הנה נפגשים המוכר והנמכר, זה שהורד מצרימה וזה שירד לעדולם, זה שנמלט אל בית רעהו ונשא את הכנענית וזה שהסתבך בבית פוטיפר עם אשת אדוניו המצרית, לזה נולדו זרח ופרץ ולזה נולדו אפרים ומנשה. והנה עתה הם ניצבים פנים אל מול פנים, מוכר ונמכר. הלב מבקש עכשיו את ההתרה, את נפילת האח אל צווארי אחיו ואת הבסתה הסופית של המפלצת ירוקת העין שהובילה אל מעמקי יגון השאול את יעקב.
הרבה פרשנים חושבים שחומרי הגלם שמהם נבנה הגשר שבאמצעותו דילגו האחים על תהום הקנאה הם המילים הרבות שערם יהודה באוזני יוסף. הנאום הזה, המונה 17 פסוקים ו־218 מילים ארוכות, עד כדי שהרמב"ן יכתוב "לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בסיפור מה שהיה כבר ביניהם", אכן משקף את כוחו הרטורי של יהודה המבקש לספר מחדש את קורות המשפחה. אבל אני מבקש להסב את תשומת הלב שלנו מהדיבור הארוך של יהודה אל השתיקה של בנימין.
מאבק פוליטי עתידי
פרשנים רבים הציעו לקרוא את מאבק האחים על בנימין באופן טיפולוגי: מאבק יהודה ויוסף רומז, מטרים או משקף את מאבק הממלכה הצפונית (שבטי יוסף) בממלכה הדרומית (שבט יהודה). הרגע הזה בפרשת ויגש שבו (שבט) יהודה ניצב מחד, ו(שבטי) יוסף ניצב מאידך וביניהם בנימין, הוא רגע המשקף מציאות גיאוגרפית וגיאופוליטית ארוכת טווח. בין הממלכות, בין יהודה שבדרום לשבטי יוסף שבצפון, ניצבת נחלת בנימין – והשליטה עליה משקפת את שאיפת הבכורה והשליטה במשפחה כולה.
לפי קריאה זו, המריבה המשפחתית של האבות היא סימן למלחמת הממלכות של הבנים. חלומות הגדולה של יוסף השואף לבכורה מטרימות את ירבעם בן נבט המרים יד נגד (ממלכת) יהודה, ויוסף המורד אלי בור רומז לבריחתו של אותו ירבעם הנמלט מצרימה מפני מלך יהודה (שלמה). העמידה של שני האחים כשבתווך בנימין משקפת כאמור את המצב הגיאוגרפי של בנימין הקרוע בין שבטי יוסף לשבט יהודה ואת המאבק המתמיד בין שבטי הצפון לשבטי הדרום על נחלתו. פריסת החסות של יהודה הערב לבנימין משקפת לפיכך את ההתמזגות האיטית של בנימין בשבט יהודה ואת פרידתו משבטי הצפון במהלך ימי הבית הראשון.
אפשר להרחיב הרבה ברמזים וקשרים סמויים בין הפוליטיקה של ימי הבית הראשון לסיפור יוסף ואחיו אבל אני מבקש להציע את המחשבה הבאה – כשם שאפשר לקרוא את סיפור הסכסוך המשפחתי באופן פוליטי, ובשנאת האחים לראות את המקור הגנאלוגי לשבטיות שאפיינה את ימי הבית הראשון, כך אפשר לקרוא את הסיפור הפוליטי כסיפור משפחתי.
הערך של קריאה מעין זו הוא רב, משום שסיפור יוסף ואחיו לא רק משקף מצב של מלחמה על (נחלת) בנימין אלא מספר גם על דרך ההתרה של המלחמה. הוא מלמד אותנו כי רק כאשר יבינו שני אחים שואפי שלטון וחולמי חלומות כי ילד ביניהם, וחי הילד ולא ניתן לגזור אותו; רק כשיבינו שלא רק אלומות וכוכבים ובורות יש בסיפור אלא גם יש לנו אב זקן ומעיו המו עליו, אולי יהיה אפשר להניח לפחות לכמה רגעים את החרבות.
מפתח לפתרון הסכסוך
זהו בנימין. מי שנולד יתום. מי שנולד מהאון, הצער והכאב. בנימין, השותק, שכל ספר בראשית הגדול איננו מכיל מילה אחת מפיו, אפילו דיבור אחד. הוא, ולא כל הרי המילים של יהודה, הוא זה שמוביל את הסיפור לפתרונו. משום שאם אין בנימין אין מי שיפגיש את יהודה ויוסף. ובכן, מי ששתק כשנלקח, ושתק כשנדרש, ושתק כשנמצא הגביע, מי שעל זרעו נאמר "ואת דבר המלוכה לא הגיד" (שמ"א י, טז), הוא מפתח ההתרה של סיפור מלחמת האחים.
מקרב הצעקות והנאומים של יהודה ויוסף העולם נהיה חירש. שני אחים גדולים בכורים ניגשים זה אל זה, היכלות מצרים מטים אוזנם. אבל לא הנאומים של יהודה ולא הסיפורים של יוסף ריפאו את משפחת יעקב החולה. היה שם בנימין. שלא אמר מילה כל ספר בראשית. ואם אין בנימין בינך לבינו, אם אין מי ש"תיתן נפשו עליו" (בראשית רבה), אם אין ילד יתום ששניכם אוהבים, ילד שנמצא מחוץ למשחק ההנהגה בין השבטים, אז אין איפה להיפגש. אין עבור מי להיות ערב. אין על צוואר מי לבכות. אז זהו בנימין, בן אוני, בן רחל. שאביו אהבו. שיהודה ערבו. שיוסף רואה בו דמות אימו. אם אין בנימין, אין משפחה.
