התשובות של כולנו

לפני כעשר שנים, בימים אלה של בין כסה לעשור, קיבלתי מכתב בדואר. חתומה עליו הייתה נועה, חברה מימי חטיבת הביניים. "סליחה" היא כתבה לי, "אני יודעת שזה היה מעשה שלא ייעשה". הרבה שנים עברו מאז אותו בוקר. בסוף ההפסקה שלפני השיעור השלישי נכנסתי לכיתה שלי, כיתה ז' 4. שמתי לב שמשתררת שתיקה. היו כמה בנות שהסתודדו ואחרות שהורידו את הראש. התיישבתי על הכיסא שלי בטור השני משמאל והסתכלתי על הלוח. שם באותיות ענק היה כתוב: חרם על מיכל.

הכיתה הסתחררה סביבי, ברגליים כושלות יצאתי החוצה אל המסדרון המתרוקן מתלמידות. המנהלת ראתה אותי בוכה וקראה לי אליה ואת מה שהיא אמרה אני לא שכחתי. היא אמרה, "תבחרי ילדה אחת שלא משתתפת בחרם ותלכו יחד הביתה כבר עכשיו, באמצע היום. מחר כבר יהיה יותר טוב".

שנים עברו, שכחתי כמעט לגמרי מאותם ימים עצובים והנה הגיע המכתב מנועה. פתאום כעת, כשאני אמא לילדים בגיל של הילדה שהייתי אז, היא בוחרת להזכיר לי את שאירע ולהתנצל בכתב. כנראה החרם היה משמעותי עבורה לא פחות מאשר עבורי.

רגעים כמו זה שתיארתי הם טראומטיים עבור ילדים, אבל לא תמיד גלויים למבוגרים הסובבים אותם.

עוצמת החרם היא בכך שהוא מונע מן המוחרם את הדבר הבסיסי ביותר שכולנו זקוקים לו והוא הכרה ומגע אנושי. ההכרה בהיותנו ישויות נפרדות ובעלות משמעות

אחד האתגרים הקשים בחינוך הוא ההבנה שאין לנו שליטה על מעשים והכרעות של תלמידינו ותלמידותינו. שהרי "רשות לכל אדם נתונה – אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ה, א-ב).

כולנו לעיתים בוחרות ובוחרים ברע. כשאני חושבת על האפשרות של תשובה בהקשר הזה עולים בפניי שלושה מישורים: במישור האחד, התשובה מתרחשת בראש ובראשונה בנפשנו פנימה ונוגעת לשאלה מי אנחנו רוצים להיות. היא נובעת מההנחה כי בכולנו קיים מצפן פנימי או חלק א־לוה ממעל, ואנחנו יכולים לא רק להבדיל בין טוב לרע אלא לחתור להיות נאמנים ואותנטיים לעצמנו. במילים של ה"שפת אמת": "כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דווקא אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו, ועל זה אמרו חז"ל שמגעת עד כסא הכבוד, כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלוק ממעל" (רבי יהודה אריה לייב מגור, שפת אמת, פרשת נצבים תר"נ).

מישור אחר שבו מתרחשת התשובה הוא העולם שמחוצה לנו, דרך שינוי הדפוסים שלנו – "איזו היא תשובה גמורה – זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, א). כלומר, האמונה שאנחנו יכולות להשתנות ולכן כשנגיע ל"בורות", לצמתים שבהם אנחנו עשויות לבחור להרע, נשים לב ונחזור בנו. תפיסה זו מניחה כי לנו כבני אדם יש מצד אחד הרגלים, ומצד שני יכולת לשנות אותם אם נקדיש לכך תשומת לב.

אני מאמינה כי בנות הכיתה שלי שהחליטו בהפסקה שבין השיעור השני לשלישי לעשות עליי חרם, ידעו שיש במעשה הזה כדי לפגוע. הן הבינו שזה מעשה רע ובכל זאת בחרו לעשותו.

לעיתים חרם או הדרה נובעים מהצורך של קבוצת ילדים להתאגד ולהרגיש כוח. עוצמת החרם היא בכך שהוא מונע מן המוחרם את הדבר הבסיסי ביותר שכולנו זקוקים לו והוא הכרה ומגע אנושי. ההכרה בהיותנו ישויות נפרדות ובעלות משמעות. התעלמות נראית לעיתים כמעשה שאיננו אלים, ואולם הוא פוגע ב"שורש הנשמה" אם להשתמש במונח של בעל ה"שפת אמת". חרם עשוי להיות מוצא של מי שחשים מוחלשים והוא יכול להתרחש בכל חברה והקשר.

הרשתות החברתיות הוסיפו ממד פומבי ואכזרי לתופעת החרם. החרם המתרחש במרחבים אלה, בהפסקות ובשיעורים, במרחבים הלא פורמליים שבהם נמצאים הילדות והילדים שלנו הוא אחת מהקריאות החשובות לתשובה של כולנו.

תשובה במישור השלישי הוא המענה. זוהי תשובה שלנו לבחירה גרועה, פוגעת ואלימה שאנו עדים לה.

אלמלא המנהלת שראתה אותי ועזרה לי באמצעות מילים פשוטות שהיו בהן גם מגע אנושי, קשר והכרה, הפגיעה הייתה גדולה יותר. אבל האם נעשה מעשה במרחב הכיתתי? האם המורה שנכנסה ללמד בכיתה הבחינה במתרחש? האם היא הביעה עמדה?

ילד או ילדה שנפגעים מהדרה, השפלה או חרם צריכים למצוא בני ברית וכוחות שיעזרו להם להחזיר לעצמם את הביטחון העצמי. כמבוגרים שנמצאים בסביבת ילדים עלינו לפתח רגישות כדי לזהות מצוקות ובעיקר אומץ כדי לא להתעלם מהן. הבחירה לברר מה קורה בין הילדים לפעמים, איננה הפעילות שהתכוונו לעשות באותו רגע – "זה לא בחומר של השיעור". תשובה בעיניי, היא הנכונות להביע בקול רם ובהחלטיות התנגדות למעשים מסוג זה.

כאשר אנו כמורים ומבוגרים שותקים ומקווים שהבעיות תיפתרנה מעצמן, מתקבעים הרגלים. מורה או הורה שאינם מגיבים פומבית למעשים של הדרה נותנים להם יד.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

(שאול טשרניחובסקי, אני מאמין)

פרופ' מיכל מושקט־ברקן, היברו יוניון קולג', ירושלים