חג החנוכה מביא עמו את סיפורי גבורת הנשים בהיסטוריה היהודית – יהודית, בתו של מתתיהו, אשר על פי האגדה כרתה את ראש המצביא, והאם (חנה) ושבעת בניה אשר נהרגו על קידוש ה' תוך גילוי גבורת נפש. סיפורה של האם (חנה) ושבעת בניה מתואר במקורות רבים במסורת הבבלית, במדרשי ארץ ישראל ובספרים החיצוניים, תוך שינויים בין המקורות השונים. לדוגמה, במסורת הבבלית ובמדרשי ארץ ישראל הסיפור מיוחס לתקופת גזרות השמד ואין פרטים מזהים על האישה ובניה. במדרש פסיקתא רבתי המאוחר האישה היא מרים בת נחום וכן האם נהרגת לאחר רצח בניה על ידי הרומאים ולא מתאבדת כבסיפורים המוכרים. בספר מקבים ב' הסיפור מיוחס לתקופת שלטון היוונים וגזרות אנטיוכוס, והגזרה אינה להשתחוות לצלם אלא לאכול בשר חזיר. המקור לשם חנה הוא בספר יוסיפון, שבחלק מנוסחיו נקראה האישה חנה ומשם ככל הנראה השתרש הדבר.
פתיחה זו הבאתיה כדי לשתף את הקוראים בסיפור ידוע הדומה למעשה חנה – קידוש השם של יהודייה ממרוקו בשם סול־סוליקה. על תחילת המעשה ישנן דעות חלוקות בין החוקרים ובין המספרים את המעשה, אך ניתן לציין מספר עובדות מוסכמות. סוליקה, או בשמה המלא סול חגואל, נולדה בטנג'יר לפני מאתיים שנה ומתה על קידוש השם בשנת צדק"ת (1834). סיפור המעשה התרחש בהיותה בת 17 בלבד. היא הוצאה להורג לאחר שהואשמה בתואנת שווא שהתאסלמה ולאחר מכן עזבה את דת האסלאם. החוזר מהתאסלמות מכונה בערבית מֻרְתַדּה, וניתנים לו שלושה ימים לחזור מן הצעד הזה, ואם אינו עושה כן דינו מיתה. סוליקה סירבה להמיר את דתה ועל כך שילמה בחייה. במיתתה טבעה את הלשון "יְהוּדִיָּה הָיִיתִי וִיהוּדִיָּה עוֹד אֶשָּׁאֵר".
בדומה לסיפור חנה, גם במעשה זה רבים התיאורים בהשתלשלות האירועים. היו שפקפקו באמת ההיסטורית של הסיפור, אך במחקרו של פרופ' אליעזר בשן בכתב העת "פעמים" (גיליון 117) הוא הביא ראיות ותעודות המאמתות את המעשה. הסיפור פורסם לראשונה בשנת 1837 בספר שייחד אווחניו מריה רומרו לפרשה. הספר נכתב בספרדית, ושנתיים לאחר הדפסתו יצא לאור בתרגום לאנגלית. המחבר, שכינה את סוליקה "הגיבורה היהודייה של המאה התשע עשרה", כה התרגש מסיפורה של סוליקה עד כדי כך שהחליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה. בשן מביא תעודות שנכתבו בידי שני דיפלומטים, אב ובנו, שייצגו את האינטרסים של בריטניה במרוקו, ומהן עולה שפרשת סוליקה הקדושה עשתה רושם חזק לא רק על יהודים אלא גם על דיפלומטים אירופים שפעלו במרוקו.
סיפור גבורתה של סוליקה היה ידוע בעיקר אצל עולי קהילות מרוקו. מעטים מחוץ לקהילה זו התוודעו למעשה. בכך מצטרף סיפור זה לכשל החינוך הציוני בארץ ישראל שהתעלם מכל הדרה ויופייה של קהילת עולי המזרח וממעשיהם הציוניים. כיום נעשה תיקון בעניין. מעשה סוליקה היום מוכר יותר במערכת החינוך, ונעשות פעילויות סביב דמותה וסביב דמויות אחרות שנודעו במסירות נפשן, שראוי להעמידן על נס.
שירת מעשה הגבורה
חכמי מרוקו הכירו את מעשה גבורתה של סוליקה, ואלה חיברו שירים ופיוטים בשבח הצדקת אשר מתה על קידוש ה'. הנה, כך פותח שירו של החכם הידוע בגדולת תורתו ומעשיו המופתיים, רבי יעקב אבוחצירא (1807־1880), שחי בתקופת האירוע:
אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אַשְׁרֶיהָ / אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה לֶאֱ־לֹהֶיהָ
רָאוּהָ בָּנוֹת וִיאַשְּׁרוּהָ / מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.
