באביב 2009 נעשה מאמץ מזורז להפוך את אפיק הקדרון, בדיוק בנקודה שבה עובר הנחל למרגלות הר הבית, לרחבת כנסים. האפיפיור בנדיקטוס ה־16 עמד להגיע אז ארצה לביקור נדיר, ותכנן לקיים מיסה המונית ממש שם, במתחם הגן הפרנציסקני. טרסות עתיקות שהתמוטטו אי אז בעבר חייבו לפיכך שיפוץ חפוז, ומכיוון שמדובר באזור שבסבירות גבוהה הוא רווי עתיקות, העבודות נעשו תחת פיקוח של רשות העתיקות.
בביקור שערך במקום הארכיאולוג צחי דבירה הוא גילה שדחפור חשף שם בור אשפה מימי הבית הראשון, שעל גביו וגם סמוך לו נערמה שכבה נוספת של אשפה מימי הבית השני. עפר החפירה נלקח מהמקום לטובת סינון מדוקדק במפעל הסינון שייסדו צחי דבירה ופרופ' גבי ברקאי בעמק צורים, ושם סונן העפר מהאשפה יקרת הערך הזו במשך כמה שבועות. מחקר־מזבלות מעמיק נערך סביב הממצאים.
מהמאמר שבו סיכמו הארכיאולוגים צחי דבירה, גל זיגדון ולרה שילוב את המחקר מתברר שהם אינם הראשונים לחקור את פעילות אגף התברואה הירושלמי בעת העתיקה. מזבלה דומה המצויה על גדת הקדרון דרומה משם, במורדות עיר דוד, נחקרה בשנת 2000 בידי הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון, ותוארכה לשלהי ימי הבית השני. כמותה נחקר לעומקו בשנת 2007 מצבור אשפה ירושלמי נוסף מערבה משם, במורדות הר ציון, בידי הארכיאולוג יחיאל זלינגר.
תמונת המצב הבלתי מחמיאה שהתקבלה באשר לעיר הקודש, לפחות בכל הנוגע לתקופת הבית השני, גילתה שבעידן ההוא היו פשוט משליכים ללא כל עכבות את הפסולת אל צדה השני של החומה. המדרונות סביב ירושלים מלאו בעת ההיא זבל בדמות שברי כלים ישנים, טיח בניין והמון עצמות של בעלי חיים שבשרם נאכל עד תומו. למען האמת, המחשה לכך אפשר לקבל גם בימינו: בבתי סילוואן עדיין נוהגים להשליך אשפה במורד הקדרון. כיום, מטבע הדברים, הפסולת מודרנית והרבה פחות מסקרנת: פלסטיק, ניילון ומארזים משומשים. אגב, מטעמים תברואתיים נהגו אז, ממש כמו בכפרים הערביים של ימינו, להצית מפעם לפעם את האשפה שבמזבלות.
מראה האזור, מורדות הר הבית בואכה הקדרון, לא היה מלבב גם בימי הבית הראשון. סינון העפר מבור האשפה שהתגלה שם גילה שהמזבלה הזו הייתה בשימוש מהמאה העשירית לפני הספירה, ובעיקר במאות התשיעית והשמינית לפני הספירה. סקר פני השטח שערכו באזור המורדות המזרחיים של הר הבית, ובדיקה של עפר מהחפירה של הטרקטור, הראתה שהחרסים הקדומים ביותר במקום הם מתחילת ימי הבית הראשון, שלא כמו במורדות החלקים הדרומיים של העיר, שלוחת עיר דוד, שם מתגלים גם חרסים מתקופות עתיקות יותר. העובדה הזו מחזקת את ההנחה שהעיר התרחבה צפונה אל הר הבית – מקור האשפה שנמצאה במורדותיו – רק החל מבניין מקדש שלמה במאה העשירית לפני הספירה, ממש כמתואר בתנ"ך.
מכל מקום, הקדרון המשיך לשמש כמזבלה גדולה גם אחרי המאה השמינית לפני הספירה, לאורך דורות רבים. התנ"ך וגם מקורות חז"ל מעידים על כך באופן שאיננו מותיר ספק. במזבלה שחקרו רוני רייך ואלי שוקרון הם זיהו בחלק מהמקומות שכבה של שמונה עד עשרה מטרים של אשפה קדומה ושברי כלי חרס, תוצאה של מאות שנים שבהן תושבים ירושלמים השליכו אל העמק חפצים שיצאו משימוש. גם במזבלה של הר הבית, זו המדוברת, נמצא ריכוז גבוה של שברי כלי חרס ושל עצמות בעלי חיים, פריטי אבן צור ושברי זכוכית. בקיצור, כל מה שנוהגים בכל הדורות להשליך לאשפה.
