המרחב הבית ספרי הוא זירת הנידוי החברתי המרכזית. ממנה, התופעה הקשה שאחד מכל ארבעה ילדים בישראל מתמודד איתה, שולחת זרועות למרחב הקהילתי – לתנועות הנוער, לבתי הכנסת, לאירועים קהילתיים ועוד. האם המאבק בנידוי החברתי, ממש כמו התופעה עצמה, יכול גם הוא לפרוץ את גבולות בית הספר?
"בית הספר הוא מקום שבו ההתפתחות החברתית של הילדים נמצאת במקום סטרילי", מסביר עדיאל שושני, כיום מחנך בתיכון בירושלים ובעבר מנהל בית ספר יסודי. "בבסיסו, בית הספר הוא מקום של כולם. גם אם יש ילד בכיתה שאני לא חבר הכי טוב שלו, אני עדיין צריך לראות אותו בכל בוקר בכיתה. מבחינה זו הסטריליות מאפשרת כר נרחב של עבודה עם הילדים וגם יוצרת מפגשים שמביאים אותנו להתמודד עם מצבים חברתיים שונים, ולבית הספר, בתור מערכת המוקדשת לחינוך, יש הכלים להתמודד איתם".
למורים, הוא אומר, תפקיד חשוב מבחינה שוויונית ואחראית, להחזיק את המקום החברתי של כל תלמיד. "המורים יכולים לדעת יותר ויכולים לדעת פחות. יש דברים שנעלמים מעינינו ומתקיימים מתחת לפני השטח ויש דברים שקורים בגלוי. יש גם התרחשויות שהן סימני אזהרה מובהקים. המורה יכול לברר עם התלמידים בצורה ישירה מה קרה, אך אנחנו יודעים שילדים שכבר נפגעו פוחדים לספר. אני חושב שברוב המקרים גם ההורים וגם הקהילה יכולה להבין שיש בבית הספר ילדים שונים".
הבנה זו, הוא אומר, היא הבנה בסיסית; ככל שנכיר יותר את המרחב הבית ספרי ואת סוגי התלמידים שיוצרים אותו, נדע טוב יותר כיצד להתייחס לתופעות של חרם ונידוי חברתי, לטפל בהן בצורה נכונה, ובכך לגדל דור של תלמידים מוסריים. אלה, בסופו של דבר ירכיבו את שכבת ההנהגה של הקהילה, כאנשים מוסריים יותר.
"בכיתות הנמוכות נידוי חברתי מתבטא בצורה טבעית. מכיתה ד' זה מקבל את השם 'חרם'. לצערי, אני לא חושב שאפשר להעלים את התופעה כי בסופו של דבר, יש מהלכים שנוגעים לכוחות הטבע. הדגש צריך להיות על בנייה של המוסר האנושי אצל הילדים, כדי שברגע האמת הם יבחרו נכון".
"ככל שהצוות החינוכי יעבוד יותר עם התלמידים על עבודת צוות וככל שנכשיר יותר את הילדים להיות בעלי מוסר – כך הם ייַשמו אותו גם מחוץ לבית הספר וינהיגו זאת באופן טבעי הלאה בקהילה"
איך אפשר להעביר הלאה את המוסריות הזו, מהמרחב הבית ספרי לקהילה?
"בסופו של דבר, אין כמו כיתה", אומר עדיאל. "כשאתה נפגש איתם בערב בפעילות חברתית מי שרוצה בא ומי שלא רוצה לא בא. בבית הספר אתה חייב לפגוש את כולם. מעבר לכך, לבית הספר יש מידע עצום ולא הכול הוא יכול לשתף. ככל שההורים ישתפו יותר פעולה עם המורים, ככל שהצוות החינוכי יעבוד יותר עם התלמידים על עבודת צוות ושלכל אחד יש תפקיד בצוות, וככל שנכשיר יותר את הילדים להיות בעלי מוסר – כך הם ילכו איתו יותר הלאה, ייַשמו אותו גם מחוץ לבית הספר וינהיגו זאת באופן טבעי הלאה בקהילה".