לאחר מכן באות ט"ו מחרוזות המספרות את גבורתה, ומדמות את מעשיה למעשה עשרת הרוגי מלכות וחנה עם שבעת בניה:
נְשָׁמָה זַכָּה בְּקִרְבָּה טְהוֹרָה/ אֲשֶׁר זָכְתָה אֶל מַעֲלָה סְדִירָה
אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה/ גַּם חָנָה עִם שִׁבְעַת בָּנֶיהָ.
כך גם שירו של רבי שמואל אלבאז (1790־ 1844) העוסק בשבח הצדקת סוליקה, ומורכב מאחת עשרה מחרוזות:
שִׁמְךָ יָ־הּ קִדְּשָׁה / נַעֲרָה בְּתוּלָה
עֵת לְקַחְתָּהּ אִשָּׁה / רָצוּ בְּנֵי עַוְלָה
עֵדוּת שֶׁקֶר קָשָׁה / הֵעִידוּ בְּכִסְלָה
אָמְרוּ כִּי גָעֲלָה / בְּדָת תּוֹרָתְךָ…
בסגנון זה הלכו עוד רבים ממשוררי מרוקו, אשר תיארו מעשה זה בשירתם. אך מכולם מבקש אני להתמקד ברב חיים שושנה (להלן הרח"ש), שהיה מבכירי הרבנים והמשוררים ממרוקו ושלט במכמני השפה העברית ו"הבקשות" שנהגו קהילה זו. בשנת תשמ"ד, בעודי תלמיד שנה א' בישיבת ההסדר, זכיתי לקבל מידו את ספרו "רחש ליבי דבר טוב". בספר זה הופיעו פיוטים שכתב, דרשות לבר מצוה ושירי ישועה והצלה, אולם בתוכו טמונה מסה ייחודית העשויה מחריזה מרתקת אשר עשתה עליי רושם רב, ובה תיאור מעשיה של סוליקה.
חיבור המסה נעשה בעקבות קול קורא שיצא בשנת 1951 (תשי"ב) לתחרות שירה על "סוליקה הצדקת" על ידי חברת "מגן דוד", אשר הוקמה בקזבלנקה בשנת 1919 ושמה לה למטרה להחיות את השפה והתרבות העברית בקרב צעירים ומבוגרים. 24 מתחרים ממרוקו הגישו את כתביהם לוועדה שישבה בירושלים והורכבה מסופרים ואנשי מדע, ובהם: אברהם אלמאליח (1967־1885), עיתונאי ואיש ציבור ישראלי, ממנהיגי הקהילה הספרדית ביישוב, חבר מועצת עיריית ירושלים, חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי וחבר הכנסת הראשונה; יצחק בן צבי, נשיאהּ השני של מדינת ישראל; משה כרמון (1891־1954), מחבר מאמרים ומסות על ספרות עברית וכללית, מהעובדים הקבועים של עיתוני הארץ, השלוח, מאזנים; יצחק רפאל מולכו (1894־1976), עיתונאי, היסטוריון, פעיל ציוני, איש עסקים ואיש ציבור ישראלי יליד סלוניקי, פעיל בקהילות הספרדים בירושלים ובישראל; וד"ר יוסף יואל ריבלין ( (1889־1971, מזרחן ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה ללשון העברית. אחד מבניו הוא ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל.
במכתבה מיום ב' במרחשון תשי"ג (21/10/1952) זיכתה הוועדה את שירו של רח"ש בפרס הראשון. מסה זו מורכבת משמונים וחמש מחרוזות. כל מחרוזת מכילה שתי שורות ובכל שורה חמש מילים. נהלך אפוא בתוך שורותיו המליציות והמרגשות אשר הפכו מעשה זה לתמונה חיה.
