחמדה הזאת בחיק המשפחה ולא במקום מנוכר. היה לי חשוב להיות בסביבה ידידותית, ביתית ומשפחתית. מבחינתי משפחה זה כאשר כל הנשמות משתוקקות אחת לשנייה ומוסרות יחד את נפשן ליישוב הארץ ולבניית הארץ מתוך אמונה גדולה שזה הייעוד של עם ישראל".
סיפור חייו של כ"ץ נע בין עולמות שונים, מקבילים ומצטלבים: הוא ישראלי ו"עולה חדש" מארגנטינה, קיבוצניק בנשמתו ו"עירוניסט", השתייך למיינסטרים האמנותי אבל ברח לפריפריה, איש משפחה מובהק שמתבודד שעות רבות מול כן הציור.
עברת דרך תחנות שונות במסע חייך – ילדות בארגנטינה, מגורים בקיבוץ במשך 20 שנה ולבסוף חזרה בתשובה ועלייה לירושלים, מה שליווה אותך לאורך כל הדרך הוא האמנות. כיצד?
"השילוב בין עולם האמנות לבין עולם התורה הוא צמיחה אורגנית אחת. אני מצייר מגיל 17 והאמנות ליוותה אותי לאורך כל הדרך מילדותי בארגנטינה, דרך הקיבוץ בגליל ועד לירושלים והשומרון. זה חלק מהאישיות שלי. יש לאמנות מקום מכובד בחיי ומבחינתי אפשר להגיד שהאמנות מסוגלת להכיל בתוכה תפילה ותשוקה לאידיאלים גדולים – שירת הלל לבורא עולם שברא אותנו ואת עולמנו. אני מבין היום שהאמנות היא זו שהחזירה אותי בתשובה. האמנות ליוותה אותי והוציאה אותי מתוך המהלך של חיפוש, תהייה וספק. היא הובילה אותי אל נתיב האמונה. כמו שירת ההלל של הצמח שהיה בתוך האדמה ומהחושך הזה יצא לאוויר העולם, במטרה לצמוח ולגדול ולהביא פירות מתוקים לזה שנטע אותו ולסובב אותו".
ספר לי על ציור שציירת לאחרונה.
"'תפארת'. זהו ציור שבניתי מפסי אורך מקבילים כאשר התפארת מיוצגת על ידי שני קווים אמצעיים, מימין חסד ומשמאל גבורה. יצרתי פה קשר לתובנות מפנימיות התורה. התפארת היא החמלה, שמאזנת את החסד שיצרתי בגוונים של כחול ואת הגבורה שעשיתי באדום".
דרך הציור מייצר כ"ץ מעין קלוז־אפ מטפורי על מבנה היסוד של הקבלה המכונה "עץ החיים" – עשר הספירות המסודרות בתבנית הנדסית בעלת קצוות מימין ומשמאל, ולה ציר מרכזי לאורך. הציר המרכזי מחבר בין החלק העליון לתחתון כמו עורק חיים וקושר את הספירות, מכיל אותן ומאזן את צדדיהן המנוגדים. כ"ץ מבטא באמצעים אמנותיים של קו וצבע את הספירות הקשורות אל הלב והרגש.
"ניסיתי לפשט את הכוחות הפועלים. הוספתי בשני הצדדים ירוק שיש בו מן הצהוב ומן הכחול. הירוק הוא ביטוי של פייסנות גדולה. בטבע יש יותר מ־350 גוונים של ירוק ולכל צמח יש גוון אחר, ייחודי לו. אני שואל את עצמי מדוע יש את הריבוי הזה. בעיניי זה מה שיוצר את הקשר בין האדם לבריאה, אשר נחשף אלינו כל פעם מחדש בצמיחה מחודשת ורעננה.
