התגובות להכרזה על הצטרפותו של העיתונאי הנריקה צימרמן למפלגת המחנה הציוני נחלקו לשלוש: מימין טענו ששום דבר לא יציל את מצבה של המפלגה המדשדשת, משמאל טענו שמדובר בליהוק מבריק, והיתר רצו לגוגל כדי לבדוק במי מדובר.
כך או כך, מדובר במהלך מפתיע של עיתונאי ותיק ומוערך בארץ ועוד יותר בעולם, דובר חמש שפות וכתב לענייני המזרח התיכון בכמה כלי תקשורת ספרדיים, שבמקביל מנפק כתבות גם לטלוויזיה הישראלית. הוא העיתונאי האחרון שראיין את יצחק רבין לפני מותו; הוא ראה לעומר בן־לאדן, בנו של מנהיג אל־קאעידה, את הלבן בעיניים; התארח באל־ג'זירה ומנהל קשרים הדוקים עם אמירים בנסיכויות המפרץ; פגש מקרוב פעילים מדאעש ומכיר את כל השדרה העליונה של הנהגת חמאס. לפני כחודש היה צימרמן העיתונאי היחיד שהורשה לראיין את קרלס פוג'דמון, נשיא קטלוניה הגולה, לתוכנית התחקירים 'זמן אמת' בערוץ כאן 11.
למה להצטרף לפוליטיקה?
"יש לי חמישה ילדים במדינה הזאת. שניים מהם משרתים בצבא, והשלישי מתגייס עוד כמה חודשים. אני ממושכן במדינה הזאת ומרגיש חייל של העם הזה. וגם אם זה כנגד כל הסיכויים כמו שאנשים אומרים לי, אני מאמין בשינויים וחושב שאסור לאבד חזון ותקווה".
התחזיות, נכון לעכשיו, אינן מנבאות למחנה הציוני גדולות. בסקר 'מקור ראשון' בשבוע שעבר הוא זכה ל־12 מנדטים, בעוד לפיד עוקף אותו בסיבוב עם 25.
למה ללכת עם מישהו שאין לו כרגע סיכוי להחליף את השלטון?
"הסקרים לא מעניינים אותי. אני לא בא כדי ללכת על מקום בטוח. אני מאמין באבי גבאי, חושב שהוא אותנטי, ירושלמי במקור שבא ממשפחה קשת יום שהגיעה ממרוקו, ואני בעיקר חושב שהגיע הזמן שהאליטה הישראלית תתאוורר ותשתנה קצת. גבאי הוא אדם שהצליח בחוץ ואני מאמין בזה, לא בפקידים שגדלו בתוך מפלגות".
העצמאות השנייה
צימרמן, בן 58, נולד בפורטוגל לאב מזרח־אירופי ואם ממשפחה ספרדית (ס"ט) ממרוקו. "גדלתי בבית מאוד יהודי, שמרנו על המסורת", הוא מספר. כשהיה בן 16 בלבד החליט לעלות לארץ בגפו. שנה לפני סוף התיכון הגיע להתנדב בקיבוץ משמר־השרון, ואחרי חודש כתב להוריו שהוא לא חוזר. משם המשיך לפנימייה של עליית הנוער, ותוך שמונה חודשים השלים בגרות. אחרי התנסות קצרה בחינוך הבלתי־פורמלי החליט להיכנס לעולם התקשורת. "הפוליטיקה תמיד סקרנה אותי, כי הבנתי ששם מתקבלות ההחלטות".
אתה נהנה מתדמית של עיתונאי מקצועי, שמקפיד לסקר תמיד את שני הצדדים. למה לבחור צד?
"מי שייסדה את מדינת ישראל היא תנועת העבודה, ואני מזדהה עם הערכים שלה. בראשות אבי גבאי היא הולכת עכשיו להרפתקה לא קטנה. הוא מנסה לשמור על האוכלוסייה המסורתית שלה, אבל להביא גם אוכלוסיות חדשות. התחברתי לגישה שמדברת על העתיד של המדינה, על מה צריך לעשות פה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות גם שלום בתוכנו".
