דרך ארוכה עברו המכינות הקדם־צבאיות מאז הוקמה המכינה הראשונה, לפני כשלושים שנה ביישוב עלי, ועד למכינות שהוקמו בשנים האחרונות – מכינות חצי־שנתיות שמיועדות לבני נוער מאזורי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. ספק אם האבות המייסדים של המפעל הזה דמיינו שיום אחד יקומו מכינות ייעודיות לבני נוער דרוזים או חרדים, לצד מכינות שגיבשו תוכנית אינטנסיבית של שישה חודשים, שמכוונות לבני נוער מקהילות שבהן עצם מושג המכינה הוא חידוש. אך המכינות החדשות הללו – מכינות אופק, עשרים וארבע במספר – הוקמו, בין היתר, כדי לענות על צורך שהמכינות הוותיקות, הממוסדות, לא ידעו לענות עליו.
המכינות החצי־שנתיות מתקיימות בנפרד מן המכינות השנתיות: הן פונות לציבורים שונים, מציבות יעדים אחרים לגמרי. המגמות החדשות בעולם המכינות מצביעות על יותר ויותר מכינות שמבקשות לפנות אל קהלים רחבים, אל בני נוער שלא מוצאים את מקומם במכינות הוותיקות, ושעבורם המכינה היא לא פעם המוסד החינוכי הראשון שבו הם מרגישים שייכים. לצדן קמות גם מכינות מגזריות, שמדברות את השפה ואת הקודים הסקטוריאליים ומבקשות לחולל שינוי במגזר ספציפי, כמו גם בחברה הישראלית הכללית.
מסגרות לפריפריה
לפני כשמונה שנים ייסדו אבי כהן ויונתן קישינובסקי את עמותת "דרך ארץ", המפעילה כיום שלוש מכינות חצי־שנתיות. קודם לכן עבדו השניים עם נוער בסיכון. "שמנו לב שבני הנוער שעבדנו איתם היו מגיעים פעמיים בשבוע לפעילויות שלנו, וכשהם חזרו הביתה הם נסוגו כמה צעדים אחורה. חלמנו על מקום שבו נוכל לעבוד עם בני נוער במשך עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, בחוויה רציפה והוליסטית. עד אז לא הכרנו את המכינות. שמענו עליהן בעקיפין, וכשהתחלנו לחקור גילינו עולם מופלא שמאוד דיבר אלינו".
ביקשתם ליצור אלטרנטיבה למכינות הקיימות. מה, בעיניכם, היה חסר במכינות הוותיקות?
"במכינות השנתיות הוותיקות ראינו בני נוער מצוינים וערכיים, אבל כאלה שמגיעים מקבוצות מאוד מסוימות, מחתכים סוציו־אקונומיים גבוהים, משפחות חזקות, בוגרי תנועת נוער. הלכנו, מכינה אחרי מכינה, וראינו את אותם צבעים ואת אותה שפה. זה מוזר: יש כאן מפעל מדהים שנותן תעצומות וכוחות לבני נוער, אז מדוע הוא פונה רק לחזקים? הבנו שרוב הנוער הישראלי כלל לא חשוף לתוכניות האלה, שפועלות בתקופת זמן כל כך משמעותית כמו אחרי התיכון. אני זוכר שהגענו לתיכון רוגוזין בקריית גת ודיברנו עם רכזת שכבת י"ב. אמרנו לה שאנחנו ממכינה קדם צבאית, והיא שאלה: 'מכי־מה?'. היא לא הכירה את המושג. פתאום שמנו לב שקהלי יעד אדירים בכלל לא מכירים את התופעה, שממומנת על ידי המדינה ומושקעים בה תקציבים.
