חג החנוכה מלווה בשני ניסים שנצרבו בזיכרון של עמנו, ושאותם אנו מציינים בכל שנה בהגיע החג: נס הניצחון על היוונים, שהשתמר בתפילת "על הניסים", ונס פך השמן שלזכרו נקבעה המצווה להדליק נרות. הנס הראשון מתועד כבר בכתבי הבית השני עצמו (ספרי המכבים) והאחרון רישומו מאוחר והוא נזכר בתלמוד הבבלי.
קולמוסים רבים נשתברו על כפל הניסים שבחנוכה, וליתר דיוק על הצורך בנס פך השמן. חכמינו הפרשנים "התקיפו" את הנס בכמה קושיות מכל הכיוונים, וביניהן כיצד נטמאו השמנים במגעם של היוונים, והרי גוי אינו מקבל טומאה; כלל נקוט בידינו ש"טומאה הותרה בציבור" ולכן גם אם השמן טמא הוא כשר להדלקת המנורה; וכן – נס שעליו יש להודות הוא נס הצלה פיזית ולא נס שמאפשר קיום מצווה. כמו כן התקשו חכמינו כיצד בפועל אירע הנס בכל שמונת הימים, שהרי ביום הראשון לא נעשה נס, ובכלל מדוע נדרשו שמונה ימים עד שהביאו את השמן הטהור?
גם בעולם המחקר הוכה נס פך השמן על קודקודו. החוקרים נתנו דעתם על שאלת איחורה של הופעת נס פך השמן על במת התיעוד ההיסטורי. מדוע, כך שאלו, זכה נס הניצחון לתיעוד בסמוך להתרחשותו של הנס, בעוד נס פך השמן נעלם כליל מההיסטוריה של הבית השני ומופיע לראשונה רק מאות בשנים לאחר מכן. כל כך חבוט הוא נס פך השמן עד שלאחרונה אף שפכו את דמו־שמנו ממש כשהועלתה הטענה שנס פך השמן הינו "ספרותי ולא היסטורי".
נס כזירה של מפגש
ברצוני לאמץ עמדה פרשנית מרתקת, שנאמרה על ידי כמה מגדולי חכמינו, ולפיה באמת אין צורך בנס פך השמן. כך כתב, למשל, ר' יעקב יהושע פלק (המאה ה־18), בעל "פני יהושע":
שהיו יכולין להדליק בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור, לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם… ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם גם כן נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם.
לפי הצעה זו, נס פך השמן לא מילא תפקיד כלשהו, לא הייתה לו מטרה של ישועה והצלה; מהותו בעצם היותו, בהבעת החיבה שבו, בהארת הפנים שהוא מביא עמו, בחיבוק שהוא מעניק. אכן, כשנתבונן בעולמו של נס בכלל וברישומו בתודעתנו, נפגוש אותו בדרך כלל בעתות מצוקה ומשבר. כאשר מהלך חייו של אדם מתנהל כשורה די לו בקורותיו הטבעיים כפי שהם. בקשת הנס מגיעה כשהטבע בוגד ומציב איום קיומי. בעיתות אלה מתפלל אדם להתערבות על טבעית שתשדד את המערכות הטבעיות ותביא בכנפיה ישועה. אם זכה ונעשה לו נס, לבו מלא הודיה ובפיו הלל על הצלתו.
אך זהו מרכיב אחד של הנס וההודאה עליו. המרכיב השני, שיש בו לטעמי התרגשות גדולה מזה הראשון, הוא עצם המפגש הממשי עם ריבונו של עולם בהתרחשות הנס. הארת הפנים, חיוכו של הקב"ה והיענותו לבקשת האדם, היא עצמה המתנה הגדולה שמביא איתו הנס.
עולמו של נס מכיל אפוא בתוכו את שני המרכיבים, ההיענות והמענה. אך ישנה סכנה האורבת לפתחו של הנס: החשש שהאדם יזכור את ההצלה בלבד ולא את המציל. בכך עסוק האדם בטובת עצמו וב"צורך" שלו ושוכח מי שנותן לו כוח לעשות חיל. סכנת השכחה הזו קיימת לא רק בחיי הטבע אלא גם בעולם הנס. האדם מנכס את הנס לעצמו ולא מכיר במי שעשה לו נס.
נס פך השמן, לפי הצעה זו, היה חידוש בהופעת הנס בכלל, שכן הוא עומד על רגל אחת בלבד – הבעה של היענות, קרבה וחיבה, ללא צורך נוסף. בכך "מגבה" נס פך השמן את נס הניצחון, כשמטרתו להבטיח את הזיכרון שמאחורי הישועה מסתתר המושיע.
ניתן לדמות את יחסי נס פך השמן ונס הניצחון כיחסי נשמה וגוף, כשהנשמה קודמת כמובן לגוף. ה"נס", שבלשון המקרא משמש במובן של דגל, סמל ואות, הומר בלשון חז"ל לאירוע הפורץ את גדרי הטבע. אך דווקא תמורה זו מלמדת שחז"ל תפסו את הנס בעיקרו כאות ומופת על מחוללו ולא כישועה שבאה בעקבותיו. נשמתו של הנס בעדות שלו על השראת השכינה, וגופו בהתרחשות עצמה ובהצלה שבה.
