19 שנים שלטו הסורים ברמת הגולן בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. לאורך השנים פרצו סכסוכים רבים בין ישראל וסוריה בעקבות ניסיונות הסורים להטות את מי נהר הירדן כדי שלא יזרמו לכנרת, ובכך לייבש את מדינת ישראל הצעירה ואת מקור המים המרכזי שלה. הנפגעים המרכזיים מהתקריות הצבאיות היו יישובי עמק החולה ובהם קיבוץ גדות, שסבלו מהפגזות רבות מהרי הגולן אל השדות החקלאיים והבתים.
ב-7 באפריל 1967, לאחר התקפה והשבתת חיל האוויר הסורי והפלת שישה מטוסי אויב על ידי חיל האוויר הישראלי, קיבוץ גדות ספג הפגזות כבדות בהם נהרסו כמעט כל המבנים במשק. לאורך תקופת ההמתנה עד פרוץ מלחמת ששת הימים ישבו ילדי הקיבוץ במקלטים, ישנו שם וכמעט לא יצאו עד לאחר שחרור רמת הגולן, דבר ששינה את המצב לחלוטין והסיר את האיום על עמק החולה.
יובב כ"ץ, חבר קיבוץ נען שבצעירותו נשלח לסייע לגדות בסוף שנות החמישים, היה מפקד סיירת בגדוד שריון שלחם בסיני. את הידיעה על שחרור הרמה הוא שמע בטרנזיסטור, ולנגד עיניו עלתה דמותה של ילדה בת גדות שיוצאת מהמקלט לאחר שבועות ארוכים. כ"ץ ישב בצילו של הג'יפ ששימש אותו בקרב, ושִרבט במחברתו שיר שיהפוך לאחד השירים המזוהים ביותר עם המלחמה.
שבועות מעטים מאוחר יותר השיר הולחן על ידי דוד קריבושי ובוצע לראשונה בתכנית רדיו של "קול ישראל" ששודרה מאולם הקולנוע של העיר קונייטרה שהייתה בשליטה סורית עד המלחמה.
בתי את בוכה או צוחקת
"פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
"אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת?"
"הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.
הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת?"
זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת".
(מילים: יובב כ"ץ, לחן: דוד קריבושי)
השיר מתייחס לרגשות המעורבים של תושבי גדות שמצד אחד נהרס ביתם האהוב עד היסוד, ומִן הצד השני זכו סוף סוף לישועה. התותחים על הגולן כבר בצבעי כחול-לבן ומאיימים על דמשק והירדן לא ייסוב לאחור יותר. קולות הבכי והצחוק נשמעים לעיתים דומים מאוד וקשה להבחין ביניהם. אז האם הבת והאם בוכות או צוחקות? ובכן, גם וגם…
תקיעת השופר היא המצווה המרכזית של ראש השנה והיחידה בחג זה שכתובה בתורה. התורה מצווה שהיום הראשון לחודש השביעי יהיה "יום תרועה". חז"ל במסכת ראש השנה דנו כיצד צריכה להישמע אותה תרועה, האם כגניחה (מה שנקרא כיום "שברים"), כיללה ("תרועה") או שתיהן בזו אחר זו. להלכה נפסק כי יש לתקוע בכל הדרכים.
מדוע על השופר להישמע דווקא כזעקת שבר ובכי? אפשר להניח שהסיבה לכך היא מכיוון שהתרגום הארמי של המילה תרועה הוא "יבבא" ובפעם היחידה בתנ"ך בה מוזכר אדם שמיבב מדובר על אדם שבוכה על מר נפשו: "ותיבב אם סיסרא". אימו של שר צבא ארם בוכה בעד חלונה על בנה שבושש לחזור הביתה (ומכאן השימוש הרווח במילה בעברית המודרנית).
אבל יש לשים לב שהמילה "תרועה" מוזכרת בתנ"ך כשם עצם וכפועל עוד 80 פעמים בהקשרים רבים, וברובם לא מדובר בתרועה של אֵבֶל, אלא בתרועה חגיגית של שמחה (לדוגמה: "לכו נרננה לה' נריע לצור ישענו"). כל התרועות האלו מתורגמות גם הן לארמית כ"יבבא".
אם כן, תרועה אינה דווקא ביטוי של אבל. תרועה היא קול שמבלבל את המאזין. בדיוק כמו הצחוק והבכי שלעיתים נשמעים זהים גם צליל התרועה הוא בעל משמעות סותרת.
הסברים רבים ניתנו לטעם מצוות תקיעת שופר: זהו צליל שבו ממליכים מלכים, זהו קול שנועד לעורר אותנו לתשובה, הוא מזכיר את מעמד הר סיני, את חורבן הבית ועוד. כל ההסברים הללו יחד משלימים אחת את השני.
ראש השנה הוא מצד אחד יום דין מחריד ומפחיד שבו אני מורידים דמעות עד לב השמיים, מצד שני יום חגיגי של המלכת ה' בעולם שממלאת את פינו שחוק ואת לשוננו רינה. את המורכבות הזאת קשה לנו להכיל כל שנה מחדש.
אז האם בראש השנה אנחנו בוכים או צוחקים? מצוות השופר, שהיא מצווה מורכבת ובעלת משמעויות רבות יכולה לענות, או אולי לא לענות, על השאלה הזו בצורה מדויקת.
שנה טובה!
(הטור בהשראת שיעור שהעביר הרב אלחנן סמט בישיבת ברכת משה)
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
