בשבועיים שחלפו התמלאו הרשתות החברתיות תמונות של ילדים מחויכים ומאושרים המתחילים עוד שנת לימודים בבתי הספר ובגנים. התלמידים שבו לכיתות, פגשו את החברים והצטלמו בשערי מוסדות הלימודים, שקושטו בבלונים צבעוניים ושלטי ברוכים הבאים מפוארים.
אבל יש ילדים שכניסתם למוסד הלימודים איננה דבר משמח. לא רק בתחילת השנה, אלא בכל יום מחדש. מתחת לאפם של המורים וההורים ישנם ילדים שחווים חרם כיתתי או שכבתי, שעלול לפגוע בהם לכל החיים. כשהם נכנסים לכיתה, אין ילד שמדבר איתם, מתיישב לידם או מכין איתם שיעורי בית. הם לא יוזמנו לימי הולדת ולערבי כיתה והבדידות המחניקה תסכן את חייהם ממש.
ליאור אפרים היא מטפלת בטראומות, דיכאונות לסוגיהם, חרדות שונות, קשיים ואתגרים חברתיים ועוד בשיטת "תרפיה בתנועות עיניים EMID". במסגרת עבודתה, סייעה לילדים רבים שעברו חרם להתמודד עם החרדות, הדיכאונות והשלכות התופעה החברתית המטלטלת. אפרים משתפת בגילוי לב כיצד היא עצמה עברה חרם בהיותה ילדה.
"הכול התחיל מהסיפור האישי שלי", היא אומרת. "כשהייתי בגיל בית הספר היסודי משפחתי עברה מירושלים לעיר אחרת ושם כנראה לא מצאתי חן בעיני הילדים ששובצתי איתם בכיתה. הם התגבשו היטב במשך כמה שנים וכנראה לא התאים להם שהגיעה תלמידה חדשה ללמוד איתם".
"ילדים שעברו חרם הם כמו הלומי קרב. זה פוסט טראומה לכל דבר. אם הורים ומורים היו מבינים עד כמה הדבר הזה יכול לגרום נזק לטווח ארוך, הם היו מתייחסים לכך באופן אחר"
היום קובעת אפרים כי חרם, כמו מלחמה או תאונה, מותיר צלקות בנפש של מי שחווה אותם גם לשנים ארוכות קדימה. "ילדים שעברו חרם הם כמו הלומי קרב", הוא אומרת. "זה פוסט־טראומה לכל דבר. אולי אם הורים ומורים היו מבינים עד כמה הדבר הזה יכול לגרום נזק לטווח הארוך, הם היו מתייחסים לכך באופן אחר".
לפני כחודש וחצי, כאשר עלתה לשיח שוב תופעת החרמות לאחר שדווח על נער בן 14 ששם קץ לחייו בשל חרם שעבר, שיתפה ליאור בפייסבוק את חווייתה האישית – פוסט טראומה שהכתה בה בעקבות החרם שעברה בילדותה.