"רצינו לפתוח מסגרות לקהלי היעד האלה, לנוער מהפריפריה, נערים ונערות שאינם בהכרח בוגרי תנועות נוער או מצטיינים בלימודים. הרעיון הראשוני היה ליצור מכינות שנתיות, כמו המכינות שראינו, וזה היה אתגר גדול. נתחיל בכך שהמכינות הוותיקות לא אהבו את זה. אמרו עלינו שאנחנו הופכים את סיירת מטכ"ל לגולני, ובעינינו זו הייתה מחמאה. מצד שני, גם בני הנוער שדיברנו איתם הסתכלנו עלינו כאילו נחתנו מהחלל. וכשכבר הצלחנו לחדור ללב שלהם, רבים מהם חששו 'לרדת שנה' ולהתגייס עם המחזור שמתחתם. גם ההורים היו מסויגים. הם לא הבינו על מה אנחנו מבלבלים את המוח, ומה הטעם ללכת למקום שלא מזכה בתעודה כלשהי, ולא משלמים לך עליו".
לבסוף החליטו השניים, בהשראת מודל שכבר נוסה על ידי אוריאל אלדד, לפתוח מכינה חצי־שנתית. שליש מבני הנוער המיועדים לגיוס מתגייסים בחודש מארס, והמכינות החצי־שנתיות ביקשו לפעול בתווך שבין סיום הלימודים לבין הגיוס לצבא. "זה כבר היה קצה חוט", מספר כהן, "גם עבור בני הנוער וגם עבור ההורים. פתאום, במקום שהבן שלהם יסתובב במשך חצי שנה ויעבוד, במקרה הטוב, אנחנו מציעים לו מסגרת. זה היה פתרון טכני־בירוקרטי שלמעשה פתר הכול. הלכנו עם זה לצבא ולסוכנות היהודית וקיבלנו מהם תמיכה משמעותית. מצאנו חלקת אדמה ליד ניצנה והתחלנו לגייס בני נוער, למצוא 23 אמיצים שיסכימו להגיע למקום חדש כזה".
פעילותן של מכינות אופק מוסדרת בתקנה של משרד החינוך, וממומנת על ידו ועל ידי הסוכנות היהודית, כמו גם משכר לימוד ומתרומות. המבנה ההטרוגני של המכינות מעוגן בתקנה של משרד החינוך, וסדר היום שלהן מבוסס על מה שכהן מכנה "חינוך חווייתי". "הלימוד עצמו חייב להתבסס על חוויה", אומר כהן. "אם אני רוצה ללמד את החניכים על החברה החרדית, אני יכול לשבת ולקרוא יחד איתם מאמרים ולהראות להם מצגת, ואני יכול לעלות על אוטובוס ולנסוע למאה שערים, ולבלות סוף שבוע שלם עם צעירים חרדים. אם אני רוצה לדבר עם החניכים על ערבות וחברות, אני אצא איתם לטיול ואעמיד אותם במצבים שדורשים רעות וחברות, כשהם בשטח, בלי טלפונים, כשהם חייבים להתמודד עם הקשיים, ללמוד דרך הרגליים".
זמן קצר לצורך ארוך
האם מכינות אופק פונות לבני נוער מהפריפריה והופכות אותם ל"מכיניסטים", כלומר מקנות להם זהות דומה לזו שבמכינות השנתיות, או שיש הערכה כלפי העולם שממנו החניכים מגיעים וכלפי המקום האישי שלהם?
"אגיד את זה כך: אם יש לי חניך שמגיע מקיבוץ בצפון וחניך שמגיע מלוד, אני בשום אופן לא אגיד לקיבוצניק: 'אתה כאן כדי לחזק את האחרים'. אני לא מאמין בזה. בעיניי, לנער מהקיבוץ יש הרבה מה ללמוד מהנער מלוד, ולהפך. אנחנו מאמינים שהזהות שאתה מביא איתך היא עוצמה, ואסור לך לאבד אותה. להפך – תביא אותה איתך למכינה. אנחנו ממש לא מנסים ליצור כור היתוך. אנחנו כן רוצים להצליח לחיות יחד ולכבד אחד את השני, כי הדבר המסוכן ביותר למדינת ישראל הוא הסדקים שבינינו. אבל זה חייב להיעשות כשכל אחד בא מתוך העולם שלו, ולא מדכא אותו ומטשטש אותו".