"עבודה נוספת שציירתי לאחרונה נקראת 'כנפי נשרים', ובה התייחסתי לדקל שמול חלון ביתי בירושלים. כשעליתי להתגורר בירושלים עם משפחתי בתחילת שנות ה־80 התיישבנו בשכונת גבעת שאול ברחוב כנפי נשרים. מכל הדקלים שניסו להשריש באופן מלאכותי ברחוב, היה אחד שהתקשה להעמיק שורשים. כל בוקר הייתי קם, מסתכל דרך החלון, מדבר איתו ומחזק אותו, ובלי להיות מודע לכך ליוויתי אותו עד שהוא נהיה לעץ חסון ויציב. אז החלטתי שאני מקדיש לו ציור".
מחפש את הצמצום
הציורים של כ"ץ גדולים, מופשטים ומרשימים. הוא משתמש בצבעים עשירים ועזים, שאותם הוא מניח בשכבות על גבי משטח הציור. כך נוצרת מעין תנועה פנימית הרוחשת מתחת לפני השטח. מצד אחד היא מסתירה עולם פנימי ונעלם ומצד שני היא מבקשת לפרוץ החוצה.
בחרת לצייר בסגנון מופשט. מדוע?
"ברגע שאתה מנסה לחקות את הטבע זה כבר לא הופך לאתגר. חיפשתי לצייר ממקומות פנימיים ממאגרי הנפש שלי, להוציא משם דברים אבסטרקטיים. כך גם בחיפושים של הנפש התרחש אצלי תהליך החזרה בתשובה. הציור אינו תיאור תוכני של חוויות ואירועים שכבר התרחשו. הציור הוא החוויה עצמה והיא מהווה עבורי מקום לחיפוש ולביטוי. בציור אני מחפש את הצמצום. אני מאמין בכוחה האוטונומי של ההתרחשות הציורית ובכוח הסוגסטיבי של הצבע עוד לפני שהם מלובשים איקונוגרפית.
"כשעליתי ארצה והגעתי לקיבוץ, הייתי מוקף בסביבה רוויה בצבע של נופי הגליל והכנרת. לא הרגשתי שזה נחוץ לחקות את המראות הללו אלא חיפשתי אחר מקור הצבע בנפש האדם, צבעים שיש בהם אצילות וטוהר אשר ביכולתם לבטא את סערת נפש האדם".
העבודות שלך דורשות התבוננות מעמיקה והקשבה פנימית. אתה בונה את הציורים בהדרגתיות משכבות רבות של צבע שאותן אתה מניח זו על גבי זו. בין השכבות אתה משאיר אזורים חשופים היוצרים אשליה של חלון או של פתח לעבר האין סוף.
"העולם הזה הוא עולם נעלם עבור האדם. לכן הוא נקרא עולם, מקום שבו נעלם כוח ההשגחה שמנהל את הדברים. יש מסך על העולם. הרבה מדרשי חז"ל מתחילים ב'פתח רבי ישמעאל'. מה פתח? התשובה היא: היה צורך להתמודד עם פסוק שהיה קשה, הפסוק היה נעול, מסך כבד ירד על הפסוק הזה ופתאום האיר ר' ישמעאל ופתח פתח – הפסוק נפתח. מי שלומד תורה מכיר את הטעם המתוק שתוך כדי לימוד יש לך ההארה, משהו נפתח בפניך – משהו נפלא כזה. המסך הזה לעיתים רחוקות מאפשר לנו להציץ מבעד לפרגוד ולהרגיש את המשהו שמעבר. כך אני מרגיש כשאני עומד מול כן הציור. הצבע שמבצבץ מבעד לסדקים ולפתחים הוא זה שמעניק משמעות ליצירה. אני מגלה טפח ומכסה טפחיים".
אבל בסופו של דבר אתה מוגבל למסגרת הציור. הדבר הזה מעורר מתח גדול וניגוד חריף למציאות האינסופית של הקב"ה שאתה מבקש לבטא בציורים. איך אתה מתמודד עם זה?
