אחד המושגים המבטיחים אך גם מתעתעים בתקופת לימודיי בישיבת עתניאל לפני כשני עשורים היה "תורת ארץ ישראל". המושג הזה תמיד עורר בנו שלל מאוויים אסוציאטיביים: תורה שתחבר בין התורה לתפילה, בין החכמה והנבואה, בין השכל לרגש, בין האנליזה לדמיון; תורה שתרכך את הסתירות הפוצעות שבין הקודש לחול ובין הנגלה לנסתר. תורה הוליסטית יותר ודיכוטומית פחות, קשובה יותר ונוקדנית פחות.
הכרנו את הסיפור על ר' זירא שהתענה 40 תעניות כשעלה ארצה כדי לשכוח את תלמודה של בבל. אבל מה זה אומר? האם התורה הזו היא טקסט מובחן או גישה כללית לקריאה של טקסטים? התשובה שלא פעם קיבלנו הייתה "התלמוד הירושלמי". התלמוד הארץ ישראלי הוצג כהבטחה, אך שוברה בצידה. די מהר גילינו שמדובר בטקסט קשה, לא ערוך, מורכב לצליחה אפילו ברמת הפשט, ובעיקר – חסר את שפע הכלים הלמדניים הממלאים את מקבילו הוותיק והמוכר יותר, התלמוד הבבלי. שאלת השאלות, האם מעבר למסקנות הלכתיות שונות בסוגיה זו או אחרת יש בו מענה קיומי לבקשת א־לוהים בדורנו, נותרה אז ללא מענה. הרבה זמן עבר מאז ויצאתי לאחרונה לתור ולשאול מה נתחדש בגזרת הירושלמי.
הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, מלמד ירושלמי שנים רבות, אולם הוא סבור שהירושלמי אינו יכול להחליף את עיקר העיסוק הישיבתי בתלמוד הבבלי. "הירושלמי הוא חיבור לא ערוך שלא עבר את הזיקוק של מסורת הדורות. הוא גם קשה מאוד ללימוד עיוני בגלל שהוא מחייב הבנה בגרסאות. מאידך, למרות שהבבלי מעיד על עצמו 'במחשכים הושיבני כמתי עולם – זו תלמודה של בבל', דווקא החושך של הגלות יצר תהליך ארוך של זיקוק ובירור של התורה שבעל פה.
"העובדה שלא עסקו בירושלמי בכל הדורות היא טרגדיה. לחלק מהראשונים לא היה אפילו כתב יד. רש"י כותב באחד המקומות 'ראיתי רב האי גאון שהביא ירושלמי'. בעיה נוספת היא שחלק גדול מפרשני הירושלמי המסורתיים אונסים את הבבלי על הירושלמי ומפרשים אותו בצורה לא נכונה. הרב גורן זצ"ל אמר לי פעם: 'כשלא מבינים רש"י צריכים לשבת שבעה נקיים. כשלא מבינים פרשן על הירושלמי אפילו יום כנגד יום לא צריך'. חשוב ללמוד את הירושלמי כגילוי נוסף של דבר ה' בעולם, יש בו אינטואיציה ומבט שונה על הרבה סוגיות, אבל הוא לא יכול להחליף את הבבלי".
רזון עמוק ונוקב
אמר ר' סימון, כתיב "רבות עשית אתה ה' א־להי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו". לשעבר – רבות עשית, מיכן והילך – נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. אמר ר' לוי, משל למלך שהיה לו אירלוגין, כיון שעמד בנו מסרה לו; אמר רבי יוסה בר חנינה, למלך שהיה לו שומרה, כיון שעמד בנו מסרה לו; אמר רבי אחא, למלך שהיה לו טבעת, כיון שעמד בנו מסרה לו; אמר רבי חייה בר בא, לנגר שהיו לו כלי נגרות, כיון שעמד בנו מסרה לו; אמר ר' יצחק, למלך שהיו לו אוצרות, כיון שעמד בנו מסרם לו; ורבנן אמרי, לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, כיון שעמד בנו מסרה לו" (תלמוד ירושלמי ראש השנה דף ז ב).