היחס של המכינות השנתיות הוותיקות למכינות הצעירות יותר, החצי־שנתיות, אמביוולנטי. לצד הערכה כלפי המוסדות שמפיצים את בשורת המכינות לקהלים חדשים, ניתן לשמוע ראשי מכינות ותיקות שיגידו, שלא לציטוט, ש"אלו לא באמת מכינות". אבי כהן שומע את הדברים הללו ומתרעם. "הדיבור הזה לא זר לי, וזה כואב לשמוע", הוא אומר. "אני משתדל לא להגיד דברים לא טובים על אחרים. מדובר בהבדלים בתפיסות עולם. יש כאלו שחושבים שצריך לחזק את החזקים כדי שימשכו את החברה קדימה, ויש מי שחושב שאנחנו צריכים לפעול לשוויון הזדמנויות ולהעצים גם את החלשים יותר. עמדתי בשאלה הזו ברורה.
"אגב, החלוקה של מכינות חצי־שנתיות מול מכינות שנתיות היא לא חזות הכול. אני לא מקדש את פרק הזמן של שישה חודשים. אנחנו נמצאים היום בתהליך של ניסיון להקים מכינות אופק שנתיות. הבחירה לפתוח מכינות של חצי שנה נבעה מאילוץ, מכיוון שבני הנוער לא היו בשלים לתהליך של שנה שלמה. מה שקורה היום הוא שהרבה מאוד בני נוער משכבות סוציו־אקונומיות חלשות יותר הולכים באופן אוטומטי למכינות חצי־שנתיות, ואילו הנוער ה'איכותי' יותר, במירכאות, פונה למכינות השנתיות. אני רוצה שגם לנו תהיה האופציה לעשות תהליך של שנה שלמה.
"הקהל שמגיע אלינו הוא הטרוגני, והחניכים שלנו בדרך כלל מתחילים מנקודת פתיחה פחות טובה, ולכן דווקא איתם אנחנו רוצים יותר זמן, ובאופן פרדוקסלי יש לנו פחות זמן. הייתי רוצה תהליך שנתי מלא. יש בעיות נוספות למכינה שפועלת רק חצי שנה. תחשוב על מנהל של ארגון שפועל במשך שישה חודשים בשנה בלבד. מה אני עושה עם עצמי, עם המדריכים ועם המתחם שלי שעומד ריק ממארס ועד יולי? אתה תמצא שרוב המכינות החצי־שנתיות מחליפות את הצוות שלהן כמעט מדי שנה, וכל ראש מכינת אופק, במקום להתעסק בחינוך ובאתגרי היומיום, מתרוצץ בארץ ובעולם כדי לגייס כספים. אם יש כאן מודל מיוחד ומדהים שמאפשר להרבה בני נוער להיכנס פנימה, למה שהוא לא יעבוד לאורך כל השנה?".
מפגש של מגזרים
התרחבות המכינות אל ציבורים נוספים כוללת גם פתיחת מכינות ייעודיות, מגזריות, שמתמקדות בבני נוער מקהילות ספציפיות. "ארזי הגליל", שהוקמה לפני כשלוש שנים, היא מכינה משותפת לדרוזים וליהודים: יחד הם לומדים במשך חצי שנה, ובחודש מארס מתגייסים. המכינה, ששייכת גם היא למכינות אופק ומתוקצבת על ידי הסוכנות היהודית ובית יגאל אלון, ממוקמת בכפר הדרוזי ג'וליס. "כמו כל מכינה אחרת, המטרה של 'ארזי הגליל' היא להכין את החניכים לחיים בכלל ולצבא בפרט", אומר עלאא איברהים, ראש המכינה. "מה שמייחד את המכינה הוא העיסוק בזהות, והניסיון לבנות מודל לחיים משותפים. אנחנו לוקחים בני נוער דרוזים ויהודים, שקודם לכן כלל לא הייתה אינטראקציה ביניהם, ושמים אותם במסגרת אחת, וזו חוויה מדהימה ומעשירה. זו לא מכינה גדולה, והיא לא אמורה להיות כזו. אנחנו מנסים לעשות כאן דבר מורכב שלא בהכרח מתאים לציבור רחב".
