בכ"ב בכסלו לפני שנה הלך לעולמו הסופר שמאי גולן. הוא נולד בפולטוסק, הסמוכה לוורשה, בט' בניסן תרצ"ג, ונטמן בחלקת קבר הצמודה לאנדרטת יהודי העיירה ממנה בא בקרית שאול. מי שהכיר את כלל יצירתו חש מואר. אכן, זה היה החותָם שלו כיוצר. לשמאי גולן היה פנס סתרים שבאמצעותו ידע להאיר חוויה של דור, ובעֵטו המוּאר באור יקרות היטיב לשרטט דיוקן של עם. בלב אוהב ורגיש חשף בפנינו את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה, דמים בדמים נגָעו.
בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של גולן מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות. אכן, מעֵבר לאור ולאהבה ולסֵבל שבקעו מדפי כתביו, ניתן לחוש את הצמרמורת. עם כל רצונו להתקרב בעֶדנה וברעדה לכל המוראות והנוראוֹת, ידיו קרבו גם לגחלים. היטב ידע שאי אפשר לנתק את הביוגרפיה של העם הזה מן החושך הנורא.
כקורא הנך רואה כיצד דרך הדי האירועים ושובלי העלילות גולן בא לבטא את חיינו שלנו, את זהותנו: המאבק, התקוות, הייסורים, החרדות. דרך גלריית הגיבורים שלו ניתן לחוש מה עבר עלינו – תהפוכות, חלומות נשברים, ציפייה לגאולה. לרגעים אתה כמקהלה יוונית המלווה את העלילה על הבימה, את מה שמֵעבר, את הצל המרחף, אך בה בעת הלב נצבט: הרי אנו חלק מהם.
פאזל של זהות חדשה
כדי להבין את יצירתו של גולן, ראוי לגעת קודם כול ביצירה המרכזית שלו, "מותו של אורי פלד" (הוצאת עם עובד, 1971), בעקבותיו זכה בפרס רמת גן לספרות. אורי פלד, לכאורה שֵם שנראה "צברי", היה סרן בצבא. דרגות הקצונה כמו העניקו לו הילה של לוחם ישראלי שורשי. אבל מֵעבר לקנקן הישראלי הנוצץ, הסתתרה נפש יהודית רוויה צללים של גולה דוויה ושואה. סיוטי הזוועה של התופת והמוות מֵעבר לגדרות המחושמלות המשיכו לקנן בנפש הישראלית החדשה. המדים אכן שידרו עוצמה, אבל נקודות התורפה הישנות לא חלפו. הנה, כך תיאר גולן את דמותו המורכבת: "מי שהיה שם אצל הגרמנים, זה תמיד יחזור אליו".
סיפור העלילה עוקב אחר נפשו הרדופה של פלד, אחר סיוטי נפשו: הניסיונות הנואשים להינתק, רגעי אימה של עבר תובעני שהתעקש לחזור, התפתלויות של שיבה, וחוזר חלילה. היה משהו בדמותו של אורי פלד שהפך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוע בתווך. ואכן, גולן בנה דמות רוטטת, שהיה בה סמל נושם לחיי עם שלם. עם שהקים לו מדינה כדי להיות ככל הגויים, כדי להקים מודל של ישראלי חדש, עם שיֵדע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים לא נעלם היהודי הקודם.
אורי פלד כמו ניסה לבנות מנגנוני הגנה וכלי הסוואה, וכל זאת כדי לחוש שהוא חלק מן הישראלי החדש, שהוא שייך לדור של הצברים יפי הבלורית. אבל קורותיו לימדו אותנו שייסורי ההסוואה והניסיון לבנות זהות חדשה לא היו פתרון שלם אלא סוג של התחפשות אומללה, התחפרות נוראה. גלֵי העבר היו חזקים יותר, אכזריים יותר. הישראלי החדש שבו נותר פתטי מול חוף המבטחים המדומה.
אי היכולת לממש את החיים בַּמציאות הישראלית מצד אחד, והתחושה של זרות ונכריות מצד שני, הפכו את אורי פלד לתָלוש ישראלי, שהחליף את התלוש הגלותי. המסלול הוביל להתרסקות, לכישלון, למוות. לא נותר מוצָא אחֵר. המוות כמו בא לכפֵּר, כפי שאומרת אחת הדמויות, על רצון ההישרדות. אורי "מכפֵּר בדמו על חטא הישארותו בחיים".