"מסגרת התמונה היא שיעור – מידה. כל דבר שהקב"ה בורא ועושה הוא במידה – גם גוף שיש בו נשמה זה במידה. גם ציור הוא מידה ובתוכו חיים שלמים המשתקפים בו. כל המציאות של היהודי באה לידי ביטוי בתוך גבולות, אך עם זאת יש בו ממד של נצח. ציור זה להציב קושיה ולנסות להתמודד איתה".
אני ממשיכה להקשות. המילה יצירה קשורה ליצר. איך מתמודדים עם זה?
"היצר הוא כוח דוחף, אנרגיה, אך הוא לא המקור ליצירה. אנחנו פועלים על פי רצון עליון. בתהליך של חיבור הרצון הפרטי שלי, הנמוך, לרצון העליון, שם אני מגלה בנפש את המחוזות העמוקים ביותר – שם נמצאים המאגרים הגדולים של היצירה. הקב"ה מוריד את הנשמה שלנו לתוך גוף ולכן כוחות הגוף יונקים את כוחותיהם מן הזיקה אל הקודש. מגלים זאת בזמן שיש איזו שהיא נקודה משברית. האמנות נמצאת בדיוק שם, בנקודת המעבר שבין עולם התוהו לבין עולם התיקון. שם נמצאת ההתנדנדות הזו בין ההרס הטוטלי, החורבן, האבדון, השלילה הטוטלית והייאוש לבין האמונה והיכולת לבנות דבר חדש בעולם. זה מרתק הסיפור הזה".
ואכן, לאורך חייו של כ"ץ מתקיים חיפוש תמידי אחר תיקון – רעיון תיקון העולם באידיאולוגיה הציונית והקיבוצית, רעיון התיקון והריפוי באמצעות האמנות ורעיון תיקון המידות ביהדות.
מהקיבוץ לבית חב"ד ובחזרה
כ"ץ נולד בפולין ב־1936. בגיל חודשיים היגרה משפחתו לארגנטינה ובילדותו הצטרף לתנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד בארגנטינה והפך לחבר פעיל בתנועה. בהיותו בן 19 התמנה למזכיר תנועת הקיבוץ המאוחד בארגנטינה, וזמן לא רב לאחר מכן גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה. באותן שנים החל ללמוד ציור בסטודיו של הצייר הארגנטינאי דמטריו אורוצ'ואה, שהיה אנרכיסט בעל תפיסה פוליטית שמאלית ויצר בסגנון סוציאל־ריאליסטי. בהתאם לכך, החל כ"ץ לצייר בסגנון ריאליזם חברתי, שהלם את השקפתו האידיאולוגית באותו הזמן.
במאי 1960, עלה ארצה עם אשתו פנינה, במסגרת גרעין של הקיבוץ המאוחד שהתיישב בקיבוץ חוקוק שבגליל. בקיבוץ המשיך כ"ץ לצייר והשתלם אצל גדולי הציירים של התקופה – אביגדור סטימצקי ויוסף זריצקי. במהלך שנת 1970 שהה באנגליה במסגרת מלגת אמן. בשנה זו נחשף לתרבויות המזרח ולאלמנטים מיסטיים ורוחניים אשר השפיעו על אורחות חייו משחזר לקיבוץ. ב־1975 חל אצלו מפנה משמעותי שישנה את מסלול חייו. במהלך שהותו בירושלים, במסגרת קורס הכשרת שליחים של הקיבוץ המאוחד, קיבל כ"ץ שחרור מנוכחות בשיעורים העיוניים. התנאי שהציבו בפניו רכזי הקורס היה שילמד משהו חלופי, בכל מקום אחר שיבחר.