דומה שמסיבה זו נקבעה ההלכה ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". כמו נס פך השמן שיש בו סמל ואות, ללא צורך שימושי, כך נרות החנוכה אסורים בשימוש תכליתי. זאת, בניגוד לנרות שבת שכל מטרתם היא פונקציית האור שהם מספקים.
החינוך מעבודה אישית
ומחנוכה לחינוך. אם נעמיק בדברים, נוכל לראות שלא רק ניסי חנוכה יצרו מפגש כפול בין הקב"ה לעם ישראל, מפגש שעיקרו בהבעת חיבה ואינטימיות ומפגש הממלא תפקיד במציאות. למעשה כל קשר חינוכי מכיל בתוכו את שני הרבדים.
שתי שאלות עיקריות אמורות ללוות כל מחנך בעבודת החינוך שלו. האחת היא האם הוא מקצועי דיו, האם הוא פועל נכון. השנייה היא האם עצם המפגש עם התלמידים הוא מצמיח, האם האהבה כלפי התלמידים והארת הפנים אליהם פועלת את פעולתה מאליה. אלו שתי שאלות שונות בתכלית. בעוד הראשונה מתמקדת בעבודתו־תפקידו של המחנך, השנייה מתמקדת בעצם המפגש בינו ובין תלמידו.
נדמה שמערכת החינוך עושה רבות כדי לפתח את ה"גוף" החינוכי שפניו אל המעש כדי לשפר את מקצוע החינוך וההוראה ומלמדת כפי כוחה כיצד נכון לבצע את העבודה החינוכית באופן מיטבי. ואולם, היא איננה נותנת מספיק את דעתה לנשמת החינוך – החיבה ההדדית והמפגש המעצים. וכבר אמרו חז"ל: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח, א). מכאן שלא די להיות מקצוען בהוראה אלא ראש לכול יש להוות דמות חינוכית שהמפגש איתה מעורר חיבה הערכה והזדהות. אך כיצד ניתן ללמד אדם להיות דמות חינוכית? בכלים מעשיים ניתן לצייד את סטודנט ההוראה. אך כיצד ניתן להופכו לאישיות מאירת פנים, מעצימה ומקרינה אור בעצם נוכחותה?
הפרשה הראשונה של קריאת שמע נותנת את התשובה. שונה היא פרשה זו מהפרשה השנייה. בעוד פרשת "שמע" עוסקת ביחיד ומדברת בלשון יחיד, פרשת "והיה אם שמוע" עוסקת בציבור ומדברת בלשון רבים. גם מצוות תלמוד תורה שונה בשתי הפרשיות. בראשונה נאמר "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" ואילו בשנייה נאמר "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". שינון דברי התורה עניינו חידוד ודיוק בהם. ואם כן צריך היה להיות כתוב, לכאורה, "ושננתם לעצמך", ולא "לבניך", שהרי זו פעולה הנעשית על ידי האדם לצורך חידודו שלו בדברי התורה.
נראה לומר שמצוות תלמוד התורה לבנים בפרשיית שמע איננה הוראת תורה לבנים במובנה הרגיל. מדובר בלימוד תורה עצמי שהוא פועל יוצא מאליו מאהבת ה' של היחיד וסימן עבורה. השינון בדברי התורה הוא מעשה הנעשה לעצמו והבנים אינם יעד של השפעה אלא נוטלים חלק בלימודו של האב, שומעים ומאזינים לאב אוהב ה' המשנן את תורתו. האב שופע באהבה דברי תורה, שופע ולא משפיע. לעומת זאת, בפרשה השנייה הציווי הוא הוראה פעילה ללמד את הבנים. הבנים הם מושא להשפעה.
כפל הפרשיות של "שמע" ו"והיה" בא להצביע על המהות הכפולה של החינוך היהודי. ראשית על האב המחנך להיות אישיות אוהבת ה' כשבניו־תלמידיו מוקרנים מאליהם מדמותו. שנית, עליו ללמד ולהרביץ תורה בבניו־תלמידיו בתוך תודעה של השפעה ממשית. הדברים מתאימים כמובן לדברים שלעיל שלפיהם כל תקשורת חינוכית מכילה שני רבדים: מפגש משמעותי והשפעה חינוכית.
שאלנו לעיל כיצד יוכל המחנך להוות דמות חינוכית. דומה שהתשובה לכך מצויה בפרשת שמע. פרשה זו מעתיקה את מרכז הכובד מן הבן אל האב עצמו, מהתלמיד אל המחנך. השאלה הראשית שצריכה להישאל על ידי המחנך איננה כיצד אני מחנך את תלמידיי אלא מי אני, האם אני אוהב ה' באמת. כאשר המחנך יהיה נכון לעבודה אישית ולהפניית המבט פנימה, אזי הוא ירומם את אישיותו ויהפוך אותה לדמות שופעת, כלומר משפיעה בעצם נוכחותה.
נמצאנו למדים שכמו בחנוכה כך בחינוך: נס פך השמן החינוכי עיקרו בעצם המפגש, החיבה והאינטימיות הכרוכים בו. ואף שניתן היה להתקיים ולהתנהל בלעדיו, שהרי ההצלה הממשית לא הייתה תלויה בו, הרי שקיום זה הוא נעדר קרבה ורוח. כאשר נציב את השאלות של נס פך השמן בראש מעייננו נוכל לזכות לנס של הצלה שיהיה בו קורטוב של רוח, מעט המחזיק את המרובה.
