עם תחילת הסתיו, אנו מתכנסים מארבע כנפות הפיזור של הקיץ בחזרה אל חיק המשפחה ואל הקהילה. אנו מלאים בכוונות ובהחלטות חדשות שיהפכו את חיינו טובים יותר. אך בסופו של יום (הדין), תמיד יהיה פער בין הרצונות וההחלטות שלנו לבין אופן מימושם במציאות; זהו טבעו של הקיום האנושי.
אל המחזוריות הזו אנו נדרשים בכל שנה מחדש. והשנה הקללה החברתית של ההדרה והחרם מטרידה אותנו יותר מתמיד. במקרים שפגשנו ברשתות החברתיות בפרט ובתהליכי הבידוד וההתנכרות, ההסתגרות והאובדנות שהרשתות החברתיות העצימו בכלל. אנו נתבעים להפוך את השתיקות למילים ואת המילים למעשים. אין עוד זמן לשבת על הגדר ואין עוד מקום למתינות או לפשרה.
כל מקרה שבו ילד או ילדה סובלים מהדרה חברתית ומחרמות מהדהד אדוות וצלקות בעולם, ואלה עלולות להשפיע על המשך חייהם של הילדים, על התבגרותם, על בחירת בני זוגם ומקצועם, על אופן גידול ילדיהם ועל יכולת ההשתלבות שלהם בחיי חברה וקהילה בריאים.
קל לנו להתבונן מבחוץ ולומר שהיה כדאי לעשות כך או אחרת. אך חשוב לזכור שהאופן בו אנו מגיבים אינו נעלם מעיניהם של ילדינו, תלמידינו ושותפינו לעבודה ולחיים
קל לנו להתבונן מבחוץ על מקרים ולומר שהיה כדאי לעשות כך או אחרת. אך חשוב לזכור שלמעשה אנו לעולם לא מתבוננים מבחוץ. האופן שבו אנו מגיבים למקרים כאלה אינו נעלם מעיניהם של ילדינו, תלמידינו ושותפינו לעבודה ולחיים. אפילו בד' אמותינו ועל אחת כמה וכמה בזירה הציבורית והחברתית, אנחנו מהווים באופן תמידי דוגמה אישית לילדינו, לחברים ולבני משפחה וקהילה.
בכל מעשה שלנו אנו שותפים לעוול או לתיקון. אין דרך אמצע. כמו רכילות, שיח ההדרה והחרם הוא שיח מדבק ואנחנו הנשאים שלו. כמו וירוס הוא זקוק לנו כדי לדלג מאדם לאדם וכך לגדול ולהתחזק. לכן, אי־עשייה או אפילו שתיקה הן מסוכנות וכמוהן כשיתוף פעולה עם העוול.
פעמים רבות קורה שאנו חוששים לשאול אדם אם הוא במצוקה, מתוך הנחה שהשאלה עלולה לחזק את תחושת המצוקה, לפתוח תיבת פנדורה שאיננו מוכנים לה ולהחריף את המצב. למעשה, המחקר והלימוד החברתי המשותף מראה את ההיפך – כל שאלה היא פתיחת חלון לאוויר לנשימה, כל אוזן שומעת מנפצת את אשליית הבדידות והניכור והיא כבר תחילתו של התיקון.
השיחה הפתוחה מפיחה רוח חדשה בעולם ונותנת לאלו שנושאים את סבל המצוקה אפשרות להיפתח ולהתייעץ, לשמוע ולהישמע, להיות נוכחים כפרט בעל חשיבות בעולם, ולהוציא מכיסוי לגילוי את המועקה והכאב. את הפער הזה עלינו להתחייב יחד לסגור: במילה, במעשה, בתשומת לב, בשאלה, כל אחד ואחת כפי שמשיגם ליבם.
כך, מד' אמותינו ייצא קול ויתחבר לקולות נוספים, אולי גם לקול השופר המתריע כאזעקת חירום ומשם – אל המרחב הציבורי, החברתי והקהילתי.
ד"ר אריאל לוינסון הוא אחד מראשי הישיבה החילונית בירושלים