"ראה איזה הבדל עמוק יש בין החשיבה הבבלית לחשיבה הארץ ישראלית", מסבירה ד"ר יפה זילכה, "מערכת היחסים שבין ה' לאדם בבבלי מבוססת על ציווי וכפייה. הסיפור המכונן הוא 'כפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם'. זוהי מערכת יחסים תובענית של עבד ואדון. בירושלמי האווירה אחרת לגמרי. מערכת היחסים היא בין המלך לבנו אהובו, כשהמלך מוסר לו את כל כלי העבודה שלו. הוא נותן לו את האחריות על עיצוב הזמן, כפי שמשתקף בדימוי של האורלוגין, את החובה לשמור על הטבע (השומרה), את הטבעת שמסמלת את שלטון החוק, את פיתוח הציוויליזציה (כלי הנגרות), את שבועת הרופא. זוהי שותפות, היצירה משותפת לשניהם וכך גם האחריות עליה. לכל זה אין זכר במסורת הבבלית".
זילכה היא חוקרת התלמוד הירושלמי ומרצה במכללת אפרתה. ספרה "בעין אגדת הירושלמי" עוסק בהבדלים בין המסורת הארץ ישראלית לזו הבבלית. בין היתר היא עומדת על הבדל צורני מעניין בין האגדות בתלמודים. "כל מדרשי חז"ל שאנחנו מכירים מילדות מבוססים על הסיפור הבבלי, שבו בולט היסוד העלילתי והדרמטי. המספר חותר למסר, לשורה תחתונה, ללקח מוסרי. בירושלמי האגדות הרבה יותר רזות. הן מסופרות בזמן הווה, בנוכחות עמוקה ברגע הזה, והן יותר עמוקות ונוקבות. אין עומס מליצי, הדרמה האמיתית מתרחשת בפשטות של הדברים. הכול פחות דידקטי ויותר משקף, מבלי להיות משועבד למסר הסופי. האגדה יכולה להסתיים בלי הכרעה ולהשאיר את הדילמה פתוחה, וזו העוצמה שלה".
את מזהה הבדלים תיאולוגיים בין התלמודים?
"בהחלט. קח לדוגמה את סוגיית השכר והעונש. היא מאוד דומיננטית בבבלי, אבל כמעט לא קיימת בתלמוד הארץ ישראלי. כאן נוכחת יותר התפיסה של השבירה והתיקון, ובמובן הזה אני רואה בו הרבה יסודות רוחניים שעומדים בבסיס תורת הקבלה. גם בחטאה של חווה וגם בשבירת הלוחות – היסוד בירושלמי איננו החטא ועונשו, אלא השבירה כבסיס לתיקון ולבנייה של מציאות שלמה יותר. גם ציר הזמן הארץ ישראלי הוא פחות ליניארי: בבבל הבסיס הוא ההתנצחות והפלפול במטרה להכריע, התנועה היא קדימה. בארץ ישראל יש התקדמות שהיא גם חזרה למקור, לכן ההתעכבות על פירוט שלשלת המסירה של השמועות. זוהי תורה עם דגשים שונים בכל הסוגיות הגדולות: היחס לארץ ישראל, הגאולה והגלות, הייסורים והחורבן, משמעות המצוות התלויות בארץ".
הסיירת של עם ישראל
מתברר שהתלמוד הירושלמי זוכה לעדנה בשנים האחרונות. עולם הישיבות שכמעט לא עסק בו מגלה אותו מחדש. "אנחנו רואים את עצמנו כחיל חלוץ לשינוי תודעתי. אנחנו הסיירת של עם ישראל, גם אם למהלך שאנחנו מובילים ייקח עוד שנים להבשיל", אומר הרב חגי ניר, חוקר בכיר במכון "אורות הירושלמי". בראש המכון עומד הרב אברהם בל"ס ונשיא המכון כיום הינו הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות.
הרב ניר גילה את הירושלמי אחרי שנים ארוכות כרב היישוב מעלה מכמש. הוא הצטרף אל מכון הירושלמי שהקים הרב בל"ס בשנת תש"ס, מתוך מטרה לחלץ את התלמוד הארץ ישראלי מהאנונימיות שממנה הוא סובל ולהנגיש אותו לציבור הרחב.
שניהם רואים את החידוש של הירושלמי בכינון המרחב הציבורי והלאומי דווקא. "קח לדוגמה את סוגיית אשת יפת תואר", אומר הרב ניר. "מסכת קידושין בבבלי מתירה ללוחם לבוא עליה ביאה אחת לפני הפרוצדורה שמתוארת בתורה, בגלל ש'דיברה התורה כנגד יצר הרע'. הירושלמי אוסר זאת. בעיניי זה קשור לתודעה הממלכתית שהייתה פחות נוכחת בבבל. בבבל לא הכירו סיטואציות של ריבונות ומלחמה, ודווקא התלמוד הארץ ישראלי נותן אמון ביכולת העמידה של החייל היהודי ומגביל אותו יותר. כמי שנלחם בשלום הגליל, אני מבין שלא יעלה על הדעת להתיר דבר כזה לחייל. זהו ביטוי של אחריות ממלכתית.