"במהלך הקורס פגשתי בירושלים מכר ארגנטינאי, והוא הזמין אותי להצטרף אליו לחוויה ייחודית. הוא לקח אותי למנזר רטיסבון והפגיש אותי עם כומר ברזילאי. הכומר הזמין אותי לפגוש את אחד הנזירים שבא ללמוד גמרא באוניברסיטה העברית. נכנסתי לחדר העבודה שלו ונדהמתי לראות שהוא היה גדוש בספרי קודש יהודיים. בהמשך היום, כאשר הוזמנתי לאכול עם הכמרים ארוחת צהריים, הם פתחו בטקס אמירת תהילים. החוויה הזו גרמה לי לטלטלה עזה ומיד חיפשתי מקום ללימודי יהדות. סיפרו לי שנפתח מקום חדש ללימודי יהדות – מקום בשם מכון מאיר. שם התחלתי ללמוד נצח ישראל למהר"ל עם הרב אביהוא שוורץ. למד יחד איתי בחור בלי כיפה, סרן צעיר בצנחנים, אבי רונצקי".
בתום תקופת קורס השליחים יצא כ"ץ עם משפחתו לשליחות בברזיל, שם התחבר לבית חב"ד. בדרכו חזרה לישראל פגש את הרבי מלובביץ' אשר נתן לו את ברכת הדרך. כאשר חזר לקיבוץ, הוא כבר היה עטוי כיפה וציצית.
אילו דמויות העניקו לך השראה לאורך הדרך?
"בתהליך החיפוש שלי במהלך שנות ה־70 התחלתי להיות מושפע מאמונות מהמזרח הרחוק ולעשות מדיטציה. בתקופה הזאת הצגתי תמונות בלונדון והייתי משוחרר מכל השפעה של דמות כזו או אחרת. המפנה התרחש כשהגעתי לסביבת הבית של הרבי מלובביץ'. מצאתי שם את עצמי במין חיבוק שלא הכרתי אותו. בלי לחשוב יותר מדי החלטתי שבפעם הראשונה אני הולך להתפלל מנחה בבית כנסת. התפעלתי מהאופן שבו הרבי סגר את הדלת. זה השפיע עלי בצורה חזקה – העדינות, תשומת הלב, הקרנה אישיותית של הרבי דרך הפעולה העדינה הזו. נוצרה בי תשוקה למשהו אמיתי, יציב, שהוא לא אליל. משהו השתנה אצלי, הרגשתי שאני מבריא לנוכח הפגישה עם הרבי.
"בתור קיבוצניק היה גם איש אחד שעשה עליי רושם עוד מהימים שהייתי חבר בתנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד בארגנטינה, והוא יצחק טבנקין. אני זוכר שבנו אהוביה התקרב ליהדות והיה נוסע מעין חרוד לקדומים ללמוד תורה. בטבנקין ראיתי את דמות סבי שנהרג בגיא ההרגה.
"כמובן שאיני יכול להתעלם מדמות שהייתה משמעותית מאוד בבחירה שלי לעסוק בציור מופשט והוא הצייר מארק רותקו. כאשר שהיתי שנה אחת בלונדון במסגרת מלגה שקיבלתי מקרן אמריקה־ישראל, התוודעתי לראשונה אל היצירות של רותקו. אני זוכר שביקרתי עם ידיד מישראל ב־Royal Academy of Arts ונכנסנו לאולם גדול מאוד, ובקצה החלל עיני לכדה שתי יצירות גדולות ועליהן מלבנים מרחפים. הרגשתי שאני נמשך אליהן באופן כמעט אינסטינקטיבי וקבעתי בקול נחרץ בנוכחות חברי שהיה עמי: 'האמן הזה יהודי'. הרגשתי איך הכתמים ומשטחי הצבע שצפים על פני הבד במין אווריריות כזו נשמו הרבה רוחניות".
בני, הזהר מהבינוניות
לאורך ההיסטוריה יהודים לא עסקו באמנות טהורה. רק לאחרונה החלה היהדות הדתית, שלא הכירה בעבר בחשיבות היצירה החזותית, להצמיח מתוכה אמנים ואמניות.
