תופעת הדתל"שים, "דתיי הרצף" ו"דתיי הלייט" הולכת ומקבלת הד ציבורי. אין כאן תופעה חדשה במיוחד, אבל היא נעשתה מוכרת יותר לאחרונה. ספרים נכתבים, רבנים מתראיינים ואף שודרה בערוץ עשר לאחרונה סדרת כתבות מאת עקיבא נוביק על "דתיי הרצף". מרבים לדבר על התופעה, לנתח אותה ואף להציע לה פתרונות. אך התחושה שלי בתור קורא וצופה היא שמחמיצים את העיקר. העיקר הוא שגם רבים מאלה שאינם תופסים את עצמם כדתיים לייט או כדתיי רצף כבר נטשו בפועל את ההסתכלות הדתית על העולם. במידה רבה, רבים מבני הציונות הדתית הם כמעט-חילונים באצטלה דתית, והיום אנחנו רק מתחילים לפרוע את החוב הזה.
מחלוקת על המחלוקת
הבעיה היא בדפוסי החשיבה. אלסדייר מקינטאייר, הוגה דעות משפיע, מהחשובים ביותר של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית, נשא הרצאה בשם "להיות הוגה דעות מאמין בעולם חילוני", ובה הוא פתח בהבחנה חשובה. הוא הסביר כי לא ניתן להציג את המחלוקות שבין המאמין לאתאיסט באופן ניטרלי, אלא אופן הצגת המחלוקות נתון במחלוקת אף הוא. המאמין והאתאיסט חולקים בשאלה על מה הם חולקים, ורבים המאמינים שמבלי משים תופסים את הדיון כמו האתאיסט.
הדוגמה הראשונה שהוא הזכיר נוגעת לנקודה הראשונית ביותר: מה בכלל מבחין בין אתאיסט למאמין? האתאיסט יסביר כי המחלוקת שבין המאמין לבינו היא בדבר קיומו של א-לוהים, ולא יעלה על דעתו שהיא נוגעת לדבר אחר. אולם המאמין יאפיין את המחלוקת באופן אחר לגמרי: לפי דעתו היא נוגעת למהות הקיום של כל דבר. מקינטאייר מסביר:
להיות מאמין זה להבין כל דבר פרטי, בשל סופיותו ותלותו, כמצביע אל עבר הא-לוהים. זה להאמין שאם ננסה להבין את הפרטים הסופיים מבלי להתייחס לקשר שלהם אל א-לוהים אנחנו נטעה בהבנתם בהכרח. זה להחזיק כל הסבר והבנה שאינם מתייחסים לא-לוהים כגורם ראשון וכמטרה סופית כבלתי שלמים, ושהדבר הראשון מבין הפרטים הסופיים שזה נכון לגביהם הוא אנחנו עצמנו כבני אדם.
כל דבר במהותו הוא נברא, וכדבר נברא הוא מובא לעולם על ידי בורא בעל רצון שייעד לו מטרה בעצם מהות הקיום שלו. המחלוקת אינה נוגעת רק לקיומו של הא-ל, אלא לגבי מהותה של כל ההוויה כולה. המאמין טוען בחריפות: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְ-בָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", ואילו האתאיסט אומר: "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ", או ליתר דיוק – לעולם לא היה ה', אבל הארץ על כל פנים נמצאת עזובה.
מקינטאייר ממשיך וטוען טענה שכמעט מובנת מאליה: אנו חיים בעולם חילוני ומושפעים ממנו עמוקות. היותנו בני עולם חילוני, עם דפוסי המחשבה הייחודיים לו, היא עובדה בעלת חשיבות מכריעה, ולעיתים קרובות איננו מסוגלים להמשיג את המחלוקות שבינינו לבין העולם החילוני באופן הנכון. איננו מסוגלים להבין בכלל על מה אנחנו צריכים להתווכח. הדיונים שלנו מתנהלים במגרש החילוני גם כאשר אנחנו דנים בתוך המחשבות של עצמנו, ואין צריך לומר כאשר אנו דנים עם אדם בעל עמדה חילונית מובהקת. אנחנו נלחמים בקרב שנידון לכישלון מראש מפני שאפילו אם ננצח בו ונוכיח את צדקתנו, אנו עדיין נמצאים במגרש של האתאיסט, של החילוני – וכמובן קשה מאוד לנצח בוויכוח כאשר הנחות היסוד הן של היריב.