"מי שמשך אותי לירושלמי היה הרב קוק", נזכר הרב ניר, "הוא לקח על עצמו פרויקט של חיבור ההלכה והאגדה. את ההלכה הוא ראה כהמשך של עולם השופטים, המבוססת על ניתוח אנליטי מפולפל וארוך כפי שמופיע בתלמוד הבבלי. האגדה לעומתה היא הביטוי של עולם הנבואה, שעובד על השראה, זרימת חיים ואינטואיציה המשקפות יותר את התלמוד הארץ ישראלי. הרב קוק כותב ש'לגבי בני בבל, ששורשי הנבואה לא השפיעו עליהם כל־כך, לא היה מספיק הקיצור והיה צריך אריכות דברים'". לדבריו, דווקא הירושלמי קל יותר ללימוד מן הבבלי: "אין בו טריקים שמרגיזים את התלמידים כמו 'חסורי מחסרא' ואוקימתא. הסוגיות קצרות וזורמות, ויש בהן יותר זרימת חיים מאשר פלפולים אנליטיים מנותקים".
למכון פעילות מגוונת. אחד מרבני המכון, הרב יהושע בוך, כתב וכותב פירוש למסכתות המאפשר קריאה רציפה ומובנת לסוגיה הירושלמית. עד היום יצאו כבר שבע מסכתות בפירוש זה. הרבנים בל"ס וניר מוציאים ספרי עיון, ומפיקים סופי שבוע ללימוד ירושלמי לקהל הרחב. אולם הם לא מסתפקים בכך, מטרתם המוצהרת היא לפרוץ את חומות עולם הישיבות ולהכניס את הירושלמי לסילבוס הבסיסי שלומד כל בחור ישיבה.
מבחינתכם הירושלמי צריך להחליף את הבבלי בישיבות? הרי 90 אחוז מהזמן בישיבה גבוהה ממוצעת מוקדשים ללימוד בבלי בעיון.
"האנליטיקה הלמדנית תישאר", מסייג הרב בל"ס. "כשרוצים לפתח רבנים ודיינים אי אפשר לדלג על הבבלי, כי נכתב עליו הרבה יותר. אבל אם רוצים לפתח את עבודת ה' במערכת הציבורית, וגם לבנות כיוונים רוחניים ועבודת רגש ומידות – חייבים להכיר את הירושלמי. בשדה החינוכי הצד התודעתי חשוב מזה ההלכתי, אם כי חזקה על מי שלומד ירושלמי שגם יקיים את המצוות יותר בשמחה. לדברים הללו יש משנה תוקף בעולם הציוני דתי, מאחר שתפיסת העולם שלנו דומה מאוד לזו שמשתקפת בירושלמי. לשאלתך, כשאני חושב על מכינות קדם צבאיות ומדרשות לבנות שבהן הצד האנליטי־למדני פחות תופס את התלמידים ובכל זאת מלמדים אותם בבלי 'כי צריך', ראוי לשנות את תוכנית הלימודים ולהחליף את הלימוד בבבלי בלימוד ירושלמי".
יגידו לך הר"מים שגם את הבבלי הם בקושי צולחים. הסוגיות בירושלמי ערוכות הרבה פחות והארמית שלהן לא מוכרת, וגם תלמידי חכמים מיומנים מתקשים לפענח אותן.
"עם ספרי הפירושים שנכתבים היום אפשר ללמוד הכול. בשביל להשתכנע צריך לראות את התמונה הגדולה: אחת הבעיות בחינוך הדתי היא הפיצול בין לימודי מחשבת ישראל ללימודי הגמרא. הפיצול הזה לא קיים בירושלמי, ולכן הרבה יותר קל לחבר את התלמיד דרכו לחומר. יש סיפור בירושלמי על אדם שדיבר לשון הרע והלך לר' יוחנן לבקש דרך תשובה. ר' יוחנן שלח אותו לר' חנינא שתואר כרבו בענייני אגדה. הוא הבין שזו לא בעיה הלכתית טכנית, שיש מומחיות מיוחדת לתחום האתי־פסיכולוגי, ושלא תעזור פה מתמטיקה של צומות ותעניות על החטא. התפיסה שיש פסיקת הלכה גם בענייני מחשבת ישראל היא ארץ ישראלית, ובה דגל גם הרב קוק.