"זה קרה לפני 6 שנים בערך", היא כתבה לגולשיה. "הלכתי לעשות קניות לחג שבועות, ברמי לוי הקרוב למקום מגוריי. העמסתי בעגלה את כל הרשימה פלוס חצי סופר, שחס וחלילה לא יחסר, ונדדתי לעבר הקופות. נעמדתי בתור אחרי אישה בלונדינית, בעודי בוהה בחפיסת שוקולד, ותוהה אם לחסל אותה עכשיו או אחר כך. האישה שלפניי מקבלת שיחת טלפון, ומתחילה לשוחח עם הבת שלה, ואני בדיוק באותו הזמן מתחילה להרגיש, שהנשימות שלי לא סדירות. חשבתי שאולי אני צמאה, שתיתי מים והרגשתי שאני לא יכולה לבלוע, כאילו משהו חוסם את הגרון שלי. הרצתי בראש, את כל מה שאכלתי, במהלך היום (…) פתאום בנוסף לזה, אני מרגישה את הבטן שלי מתכווצת בצורה מפחידה, נבהלתי, שפכתי קצת מים ליד ושטפתי את הפנים, תירצתי את זה שאני עייפה, וזה כבר יעבור. אבל זה לא עבר, זה החמיר. הגוף שלי בבת אחת התכווץ כולו, הרגשתי שכפות הידיים שהיו על העגלה נאחזות בה עם כיווץ בכל הכוח שלהן, אני מרגישה את הרגליים שלי, מתכופפות, לא יכולות לעמוד, וכל שנייה נוספת עוד משהו בגוף מתקשח, מתכווץ, רוצה להתקפל. מצאתי את עצמי מתיישבת על הרצפה לצד העגלה, לא יכולה לנשום, רגליים מקופלות צמודות לבטן, ונאבקת לייצב את הנשימה. הייתי בסערה, לא הבנתי מה קורה. מעולם לא חוויתי התקף חרדה (…) אבל בהחלט הגוף הרגיש שמשהו לא טוב עומד לקרות ושהוא צריך להתגונן, להיעלם מהסכנה".
כאשר הבינה ליאור מי האישה שלפניה בתור לקופה, התחוור לה כי היא למעשה מעלה זיכרונות מהמשבר שעבר עליה בילדותה. "האישה שעמדתי מאחוריה, בתור לקופה, הסתובבה, ובאותו הרגע זה הכה בי", היא המשיכה לשתף. "האישה הבלונדינית, הייתה הילדה בכיתה ז' שהחליטה לעשות עליי חרם. תבינו, זה קרה עשרות שנים אחרי, אני לא זיהיתי אותה, הגוף שלי זיהה את הקול שלה, הנשמה שלי זיהתה את הכאב שחוויתי מהילדה שהיא הייתה, התת־מודע שלי זיהה את הסכנה, ונתן לגוף שלי הוראה להתכווץ, להיעלם, בדיוק כמו שהייתי נעלמת, אז בבית הספר. אני זוכרת את ההלם שלי, את ההבנה שזאת היא, ויותר מזה, את ההבנה שלמרות כל מה שעברתי, טיפלתי, שחררתי, ניקיתי, עדיין הצלקות ממנה צרובות עמוק בגוף שלי, בתת־מודע שלי, שזיהה את הקול שלה. היא באה לעזור לי לקום, שאלה אם הכול בסדר, והגוף כאילו עשה חישוב, מה יותר מסוכן, לתת לה להתקרב ולעזור או להסתדר לבד, בבת אחת התרוממתי, ונשענתי על העגלה, הגוף פחד ממנה יותר. ופתאום היא זיהתה אותי. באותו הרגע היא נכנסה להלם, והדבר הראשון שעלה לה לומר לי היה, 'אני בהלם, איך הפכת להיות יפה ככה, אני זוכרת אותך ילדה מכוערת, עם שיער קצר מלא כינים, אני בהלם ממך'. ככה, מילה במילה, ילדה שהחליטה לעשות עליי חרם, כי הייתי בעיניה מכוערת עם כינים, גדלה בשנים, הביאה לעולם לפחות בת אחת, והיא פה עומדת מולי. מול האישה שאני היום, עם העוצמות, עם החוזק, עם כל המדהימות שיש בי, והיא גורמת, רק מהקול שלה, לילדה הקטנה שבתוכי להשתלט עליי, להקפיא אותי, להחזיר אותי עשרות שנים אחורה ולהרגיש את עוצמת הפחדים שחייתי איתם אז כילדה. יכולתי לפתוח עליה את הפה שלי, יכולתי לשתול אותה באדמה עם כמה משפטים, יכולתי לחלוק איתה את מה שהיא עוללה לי, יכולתי לצרוח עליה, יכולתי לעשות עוד הרבה דברים. לא עשיתי דבר מזה, רק דבר אחד בחרתי לעשות – להתמקד בי, בילדה הקטנה שבתוכי, להרגיע אותה, לאהוב אותה, לעטוף אותה, להבטיח לה שאני איתה ואני רואה את יופייה, את המופלאות שבה, ואת הריפוי הגדול שהיא תביא לעולם. באותו הרגע הבנתי דבר שלא ידעתי קודם, שלנצח אסתובב עם חלק קטן בתוכי, שבו נמצאת ילדה קטנה עם שיער קצר וכינים שהחליטו שהיא מכוערת, ובגלל זה צריך להחרים אותה".
