תופעת החרם נוגעת לשני ערכים הנעוצים עמוק בתרבותנו – ערך הקהילה וערך התמימות וטוהר הילדות. החרם פוגע באדם בהיותו יצור חברתי, וכיוון שהקשרים עם הזולת מכוננים את מהותנו, הוא גם פוגע באפשרות לבטא אותה. מסתבר שבתוך ערכים נעלים אלו נעוץ פוטנציאל שלילי, שחשוב לחשוף אותו.
החרם שאנו דנים בו כאן הוא תוקפנות של קבוצת ילדים כלפי מי שאמור להיות בשר מבשרה, אלימות המופנית כלפי ילד או ילדה שרוצים להיות שייכים. אי אפשר להחרים אדם זר. הקהילה מוגדרת על ידי זהות מובחנת, ועל ידי אחדות שיש בה. היא קרקע הצמיחה של הפרט, והוא מצידו משתתף בצמיחה של אחרים. לפיכך החרם הוא מחלה אוטו־אימונית של הקהילה. הקהילה מכריזה על אחד ממרכיביה כזר, ונוהגת כלפיו באלימות.
המוחרם אינו נגוע בנגע המאיים על הקהילה. לא מדובר בבידוד של פרט מן הקהילה לצרכים מסוימים. לא מדובר על מי שמחזיק בדעות שחותרות תחת יסודות הקהילה, אלא על ילד או ילדה שאינם מאיימים על הקהילה ואינם מורחקים ממנה הרחקה פיזית. הם נוכחים בקהילה, מלאי תקווה ליצירת חברותא, אך נכשלים שוב ושוב.
הקהילה מוגדרת על ידי אחדות שיש בה. היא קרקע הצמיחה של הפרט, והוא מצידו משתתף בצמיחה של אחרים
מעניין שהחרמות, הנפוצים יותר בתקופתנו, עולים בתקופה שבה יש איום על הלכידות של הקהילה והעם. בתהליך ההיפרדות של הפרטים המתגוללים בחברת המון הומוגנית החשופה לתקשורת המונים, ניתן לשער כי החרם הוא אמצעי לקהילות להתגבש סביב הוקעה של אחד החברים. האחדות של חברי הקהילה נוצקת בטקס ההתעלמות מן היחיד וביחס ציני שעלול להגיע להתעללות. סביר גם להניח כי החרדה להיות מוחרם שיש לחלק מחברי הקהילה, שמגיעה מהרצון להשתייך, "נפתרת" על ידי הקואליציה נגד הנבחר. מן הרגע שקהילה מתקשה להתגבש, מתעורר מכניזם שמכריז על קהילה כמאוימת, וכל שנותר הוא כעת לאתר את החוליה החלשה ולנקז אליה את התוקפנות של הקבוצה.
מיקוד תשומת הלב בילדה המוחרמת או בהורים הוא כלי שאין לדלג עליו. ואולם, כיוון שמדובר בתופעה שאינה ייחודית לקהילה מסוימת אלא צמודה למאפיינים של תרבות, יש לתת מענה גם ברמה הכללית. אנו מדברים על ילדים בסיכון להיות מוחרמים, אבל יש לדבר גם על קהילות בסיכון להחרים. הקרקע לקהילות בסיכון להחרמה נמצאת בחיי היום־יום, בשפה, במבנה חברתי־כלכלי ובאקלים שהם יוצרים – וליתר דיוק, באקלים שאנחנו יוצרים. הגיע הזמן להסתכל סביבנו: בתרבות שבה השאלה היא מי המודח התורן בתוכנית הריאליטי, שבה "אנפרנד" היא פעולה יומיומית והיד קלה על פרידה וסיום של מערכות יחסים – האם פלא שילדינו וילדותינו נחשפים למשחקי מחרים־מוחרם אכזריים? בימים אלו שאנו מעלים על נס את תשובת היחיד, חשוב להזכיר את תשובת הקהילה. יצירת חברה חומלת, שקהילותיה מאוחדות לא על ידי שעיר לעזאזל אלא על ידי ערבות הדדית בתוך הקהילה ושאיפה לקרב רחוקים מחוצה לה, היא מענה הולם לתהליך זה.
פרופ' מאיר בוזגלו, החוג לפילוסופיה האוניברסיטה העברית, יו"ר תנועת תיקון