העיקרון המוסרי
עובדת היותנו בני חברה חילונית איננה בעלת חשיבות רק לדיונים תיאורטיים. עובדה זו נוגעת לחיים המעשיים היומיומיים שלנו. דפוסי החשיבה החילוניים משפיעים הן על תהליכי קבלת ההחלטות שלנו והן על עצם תפיסתנו את עצמנו. המישור שבו עובדה זו באה לידי ביטוי בצורה חדה במיוחד הוא מישור ה"מוסר", כפי שהוא מוגדר בשפתנו הרגילה ובהגות האקדמית, ודומני שהשימוש הלא-דתי במינוח הזה שאימצנו בתוך הציבור הדתי משקף כישלון מסוים ביחס שלנו לעולם כיחידים וכציבור.
בתודעתנו היומיומית, בשפה הפשוטה בציבור ובאולמות האקדמיה, התפתח שימוש חדש במושג הזה. "המוסר", כפי שהוא נתפס כיום, נועד להציב גבולות לחיפוש שלנו אחרי המטרות שמעניקות בעינינו ערך לחיינו, אך אינו מגדיר מה ראוי לאדם לשאוף אליו ולנסות להשיגו. הוא מערכת כללים וחוקים שאדם חייב לשמור עליהם כדי שעשייתו ושאיפותיו יישפטו כלגיטימיות, אך אינו מתווה מערכת ערכים שעל האדם להגשים.
הרעיון היסודי העומד מאחורי עמדה זו הוא עמדה מוסרית ליברלית (להבדיל מעמדה ליברלית בתחום המדיני). עמדה ליברלית במובן זה טוענת כי הואיל ולא ניתן להכריע בין תפיסות שונות של טוב ולא ניתן לקבוע איך על האדם לחיות, אנו זקוקים לכללים שיגבילו את החיפוש של כל אחד כך שלא יפגע בזולתו. במקום לעסוק במטרות ובשאיפות, המוסר שואף להיות מערכת כללים ניטרלית, אובייקטיבית, אבסולוטית ומקובלת על כל בעל תבונה באשר הוא, שמגדירה את המרחב שבו מותר לשאוף אחרי מטרות שונות.
המוסר אינו שופט את האופן שבו אדם בוחר לממש את רצונותיו או את זהותו. המושגים "מימוש עצמי" ו"זהות" עומדים במרכזה של התפיסה הליברלית. היא נוקטת עמדה שלפיה לא רק שלא ניתן לשפוט אדם על אופן המימוש שלו את זהותו, אלא אף לא ראוי לעשות זאת. שפיטה שכזו היא פגיעה בכבודו: מי שֹמך, הצופה מהצד, להחליט עבור הזולת כיצד מותר לו לממש את זהותו? כל עוד הוא אינו פוגע באף אחד אחר, מותר ואף ראוי לו להביא לידי ביטוי את מלוא אישיותו כפי שהוא חווה אותה.
המטרה של המוסר היא, אפוא, לשרטט את גבולות החופש של האדם. הגישה המודרנית מעמידה במרכז את העדפותיו של האדם, ומקסימיזציה של העדפות אלה נחשבת מבחן לרציונליות. ה"העדפות" כאן מכוונות לכל רצון, נטייה או זהות של האדם שהוא חפץ להביא לידי ביטוי, ולא רק לעניינים אגואיסטיים או צרים. לפי הגישה הליברלית השאלה העיקרית היא איזו אפשרות תממש אותי יותר. אין כאן דברים שפיטים מבחינה מוסרית; כל העדפה שאיננה עוברת על כללי המוסר היא לגיטימית.