למה שילד ירצה לעשות חרם על ילד אחר? מאיפה זה בא?
"זה נותן כוח לילד שמארגן את החרם", היא מסבירה. "הוא מרגיש שהוא המנהיג, בסוג של שיכרון כוח שכזה, שהוא מורה לילדים אחרים שלא מדברים עם ילדה אחת ואז כולם לא מדברים איתה. אם הוא שונא מישהו מהכיתה אז כולם צריכים בעקבותיו לשנוא אותו. זה יכול להיות כי ילד אחד רצה שילד אחר יעשה איתו שיעורי בית ולא קיבל את מבוקשו ועכשיו הוא רוצה לנקום בו, במקרה שלי זה אולי באמת כי הייתי ילדה כחושה עם כינים בשיער. זה כנראה גרם לכמה ילדות שהיו כוחניות מאוד לא לסבול אותי ולגרור לזה את כל הכיתה. ברור שאצל אנשים מבוגרים זה לא עובד ככה, אם אני לא מסתדרת עם מישהו אני לא מנסה שכולם לא ידברו איתו או ישנאו אותו, אבל ילדים לא רואים את העולם כך באופן מורכב".
לדעתך הורים מספיק מודעים לתופעה הזאת? הם יכולים לדעת שהילד שלהם מוחרם או מחרים?
"לא ממש", היא אומרת. "כאשר ילד בא לאמא שלו ואומר לה 'אני רוצה להזמין את כל הכיתה ליום הולדת חוץ מהילד הזה – הוא מרגיש שיכרון כוח. הוא יודע מה הוא עושה, אבל ההורים לא תמיד מונעים ממנו לעשות זאת. גם היום הורים לא מבינים באמת את ההשלכות של אמירה כזאת. אנחנו עדיין רואים שיש הורים שמאשרים להזמין חלק מסוים מהכיתה וחלק אחר לא. עדיין יש אבות ואמהות שאומרים 'אני לא מתנגד לרצון של הילד שלי, אם הוא רוצה להזמין למסיבה את כולם חוץ מאחד, אני לא מתווכח. לא פעם גם כשהורים רואים בעיניהם ילד מושפל או מבוזה בקבוצות הווטסאפ של הכיתה, הם לא מתערבים. הרבה פעמים הם מעדיפים שקט תעשייתי ולא להיכנס לפינות, ומעבר לכך לא לכולם יש מודעות לדברים האלה".
האם לדעתך החשיפה לרשתות החברתיות החמירה את המצב או נותנת לילד אפשרות למצוא חברים ברשת כשאין לו חברים בכיתה?
"זה הופך את התופעה לכואבת יותר. קבוצות הווטסאפ הן קרקע פורה לבעיות. כיום יש ילדים שיודעים שקיימות קבוצות חברתיות או כיתתיות שהם לא הוכנסו אליהם. כשאני הוחרמתי היה ערב כיתה שלא הוזמנתי אליו, ידעתי את זה שבוע אחר כך. היום ילד שלא מוזמן לאירועים או לטיולים עדיין רואה סטוריז, פוסטים והוא כל הזמן יודע ומרגיש שיש המון דברים שהוא לא נמצא בהם. אפשר גם לומר שבעבר החרם היה בבית הספר ובשעות בית הספר, ואחר הצהריים הייתה אולי שייכות חברתית אחרת, בשכונה או במסגרות אחרות. היום גם אחרי הלימודים ילדים מחוברים להווי החברתי שבכיתה שלהם והחרם הולך איתם גם לכיס ולכף היד. החרם עובר לכל המרחב שבו הילד נוכח. אם יש בבניין ילד אחד מהכיתה והוא יודע שעושים חרם על השכן שלו – הוא ידבר בקלות רבה עם כל החברים האחרים בבניין, כדי להשיג עוד כוח".
