יוסף החולם הוא יוסף העיוור. עיוור יותר מיצחק, שחשב את יעקב לעשו, שהרי רק עיוורון וריכוז מוחלט בחלום יכול לאפשר לאדם ללכת אל אחיו הרבים ולומר להם "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה תסבּינה אלמֹתיכם ותשתחוינה לאלומתי". רק עיוורון מאפשר לא לראות ולא לזהות את הפנים המתכרכמות כאשר האזינו אחיו לחלומו הראשון ולהמשיך ולספר חלומות אחרים, ורק חוסר מודעות מוחלט לסובב מאפשר ללכת פשוט זרועות לשכם ולומר בקול תם "את אחי אנוכי מבקש". אנו הלומדים רואים מסך מפוצל: מחד יוסף מהלך ומבקש את אחיו, ומאידך יושבים האחים אל הבור ושוקלים אם למכור או להרוג או לטרוף. ואנו יודעים: הם "רואים מרחוק", הם רואים את הכול, והוא איננו רואה דבר.
לעומת זאת, יוסף "פותר החלומות" הוא אדם פקוח עיניים.
אי אפשר לחלום בלי לעצום עיניים ואי אפשר לפתור חלום בלי לפקוח אותן לרווחה, בלי לראות כל תו בפנים, להקשיב לניואנסים, לזהות את מצב רוחו של החולם ולהבין את עולמו. ובאמת, התורה מספרת לנו כי ראשית פתרונותיו של יוסף מתחילה ברגע של ראייה (בראשית מ, ו־ז):
ויבא אליהם יוסף בבקר וירא אתם והנם זֹעפים.
וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדניו לאמר מדוע פניכם רעים היום.
יוסף שלא ראה ולא זיהה דבר בפני אחיו הוא עתה האדם המזהה כל שינוי בפני אחיו לבית האסורים. יוסף שנתעורר משנתו סעורת החלומות הוא עתה אדם המתעורר אל שנתם של אחרים והוא מקשיב בסבלנות ופותר. ההיפוך שבין יוסף החולם ליוסף הפותר, בין יוסף המתנתק מהמציאות הריאלית וממריא על כנפי חלומותיו אל השמש והירח והכוכבים הסובבים אותו במחול לבין יוסף התבוני הכובש בהגיונו את החלומות המשונים של הסריסים ושל פרעה והופך אותם לתבוניים ומציאותיים, הוא היפוך שאפשר לקרוא אותו כטרגדיה או כנס.
לאה גולדברג קראה את חיי יוסף כטרגדיה, כסיפור של יקיצה מאוחרת ואכזרית: "ותקיץ ותראה החלום שנקטל, ומפלט תבקש בצנה ודממה, אך הבקר יכך באור ובטל ויתלה בין ריסיך דמעה. עולמך הצלול ישבר לרסיסים, עת יגע בלבו של עולם מְאֻבָּן, כי אביך הלביש אותך כתנת פסים, יקריבוך אחיך קרבן". יוסף בעל החלומות התנפץ על קרקע הבור שאליו הושלך וממנו עלה אדם פקוח עיניים, אדם שחלומותיו נקטלו והוא חי עבור חלומות אחרים. אבל זלדה הציעה קריאה המבקשת את הנס והפלא שבחיי יוסף, ומכיוון שגם השיר שלה הוא נס בפני עצמו נביא אותו כמעט במלואו:
הלומת געגועים, לקרבת־נפש בלי פניות, סיפרתי לרוח, שזרק קור על פני וברח, כמה עדינות כמה חסות, כמה עצה יש במלה אח. וכמה קנאה! לחש יוסף הצדיק שאחיו זרקוהו לבור. נדהמתי מיופיו. אך לא בכוח היופי הקיצה בנפשי הנקודה הפנימית. זכרתי חכמתו – אך לא בכוח הבינה האירה תקווה שהיא למעלה מכוחו של אדם. ואמרתי: איזו גדלות לשיר פלאך יהּ כמו ששרו חיי החולם. והדלקתי נר של תודה, שיוסף יצא יפה כשחר מבזיון הבור – ששכלו הנבעת מעלבון הסכים להיות שוב חכם, שב להבין האותות – ששנאתם לא השכיחה ממנו את שפת המזלות, כי אצלי מדי צער ננעלים היכלות, ולפעמים נסגרות אפילו חצרות, של תקופות השנה.