פיקציית זכויות האדם
תפיסה זו היא עמדה חילונית מובהקת. היא בנויה על אותה תפיסת עולם שאיננה מבינה שהדיון בין האתאיסט לבין המאמין הוא שאלה הנוגעת לאופן שבו אנו תופסים את מהותה של המציאות כולה. האדם המאמין כלל אינו יכול להשתתף בדיון המניח שניתן לעמוד על כללי מוסר כלשהם מבלי להתייחס למהותו של האדם ולמטרתו בעולם. הנחות היסוד של דיון כזה לא יאפשרו לו להבין את עצמו.
במקום זאת, האיש המאמין מחויב לראות את קיומו של האדם כדבר בעל ייעוד ומטרה בעצם מהותו. קיומו מוכוון מעצם טבעו אל עבר מטרה עליונה. הוא נברא בלתי שלם על מנת שישתמש בסגולותיו כדי להגיע לשלמות שייעד לו א-לוהים. עצם הווייתו נועדה לממש ערכים מסוימים ודרך חיים מסוימת על מנת לחיות בקשר מסוג מסוים עם הבורא שברא אותו.
האיש המאמין מבין שנקודת ההתחלה שלו מחייבת אותו לדרך ארוכה. מצד אחד "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", אך מצד שני הוא נברא בצלם א-לוהים ונאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ". האדם המאמין יודע כי עמדת המוסר הליברלי חייבת להיכשל בתנאיה שלה. היא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי: להעמיד תפיסת מוסר מבלי להתייחס לאדם כיצור המוכוון מעצם מהותו לקראת שלמות מסוימת. בעקבות הניסיון הדון-קישוטי הזה, הוגי דעות של המוסר ואקדמאים תקועים בתוך מערבולת אינסופית של ויכוחים בדבר השאלה איזו מערכת מוסרית תהיה מוסכמת על כל בעל תבונה שהוא. בפועל אין שום ביסוס הגיוני משכנע לאף אחת מהתפיסות הרווחות: לא הצו הקטגורי, לא תועלתנות, לא זכויות אדם וכן הלאה.
כדי להבהיר זאת אקח כדוגמה את מערכת זכויות האדם, שהיא התפיסה המקובלת והרווחת ביותר בציבור. מערכת זו אינה אלא מגדל הפורח באוויר. מנין נובעות זכויות האדם ומה טיבן? כיצד אנו יודעים על קיומן וכיצד ניתן לדעת אילו זכויות אדם קיימות? כל גחמה העולה על רוחה של איזו קבוצה בציבור שתהפוך מיד לזכות מפני שזו השפה המוסרית השלטת איננה מאפשרת שום דיון רציני. בפועל החברה שלנו מתנהלת לא לפי היגיון אלא לפי מאבקי כוח – מי צועק חזק יותר, למי השפעה פוליטית רבה יותר, מי יכול "להתקרבן" טוב יותר וכן הלאה.
אנשים דבקים בעמדות המוסריות שלהם ובשיפוטים שבהם הם מודדים זה את זה אף אם אין סיבות טובות לאחוז בדפוס פלוני של הערכה ולא בדפוס אלמוני. אפשר להיווכח בסמכותו של השיפוט המוסרי רק במחשבה קצרה על כובד הגינוי "בלתי מוסרי".
איבוד אמון
וכך, האדם הדתי חי בתוך שני עולמות. מצד אחד הוא רואה את התורה וההלכה כמחייבות אותו ברמה זו או אחרת – רבים באופן מינימלי של שמירה על דיני כשרות ושבת, ואחרים יותר עד הקפדה קלה כחמורה. עם זאת, רובה ככולה של הציונות הדתית חיה בתוך העולם החילוני וסופגת את ערכיו, כפי שתיארתי אותם. מבלי משים אנו מחזיקים בשתי תפיסות עולם הסותרות זו את זו באופן עמוק ביותר – מצד אחד קיים ייעוד א-לוהי המחייב את האדם מכוח עצם קיומו כדבר נברא, ומאידך קיימת מסגרת מוסרית הרואה כל ערך בעל תוכן שכזה כעוד העדפה בין שלל ההעדפות שניתן לבחור ביניהן.