המכינה, מספר איברהים, הוקמה מתוך תחושה של העדר שרווחה בחברה הדרוזית. "אצל הרבה בני נוער בעדה הדרוזית לא הייתה מודעות לאופציה של המכינות, וגם לא למסלולים המיוחדים בצבא שיועדו לבני העדה", הוא אומר. "אחרי שסגרו את גדוד חרב (גדוד חי"ר שיועד לבני העדה הדרוזית. א"ה) נפתחו אפשרויות נוספות שרוב בני הנוער לא מכירים. אבל זה נכון גם לגבי ההיכרות עם יהודים. האינטראקציה הראשונה של דרוזים עם יהודים קורית, אם בכלל, בצבא, ורצינו להקדים אותה, ולנסות לחיות ביחד. אני חושב שזה הצליח במידה מסוימת. מאז שהמכינה שלנו נוסדה, הוקמו שתי מכינות במתכונת דומה".
סדר היום של המכינה כולל שלושה אימונים בשבוע, סדנת מנהיגות, שיעורי העשרה בנושאים כמו מזרחנות, גיאו־פוליטיקה, זהות דרוזית וזהות יהודית, כמו גם שיעורי ערבית ועברית והתנדבות בקהילה. היחס למכינה בציבור הדרוזי הוא חיובי בכללותו. "ענינו על צורך שאף פעם לא נענה", אומר איברהים, "ואנחנו רואים איך לאט לאט זה מחלחל למודעות. המכינה מתקבלת בזרועות פתוחות בתיכונים ובמסגרות אחרות, אבל לא מספיק. זה תהליך. אני עדיין שומע אנשים ששואלים אם לא חבל על חצי השנה הזו, שאפשר לעבוד בה ולעשות דברים אחרים, אבל זה נשמע פחות ופחות. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא שבני הנוער הנפלאים האלה יבזבזו שישה חודשים מהחיים שלהם. המכינות נועדו להיות מקפצה עבורם, והתהליך שהם עוברים לאורך התקופה הזו הוא מדהים".
כיום לומדים במכינה עשרה חניכים בלבד – שמונה חניכים פרשו ממנה בתחילת השנה, סביב הדיונים על חוק הלאום. "סערת חוק הלאום התנהלה ממש במקביל לתחילת שנת הלימודים במכינה", מספר איברהים. "היו חניכים שהרגישו תחושת עלבון, קיפוח, שלא סופרים אותם ואת התרומה של המשפחה שלהם למדינה, כביכול אין להם ייצוג בתוך החוק. בסופו של דבר שמונה מהם עזבו. ניסיתי להסביר להם שמסגרות כמו שלנו נועדו להילחם בתפיסות האלה, להראות שגם אנחנו חלק ושאפשר לחיות יחד, אבל אני מבין אותם. אני מקווה שהסערה סביב חוק הלאום לא תשפיע על שנתון הגיוס של החיילים הדרוזים, אבל לצערי זה עלול לקרות. אנחנו, בכל אופן, התקשינו לגייס חניכים חדשים למכינה בגלל הנושא הזה. החניכים שכן נשארו במכינה מאמינים שהמסגרת הזו מתאימה להם, שהיא מנותקת ממה שחוק הלאום מייצג. אנחנו, מבחינתנו, מעודדים את העיסוק בשאלות האלה. יש כאן הזדמנות עבורנו לעסוק בסוגיה חינוכית חשובה".