הזדהית עם האמירה שלו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי"?
"זו דעתו, ככה הוא חושב. הייתי מנסח את זה אחרת. אני לא מרגיש שאנחנו בהכרח שמאל. אני חושב שהוויכוח על שמאל וימין שייך לשנות התשעים. המציאות השתנתה כל כך בתוך מדינת ישראל וסביבה, שההבדלים בין מרכז, ימין ומה שנקרא שמאל קלאסי הם לא מהותיים. הם יותר הבדלים של סגנון ורטוריקה, שמשמרים משקעים שנשארו מן העבר".
איך אתה מגדיר את עצמך מבחינה פוליטית?
"אני מגדיר את עצמי כמרכז במובן הביטחוני והמדיני, ואולי מרכז־שמאל בנושאים חברתיים. אני מוטרד מאוד מהפערים החברתיים בישראל. מדינה שיש לה 38 אלף דולר בתל"ג צריכה לעבוד על צמצום פערים, וצריכה לגמור כבר עם החרפה של 20 אחוז עניים".
אתה מתכנן לרוץ בפריימריז?
"לא. בשלב הזה רק התפקדתי. זה כל מה שעשיתי".
הובטח לך שריון?
"לא הובטח לי כלום וגם לא ביקשתי. פשוט הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לשבת ביציע. אנחנו חיים בתקופה קריטית, שאני מכנה 'העצמאות השנייה של ישראל'. אנחנו מתקרבים לגיל שבעים, וקורים פה דברים והזדמנויות בקנה מידה היסטורי".
אתה חושב שצריך להחליף את נתניהו?
"אני חושב שלכל מנהיג פוליטי יש תאריך תפוגה. צריך לאוורר ולאפשר חלופה. זה לא בריא שמנהיגים נמצאים בשלטון יותר מדי זמן".
ואם ייבחר שוב, מפלגתך החדשה צריכה לשבת איתו?
"זאת החלטה שלא צריך לקבל עכשיו. צריך לראות מה קורה עם כתבי האישום, לראות מה מצבו של נתניהו. הגיע הזמן לשינוי".
גבאי הצהיר שלא ישב תחת נתניהו.
"אני חושב שכרגע אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו כנראה ערב המלצות לכתבי אישום. אני רק יכול לומר לך שאני מרגיש אי־נוחות גדולה עם המציאות. אני מסתובב בעולם ושואלים אותי 'תגיד, נהייתם כמו רפובליקת בננות? מה זה העניין הזה? חצי ממשלה בחקירה'. מישהו עקץ אותי ואמר 'יש לכם כבר ממשלה שלמה שעברה דרך הכלא. נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר".
מצד שני, אתה עצמך מספר בהרצאות שלך על המעצמות הכלכליות החדשות שיוצרות קשרים עם ישראל בזמן שכולם מדברים על בידוד מדיני.
"היו הישגים לממשלת נתניהו, אני מקווה, בכל השנים שבהן היא שולטת. תביני, זה כבר 11 שנים. בספטמבר הוא עובר כבר את בן־גוריון".
הטובים לפוליטיקה
מה אתה חושב על עיתונאים שעוברים לפוליטיקה?
"כאדם שפגש לא מעט פוליטיקאים בחייו, אני מוטרד מהעובדה שלא מגיעים לשם הטובים ביותר. לדעתי יש פה אחוז האיי־קיו הגבוה ביותר בעולם למטר מרובע. יש פה אנשים מדהימים כמעט בכל תחום, וחלק מהם לא ששים ללכת לפוליטיקה כי הם יודעים מה זה. אני רואה כמה אנשים טובים מזהירים אותי מהצעד הזה".
אם תגיע לממשלה, איזה שר תרצה להיות?
"אין לי שמץ של מושג. כשבונים בית מתחילים קודם מהיסודות. אתה לא חושב על הפנטהאוז".
מה אתה חושב על ציפי לבני? יש לה בכלל אלקטורט?