כך הצליח גולן לשרטט באומץ ובעוצמה נושא קשה ורגיש. הרומן חשף את הקוראים למאבקם האמיתי של אנשים החיים בינינו, אנשים מהפלנטה ההיא. הדרך להבין אותם באמצעות היצירה היא דרך אמנותית ספרותית, ניסיון לתאר את העובֵר עליהם, ניסיון נואש לבנות גשר בין התהום הפעורה והאפלה של אותו "שָׁם" לבין ההוויה החדשה של ה"כאן", גשר על תהומות, על נפשות סוערות, רצון לרקום פשר להבנת חיינו כאן.
פרשת חייו של פלד הייתה ראי לחברה החדשה, חלומה ושִברה: הניסיון הבלתי אפשרי להרכיב פאזל של זהות חדשה משברי זיכרונות וחלומות מרוסקים. ההתנפצות אל סלעי ההתפכחות חיכתה בכל פינה: המפגש הטראגי בין עבר להווה, בין רצון למציאות.
בתיאטרון הייסורים
"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן. הלחן המיוסר הזה, שבו נגנזו חוויות היסוד של זיכרונות העבר, שבו נסתרה התמוטטות האידיליה המדומה – כל זאת ראינו גם ביצירותיו הקודמות: "באשמורת אחרונה" ו"אשמים". שלושת הספרים היו יחד לטרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים. הם היו שלבּים שונים בדרך חתחתים של התמודדות, מאבקם של גיבורים ששרדו את תופת השואה באירופה.
בקובץ הסיפורים "חופּה" משנת 1983 מובא תיאור נעורים בשואה. בין השיטין ניתן לחוש בחזית החדשה, אימֵי קרב לטרון: האב ביצירה הוא ניצול שואה – והבן יליד הארץ מנסה ליצור חוויה מתקנת, להילחם כחייל של מדינה ריבונית. התחושה המנסרת לאורך הסיפור היא שהנה קם הבן מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה, אך האב לא יכול היה להושיע את בנו במקביל.
קובץ הסיפורים "בריחות למרחקים קצרים" (הוצאת אגודת הסופרים העברים, 1975) שיקף דמויות ישראליות באותו מאבק נואש – גיבורים שחיו וחשו את ההוויה הישראלית בכללה, אותו שילוב של תחושת עוצמה ישראלית ולצדה שברון וחוסר אונים.
סיפוריו של גולן הציגו על אותה בימה מסתובבת דמויות אומללות: המורה המזדקן שהחֶברה דוחה אותו, הנָכה החוזר מן המלחמה ונאבק על מקומו, העולה החדש בייסורי הקליטה, מייסד הקיבוץ שתהילת מעשיו החלוציים נשכחת מכול. בתיאטרון הייסורים הזה נגעו בנו סיפורים אמיתיים של ניסיונות לבנות זהות חדשה בתוך מציאות מורכבת.
בתוך ישראליות הרואית המאמינה בנורמליות שלה, הזָר חש קרבן, חש עקוּד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בָּעת הם סובבים במציאות כנמשלים של היסטוריה קשה מנשוא. גיבוריו נושמים וסובלים, אך במצבי התנסות אתה חש שהם אלגוריות, קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות, שבָּנו אותנו כעם בתקופה הרת גורל, בין שואה לתקומה.
בסיפור "הלוויה" היינו עדים לתבוסה של דור, שברונם של לוחמי מלחמת השחרור, פצעם של לוחמי השיירות. לא זהות ישראלית ריבונית הולכת ונבנית אלא התפכחות מול עולם חרֵב, ראיית השוקת השבורה: ריקנוּת של דור שבָּרח ממקורותיו, מערכיו, מביתו האמיתי שהיה בּית רוחני, בֵּית סבא. הגיבורים, שניסו לבנות יחדיו קן משותף, נותרו איש בעולמו.
גוונים אלו התחזקו בסיפור "ברושים בשלכת" ובסיפורים אחרים שתיארו דמויות, שחיפשו להן שביל בין הבריחות. גולן טלטל את גיבורי סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. עד יומו האחרון ביטא בכתיבתו את הלם התרבות של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שחלף מאז, וכמובן, לבין מה שקורה היום. בספרו "ואם אתה מוכרח לאהוב" ביטא את תחושת העקירה, המבוכה, האובדן: "כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו". ובהמשך, באותו ספר, כתב על הפער בין הדורות, בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה: "ליד שולחן השבת, נַרְאה לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?".
גולן כתב בדם לבו עדות של דור שחש יתום: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום". תמיד זכר את הדור שכמעט נשכח, את חבריו המתים – וכך כתב בתחושת שליחות: "הם מבקשים שאעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספֵּר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו". גולן לא שכח אותם, וזה הצו לכולנו, זה חלק מהסיפור שלנו.