להתחבר מהזהות החרדית
בשלוש השנים האחרונות נפתחו גם מכינות ייעודיות לציבור החרדי – שתיים מהן פועלות תחת ארגון "אחריי". שמעון שומרון, שמרכז את המכינות החרדיות מטעם הארגון, מספר על מוסדות שאוספים אליהם נוער חרדי נושר ומעניקים להם זהות ותחושת שייכות לחברה החרדית. "העולם החרדי הוא עולם מופלא שהקים את עצמו מעפר אחרי השואה, ושם לעצמו למטרה להעמיד עולם של תורה", אומר שומרון. "התפיסה החרדית הציבה תנאי מאוד קשוח, שלפיו מי ששייך לעולם החרדי לומד מגיל קטן בתלמוד תורה, ממשיך משם לישיבה ואז לכולל. אבל יש הרבה מאוד נערים שכבר לא מתאימים לשבלונה הזו. היא מתאימה ליחידי סגולה, אבל לא לעשרות אלפים.
"יש ילדים שבגיל 11־12 חשים שהם לא מרוכזים בלימודים, ולמרות שהם ילדים נפלאים, המלמד אומר להם: 'אתם כבר לא שייכים פה, אתם הורסים את הכיתה, אתם כמו ספר תורה פסול'. אלו דברים שאנחנו שומעים מחניכים. הסיפור שחוזר על עצמו הוא על הילד שהרב, המלמד וההורים נתנו לו את התחושה שהוא כישלון. הילד גדל עם אות קין על המצח. מבחינתו, אם הוא לא מסוגל להיות גדול הדור הבא, הוא לא שווה כלום. פשוט לא היה מבוגר שיאמין בילד ויספר לו כמה הוא מתוק ונפלא. וכך, מהר מאוד נער חרדי עלול ליפול לייאוש מעצמו ולהגיע לרחוב, שם הוא ייתקל בסמים, באלכוהול ובאלימות.
"יש אלפי נערים חרדים שזה הסיפור שלהם, שהולכים בעולם עם התחושה שהם לא טובים. הם משמיעים זעקה אדירה. הם לא חוזרים בשאלה והם לא רוצים לצאת מהחברה החרדית – הם רוצים להיות חלק, אך לשלב את החיים החרדיים שלהם עם עוד חלקי יצירה בריאים ומשמחים כמו מפגש עם הטבע, כושר גופני, מוזיקה, ידע כללי ועוד. המכינה נוסדה מתוך רצון לעבוד עם הנערים האלה, ולהעניק להם הכנה אינטנסיבית יותר להמשך הדרך".
שתי מכינות חרדיות פועלות כיום תחת "אחריי": מכינה חצי־שנתית במושב תרום ומכינה שנתית באשקלון. "הרעיון החינוכי של המכינה הוא למסור את האחריות בידיים של החניכים", אומר שומרון. "הם לומדים להתנהל בעצמם, וכל חניך לוקח חלק בוועדה מסוימת. השבוע שלנו סובב סביב הרבה שטח, הישרדות, ניווטים, אימונים, יחד עם קורסים בערבית מדוברת, התנהלות פיננסית ומחשבים, התנדבות בקהילה וכן עמידה בפני קהל והדרכה. מדי יום יש שיעורי קודש ותפילות ממקום מקרב, לימודי חסידות, רבי נחמן, תכנים של אמונה פשוטה בהשם יתברך ובצדיקי אמת. אנחנו מאמינים בזה וזה מדבר אל החניכים שלנו".
המכינה מכוונת את החניכים לשירות צבאי במסגרות חרדיות, כמו גדוד נצח יהודה, אך החניכים בסופו של דבר בוחרים במגוון אפשרויות: חלקם מחליטים להתגייס לגדודים הסדירים הכלליים, בעוד אחרים בוחרים בשירות לאומי או אזרחי. גם שומרון, כמו איברהים וכהן, מסתייג מן הניסיון ליצור כור היתוך: המטרה, מבחינתו, איננה לטשטש את הזהות החרדית הייחודית.