"היא אישה אמיצה מאוד שעשתה צעד. היא הבינה בשלב מסוים שהמציאות השתנתה ושצריך לחשוב על העתיד. ודאי שיש לה אלקטורט. השינויים שלבני עשתה נובעים מהשינויים שקרו במציאות. אנחנו חיים בתקופה כזאת, ואני חושב שאנחנו צריכים להיות מספיק אמיצים כדי להתאים את עצמנו למציאות החדשה ולא להילחם את המלחמות של אתמול. תקשיבי לנתניהו של המאה שעברה ולזה של אחרי נאום בר־אילן, את תשמעי דברים אחרים לגמרי. ישבתי איתו בוועידת מדריד כשהיה סגן שר החוץ, אז מדינה פלסטינית הייתה בשבילו כמו בגידה. והנה הוא בא בשנים האחרונות וחושב אחרת ופרגמטית, ומדבר על אפשרות של שתי מדינות".
מבחינה הצהרתית, לא מבחינה מעשית.
"הוא אמר לא פעם שהוא דואג מכך שתהיה מדינה דו־לאומית. אני מאמין לו שהוא דואג, אבל חושב שהוא לא פועל נכון. יש לנו נטייה לחשוב תמיד על מה קורה כרגע, לא על מה יהיה מחר. המילה 'תכנון' פה היא סוג של תיאוריה".
ואולי ההחלטה שלו לחזק את האחיזה ביו"ש עד שהעניין יהפוך לעובדה מוגמרת היא בעצם אסטרטגיה?
"אז לדעתי זו אסטרטגיה לא נכונה. אני חושב שאנחנו צריכים לחזור לשולחן השרטוט עם המוחות הטובים ביותר שיש לנו. החלוקה הזאת של ימין ושמאל היא ערטילאית לחלוטין. זה אולי עוזר לעיתונאים שרוצים להסביר את המציאות, זה אולי עוזר לאנשים ברמה הרגשית, כי יש כאלו שמחוברים לשמאל ומוכנים להרוג למען זה, ויש כאלה בימין".
מה אתה חושב על ההפגנות ברוטשילד?
"יש אי־נחת בחלקים גדולים מהציבור, שבדרך כלל לא מפגינים. זה נובע מהדאגה לניקיון בשלטון. יש פה בעיה, גם בימין הישראלי, ויש לי לא מעט מכרים שהם פטריוטים ועדיין מודאגים. משהו לא טוב קורה, וצריך לחשוב איך אנחנו לא הופכים להיות כמו מדינות אחרות שבהן השחיתות היא פגע כרוני. אני יכול להגיד לך ממה אני חושב שההפגנה הזאת נובעת – היא באה להגיד 'מספיק עם הנושא הזה'. האם יש גורמים שחושבים על דברים אחרים? אולי, אבל זה המניע שלהם, לא המניע שלי".
רבים חושבים דווקא שהמציאות כאן טובה מאי־פעם – האבטלה יורדת, התל"ג עולה, דירוג האשראי קופץ – ולא מבינים את הקריאות להחלפת ממשלה מתפקדת.
"אני לא יודע מה אזרחי המדינה מרגישים ביומיום. לדעתי השחיתות הזאת לבד היא גורם מספיק לשינוי".
שחיתות היא לא משהו שמאפיין רק ממשלות ימין.
"נכון, אבל אני לא רואה שזה קרה בשנים האחרות אצל אחרים. זה קרה בממשלה הנוכחית, אולי כי היא נמצאת יותר מדי זמן, וצריך לשקול האם להגביל את הכהונה של ראש ממשלה כמו שקורה בחלק מהמדינות בעולם הנאור. יש אמירה שאני מתחבר אליה: 'בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף'. אני רוצה לראות יותר צעירים, יותר נשים בשלטון. אני לא רוצה שצעיר שמצטיין בהייטק יגיד לי – אני? פוליטיקה? מה פתאום? ויחשוב על האקזיט הבא. אני רוצה שכמו שאומרים הטובים לטיס, שהטובים ילכו לפוליטיקה".