החברות שהופסקה
רח"ש פותח את שירתו במידע הנוגע לשם האב ומשפחתו, להולדת הבת סול, למקום מגוריהם וליופייה המיוחד של הבת. וכך מתחילה חריזתו:
לְ"חַיִּים חַתְוֵיל" מִנְּשׂוּאֵי אִשְׁתּוֹ "שִׁמְחָה" / בַּת נוֹלְדָה לְחֶדְוַת כָּל הַמִּשְׁפָּחָה
וְהַבַּת יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה / בְּמִינָה יְחִידָה, כָּל רוֹאָהּ יִשְׁתָּאֶה…
וְתֵצֵא "סוֹל" כְּלוּלָה בְּיָפְיָה וַהֲדָרָה / פְּתוּכָה מִנֹּעַם, עֲרוּכָה בַּכֹּל וּשְׁמוּרָה…
הוֹרִים חֲרֵדִים וּצְנוּעִים, יְשָׁרִים וּתְמִימִים / בְּטַנְגֶ'ר הָעִיר הַבְּנוּיָה לְחוֹף יָמִים
מְקוֹם שָׂם אוֹקְיָנוֹס וְתִיכוֹן נָשָׁקוּ / בֵּין בִּרְכֵּי הַמָּסֹרֶת בִּתָּם חִבֵּקוּ
במחרוזת השורות הבאות מתאר רח"ש את הדאגות הסמויות של ההורים, החששות מקשרי הידידות עם חברתה המוסלמית, ולבסוף הפסקת הקשר:
מֵרִיסֵי עֵינֵיהֶם שָׂשׂוֹן וָגִיל נִבָּטוּ / אוּלָם נִימֵי הַנֶּפֶשׁ מֵחֲרָדָה רָטָטוּ
מַשֶּׁהוּ כְּאִלּוּ אֲלֵיהֶם יְגֻנַּב וְיָעִיק / הוֹלֵךְ וּמִצְטַבֵּר, הוֹלֵךְ וּמְאַיֵּם וּמַזְעִיק
וּכְכָל אֲשֶׁר תִּגְדַּל וְתִיף הָעַלְמָה / כֵּן תַּטְרִיד לִבּוֹתָם הַדְּאָגָה הַנַּעֲלָמָה…
לְאַט־לְאַט הִתְחִילָה מְצַמְצֶמֶת יְצִיאוֹתֶיהָ / וּלְבַסּוֹף גָּמְרָה לְנַתֵּק קִשְׁרֵי יְדִידוֹתֶיהָ
שֶׁבֵּינָה וּבֵין "טַהְרָה" הַשְּׁכֶנֶת – הַמֻּשְׂלְמִית / נַעֲרָה כְּגִילָה – מִלְּהִתְחַבֵּר לָהּ וּלְהַעֲמִית…
במחרוזת השורות הבאות מתאר הרח"ש את תגובת השכנים המוסלמים על התנהגותה של סוליקה ובניית האשמת שווא שלבסוף הביאה למותה:
הַשְּׁכֵנִים, כַּמּוּבָן, חִכּוּ לְבִקּוּר הַיְּהוּדִיָּה / הוֹקָרַת רַגְלֶיהָ עוֹרְרָה בְּלִבָּם תְּמִיָּה…
עַל הֶעְדֵּרָהּ לֹא יָכְלוּ לְוַתֵּר / וְיַחְקְרוּ לָדַעַת מַדּוּעַ מִפְּנֵיהֶם תִּסְתַּתֵּר…
וָיְטַכְּסוּ עֵצָה וְיִתְחָרְשׁוּ כָּל הַלַּיְלָה / וְיַחְבְּלוּ תַּחְבּוּלוֹת לִמְצֹא תּוֹאֲנָה וַעֲלִילָה…
לִנְקֹט בְּטַכְסִיס, שֶׁקֶר עָלֶיהָ נִטְפּוֹל / לֵאמֹר : לְהָמִיר דָּתָהּ הִתְבַּטְּאָה, סוֹל!…
הֶעֱבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וָיָפִיצוּ הַשְּׁמוּעָה / וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר מִקּוֹלוֹת הַתְּרוּעָה
הִתְבַּטְּאָה הַיְּהוּדִיָּה, הִתְבַּטְּאָה, דָּתָהּ לְהָמִיר / רוּצוּ מַהֵר, הִזְעִיקוּ אֶת הַ"אָמִיר"
עַל הַבַּיִת נָסַבּוּ, בְּחָזְקָה הִתְדַּפָּקוּ / הָעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת, מֵאֵשׁ דָּת דָּלָקוּ
מסירות הנפש מרצון
בחלק הבא של שירתו מבקש הרח"ש להכניסנו אל חדרי החדרים בבית משפחת סול ולשמוע את רחשי הלב של ההורים: מחד גיסא את הקושי להבין כיצד השבר הזה בא עליהם, ומאידך גיסא את מסירות נפשם תחת בתם – "מי ייתן מותנו תחתיך". והבת סול מוכנה לעקדת יצחק:
וּבִפְנִים הַבַּיִת יָד עַל חֲלָצַיִם / הַלֵּב נִצְבַּט וְהַבִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם
שְׁלוֹשׁ הַנְּפָשׁוֹת יַחַד מִתְחַבְּקוֹת מִתְלַחֲצוֹת / מִתַּעֲרֹבֶת זֶרֶם הַדְּמָעוֹת פְּנֵיהֶן רוֹחֲצוֹת
הוֹי בִּתֵּנוּ הַחֲמוּדָה, אָבַדְנוּ, אָבַדְנוּ! / אֲהָהּ, הוֹרִים, הֲמוֹן פָּרוּעַ הִקִּיפָנוּ!…
מִי יִתֵּן מוֹתֵנוּ אָנוּ תַּחְתַּיִךְ / מִי יִתְּנֵנִי תְּמוּרָתֵךְ כַּפָּרַת עַצְמוֹתַיִךְ…
אַל תִּדְאֲגוּ לִי הוֹרִים יְקָרִים / זֹאת גַּאֲוָתִי – אָמוּתָה מוֹת יְשָׁרִים!…
בשורות הבאות מתאר הרח"ש את המתרחש מחוץ לבית. השכנועים והשידולים של האמיר לא נכנסו לאוזניה של סול:
בַּחוּץ "אַלְלַה אַכְּבַּר, חַבְרֵי הָאָמִיר" / סוֹל: "הֵם הִגִּיעוּ, כְּבוֹדִי לֹא אָמִיר!"
מִזְּרוֹעוֹת הוֹרֶיהָ הִשְׁתַּמְּטָה, הַדֶּלֶת פַּתָּחָה / קְחוּהָ תִּפְשׂוּהָ – כל הָעֵדָה צָרְחָה
בְּעֹז נֶפֶשׁ וּבְחֹזֶק לֵב צָעֲדָה / כַּחַלְמִישׁ צוּר לִפְנֵי הָאֲמִיר עֲמָדָה
כָּל שִׁדּוּלָיו לְאָזְנֶיהָ לֹא נִכְנָסוּ / וְאִיּוּמָיו – מִבְצְרֵי עֶמְדָּתָהּ לֹא הָרְסוּ
מָווֶת אֶבְחֲרָה מֵהְיוֹת בַּת בְּלִיַּעַל / הֵשִׁיבָה מִתְעַקֶּשֶׁת – וּדְבָרָיו נִשְׁאֲרוּ מַעַל…
יְהוּדִיָּה הָיִיתִי וִיהוּדִיָּה עוד אֶשָּׁאֵר / בֶּאֱמוּנָתִי אָמוּת וּבְדַת עַמִּי אֶתְפָּאֵר!
מְיֹאַשׁ וְנִכְלָם הָאָמִיר דַּעְתּוֹ הִבִּיעַ / לִפְנֵי סוּלְטָאן בְּפָאָס הַדָּבָר יַגִּיעַ
המחרוזת הבאה פותחת בניגודיות לסיפור העקדה. מחבר הפיוט "אם אפס רובע הקן", שבמרכזו עקדת יצחק, מציין את יחס האב אברהם אל בנו יצחק: "האב על בנו לא חסה", וממשיך בדבריו של יצחק: "רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה, נָאַם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה, אָבִי אוֹתִי כַּכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה, לֹא תַּחְמֹל וְלֹא תְּכַסֶּה". הרח"ש משתמש במילות העקדה אבל בצורה הפוכה, ומתאר את דברי האב של סול ההפוכים ממעשה העקדה – "האב על בתו רחמיו נכמרו". אין רצונו להקריב את נפש בתו, והיא לעצתו של האב מגיבה: "הפעם בל אובה ואשמע". רצונה להיות ככבש הנעקד:
הָאָב עַל בִּתּוֹ רַחֲמָיו נִכְמָרוּ / מִדְּאָגָה עַצְמוֹתָיו לְפִי שְׁאוֹל נִפְזָרוּ
לְבִתּוֹ הַיְּחִידָה הָאֻמְלָלָה, עָרַךְ מִכְתָּב / וּבְדֶמַע לֵב וְדָם כָּבֵד כָּתַב
לְבִתִּי טְהוֹרַת הַלֵּב וְזַכַּת הַנֶּפֶשׁ / הוֹאִילִי נָא לִקְרֹא לְמַאֲסָרֵךְ חֹפֶשׁ
בְּקַבָּלֵךְ דָּתָם לְמַרְאֵה עֵין רוֹאֵךְ / וְעַל דָּתֵךְ תִּשְׁמְרִי בְּסִתְרֵי לִבֵּךְ..