"אמן ובוהמה היו שם נרדף של משהו שלא הולך עם היהדות. כי מי שנכנס לזה מתרחק מהיהדות. הדבר הכי קשה בשבילי הוא העניין של ביטול תורה. כי או שאתה עוסק רק בתורה או שאתה עוסק בדברים אחרים, ואז אתה מתרחק. אלא אם אתה הופך את העבודה שלך לעבודת קודש. אני מלמד את התלמידות שלי שהמפתח להתמודדות עם הדברים אלה הוא מידות – כוחות נפש, יכולות רוחניות של אדם שלא קיימות אצל אף תרבות ואף אומה חוץ מאיתנו.
"לא במקרה עשו, בנו הבכור של יצחק אבינו, נקרא כך. הוא נולד עשוי, אין לו תכנית שיקומית התפתחותית שתגרום לו שינוי באורחות החיים שלו, בשאיפות ובהתנהגות שלו. הפסיכולוגיה המודרנית מחזקת את המגמה של עשו, כשהיא אומרת לך – 'נולדת כזה, תהיה מבסוט', 'קבל את עצמך כמו שאתה'. לעומת זאת, ביהדות אדם עובד על המידות שלו עד יומו האחרון. החידוש הגדול בעיניי הוא שהעיסוק באמנות לא בא במטרה לייפות את המציאות אלא לבטא את הקשר בין האדם לבוראו. זה היופי".
בשלב הזה של הריאיון אני מבקשת מכ"ץ לפשט ולהנגיש את הרעיונות הגבוהים שהוא מציג עבור הדור הצעיר, ולהעביר מסר שידבר אל אותם צעירים וצעירות דתיים שמבקשים להתמסר לאמנות.
"אני מכיר בעובדה שיש שאיפה לצעירים לבדוק את המרחבים של הביטוי העצמי ולבחור באמנות אשר מסוגלת ויכולה לספק זאת. אני רק רוצה לדעת מה המגמה. את התשוקה הזאת לאמנות צריך לדון לגופו של עניין. מהי הסיבה אשר בגינה קיימת התעוררות של היצירה והתשוקה לאמנות? האם יש בה ניסיון של חיקוי של עולם חילוני או שהיא מקורית? אני מאמין שממקום של גדלות ושל עוצמה רוחנית אפשר לעשות אמנות. זה הרזון ד'אטרה שלי כמחנך וכאמן. כשהפכתי לצייר אמא שלי אמרה לי: 'בני, הזהר מהבינוניות'. אדם צריך לפרוץ את הבינוניות".
מה החשיבות שאתה רואה בהקמת הגלריה והסטודיו? ומהן התוכניות העתידיות לגלריה?
"אני רוצה שקבוצות מחו"ל ואנשי ממשל שבאים לבקר באזור ייכנסו ויראו שקיים יהודי דתי שעוסק באמנות, שהוא יודע משהו על תולדות האמנות ושהוא בעל קשרים עם אמנים בכל העולם. לא קיבלתי שום עזרה, בעשר אצבעות הקמנו פנינה ואני את הגלריה. הציבור שלנו לא מורכב מנמושות. אנחנו גדולים ורציניים בכל תחום שניגע בו. ברמה הפרטית אני מקווה להמשיך ליצור ולהציג מעבודותיי. יש תזה כזו שאומרת שאחרי גיל 40 אמנים מתחילים למחזר את עצמם. אני לעומת זאת מרגיש שאני במלוא הפוריות שלי ואני רוצה להמשיך לתת לזה ביטוי". שיר קצר ומרגש שכתב כ"ץ בשנים הראשונות לחזרתו בתשובה מבטא את הקשר המשתקף בציוריו – בין הטבע לנפש האדם, בין החומר לרוח ובין האדם לבוראו:
להתלוות אל הקווים ברדתם ממרומים
בטרם הטביעו צורתם בחומר
ולגלותם חבויים בטבע
לדעת את שירת הקווים השבים לצור מחצבתם שמים יורדים ארצה כדי שהארץ תוכל להתקרב לשמים.
יש שמים בארץ!