יש שיטענו שיש כאן פסיחה על שתי הסעיפים, אך לעניות דעתי הם אינם צודקים. בסופו של דבר רובנו רואים את המסגרת של המוסר כמסגרת אבסולוטית ושופטים בתוכה את ציווייה של התורה. שואלים "האם התורה מוסרית" במקום "האם המוסר הנוהג מקדם את השלמות האנושית כפי שהיא נתפסת בתורה". זוהי תבוסה מוחלטת לעמדה הדתית. היא הצטמצמה והוכנסה כקישוט לחיים מודרניים-ליברליים, כאשר במהותה תפיסת המאמין חייבת לשמש כיסוד העמוק ביותר בחייו של האדם על מנת להישאר עמדה של מאמין.
התבוסה הזו באה לידי ביטוי באופנים מגוונים. לעיתים קרובות אדם דתי חי בתוך מתח בין התפיסה האינטואיטיבית והטבעית לו – עמדת ה"מוסר" שנעשתה מובנת מאליה – לבין העמדות שהתורה מחייבת אותו בהן. ישנם המוצאים דרכים שונות להתיר את המתח הנפשי הזה: אחד מרגיש שההלכה מעיקה עליו ללא צורך והוא נוטש אותה, אם פחות ואם יותר – ושיעור הדתיים "שומרי הנגיעה" באוניברסיטאות יוכיח. שני מנסה להכפיף את התורה לעמדה ה"מוסרית" שהוא מחזיק בה. שלישי נוטש כליל את השכל ונוקט מעין עמדה פונדמנטליסטית המזלזלת בכל גישה שנראית לו כמתקרבת לעמדה ה"ליברלית".
רבים מאבדים אמון בתורה: בסופו של דבר לא ניתן להצדיק איסור על הומוסקסואליות מתוך מסגרת של חשיבה הדוגלת בזכויות אדם כמו הזכות למימוש עצמי, הזכות לאהבה וכן הלאה. בשל כך התורה מצטיירת כ"לא מוסרית" ולכן לא ראויה לאמון של האדם. אלו רק דוגמאות מספר לאפשרויות שונות של התמודדות עם המתח הנוצר בעקבות הימצאות האדם הדתי בתוך עולם שנטש כליל את עמדות היסוד הדתיות. הדתיים, אפוא, אינם דתיים. לכן אין זה מפתיע שבסוף רבים גם מורידים את הכיפה.
החלופות העומדות כעת בפני החברה הדתית הן שתיים. האפשרות הראשונה היא לעצום עיניים ולהמשיך להשלות את עצמנו שבחיים אלה אנחנו עובדים את ה'. התורה תמשיך להתרחק מאיתנו ואנחנו ניאלץ יותר ויותר להתעקם ולהתפתל כדי להתאים אותה לעמדות הכל כך מובנות מאליהן עד שהן כבר לא צריכות להיות הגיוניות ומבוססות. החלופה השנייה היא לעמוד מנגד. ללמוד לעומק מה איננו כדי להבין מה אנו צריכים להיות. לאזור אומץ להתייצב בעבר אחד כאשר כל העולם כולו בעבר השני, לגלות את הקול שלנו ולהשמיע אותו.
מה אנחנו לא
עמדה כזו דורשת מאיתנו להבין את העולם המודרני כדי לקרוא עליו תיגר. היא תובעת מאיתנו לחיות חיים ולבטא עמדות פילוסופיות ומעשיות שיערערו על העולם החילוני. היא קוראת לנו לגרום דווקא למי שחי שם, בעולם החילוני, להטיל ספק בחייו הוא.
דתיים לא צריכים לחיות במגננה. אנחנו לא צריכים לשעות לתרצנות הכל כך מצויה כיום. אנחנו גם לא צריכים לשלול מתוך פחד ואימה כל אמרה שאיננה מתיישבת עם עמדותינו. אנחנו זקוקים להגות, למחשבה, להבנה, ומתוך אלה לדבקות במשימה האמיתית של עם ה': "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'".