אבינועם הרש, מחנך ומעביר סדנאות להורים ובני נוער, חושב כי האופן שבו ניתן להטמיע את המודעות למאבק בנידוי חברתי, עובר דרך ההורים.
"בשנותיי כמחנך נתקלתי בסיפורים רבים על ילדים שלא הוזמנו לשמחות, לבר מצווה ולבת מצווה. למשל, נתקלתי באמא שהזדעזעה שהבת שלה לא הזמינה מישהי מהכיתה לחגיגה. אותה אם לקחה את הבת שלה, נסעה איתה לבית של אותה ילדה שהיא לא הזמינה ואמרה לבת שלה 'אני מצפה ממך לבקש סליחה'. ככל שנציף אירועים כאלה שמדגישים את הרגישות שקהתה, נצליח לעורר מודעות והזדהות עם הצורך במאבק. מלבד דוגמאות רגישות כאלה, חשוב גם להציף דוגמאות של דברים טובים כמו גילוי סולידריות טובה מצד ההורים והתלמידים. כך נוכל לעורר את ההד וליצור את האפקט כלפי חוץ, ובקהילה תיווצר הפלטפורמה הרצויה שתמנע התנהגות כזו במרחבים שלה. היא בעיקר תעורר את המודעות בקרב ההורים לכך שהילדים שלהם לא ייצרו מהלך של חרם. חד־משמעית, הגשר לקהילה עובר דרך ההורים.
"יש נקודה חשובה שאנשים במרחב הקהילה פחות מודעים לה, והיא שמצבי הביניים הם שכיחים יותר", מסביר אבינועם. "מה דעתך על תלמיד שאומרים לו שלום, אבל בעין עקומה? מצד אחד את לא יכולה לומר שמתקיים כאן חרם. מצד שני, בהחלט יש פה מישהו שעושים לו רע מבחינה חברתית, מסמנים אותו בתור החלש ומראים לו שהוא לא רצוי. לפני שלוש שנים הכרתי כיתה, שהיה בה תלמיד שדיברו איתו ושיתפו אותו במשחקים, אבל ירדו עליו כל הזמן. לכל אמירה שלו היו מגיבים בביטויים משפילים, 'טמבל', 'טיפש'. ברוב הזמן העדיפו להתחמק ממנו וכולם ידעו שיש פה תלמיד שעובר התעללות נפשית. היה לו קושי, וזה קורה ללא מעט תלמידים, שהוא פירש סיטואציות חברתיות בצורה לא נכונה. למשל, הייתי מראה לכיתה סרט, והוא היה מסוגל לעבור לפני כולם לאט, בצורה מפריעה. הוא לא הבין עד כמה הוא מפריע. הוא מבחינתו הלך לאט כדי להגיע למקום שלו. יכול להיות שאם הוא היה הולך למכון שמלמד תלמידים לקרוא נכון סיטואציות חברתיות, הוא היה מצליח להתגבר על זה. זו דוגמה לכך שחרם לא מגיע בצורה שאנו רגילים אליה, שמתעלמים ממישהו באופן מוחלט. זה קורה כך יותר בעולם המבוגרים. אצל ילדים, זה יכול להיות מורכב יותר ומגוון יותר".
שושני מרחיב נקודה זו. "בכיתות הנמוכות מתקיים חרם בלי מילים. הילדים החזקים משליטים סדר מסוים במארג החברתי כלפי הילדים החלשים. יש ילדים בעלי נטייה טבעית שלא אכפת להם למשל להיות הכלב במשחק. אבל כך מתחילה להתקבע איזושהי צורת חברה מסוימת שילדים חלשים בתמימות שלהם הופכים למה שנקרא 'ילדי כאפות'. בהתחלה זה קורה באופן טבעי וזה יכול להיות קשור למראה שלהם או להעדפות שלהם. כאן ההתמודדות היא קודם כול לחזק את הביטחון העצמי של הילדים, למשל בעזרת מטפל רגשי או בהקמת קבוצה חברתית בבית הספר. שכשפונים להורים בבקשה חברתית, הרבה מהם יגידו שהם לא מתערבים בקטע חברתי ולא יחייבו את הילדים שלהם להזמין ילד שהם לא אוהבים. לכן בסופו של דבר זה נשאר בבית ספר. זה המקום הסטרילי עם בעלי המקצוע שיכולים לראות גם מה ילד עושה בזמן הפסקה, מה קורה איתו בשיעור ובאינטראקציות חברתיות. ככל שבית הספר מקצועי, יותר הוא יוכל לקבל נתונים רבים יותר. והשאלה היא תמיד מה המשאבים שעומדים לרשות בית הספר".
