צא מן התיבה, אומר א־לוהים לנח. אבל איזה מין נח יוצא מהתיבה ההיא? איך הוא פוגש את העולם החדש, אחרי החורבן הגדול? שני ציירים איטלקיים בני המאה השש עשרה ציירו את פרשנותם לאירוע ההוא. אחד מהם הוא מיכלאנג'לו הגדול, שצייר את נח המקריב קרבן אחרי שיצא מהתיבה על תקרת הקפלה הסיסטינית. יקופו בסנו, צייר נודע קצת פחות, צייר גם הוא את קרבנו של נח. סיטואציה זהה ושני ציורים שונים כל כך זה מזה, באופיים, בצבעיהם, בדרך שבה הם מפרשים את מצבו של נח אחרי המבול. בציור של מיכלאנג'לו הכול מואר, שמח ואופטימי. הקרבן הוא ללא ספק קרבן תודה. הניצולים מודים לא־ל על נס הצלתם המופלא, בידיו של אחד מבני נח קורות עצים, לצופה אין ספק שהוא עומד להסתער במלוא העוז על בניינו של עולם חדש. לעומת זאת בציורו של בסנו העולם אפל וחשוך, הכאוס שולט בכול, נח עומד בנפרד ממשפחתו השורדת, בניו מנסים לשקם את ההריסות והחורבן סביב סביב. שום שמחה אין כאן.
את הציורים הללו, ואת הפרשנות על אודותיהם, פגשתי בספר אלבומי אסתטי ומלא תוכן, "בין קודש למכחול", שכתבו שתי נשים תושבות אפרת – ירדנה לובוצקי ורות מרק. "ייתכן שצייר זה אינו רואה בקרבנו של נח קרבן תודה שטבעי לשתף בו את כל בני המשפחה, אלא קרבן המובא ככפרה על חטא (קרבן חטאת)". בדבריהן הן רומזות לדברי המדרש בבראשית רבה (לד כא): "ר' אלעזר אומר: הקריבו בני נח שלמים, ר' יוסי בר חנינא אמר: עולות הקריבו". איזה חטא חטאו נח ומשפחתו? הכותבות אינן מסבירות, אולי הכוונה לאשמת הניצולים המוכרת, עמידתם לפני החורבן שממנו ניצלו, וההבנה הכאובה ששום דבר לא ישוב להיות כשהיה. הדרך מכאן לשכרות והתערטלות בבחינת "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו) קצרה וברורה.
בעולם הישן, שכנו להם בשלווה ציור ואמנות לחוד ופרשנות מקרא לחוד. לא עוד. אט אט כולנו "יוצאים מן התיבה" – תיבת העולמות הנפרדים כמובן. המגמה לחבר בין עולמות חוץ־יהודיים לתכנים יהודיים קלאסיים רווחת מאוד בשנים האחרונות, והיא כמובן מגמה ברוכה ומועילה לשני העולמות. והרי בדידי הווה עובדא. מעל דפי מוסף זה נהגתי לעשות כן – ניתחתי סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה מסוימות, ויצרתי קשרים בינם לבין רעיונות מקראיים או סיפורי אגדות חכמים.
ספרן של מרק ולובוצקי שייך למגמה זו. המחברות פונות בו לתמונות שונות מעולם הקלאסיקה של הציור – מהן מפורסמות מאוד ומהן פחות – ומנתחות אותן בכלים אמנותיים מקצועיים, תוך שהן מקבילות בין הפרשנות העולה מהן למקראות ובין הפרשנות המסורתית. סדנא דארעא חד הוא, ואפשרויות שונות וקריאות שונות שעולות מן הכתוב עשויות לבוא לידי ביטוי בעזרת הפרשנות הישירה מחד גיסא, ובעזרת קומפוזיציה של דמות וצבע מאידך גיסא. שתי הכותבות הגיעו לכתיבת הספר מתוך חייהן המקצועיים כמשלבות אמנות בהוראת תנ"ך: ירדנה לובוצקי היא בעלת תואר שני בספרות אנגלית ובאמנות, מרצה לתולדות האמנות במכללת הרצוג ושותפה בכתיבת תוכניות לימודים לשילוב תנ"ך ואמנות. רות מרק היא בעלת תואר שני בשילוב אמנויות בחינוך ומייסדת אתנ"כתא – מרכז רב תחומי לפעילות חווייתית בתנ"ך.
