מלחמת ששת הימים הייתה אירוע ששינה לחלוטין את פני מדינת ישראל מכל הבחינות. הכלכלה הישראלית שגשגה, התרבות התפתחה והמעמד הבינלאומי של המדינה היה גבוה מאוד. מנגד, האתגרים הביטחוניים שעמדו לפתח ההנהגה הישראלית היו שונים לגמרי. על גדות תעלת סואץ התחוללה מלחמת ההתשה ובגבול עם ירדן צה"ל נאלץ להתמודד מול איום של ארגוני טרור פלסטיניים אשר החדירו לישראל מסתננים שניסו לבצע פיגועים. אזור בקעת הירדן הפך ל"ארץ המרדפים" בגלל המרדפים הרבים שנערכו בו אחרי מחבלים מסתננים. מרדפים אלו גבו מחיר יקר של מאות אבדות בנפש, ובהם גם מח"ט הבקעה אריה רגב.
ב-1969 הבמאי מיכה שגריר הפיק סרט דוקומנטרי בשם "המלחמה שלאחר המלחמה" שהציג את כל השינויים שהתחוללו במדינה ועסק בצורה נרחבת גם במלחמת ההתשה בבקעת הירדן. עבור הסרט נכתבו שני שירים על ידי מי ששימש כקריין הסרט, העיתונאי ירון לונדון.
את השיר "מרדף" כתב לונדון על הלחימה בארץ המרדפים. הבמאי שגריר ביקש מנחום היימן להלחין עבורו את השיר בלחן בקצב מהיר מאוד, כדי ליצור תחושת חנק וקוצר נשימה של מרדף מתמשך. התוצאה הייתה שיר קשה מאוד לביצוע ולכן לקחו את הטובה מכולן שתצליח באתגר הזה – חוה אלברשטיין.
"ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל.
ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף…
תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא.
אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות,
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות".
(מילים: ירון לונדון, לחן: נחום היימן)
ב"מרדף" ירון לונדון מתאר את הקושי הגדול לחיות בארצנו. מצד אחד הארץ טובה והדבש בעורקיה אך מרוצת המרדף, תרתי משמע, גוזלת מאיתנו את החמצן. סיומו של השיר מייחל לסופו של המרדף, ליום בו תיגמרנה המלחמות ונפסיק לרדוף אחרי התקוות.
ירון לונדון גדל בבית שבו התנ"ך היה ספר הספרים והוא הושפע מכתיבת השיר מפסוקים מתוך פרשת עקב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר… אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח' ז-ט).
לונדון משתמש בפסוקים אלו, שתפקידם המקורי הוא להחמיא לארצנו הטובה, כדי להציג את המורכבות של הארץ בימינו. בשיר הזה לצד המים בנחלים זורם לו הדם, ואבני הברזל, מחצב שמסמל שגשוג, חודרים לעצביה של הארץ כנראה בדמותם של כלי נשק אכזריים.
מי שיקרא את כל פרשת עקב (ובפרט את פרשיית "והיה אם שמוע") ילמד שהארץ הטובה איננה מובנת מאליה והובטחה לנו בתנאי שנשמור על מצוות ה' ונילחם באופן ממושכת בגויי הארץ. אם נקיים את מצוות התורה הקב"ה יסייע לנו, ייתן לנו את ארצנו ויוריד לנו גשם שיהפוך אותה לזבת חלב ודבש. אבל אם יתפתה לבבנו ונסור מדרך הישר – נאבד מהרה מעל האדמה.
הקשר של לונדון לארץ הוא אמנם חזק ועמוק ונטוע בכל אלפיים ה"דפים" של קורותיה, אבל התורה נכתבה לפני כ-3,500 שנים ואנחנו מחוברים אליה עוד מאז. אנחנו יודעים שיש לנו עוד עבודה רוחנית גדולה לפני שנזכה להגשמה מלאה של טוּב הארץ. אבל מי שלא מבין שזהו תהליך יאבד את הדרך.
עברו כבר כמעט חמישים שנה מאז שהשיר נכתב' והיום לונדון אומר כי הוא לא היה כותב את השיר הזה היום בגלל "נימות פאשיסטיות" שיש בו לטענתו, ומכיוון שנודפת מהשיר צחנת מיתוסים של "דם ואדמה". לונדון איבד את הקשר שלו לארץ ישראל והוא מעדיף לשמוע את התרגום לצרפתית של השיר – שיר אהבה חסר כל נגיעות לאומיות שנקרא "צרור פרחים" ושרה אותו הזמרת מרי לה פורה.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