מראה הקדרון בעידן המרוחק ההוא היה נורא ודוחה עד כדי כך שירמיהו (לא 37־39) טורח לנבא שבאחרית הימים יהיה לאפיק הקדרון מראה מושך יותר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאום ה' וְנִבְנְתָה הָעִיר לַה' מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל (שבקצה הר הבית) שַׁעַר הַפִּנָּה. וְכָל־הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל הַשְּׁדֵמוֹת עַד־נַחַל קִדְרוֹן עַד־פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה — קֹדֶשׁ לה', לֹא־יִנָּתֵשׁ וְלֹא־יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם". הקדרון כפי שהכיר אותו הנביא מענתות היה לפיכך עמק של פגרים ושדמות חקלאיות, שהחומר האורגני הבלתי נעים הזה שימש להן כדשן. ספק, עם זאת, אם ירמיהו בנבואתו על עתידו הוורוד של הוואדי כיוון לכך שאת עבודות השיקום של הקדרון יבצעו דווקא קתולים פרנציסקנים.
גם במקורות חז"ל מוזכרת בכמה מקומות העובדה שדם הקרבנות היה יוצא באמצעות אמת המים שבעזרה היישר אל הקדרון, ואף מצוין שזה היה נמכר לחקלאי הנחל ששדותיהם דושנו בחומר האורגני שזרם מהר הבית. התמורה הכספית שהתקבלה הגיעה לאוצר המקדש.
בסינון עפר המזבלה שבקדרון התגלו בין השאר 35 שברי צלמיות, פסלונים קטנים לשימוש אישי. ברוב המקרים אלה פסלוני סוסים או בעלי חיים אחרים, אך גם פסלונים דמויי אדם שבחלקם מייצגים את האלילה עשתורת. זה מעורר מיד את זיכרון העובדה שהתנ"ך מתאר יותר מפעם אחת כיצד מלכים צדיקים נהגו להשליך מהמקדש את הפסלים והסמלים האליליים שהוחדרו לחצרות הקודש בידי קודמיהם, ולבער את התועבה ב"חירייה" הירושלמית, נחל קדרון.
ייתכן, למשל, שחלק מהפסלונים הללו הגיעו לבור האשפה המסויים הזה בידי אנשי אסא מלך יהודה, שמלך בערך בין השנים 910־870 לפנה"ס. עליו נכתב בספר מלכים (א, טו, 12־13 ובדומה לזה בדברי הימים): "וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן־הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת־כָּל־הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו. וְגַם אֶת־מַעֲכָה אִמּו וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה; וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת־מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן".
גם בימי חזקיהו, שמלך במאות השמינית והשביעית לפני הספירה, מוזכר הקדרון בהקשר דומה: "וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל־הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה'; וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא (את השרידים האליליים) לְנַחַל־קִדְרוֹן חוּצָה" (דהי"ב כט). "וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם; וְאֵת כָּל־הַמְקַטְּרוֹת (כלי הקטורת הפגאניים) הֵסִירוּ, וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן" (דהי"ב ל).
הקדרון שימש לתכלית הזו גם בימי המלך יאשיהו (640־609 לפנה"ס): "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת־כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת־שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל־הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם; וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן". "וְאֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל־הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר־עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה, וְאֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית־ה' נָתַץ הַמֶּלֶךְ; וַיָּרָץ מִשָּׁם, וְהִשְׁלִיךְ אֶת־עֲפָרָם אֶל־נַחַל קִדְרוֹן" (מלכים ב, כג).
אין־סוף סירי בישול
המשנה במסכת בבא בתרא מורה על הרחקת האשפה מהעיר לפחות חמישים אמה מזרחה, כדי למנוע ריחות בלתי נעימים בעיר בהשפעת משטר הרוח. המזבלה שאותרה בקדרון לרגלי הר הבית עונה בהחלט על ההלכה הזו.