"בעולם המכינות של המגזר הכללי רווחת התפיסה שצריך ליצור כור היתוך ולצרף יחד קהילות ועדות שונות בישראל", הוא אומר. "במגזר החרדי, העניין הרבה יותר רגיש. כדי שבני נוער חרדים, שגדלו בבתים חרדיים, יוכלו לתת לעם ישראל את הצד היפה שלהם, הם צריכים להיות מחוברים לעצמם, להרים בגאווה את הדגל שלהם ולומר: כן, אנחנו שייכים לחברה החרדית, ולא צריכים להתחבט בשאלה האם אנחנו דתיים או חילונים או נושרים. אני שייך לחברה החרדית – בדרכי שלי, אבל אני שייך. מהמקום הזה אני מרגיש שלחניכים יש הרבה יותר ביטחון להיפתח ולקיים שיח עם מגזרים אחרים בחברה הישראלית. אנחנו מנסים לחזק את השייכות שלהם לציבור החרדי, עם הייחוד שלהם".
אף שהמכינות החרדיות פונות בעיקר לנוער חרדי נושר, שומרון צופה כי בעתיד יקומו מכינות לצעירים מתוך עולם הישיבות שיבחרו להתגייס לצבא. "אין סיבה שלא יקומו מסגרות כאלה", הוא אומר. "משום שהרעיון של מכינה, וזה מתבטא גם בתוכנית שאנחנו יצרנו, לא מתנגש עם החיים החרדיים. אנחנו עובדים יחד עם ציבור חרדי ועם גורמי חינוך חרדיים, ואני בטוח שיבוא יום וייפתחו מכינות גם לבחורים שלמדו בישיבה עד גיל 18, והחליטו שהם רוצים להתגייס. זה עניין של זמן".
האמצע השקוף
תמונת העולם של המכינות כיום מורכבת, כאמור, מן המכינות הדתיות, לצדן המכינות החילוניות והמעורבות הוותיקות שמושכות אליהן בני נוער מתיכונים יוקרתיים, מקיבוצים וממושבים, ולצד אלה – מכינות שפונות לבני נוער מן הפריפריה ולמגזרים ספציפיים. לנוכח התמונה הזו, יש מי שמצביע על אלו שעולם המכינות הנוכחי מדלג עליהם. אסף (השם המלא שמור במערכת), ראש מכינה לשעבר שאיתו שוחחנו, מכיר את עולם המכינות לפניי ולפנים, וטוען כי המכינות פוסחות על מיינסטרים חילוני רחב – נערים ונערות שאינם נמנים על השכבות החלשות, וגם לא על האליטה הוותיקה.
"המכינות מפספסות את האזרח הסביר", הוא אומר. "זהו אותו תושב עיר רגילה במרכז הארץ, שאביו חשמלאי ואמו גננת, והוא לא מכיר את עולם תנועות הנוער והמכינות. במכינה שאני עמדתי בראשה, שהיא מכינה לנוער מהפריפריה, למד נער אחד מבת ים, היחיד מהמחזור שלו שהלך למכינה קדם־צבאית. ערי הלוויין באזור המרכז כמו חולון או בת ים, ערים כמו נתניה או ערי הקריות – לא חשופות לסיפור הזה. כך יוצא מצב שבחור יכול לבחור ללכת או למכינות 'חזקות' או למכינות 'חלשות', וכל אלו שבאמצע לא מעניינים אף אחד".
על מי לדעתך מוטלת המשימה הזו?
"על המכינות החצי־שנתיות. הן אלו שצריכות לפנות למיינסטרים הרחב, לא רק לאוכלוסיות מוחלשות. המכינות השנתיות, לעומת זאת, בוודאי לא יכולות להיות כתובת לנערים כאלה, כי הן אליטיסטיות. נער צעיר לא יכול ללמוד במכינה שנתית כשהוא עונד שרשרת, או אם הוא מבליט יותר מדי את המוצא המזרחי או הרוסי או האתיופי שלו. הוא צריך להיות חלק מהנרטיב הקלאסי, כמו שבישיבות התיכוניות היה שטאנץ קבוע לפני עשרים ושלושים שנה. המכינות נמצאות בדיוק במקום שבו הישיבות התיכוניות היו לפני שלושים שנה.