קשרים עם האפיפיור
פגישתנו נערכת בעיצומו של הפולמוס על חוק המרכולים, שהתחלף בפולמוס על סירוב האופוזיציה להתקזז עם ח"כ גליק שנאלץ להיעדר מההצבעה בעקבות מות אשתו. "לא אכנס לזה", מסתייג צימרמן. "קודם כול אנחנו צריכים להיות בני אדם, לפני שאנחנו חברי כנסת ולפני שאנחנו בפוליטיקה".
ולגבי החוק עצמו?
"זה נושא שמבטא את הוויכוח הפנימי שלנו. אנחנו כל הזמן עוסקים בכפייה. כשאתה מגיע לארץ אתה חייב להגדיר את עצמך כדתי או כחילוני. הלחץ החברתי של שתי הקבוצות הוא עצום. מנסים להעצים את הקיטוב הזה, ואגב זה משהו שלא קורה בגולה. בגיל 12 בפורטוגל הייתי פותח את בית הכנסת לבד כי לא היה אף אחד, מתפלל ערבית, מדליק נרות חנוכה ומחכה שיכבו, עושה עם אבא קידוש בשבת ואחר כך יוצא עם החברים. יש אוכלוסייה מסורתית בישראל שמרגישה אהבה למסורת, אבל כשכופים דברים זה מרחיק ומעורר התנגדות גדולה".
אפשר להניח שגבאי הזעיק את צימרמן משום שהיה זקוק לדמות מוערכת ומקובלת ולשחקן חיזוק דיפלומטי חשוב בזירה הבינלאומית. ואכן, צימרמן לא מאכזב כשהוא ממהר להצביע על נקודת התורפה הגדולה ביותר של הממשלה הנוכחית מבחינתו: "אני לא מהפנאטים שאומרים שאין הישגים לממשלה, אבל אחת הטעויות הקריטיות היא שאין לה שר חוץ במשרה מלאה. במדינת ישראל, שהיא אחת המורכבות בעולם, צריך צוות טוב עם אנשים מוכשרים, ויש לי תחושה שלנתניהו, שהוא איש מוכשר, אין מספיק אנשים טובים מסביבו. ודאי לא שר חוץ. כשהוא לוקח את התפקיד על עצמו זאת טעות חמורה. אנחנו צריכים שר שינווט את הדיפלומטיה הישראלית. את מעלה על הדעת מדינה בלי שר ביטחון?"
מה לדעתך צריך לעשות?
"צריך בן אדם מוכשר שינהל אותה. יש לנו תל"ג גבוה יותר מחלק ממדינות האיחוד האירופי, ובכל זאת אנחנו משקיעים רק שליש אחוז במדיניות החוץ. זו טעות חמורה. צריך להשקיע שם כי זה בדיוק כמו מטוסים וטנקים. היה צריך למנות אדם בעל ניסיון שמכיר את המערכת הבינלאומית".
כמוך למשל?
"כשנגיע לגשר נדבר. זה נושא שמאוד מעניין אותי. כשהתפקדתי זו הייתה המחשבה".
להיות שר חוץ?
"לא להיות שר חוץ, אבל לעסוק במדיניות חוץ. אני באמת יכול לנצל את הקשרים הבינלאומיים שצברתי".
ואכן, צימרמן צבר ניסיון עשיר ברשתות הזרות והתראיין פעמים רבות ל־BBC. שם, לטענתו, הוא מבחין בשנים האחרונות בשינוי גישה. "יש שינויים מרתקים. אני רואה היום מעין חשבון נפש בחלק ממדינות אירופה על הסיקור המוטה שהיה פה בתקופת האינתיפאדה השנייה. היו פה שערוריות של ממש. הסיקור של ישראל היה חד־צדדי, נעשה ערבוב בין עמדות לידיעות. זאת בעיה שהייתה, ואנחנו אחראים לה במידה מסוימת. כשישראל מראה רצון טוב מול הקהילה הבינלאומית, כשהיא מראה שיש לה תוכנית, היא מקבלת יותר נקודות, וזה מה שקרה בשנות התשעים. אנחנו היום כמו אונייה חסרת מצפן שמגיבה לאירועים אבל לא יוזמת, שמכבה שריפות אבל לא יודעת לאן לחתור. מה האסטרטגיה שלנו, ריבונו של עולם? האם אי־פעם נחשוב על לקבוע גבולות?"
