בגיל 22, אביתר בנאי, האח הצעיר והלא-מוכר של מאיר ואורנה, עזב את בית הוריו ביישוב עומר ועבר להתגורר בתל אביב העיר הגדולה. במשך שנתיים הוא כתב שירים בדירתו הקטנה והופיע באולמות ומועדונים קטנים בעיר, ועם הזמן הצליח להשיג חוזה להקלטת אלבום בחברת "הד ארצי" שהפנתה אליו את קורין אלאל ואסף אמדורסקי שיפיקו לו חלק מהשירים. אמדורסקי סיפר שאחרי המפגש הראשון עם בנאי הוא חשב שהסגנון שלו פרוע מידי ושאין לבחור הצעיר סיכוי אמיתי להצליח, אבל הוא בהחלט טעה.
אלבומו הראשון של בנאי-ג'וניור שנקרא "אביתר בנאי" יצא בשנת 1997. האלבום זכה להצלחה מסחרית מסחררת ונמכרו מעל 50,000 עותקים. אבל יותר מכך זכה האלבום להערכה יוצאת דופן מצד מבקרי המוזיקה ולמעמד של אחד האלבומים הטובים והמשפיעים בישראל. בשנת 2018, שנת השבעים למדינה, המומחים של "ישראל היום" בחרו בו במקום הראשון במצעד האלבומים ישראליים הטובים ביותר.
הקול הנעים של אביתר והכריזמה הבימתית שלו ודאי סייעו להצלחתו, אך הדבר שבזכותו האלבום זכור כל כך הוא היכולת הגאונית של בנאי לבטא רגשות חזקים בצורה מושלמת בעזרת טקסטים חדים ואמיצים ומנגינות מדויקות. הרבה שירים נכתבו על "אהבה" אבל אביתר כתב על רגשות שפחות באים לידי ביטוי במוזיקה כמו ייאוש, תשוקה וזעם ("יש לי סיכוי", "מתי נתנשק" ו"תיאטרון רוסי") וכך שבה את הקהל הישראלי.
אחד השירים הידועים באלבום הוא השיר "כלום לא עצוב". אחד משירי המחאה החברתית החזקים בישראל.
כלום לא עצוב –אביתר בנאי
"מישהו נכנס לחנות דווקא נחמד מאוד
רגע כואב בחזה ופתאום נופל ומת
בגיל ארבעים ושש עם בית ואשה
ורגע אחד בחזה ואשה אחת תישן לבד.
תינוק בקומה מעל בוכה חזק מאוד
אבא את אימא דקר וירה לעצמו בראש
ודם מקומה מעל נוזל לי על החלון
על מה אני חושב בלילה
כלום לא עצוב הכול כרגיל
כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה
הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב
הרבה בניינים יפים והרבה אמנות ותרבות
הרבה הורים מתים והרבה קירות נסדקים
ולי זה נראה פתרון ללכת איתך לישון הלילה
כלום לא עצוב הכול כרגיל…"
(מילים ולחן: אביתר בנאי)
מי שלא מכיר את השיר וקורא רק את המילים שלו לא יכול לתאר לעצמו לחן כל כך לא מתאים כמו הלחן של השיר. השיר מתאר סיטואציות נוראיות, בהן רצח, אונס ומוות פתאומי, אבל הלחן שמח, מלווה ב"לה לה לה" קליט (שאגב, שרות אותו קורין אלאל ואורנה בנאי) ובפזמון קצר שאומר בדיוק הפוך מהמתבקש, ומבטא ש"כלום לא עצוב". בבית האחרון בנאי מציג את הפתרון שלו למצב: ללכת לישון. המציאות העצובה היא שאנחנו מוקפים סביבנו באסונות נוראיים ובאנשים שבמצוקה אבל כל זה לא מפריע לשלוותנו, בדיוק כמו הבניינים היפים שסביבנו.
האמת היא שהמציאות בה יש אנשים שעבורם כלום לא עצוב היא רק עוד סיבה להיות עצובים. המחאה בשיר היא לא נגד רצח ואונס, זה מובן. אביתר בנאי יוצא בשיר זה נגד האדישות והאפטיות שלנו לכל הרע שמסביבנו.
התורה בעשרת הדיברות אוסרת עלינו לרצוח, זה חשוב אבל זה מובן. בפרשת "כי תצא" התורה יוצאת נגד האדישות האנושית דווקא בעניין שנשמע קטן הרבה יותר מרצח – השבת אבדה.
השבת אבדה היא גם מצוות לא תעשה וגם מצוות עשה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כ"ב א). לא רק שצריך להחזיר אבדה שמצאנו בדרך אלא גם אסור לנו "לסובב את הראש" ולעשות כאילו לא ראינו אותה. התורה גם אומרת כי "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", פסוק שלא נשמע כמו ציווי, אלא כמו תיאור מצב או אולי כמו שאלה רטורית.
התורה בפסוק זה קובעת בעצם את רמת הרגישות שמצופה מאיתנו כיהודים עובדי ה'. אנחנו צריכים לשים לב לכל שה נידח שמסתובב בדרכנו, לכל סוודר נשכח ולכל כרטיס רב-קו זרוק.
דווקא ה"קטנות" בתחום הממון מראות עד כמה גבוה הרף שמצופה מאיתנו. אם התורה מצווה עלינו לשים לב לדברים קטנים ולא לסובב את הראש איך נוכל ללכת לישון כשדברים איומים ונוראים קורים סביבנו? איך נוכל להתעלם?
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
