בעת ההיא ירד יהודה מאת אחיו, יוסף הורד לבור, אורחת הישמעאלים ירדה מצרימה וחושך גדול ירד על משפחת יעקב כולה. סמיכות הפרשיות שבין ירידה לירידה, בין ירידת יוסף לבור לירידת יהודה עד רעהו העדולמי, הובילה את הפרשנים לדרוש את הירידה הגיאוגרפית מההר למזרח השפלה כירידה מעמדית ("הורידוהו אחיו מגדולתו") או כדברי שמואל בר נחמני כירידה מוסרית: "יעקב עוסק בשקו ובתעניתו ויהודה עוסק לקחת אישה" (בראשית רבה).
קריאה כזו מובילה אותנו לקרוא את סיפור יהודה ותמר כסיפור של חטא ועונשו:
אמר הקב"ה ליהודה אין לך בנים ואין אתה יודע צערן של בנים, את טיגנת מעיו של אביך והטעית אותו ואמרת לו "חיה רעה אכלתהו", עכשיו תדע מהו צער של בנים. ומה כתיב אחריו, "ויהי בעת ההיא וירד יהודה" (תנחומא).
אבל באמת סיפור יהודה ותמר הוא סיפור שיש בו גם אור ולא רק צל: "מעשה תמר נקרא ומתרגם, מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם" (מגילה ד, י). זהו סיפור שסופו קשור בשני, יש בו לידה ולא רק מוות, ומתוך האודיסיאה בבית העדולמי נולדים תאומים שמהם פורצת וזורחת המלכות. אם כן, נקיים בנו את שאמר הכתוב: "שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו" (דברים, לג, ז) ונציע לקרוא את סיפור יהודה ותמר כסיפור של שיבה הביתה.
ירידה אחר ירידה
יהודה יורד מאת אחיו, והוא יורד לעדולם (לימים יימלט לעדולם דוד, גם לו יהיה רע בשם חירה(ם), אישה בשם בת שו(ב)ע, ובת בשם תמר). יהודה יורד מאת אחיו כי טוב לו לגבר שכבר אין לו איפה להניח את ראשו בגב ההר, שאינו יכול להביט באשמה הנשקפת מפני אחיו או לשמוע את אנחות אביו היורד שאולה, שיש לו חבר עשיר (שוע, לשון גדולה: "ולא ניכר שוע לפני דל") בשפלה אצלו יוכל לישון לילה או שנה. מתנכר עתה יהודה למשפחה כולה ועושה מעשה שאפשר ואין ממנו דרך חזרה – הוא לוקח אישה מבנות הארץ שעל שכמותה אמרה סבתא רבקה "קצתי בחיי" ו"למה לי חיים".
יהודה נושא אישה כנענית, ואף שאונקלוס יחפה ויתרגם "בת גבר תגרא" דברי הימים יעצור וידגיש: "שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית", וכדברי רס"ג "כנעני – כפשטו". והנביא מלאכי (ב, יא) יתאר נישואים אלו כמודל לבגידה: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר".
מתמר נולדים לו שלושה בנים: ער שרע בעיני אביו, אונן שמשחת זרעו ארץ ושלה שנולד בכזיב, וכאביו, ישלה ויכזיב את תמר המצפה לאח מייבם שלא בא. עתה כשחשבנו כבר שאין עוד ירידה אחר ירידה הולך יהודה אל הזונה והיא מפשיטה מיהודה את כל סממני כוחו (החותם, המטה והפתילים). אפשר לסכם בעצב כי יהודה שנטש את אחיו, עזב את אביו, התכחש לבנו המת והותיר שוממה את כלתו, מתנכר עתה גם לעצמו ונותר ללא חותם, ללא מטה וללא פתיל.
בקשה להזדהות
הרגע הזה שבו נותר יהודה ללא כותנת, הוא רגע שאפשר לראות בו גמול קשה. זיכרון נטישת יוסף גובר בתוך סיפור נטישת תמר והמדרש מרגיש ואומר: "הנה שלחתי הגדי הזה – לפי שרימה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רימוהו גם אותו בגדי עזים" (בראשית רבה פה ט). יהודה שרימה, מרומה. יהודה שנטש, ננטש. אלא שסופו של הסיפור אינו בפתח עיניים בדרך תמנתה. סממני זיכרון משפחת יהודה אצורים אצל תמר, ואחר שיהודה, שלא ידע דבר בשכבה ובקומה, פוסק לה מוות איום היא שולחת ושואלת:
הכר נא למי החתמת והפתילים.
גם שאלה זו אפשר לקרוא כגמול, כמידה כנגד מידה על אותה שאלת "הכר נא" שהחרידה את יעקב: "אמר לו הקב"ה ליהודה אתה אמרת לאביך 'הכר נא' חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'" (בראשית רבה). האחים שחטו "שעיר עיזים" עבור יעקב שאינו מתנחם על יוסף, ויהודה שלח "גדי עיזים" כשירד להתנחם על מות אשתו. אבל באמת עדיף לקרוא שאלה זו כתיקון. תמר מבקשת מיהודה להכיר בחותמו ופתילו, והוא עונה "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". יהודה מכיר בחותם, הוא מכיר ולא מתנכר עוד. הוא אומר צדקה, ממני. כלומר הילד הוא ממני וזה אני כאן, וזו משפחתי וזו אחריותי. זיהוי החותם והפתילים והמטה מוביל להכרה בתמר, וזו מובילה להכרה בחובת הייבום והזיקה אל האח שמת בלא בנים, ומכאן ההכרה באח המושלך לבור.
כשתמר מבקשת מיהודה עירבון היא מבקשת ממנו להיות ערב לא רק ל"גדי העיזים" אלא לאותו גדי העיזים שבאמצעותו רימה את אביו. ומכאן בצעד מהוסס יעברו ימים על גבי ימים עד שיעמוד יהודה אל מול אביו ויאמר "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים". לשון אחר, סיפור יהודה ותמר הוא סיפור על ייבום: על אחווה שנשברה ועל חובת אחווה שקוימה מחדש. והוא סיפור השתול בלב סיפורי יוסף משום שבעירבון שנתן יהודה לתמר גנוז העירבון שבאמצעותו יחזור יהודה ליוסף.
ויש להעיר, ולתת על לב, יהודה צריך להכיר באישה שקל להתכחש לה, קל לומר שאין חובת ייבום, ואין זיקת אחווה אל אישה נוכרייה שזרותה למשפחה תהדהד עד ספר דברי הימים, אישה שכל כך קל באותו מרחב להסתכל עליה כזונה, ולפסוק לגביה את אשר נפסק בתחילה. אך יהודה מכיר ואומר "צדקה". אפשר שלפעמים הדרך אל תיקון האחווה בתוך ביתו של אדם תלויה באחריות על מי שיושב או יושבת באם הדרכים על פתח עיניים ומוצא לשרפה.