עושה לך כנפיים
איך מציירים מלאך? איך מעלים בעזרת מכחול ובד סיטואציות רוחניות עמוקות המתוארות בתנ"ך? מהו מלאך בעיניו של צייר אירופי־נוצרי, שואלות מחברות הספר ומסבירות: "ציירים נוצרים רבים בחרו בפתרון פשוט: ציירו דמויות אנושיות בתוספת כנפיים". מלאך מכונף הוא "דימוי מקובל ביותר באיקונוגרפיה הנוצרית, אך הוא מצוי גם באיורי כתבי יד יהודיים מימי הביניים". הכנפיים, לטענתן, "מוסיפות לדמות האנושית ממד שמימי… מסמלות את החיבור לשמים". מבין הציירים שציירו את ביקורם של המלאכים אצל אברהם בחרו מחברות הספר להביא ארבעה: גוסטב דורה מצרפת, בן המאה ה־19; ג'רארד הוט ההולנדי בן ראשית המאה ה־18; ג'יימס טיסו הצרפתי בן המאה ה־19 ואבל פן – יהודי ישראלי בן המאה ה־20.
פגישת אברהם והמלאכים לפי דורה מתוארת כהתרחשות חלומית, טוענות המחברות. "היא מתרחשת על רקע מדברי ללא דמויות נוספות… רקע זה משרה אווירת חלום, וקושר אותנו לדברי הרמב"ם – המפגש עם המלאך התקיים בחלום נבואי". את פגישת אברהם עם שלושת המלאכים מפרש הרמב"ם כהתרחשות במראה הנבואה: "כבר ביארנו כי כל מקום שנזכרה בו ראיית מלאך או דיבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום… 'וירא אליו ה' באלוני ממרא': כי כאשר הקדים כלל – והוא שהא־לוה נראה אליו – התחיל לבאר איך הייתה צורת ההיראות ההיא, ואמר שתחילה ראה שלשה אנשים ורץ…" (מורה נבוכים חלק שני פרק מב). החיזיון הזה, טוען הרמב"ם, התרחש בחלומו של אברהם והמקרא אינו אלא מתאר את מראה החלום – שלושה אנשים באים, אברהם רץ לקראתם וכו'.
ג'רארד הוט המצייר מלאכים ללא כנפיים מושיב אותם ליד השולחן תחת העץ, כאנשים של ממש, עבד רוחץ את רגליהם ואברהם עומד עליהם לשרתם בתנוחה סיבובית לא טבעית "האופיינית לאדם הנמצא במעמד המעורר קדושה והוד" (עמ' 51). על השולחן שלפניהם קערות מאכל וקנקני משקה. לא מראה חלום לפנינו, אלא מציאות ממשית. תמונה זו, מסבירות המחברות, תואמת את גישת הרמב"ן החולק על הרמב"ם וטוען שבואם של המלאכים התרחש בפועל ממש. לדעתו, דבריו של הרמב"ם הרואים במפגש הזה חלום בלבד הם "דברים סותרים הכתוב, אסור לשמעם אף כי להאמין בהם!".
ציורו של טיסו מבין את הפסוק כפשוטו: "ויישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו" – הוא מצייר את אברהם שוכב באוהל במאוזן, ואת שלושת המלאכים/אנשים מאונכים לו. ניצבים עליו. הפגישה הזו ריאליסטית מאוד, כל פרט בתמונה הזו ברור – השטיחים שעליהם שוכב אברהם, השמיכות המכסות אותו, הסנדלים.