לַעֲצָתוֹ הַפַּעַם בַּל אוֹבֶה וְאֶשְׁמַע / בְּקֶרֶב עַם זָר לֹא אֶטָּמַע…
בשורות הבאות מתאר הרח"ש את עמידתה האיתנה של סול מול מסע השכנועים של הסולטאן, אחר כך מול הקאדי ולבסוף מול רב העיר:
לִפְנֵי כֵּס הַסּוּלְטָאן סוֹל הוּבָלָה / לֹא נָפַל לִבָּה וְלֹא נִבְהֲלָה…
הוֹשִׁיעִי, הוֹשִׁיעִי, חַיַּיִךְ אַל תְּסַכְּנִי / חוּסִי נָא עָלַי, חָנֵּנִי, חָנֵּנִי
וְהִיא בְּאַחַת: טְהוֹרָה אָמוּתָה בְּדָתִי / בְּטָהֳרָה אֶל עָל אָשִׁיב יְחִידָתִי
הוֹד מַלְכוּת לֹא יִקַּח לְבָבִי / וּשְׁנֵי עֲדָנִים לֹא יוֹלִיכוּנִי שֶׁבִי
לַשְּׁוַא הִטִּיף הַקָּאדִי אֶת אִמְרוֹתָיו / לְחִינָם בִּטֵּא רָב הָעִיר בִּשְׂפָתָיו.
דיבורו של הרב
כשקראתי בצעירותי את המחרוזת, הבנתי שעל פי רח"ש דעת החכמים לא הייתה נוחה ממעשיה של סול. כנראה לנגד עיניהם עמדו דבריו של הרמב"ם באיגרתו הידועה "איגרת השמד". באיגרת זו עוסק הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד. איגרת נכתבה כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האסלאמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור:
וְאִם אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים הַמְפוּרְסָמִים יִגְמְלֵם הַ' גְּמוּל טוֹב עַל מְעַט מִזְעָר מִמַּעֲשֵׂה הַטּוֹב – יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסוּ בְּאֹנֶס הַשְׁמֵד וְעוֹשִׂים מִצְווֹת בַּסֵּתֶר, אֵיך לֹא יִגְמְלֵם הַ' עַל כָּך, וְלֹא יִהְיֶה הפְרִשׁ אֶצְלוֹ בֵּין עוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה; בֵּין עוֹבֵד אֱ־לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עַבְדּוֹ?
בכך קבע הרמב"ם שלא רק שהתאסלמותם של יהודי המגרב לא מוציאה אותם מכלל ישראל, היא אף הופכת אותם לחוליה נוספת בשרשרת רדיפות היהודים במהלך הדורות. עם זאת, הפציר בהם לעזוב את ארצם מהר ככל האפשר, כדי שיוכלו לקיים את אמונתם בגלוי.
אך לעת בגרותי, בעייני שוב בשירתו, ראיתי את דברי הרח"ש בפירושו על מסה זו בשם "דבר טוב", ושם כתב: "לחינם ביטא רב העיר בשפתיו", כלומר מהשפה ולחוץ, שאין פיו ולבו שוים. האם סול הבינה מדברי החכמים שמעשיה נכונים?!
בכל מקרה, כך מסיים הרח"ש את שירתו ואת מעשה גבורתה של סול הצדקת:
לְתַלְיָן קָרָאוּ…עֵת הַמָּווֶת הִגִּיעָה / וְחַרְבּוֹ הַשְּׁלוּפָה לֹא אוֹתָהּ הִפְתִּיעָה
לִרְחֹץ אֶת יָדֶיהָ הַזַּכּוֹת בִּקְשָׁה / וּזְקוּפַת גֵּו, בִּצְעָדִים בְּטוּחִים נִגְּשָׁה…
הַבִּיטִי, אֻמְלָלָה, דָּמֵךְ כְּבָר שׁוֹתֵת / לֹא מַסְפִּיק, הָתֵז הָרֹאשׁ, מוֹתֵת
שׁוּבִי חִישׁ, אַל תּוֹסִיפִי הִוָּאֵל / וְהִיא בְּשֶׁלָּהּ – דּוֹבֶבֶת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"
במעשה זה מצטרפת סוליקה אל סיפוריהם של גדולים מן האומה היהודית, אשר סיימו את חייהם למען קדושת השם באמירת "שמע ישראל".