מהן הנורות האדומות שאליהן צריך לשים לב?
"לא כל מקרה שנראה אלים נקרא אלימות. לפעמים יש הצקות שנובעות מתוך קשיים אישיים ורגשיים בתקשורת בין־אישית. כאשר אנו רואים תלמיד שפעם אחר פעם פותר בעיות בצורה אלימה זה אור אדום. לכל תלמיד יש את הטבע שלו, יש תלמידים דומיננטיים יותר ופחות. התפקיד שלנו המורים הוא לראות את כולם ולתת ביטוי לכל התלמידים. אנחנו שמים לב גם להיבטים הרגשיים שהתלמידים מגיעים איתם מהבית ובאים לידי ביטוי בבית הספר. אני מכיר תלמיד שהוריו התגרשו בתהליך קשה ומורכב והוא הגיע לבית הספר אך לא נכנס כלל לכיתה. נוצר מצב שהמעטפת החברתית היציבה לא תמכה בו והוא נאלץ להתמודד עם אמירות והצקות מצד ילדים בבית הספר.תפקיד המורים הוא לדאוג לתמיכה גם מחוץ לכיתה (ניתוב והכוונה לשחרור כעסים באופן מותאם, עידוד, יצירה, פעילות ספורטיבית)וכן הכנסת התלמיד לכיתה שמשמשת כמקום בטוח וכשמירה על שגרה.
"בעיניי לפני כל נורה אדומה שנדלקת, כל מחנך חייב לדעת שמנגנון הבקרה שלו עובד", אומר אבינועם. "כל מורה צריך לוודא שיש לו כל המודיעין שהוא צריך כדי להחזיק את המצב החברתי של הכיתה. מחנך שתהיה לכיתה שלו קבוצת וטסאפ ואין לו מושג מה הולך בקבוצה ומי שם ומי לא – הוא בבעיה גדולה. אני משתדל לקחת את הטלפון החכם של אחד מהתלמידים שלי ולבדוק, כמובן בהסכמתו. ואז אני יכול להבין שכשתלמיד מקלל תלמיד אחר בפומבי, זו נורה אדומה. אם תלמיד מתייחס באופן בוטה ומזלזל לתלמיד אחר, יש כנראה בעיה. אתה חייב מודיעין טוב וזה אומר לנקוט פעולה יזומה: לדבר עם התלמידים באופן אישי בשיחה דיסקרטית ולרחרח כל הזמן".
"ככל שנציף אירועים שמדגישים את הרגישות שקהתה, נצליח לעורר מודעות והזדהות עם הצורך במאבק. חשוב גם להציף דוגמאות של גילוי סולידריות טובה מצד ההורים והתלמידים. חד-משמעית, הגשר לקהילה עובר דרך ההורים"
עדיאל, אתה טוען שלא ניתן שלא להיתקל בתופעה הזו. יש בכל זאת אמצעים לנסות למנוע אותה?
"הקטע הרגשי והאבחון הם הדברים הקריטיים. למשל, בבית הספר שניהלתי היינו עושים קבוצות חברתיות בכיתות כשהיה צורך בכך. המורה הייתה מעבירה לקבוצה סיטואציות חברתיות, מצלמת את ההתנהגות והתגובות שלהם, ואחר כך הם היו צופים בסרטון ושואלים למה מישהו הגיב באופן מסוים ואם היה יכול להגיב אחרת. צריך תמיד לדברר איך אנחנו יוצרים תקשורת נכונה. מישהו דחף אותי בתור – האם זה בכוונה או לא? במובן הזה, הורים ש'יעזרו' לילדים שלהם בכך שיחכו לילד הפוגע בשער ויצעקו עליו, פוגעים במרקם ההגנה והתמיכה העדין שבית הספר מבקש ליצור. לבית הספר יש האמצעים לטפל בסיטואציות כאלה".