ההברקה האמיתית, העמוקה, נמצאת בציורו של אבל פן. ברישום שחור לבן הוא מתאר את אברהם שוכב על הרצפה וידיו מבקשות להתרומם. לא מלאכים רואה אברהם בתמונתו של פן, ולא אנשים, אלא שלוש צלליות, ערטילאיות, נתונות לפרשנות. קיומם נרמז ונותר, בעצם, לדמיונו של הצופה. "המטה ביד אחד המלאכים, והנעליים שהוסרו והונחו ליד מוט האוהל, מעוררים אסוציאציה מיידית למעמד הסנה ('של נעליך מעל רגליך'). החיבור לסנה מעורר את התחושה שלפנינו אירוע משמעותי ומכונן בחייו של אברהם" (עמ' 53).
מתקן החלומות
מיהו ומה טיבו של האיש שפותר את חלומותיהם של כל הנקרים על דרכו? דמותו של יוסף כפותר חלומות מסקרנת ומתוארת באופן שונה במכחולם של ציירים שונים. ברישום של רמברנדט מתוארים יוסף ושני השרים נשענים על קיר ומנהלים שיחת רעים של אסירים בכלא. "שיחה נינוחה. תקשורת בין־אישית… מתקיימת במקום לא מוגדר" (עמ' 144). למעשה, הסיטואציה נראית כמתרחשת בחצר הכלא, כאילו בסרט "חומות של תקווה" עסקינן. רק קיומו של פתח בור סמוך רומז על מגבלה כלשהי.
בציורו של פיליפ רטנר, יהודי בן זמננו, נוכחות הכלא ברורה מאוד. על רצפת הכלא יושב לו יוסף ומקשיב, מבטו המתבונן ארצה מלא ריכוז. החלומות – באקט מודרני להפליא – מצוירים בתוך "בלון", מעין בועת קומיקס המתארת את תוכנם. שני ציירים נוספים מתארים את יוסף פותר את חלומות פרעה. במכחולו של רפאל האיטלקי יוסף הוא נביא שידו שלוחה קדימה בפאתוס, אבל בציורו של פטר פון קורנליוס הגרמני (המאה ה־19) הוא נראה פשוט כיועץ חכם שבידיו, באקט יהודי אופייני כל כך, הוא משתמש כדי להסביר. אצל רפאל המאזינים פשוט מתפעלים, אבל אצל קורנליוס הם נראים כסטודנטים – פשוט יושבים סביב, ומסכמים.
הספר ראה אור בהוצאת מגיד המוקפדת, בשיתוף עם הרב שלמה ריסקין. לאורך הספר פזורות דרשות פרשניות־אקטואליות קיומיות של הרב ריסקין, בנושאים שבהם עוסקות התמונות. התמונות יפהפיות, והדרך שבה מצביעות הכותבות על פרטיהן, ועל האופן שבו הן מתחברות לפסוקים המוכרים כל כך, יוצרת חידוש מרענן מאוד.
אם יש בספר נקודת חוסר בעיניי, זוהי העדרה של פיוטיות בכתיבה. הכתיבה תמציתית מאוד, אמנם מעוררת מחשבה ומחכימה, אבל חסרה איזה ממד פואטי שיעשיר את הדיון. מצד שני, יש ברכה במינימליזם המאופק של המחברות. הוא מאפשר כר נרחב לפרשנות הקורא, כאילו אמרו השתיים – הא לכם התמונות. אם תרצו – קראו את הסברינו, ואם לא – פשוט עמדו מולן והרהרו לבד בקשרים המתבקשים כל כך ביניהן לבין הפסוקים.
בין קודש למכחול
פרשנות אמנותית ופרשנות מסורתית לפרשת השבוע
חומש בראשית
ירדנה לובוצקי ורות מרק, בשילוב דרשות של הרב שלמה ריסקין
מגיד, 2017, 201 עמ'