"חרם הוא האלימות הקשה ביותר שאנחנו מכירים בחברה בכלל. אנשים בגילים מבוגרים מאד שעברו חרם בילדותם, יכולים לספר שהם זוכרים בדיוק את התחושה שהם חשו כשלא דיברו איתם. זו הסיבה שבמערכת החינוך צריכים להתייחס לכך בחומרה המרבית"
"במערכת החינוך אין היום מענה רציני לתופעה הכואבת הזאת", היא אומרת. "המערכת מודעת אולי בדיעבד. במציאות של כיתות גדולות מאוד, קשה מאוד למורים לדעת מה באמת קורה בכיתות שלהם ואין מספיק כוח לשנות את המצב. אני מאמינה ש־90 אחוזים ממקרי החרם עוברים מתחת לרדאר. לכן צריך לפעול להעלאת המודעות, להביא מבוגרים שהיו ילדים מוחרמים, לשוחח על החוויות שלהם ולהסביר לאן זה יכול להגיע ולעשות חינוך מחודש".
"אני רוצה לומר מילה על הנזק", אומר תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי. "באופן כללי, חרם הוא האלימות הקשה ביותר שאנחנו מכירים בחברה בכלל. כמעט בכל התרבויות, לדוגמה ביהדות, נידוי חברתי הוא עונש חמור יותר ממוות. הסיבה היא שהמשמעות שלנו כבני אדם מגיעה דרך שייכות. לכן למשל מתפללים במניין. אתה חייב משמעות שמגיעה מתוך החברה. אנשים בגילים מבוגרים מאוד שעברו חרם בילדותם, יכולים לספר שהם זוכרים בדיוק את התחושה שהם חשו כשלא דיברו איתם. תמיד זו תחושה קשה ביותר, אפילו יותר מהתחושה של ילדים שנהגו כלפיהם באלימות, וזו הסיבה שבמערכת החינוך צריכים להתייחס לכך בחומרה המרבית".
על הנזק הממושך יצביע גם סיפורו של דרור אל־עמי, בחור בן 23, שהתמודד עם תסמונת אספרגר. כשהיה בכיתה ב' הוא התמודד עם בריונות והתעללות מצד חברים לספסל הלימודים, ובהמשך עם חרמות ופגיעות נוספות. כשהתגבר נראה היה ששם את העבר המעיק מאחוריו. הוא סיים תיכון ומכינה, שירת כלוחם קרבי והחל ללמוד באקדמיה. במשפחתו כבר חשבו שהפצעים שנשא עימו הגלידו עד שביום בהיר אחד שם קץ לחייו. עם ההבנה של ההורים שמדובר ככל הנראה בתוצאה של הפגיעה החברתית שעבר, החליט אביו שייקה לעמול על הקמת עמותה שתעלה למודעות את תופעת החרמות והבריונות בבתי הספר ותפעל לתת מענה למקרים כואבים מסוג זה.
"התופעה לא תלויה באף קבוצת אוכלוסייה או מדרג חברתי", מוסיף ליאון. "היא לא שמורה לגיל מסוים, מגדר, אזור גיאוגרפי או מצב סוציואקונומי. הדבר היחיד שיש קשר בינו לבין חרמות הוא המבט החינוכי והפסיכולוגי. לדמות של מחנך, מחנכת, מנהל או מנהלת יכולה להיות הרבה השפעה מכרעת אם אירועים כאלה יהיו נקודתיים או יהפכו לתופעה"
מה לדעתך מנהל צריך לעשות כדי להיאבק בתופעה?