"אני חושב שכדאי שהמחנכים והמורים ישתמשו נכון במגזר ההורים", חולק אבינועם. "ההורים הם כוח, לא יכול להיות שהחינוך לסולידריות חברתית והגברת האינטיליגנציה הרגשית תגיע רק מגזרת המחנך. הורים צריכים לדעת שזו גם מחויבות גם שלהם. עליהם לדבר ולעורר את המודעות הזו גם בבית.
"היה לי הורה שהיה לו בן נפלא ושאלתי אותו מה הסוד שלו. הוא אמר לי שביום הראשון ללימודים רוב ההורים שואלים את הילד איך היה לו, 'אני מוסיף עוד שאלה קטנה־גדולה: ואיך היה לחבר שלך?' הרפואה המונעת היא ליזום את המהלך התודעתי, לא לחכות שיהיה חרם ולטפל בו, אלא ליצור את האקלים ואת הפלטפורמה שתמנע זאת".
"התלמידות מייצרות תוסף ובו אלגוריתם שמזהה מילים פוגעניות. לאחר הזיהוי, המכשיר מקפיץ הודעה שבה כתוב: 'עצור! מילים יכולות להרוג. האם אתה בטוח שאתה רוצה לשלוח את ההודעה?' ואז מתחילה ספירה לאחור של חמש דקות. בסופן, הטלפון נפתח בחזרה ובידי המשתמש הבחירה אם לשלוח בכל זאת את ההודעה"
איך מעוררים מודעות?
"אפשר למשל בעזרת סיפורים וסרטונים ברשת, שמעוררים את המודעות", מפרט אבינועם. "יש כל כך הרבה חומר על חרם ונידוי חברתי, אם כי אי אפשר להאביס את התלמידים. צריך ליידע אותם לתופעה, לחומרה שלה ולהשלכות הקשות שלה במינון נכון. פעם בכמה זמן אני גם לוקח תלמיד־תלמיד אליי ושואל כל אחד מהם באופן דיסקרטי, איזה שני תלמידים הוא רוצה שישבו לידו בכיתה. אם יש מישהו שאף אחד מהתלמידים לא הזכיר, אני מבין שיש פה בעיה. באופן כזה אנחנו יכולים לדאוג ליצור אקלים חברתי שיהיה מאוד קשה להתחיל חרם ולמעשה למנוע אותו מראש".
יזמות קהילתית
צורה מקורית למדי של העברת המודעוּת למאבק בנידוי חברתי ממרחב בית הספר החוצה לקהילה, באה לידי ביטוי בבית הספר עלמה אמונה בירושלים, בבעלות תנועת אמונה. מיזם מיוחד של שתי בנות כיתה ז' במסגרת שיעור אקטואליה ויזמות שייסדה מנהלת בי"ס הדס גודמן, הצליח לעורר קשב רב במסגרת החינוכית של בית הספר ובמסגרת הקהילתית סביב לו.
יעל שאזו והדס בן־מנחם, פיתחו בעזרת מתכנתת מחשבים תוסף מיוחד לטלפון הסלולרי, שמתריע את בעל המכשיר מפני הודעה פוגענית שהוא עתיד לשלוח.