בדרך כלל איננו מסכימים להיות שוב חכמים. הצער נועל את חדרי הלב, הכאב מאגרף את הידיים והילד שדיבר אל השמש והכוכבים קם ונעלם. אי אפשר לחזור אל ימי התום, והאדם נאלץ לפתוח קליניקה שבה יפתור את חלומות סריסי פרעה, חלומות שאין בהם שמש וכוכבים ואלומות ויש בהם הרבה פרות רעות מראה ודקות בשר, חלומות של עופות מנקרים.
לכאורה, פרשת מקץ כולה, פרשת פתרון החלום הגדול, מעידה על צדקתה של לאה גולדברג, אבל באמת אני חושב שצודקת זלדה משום שהפלא הגדול ביותר בפרשת מקץ, הנמתח עד קץ חייו של יוסף, הוא שחייו של יוסף כולם – אלו שלפני הבור ואלו שלאחריו – מתנהלים מחלום לחלום. חלום אחד מוריד אותו לבור, באמצעות חלום אחר הוא מטפס מבור האסורים ופתרון חלומות מלכים הופך אותו לשליט ארץ מצרים.
במילים אחרות, מפתרון חלומות של אחרים הולך ונפתר ומתגשם חלומו של יוסף. כאשר יוסף פותר את פשר אלומות השיבולים הצומחות בחלומות פרעה, הנה קמה אלומת שיבולת חלומו שלו וגם ניצבה. אפשר כמו זלדה לראות את יוסף כמי שנושא את דמות דיוקנו של אביו בתוך הבורות הריקים שאליהם נקלעו חייו, מי שממשיך להבין ולפרש את האותות למרות הכישלונות. ואם יש בקריאה זו ממש הרי מלמדת אותנו התורה כי החולם חלום גדול בחייו צריך לפקוח את עיניו, לפתור גם חלומות של אחרים ולראות כיצד מפתרונם נפתר אף חלומו שלו.
בשולי הדברים אעיר משהו בשם סבי, ד"ר עוזיאל מאלי ז"ל, על דרכו של יוסף בפתרון חלום פרעה. פרעה חולם חלום מסויט שקשה שלא להתעורר ממנו מבועת. פרות אוכלות פרות ושיבולים אוכלות שיבולים. וסבא היה נוהג לומר כי פתרון חלום פרעה איננו נעוץ במפתח סמלים מיוחד שהעניק יוסף; לא צריך להיות איש נבון וחכם כדי לדעת שפרות בריאות מסמלות שובע ושיבולים שדופות רעב.
פתרונו של יוסף נעוץ באמירה "חלום פרעה אחד הוא": קריאה זו קוראת לאיחוד שתי התמונות המופיעות בחלום לתמונה אחת שבה שבע פרות רעות ודלות אוכלות שיבולים דקות ושדופות ושבע פרות בריאות ויפות אוכלות שבע שבלים מלאות וטובות. אין דרך פשוטה יותר לסמל שנים טובות מאשר לדמיין פרות רועות באחו העולה על גדותיו בר ואין דרך קלה יותר לסמל שנים רעות מאשר לצייר פרות כחושות נודדות אחר גרגרי שיבולים ריקות. כל שיוסף עשה הוא לחבר את שברי החלום זה אל זה, ואפשר שזה פתרון חייו של יוסף שצירף חלום אל חלום עד שחלומו נפתר.