"בשלב הראשון צריך להיות מנגנון שבו פועלים בהסברה לילדים ולהורים כדי ליצור זיהוי מוקדם של אירוע כזה. כמו בתחום ההטרדות המיניות, שמלמדים את הילדים ואת הנוער שאם הם חווים כך או כך זה נקרא הטרדה, גם בנוגע לחרמות ובריונות בכיתה. שילד ידע שמה שהוא עובר עכשיו זו בריונות. בשלב השני, ברגע שדבר קורה, מישהו מהילדים חייב לשבור כמה שיותר מהר את חומת השתיקה ולהודיע למבוגר – למורה, ליועצת, למנהלת או לכתובת אחרת שיבחר בה. זה קריטי כי הנזק הוא גדול מאוד ולכן הטיפול המוקדם הוא זה שיכריע אם התופעה תמשיך ותפגע או תיגדע במהירות. הדבר השלישי הוא הטיפול של המסגרת, והוא צריך להיות בשיא החומרה. ברגע שיודעים מי הילד או הילדים שארגנו חרם על ילד אחר – להודיע מיד על השעיה מבית הספר, לא ליום או ליומיים, אלא לפחות לכמה ימים, עם גיבוי מלא מהפיקוח. כשהילד או הילדים חוזרים למערכת, הם חוזרים עם ההורים ומשוחחים בנוכחותם, כך שהדבר לא יחזור".
לסיום מספר ליאון על מקרה שפגש באופן אישי, של ילדה בכיתה י' שעברה חרם. "זה סיפור אמיתי", הוא מדגיש. "כמה ילדות בכיתה מכריזות חרם על ילדה א'. כל הכיתה לא מדברת עם אותה ילדה. אבל יש ילדה ב' ששוברת את החרם, וכדי שלא ידעו, היא מדברת עם ילדה א' רק אחר הצהריים. הסיפור הזה נמשך חודש. אחרי חודש השכבה יוצאת לטיול שנתי של כמה ימים. ביום הראשון חבורת הבנות שארגנה את החרם מגלה שילדה ב' מדברת עם ילדה א'. הן מודיעות לב' שאם היא ממשיכה לדבר עם א', הן מעבירות את החרם אליה. ילדה ב' מסרבת לתנאי הזה ואומרת שהיא תמשיך לדבר עם א'. החרם עובר לילדה ב' ומי שמשתפת פעולה עם החרם היא ילדה א'". לדבריו של תמיר לא מדובר בדבר חריג. "כל מי שאני מספר להם את הסיפור הזה בהרצאות ובפגישות מנחש את הסוף. אני לא מאשים את ילדה א' בכלל. היא הגיעה למצוקה כזאת שהיא תהיה מוכנה לעשות זאת רק כדי לצאת מהבדידות".
"מהניסיון שלי", הוא אומר, "ראיתי איך אנשים עושים את הדברים החמורים ביותר רק כדי לא להיות בודדים. זה ממחיש שמדובר באלימות קשה ביותר, והיא מתרחשת בעיקר בגילים צעירים שבהם התלות בקבוצה החברתית חיונית, כי הילד מגדיר את עצמו דרך הקבוצה החברתית ובגיל צעיר עדיין אין לו קבוצות אחרות במקומה או חלופות חברתיות. וכאמור, הכול קם ונופל על מנהל או מנהלת בית הספר. אם אותה פרסונה לוקחת את זה הכי חמור, עם ההשעיה ועם הכול, או אם היא מקילה ראש ומעבירה את זה בלי סנקציות חמורות. התנהגות של קלות ראש תאפשר לדבר להפוך לתופעה ותיצור לקורבנות נזק לכל החיים".