"במסגרת השיעור, הבנות התחלקו לקבוצות וכל אחת הייתה צריכה לחשוב על נושא בחברה הישראלית שנוגע לליבה ושהיא רוצה לנסות להשפיע או לתקן בו משהו", מסבירה גודמן. "קבוצה לא קטנה בחרה את נושא החרמות והשיימינג ברשתות החברתיות ואת המורכבות שהן מביאות איתן. יעל והדס לקחו את זה כמה צעדים קדימה". את המיזם פיתחו בהתבסס על חוויות אישיות של התלמידות. "הן מייצרות תוסף יחד עם מתכנתת ובו אלגוריתם שמזהה מילים פוגעניות. לצורך זה הן קודדו סדרה רחבה של מילים פוגעניות ורצפי מילים המקושרות לשיח פוגעני. אחרי שהמכשיר מזהה את המילים הללו מקפיץ הודעה שבה כתוב: 'עצור! מילים יכולות להרוג. האם אתה בטוח שאתה רוצה לשלוח את ההודעה?' ואז הוא מקפיא את הפלאפון לחמש דקות ואי אפשר להמשיך עם שליחת ההודעה בווטסאפ, בפייסבוק באינטסגרם וכו'. בסופן, הטלפון נפתח בחזרה ובידי המשתמש הבחירה אם לשלוח בכל זאת את ההודעה. התלבטנו הרבה אם למנוע את האפשרות, אבל אמרנו שאנחנו רוצות להשפיע על החשיבה ולא למנוע את הבחירה באופן טוטלי".
התוסף המקורי יהיה מוכן להפצה באוקטובר הקרוב, ולדברי גודמן, "קהל היעד שלנו הוא ההורים, שיוכלו להתקין את התוסף כמו כל תוכנות מעקב ההורים. ההורים מתקינים את התוסף לילד, בידיעתו. בהצגת המיזם להורי בית הספר אנו מגיעות לכ־300 משפחות שישמעו על כך ויפיצו את השמועה ואת המודעוּת הלאה".
במסגרת פרסום המיזם, הבנות הציגו אותו בפני שרת החינוך והבנות אף הביאו לבית הספר את השחקן עמית הרמן שמשחק את זיגי בסדרה הקרויה על שמו. השחקן עצמו לא עבר חרם, אבל הדמות שלו בסדרה עברה. "הוא בא לדבר עם הבנות על כך, וזה הוביל לשיח בכיתות עם המחנכות. אנחנו מנסות לשמור את המודעות, וככל שהן מתקדמות עם המיזם, השיח על נידויים חברתיים בבית ספר נעשה אינטנסיבי יותר".
זו באמת דרך מקורית לשתף את הקהילה בתופעה שבדרך כלל מתמודדים בה רק במרחב הבית ספרי. הדבר חדש לכם?
"זו ממש שיטת העבודה שלנו. כמעט כל הדברים שמתרחשים בבית הספר מתרחשים גם במרחב הקהילתי הסובב אותנו", מסבירה גודמן. "פעם בחודשיים הבנות הצעירות של עלמה אמונה יוצאות לשכונה, ופועלות בתוך הקהילה במסגרת אומנותית. ברמת חברי הקהילה המבוגרים, התחלנו לפעול על פי תוכנית חומש של חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. אנחנו לא בית ספר. אנחנו רואים את עצמנו כמרכז של יצירת תרבות ורוח שמלמד תוכנית לימודים, אבל הפעילות לא מתחילה ונגמרת שם. ולכן טבעי מאוד בעיני כולנו שאם עוסקים בחרמות ודאי שתהיה לדבר השלכה רחבה החוצה".
כאשת חינוך, מהי לדעתך הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התופעה?
"יש סקאלה רחבה מאוד, מרמת חרם מוצהר לחרם שקט. לנו המבוגרים לוקח זמן לשים אליו לכך ופעמים רבות מדברים רק על חרם. אבל האם אין מצב של ילדה שמרגישה בודדה לא באופן מוצהר? אולי יהיה נכון אם כאנשי חינוך נתמקד לא רק בחרם, שהוא אירוע ענק שקל להגדיר אותו, אלא גם בגוונים הפחות בולטים שלו. יש נערות שמעצם האופי שלהן לא רוצות להתבלט. צריך לשים לב איפה זה נכפה על ילדה ואיפה היא בחרה בזה. כשקוראים נוכחות וילדה לא נמצאת, אנחנו ישר שואלות אם התקשרו לברר מה קורה איתה. אם אתה ערני, חרם שקט או התעלמות שקטה יכולים להיות נוכחים מאוד".