את האשפה העתיקה שאותרה מימי הבית הראשון עוד טרחו בזמן ההוא לרכז בבור מוגדר. כמויות אשפה עצומות שהתגלו באתר ממאתיים השנים האחרונות של ימי הבית השני, לעומת זאת, מהמאה השנייה לפני הספירה ועד המאה הראשונה לספירה, השליכו פשוט כלאחר יד, וזו ריבדה עם הזמן את כל העמק בשכבה עבה של זבל.
תגלית מעניינת שחשפה הנבירה הממושכת באשפה ההיסטורית הייתה העובדה שבימי הבית השני השליכו כאן הרבה מאוד סירי חרס שנשברו, כמו גם שברי תנורים בהמוניהם, הרבה יותר משהושלכו כאן בימי הבית הראשון. ייתכן שבימי הבית השני הסירים היו פחות עמידים מאשר בימי הבית הראשון ולכן נשברו יותר, אולם העובדה שסירי בישול הציפו את המזבלה שלמרגלות ההר אפילו יותר משטחי אשפה ירושלמיים אחרים שנחפרו רומזת שההסבר שונה ככל הנראה.
דבירה ועמיתיו החוקרים משערים ששברי סירי הבישול העתיקים הללו שימשו את עולי הרגל הרבים שמילאו בעת ההיא את שטח הר הבית, וכנראה פקדו אותו בתקופה הזו לאין שיעור יותר מאשר בימי הבית הראשון. במזבלה הזו של ההר, יש לציין, נמצא ריכוז נמוך יותר של שברי נרות שמן מאשר במזבלות הירושלמיות האחרות שנחקרו, וייתכן שהדבר נובע מכך שבניגוד לבתים הפרטיים, את ההר טרחו אז השלטונות בירושלים להאיר באור יקרות בלילות כך שלא היה צורך בנרות אישיים.
הצוות של מיזם הסינון איתר בעפר התעלה שסונן מהמזבלה לא פחות מ־2,691 שברי שפה של כלי חרס שנזרקו אל גדת הקדרון בשלהי ימי הבית השני. כמחצית מהשברים הם של סירי בישול. בעפר התעלה נמצאו גם כעשרים מטבעות מימי המלכים החשמונאים (129־37 לפנה"ס) שנפלו כאן כנראה ללא משים.
בבור האשפה מימי הבית הראשון התגלו בין השאר כמה וכמה בולות, שהן למעשה טביעות חותם מחימר שבעזרתן סגרו כלי אחסון, שקים, משלוחים ומכתבים וכך וידאו שאלו לא נפתחו בטרם עת בידי גורמים בלתי רצויים. על אחת הבולות הללו הופיע הכיתוב "[ג]בעֹן למלך" והחוקרים משערים שזו חתמה משלוח מסים ששוגר למלך יהודה מהעיר גבעון. ייתכן שהבולה הגיעה לאשפה היישר מארמון המלך הסמוך, שלפי ספר מלכים שכן בעת ההיא בהר הבית עצמו, סמוך למקדש. מהממצא הזה וגם מאחרים כבר ניכר שמדובר בפח זבל מלכותי וממלכתי, לא עוד מזבלה של פשוטי העם.
הושלכו כאן, למשל, גם פריטים שעוד אפשר היה למחזר לשימוש, דוגמת סכינים מאבן צור. העובדה שהם בכל זאת נזרקו לפח מעידה על זורקיהם כמי שחיו בתרבות שפע במושגי הימים ההם. בקיצור, אשפה של ארמון או של מקדש, ולא של דלת העם שחיה מהיד לפה.
יש לציין שכ־150 שנה לפני דבירה וחבריו, בחפירות שערך הקצין הבריטי צ'רלס וורן ממזרח להר הבית, הוא גילה באזור שכבה עבה של חרסים מימי הבית, כנראה אף הם כלים שנשברו ונזרקו כלאחר יד ממתחם בית המלך או מהמקדש עצמו אל מדרונות ההר.
בין החרסים הללו אותרה גם כמות גדולה של שברי ידיות קנקני חרס עם הכיתוב "למלך", מה שמחזק את ההשערה שמחסני אוצר הממלכה היו בקרבת מקום. בכלי החרס הללו הועלתה כנראה תבואה חקלאית שהגיעה כמס אל מחסני האוצרות של ממלכת יהודה. המחסנים שכנו כנראה למעלה, בהר הבית או באזור העופל, שם נהגו בכדים בשיטת "השתמש וזרוק". פיסות ושבבי היסטוריה הושלכו באופן הזה בדיוק משך מאות שנים משטח ההר מטה מטה, מזרחה, היישר לידי הארכיאולוגים הרעבים למידע.