"בפרשת זקן ממרא כתוב 'כי יפלא ממך דבר'. התלמוד הבבלי מפרש: 'דבר זו הלכה'. בירושלמי לעומת זאת הנוסח הוא 'דבר זו אגדה'. הרב קוק למד מכאן שיש הלכה באגדה, כלומר יש פסיקת הלכה בענייני מחשבה, ולכן חשוב להתעמק בה וללמוד אותה. אגב, הרב צבי יהודה טען שזה החידוש המרכזי של ישיבת מרכז הרב.
"פעם דפק אצלי בדלת אדם בן 25, הוא למד בתיכון דתי והיה על סף נטישה. שני מאמרים בספר 'מסילת ישרים' צדו את עיניו, הראשון היה 'עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל', והשני היה 'דייך מה שאסרה התורה שאתה בא לאסור על עצמך?'. הוא גילה ששניהם מהירושלמי, ושיש ביהדות יסוד שלא מקבל את שלילת החומר. הגילוי הזה שיקם לו את האמון במקורות היהודיים. סיפרתי לו על היחס לנזיר: בבבלי יש מחלוקת בין האמוראים אם הנזירות היא תופעה חיובית או שלילית, אולם בירושלמי אין שום דעה שתומכת בה.
הקרב כבר הוכרע
פרופ' אביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית, טוען שהקרב הוכרע לפני אלף שנה. "המאבק בין המסורות נמשך מהמאה החמישית עד העשירית, בכל תקופת הגאונים בערך. מרכז הכובד של עם ישראל עבר מזרחה, וכשקמה האימפריה המוסלמית המנהיגים היהודים שישבו בבגדד ובדמשק קיבלו את עיקר ההכרה כמייצגי היהודים. על זה תוסיף את האמונה של הבבלים שדרכם היא הנכונה, והתוצאה הייתה דחיקה של המסורות הארץ ישראליות".
במה זה בא לידי ביטוי?
"החל מהדברים הכי פשוטים. בישראל קראו את התורה במחזור תלת שנתי אך המסורת הבבלית של קריאה שנתית ניצחה; תרגום אונקלוס דחה את התרגום הישראלי; מהגניזה הקהירית למדנו שהתפילה הארץ ישראלית הייתה הרבה יותר גמישה וכללה הרבה מאוד פיוטים מקומיים שנכנסו ויצאו במהלך התקופות. הבבלים הסתייגו מזה והחליטו על נוסח קבוע שלא משתנה. הם אלו שכתבו את הסידור הראשון. היו דמויות בבליות כמו פירקוי בן באבוי שניהלו מלחמות חורמה נגד מנהגי ארץ ישראל.
"המסורות הבבליות ניצחו. עובדה שיש לנו רק כתב יד אחד של הירושלמי מול עשרות של הבבלי. במספר הפירושים אין בכלל השוואה, ועד היום בישיבות הגבוהות רוב הרבנים לא יודעים ללמוד ירושלמי. העובדה שלא מכירים את הארמית של הירושלמי גרמה להרבה שיבושים בהעתקות שלו. כך למשל המילה 'דילמא' – בארמית בבלית פירושה הוא 'שמא' אולם בארץ ישראל פירושה 'סיפור'. זה משנה את כל ההבנה של הטקסט".
זה השפיע גם על עיצוב ההלכה?
"כמובן, בבבלי אין סדר זרעים ובירושלמי יש. אין רצף של עיסוק במצוות התלויות בארץ. הרמב"ם השתמש בירושלמי רק כשלא מצא מענה בבבלי. ההיסטוריה ניצחה פה: ארץ ישראל ירדה ממעמדה ולהוציא תקופה קצרה של פריחת הקבלה בצפת היא נותרה שולית בהוויה היהודית עד לשיבת ציון האחרונה. אבל גם כשעם ישראל חזר לארץ ישראל הוא לא חזר לתורת ארץ ישראל. הדוגמה המובהקת היא שמחת תורה: חג בבלי מובהק שהומצא בגלל הרצון ליצוק תוכן ליום טוב שני של גלויות. כאן אין לנו יום טוב שני, ונשארנו עם כלאיים של שמיני עצרת ושמחת תורה, הזכרת נשמות וברכת הגשם בערבוב חסר פשר. התפילה שלנו, שיש בה 19 ברכות, היא בבלית, וכך כל העולם ההלכתי שלנו".