"לזכותן של המכינות השנתיות ייאמר", ממשיך אסף, "שהן שומעות את הביקורת הזו ומנסות לפתוח את עצמן למקומות חדשים, אבל בסופו של דבר אני לא מרגיש שהן עושות מאמץ משמעותי להגיע לשם. הראיה היא שככלות הכול, אחרי עשרים שנה, המכינות לא הפכו לגורם משמעותי בחברה הישראלית. אלמלא האסון בנחל צפית, אני מעריך שרוב הציבור לא היה שומע על המוסדות האלה.
"אני שואל את ראשי המכינות: אם אתם בטוחים כל כך שהמוצר שלכם משמעותי, מדוע אתם מנגישים אותו רק לאנשים ספציפיים? לקחת חבר'ה של סיירת מטכ"ל וללמד אותם במשך שנה זה לא דבר מאתגר כל כך. חשוב יותר להנגיש תחומים של יהדות וציונות לציבור שלא בהכרח נחשף אליהם. יש היום הרבה חוסר ידע ומשבר זהות בחברה הישראלית, ולצערי ראשי המכינות הוותיקות דבקים בפוזיציה שאומרת שבוגר הצופים ילך למכינה שלו, ואילו נער מראשון לציון יתגייס מיד. יש שווים ויש שווים יותר – אנחנו הולכים ליחידות המובחרות, וכל הפריפריה תתקדם לאטה".
המכינה שבראשה עמד אסף עד לאחרונה היא מכינה חצי־שנתית שממוקמת בפריפריה. מטרתה, לדבריו, הייתה לא להלביש על החניכים זהות שאינה שייכת להם, אלא לעודד אותם להתגאות בתרבות ובזהות שלהם. "ביום הורים במכינה שנתית מן השורה, תשמע ברקע שירים של שלמה ארצי וחווה אלברשטיין", אומר אסף. "אצלנו במכינה, כשהרכבנו את הפלייליסט, השמענו גם שירים של עמיר בניון ועומר אדם. לכאורה זה דבר שולי, אבל הוא מייצג דבר עמוק יותר. בעיניי, יצירת נתק בין העולם שממנו באו החניכים לבין העולם של המכינה היא טעות חינוכית. אנחנו רוצים שבני הנוער יחושו ביטחון במי שהם. אנחנו לא רוצים ליצור את המכיניסט הקלאסי. הנער שמגיע למכינה מעיר במרכז הארץ לא צריך להתבייש בכך שהוא שומע אייל גולן או מביא איתו למכינה סידור בנוסח עדות המזרח, והוא גם יודע שסבא וסבתא שלו לא פחות שווים מהפרופסור ממזכרת בתיה. הוא מסיים את התקופה במכינה אחרי שהוא למד לא רק את ברל כצנלסון, אלא גם הוגים בני עדות המזרח".
בעשור הקרוב יוקמו, מטבע הדברים, מכינות נוספות. האתגר שמוצב לפתחן הוא לפנות לקהלים שעולם המכינות לא פנה אליהם עד כה – כאלו שאינם נמצאים בשולי החברה, או משתייכים למגזר מסוים. "מבחינת המכינות כיום, כל הנוער הזה שבאמצע הוא נוער שקוף", אומר אסף. "הם לא מעניינים, אין להם חיים דרמטיים, הם לא בנים לעולים חדשים והם לא בילו את שנות התיכון ברחוב. אבל הם המסה הקריטית של הנוער החילוני בארץ, והמכינות כיום בכלל לא מכוונות לעברם. הם לא שווים את המאמץ. האתגר יהיה להצליח לפנות גם אליהם, וזה דבר שהמכינות החצי־שנתיות, וכמובן גם השנתיות, לא יודעות לעשות מספיק טוב. אולי הפתרון צריך להגיע ממקום אחר".