רק השבוע הצביע מרכז הליכוד על תוכנית סיפוח.
"אני חושב שזו טעות גדולה, וגם נתניהו לא תומך בה בסופו של דבר. הוא חושש ממנה באופן אישי, וכל אדם שפוי מבין שזה מוביל אותנו למדינה דו־לאומית. את רוצה לחיות בסוג של יוגוסלביה? היום יש מספר יהודים וערבים כמעט זהה בין הירדן לים התיכון, זה מה שאנחנו שואפים לו? לא באתי לפה בגיל 16 כדי לחיות במדינה דו־לאומית".
ביקרת לא מעט בנסיכויות המפרץ. איך לדעתך ישראל צריכה לנהוג ביחס אליהן?
"בחמש השנים האחרונות אני מצוי בקשר עם העולם הערבי, ממרוקו ועד אבו־דאבי. יש לי שיתוף פעולה קרוב מאוד עם האפיפיור פרנציסקוס, שהוא חבר גדול של ישראל. למרות כל מה שיוצא מהוותיקן, אני יודע מה הוא חושב באמת ופגשתי אותו הרבה מאוד פעמים. אנחנו בקשר טלפוני. אני מגלה שהמזרח התיכון השתנה בקצב מסחרר. זה התחיל ב־2011, וגבר עם ההופעה של דאעש. מישהו לקח את הקלפים וחילק אותם מחדש. לרוב העולם הערבי במאה העשרים הייתה אג'נדה משותפת אחת – חיסול מדינת ישראל, למעט יוצאים מן הכלל כמו חוסיין וסאדאת. היום יש פיצול אצלם. חלק מהמדינות המובילות בעולם הערבי, בעיקר הסוניות, רואות בישראל שותפה אפשרית לעתיד מול האיומים המשותפים".
באיזה מובן?
"לפני ארבע שנים וחצי ישבתי בניו־יורק עם נסיך חשוב מאוד. שאלתי אותו מה פשר השינוי, במאה העשרים רציתם לחסל אותנו ופתאום אתם מפלרטטים עם ישראל? והוא ענה לי: 'קרו לנו כמה דברים: הבנו במלחמת יום כיפור שלא ננצח את ישראל בזירה הצבאית, הבנו שישראל הפכה להיות מובילה נגד הטרור האסלאמי בעולם ויש לנו מה ללמוד ממנה, והבנו שהיא הפכה להיות מעצמה בתחום המדעי והתרבותי למרות ההשקעה האדירה בביטחון. והתחילו קולות – תארו לכם מה אנחנו יכולים לעשות עם הכוח הפיננסי שלנו ועם המוח של היאהוד'".
חלון הזדמנויות
צימרמן סבור שגם הפלסטינים נמצאים בפרשת דרכים. "הם מתחילים להבין שהכללים השתנו במזרח התיכון, בעיקר סדר העדיפויות", הוא אומר. "אבא אבן נהג לומר שהפלסטינים לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות. אני מאמין ומקווה שגם אנחנו לא ניפול לתוך המשבצת הזאת. יש כאן הזדמנות עצומה. האפשרות להגיע להסדרים בילטרליים עם הפלסטינים, הוכח כבר לפני 25 שנה שזה כנראה לא יקרה. לכן אני מאמין שהנושא האזורי יכול להיות פתח להסדרים עתידיים. יש להזדמנות הזאת גם משמעויות כלכליות, ואני גם לא בטוח שהן יהיו פה לנצח. אני שומע מהם שהחלון הזה יישאר פתוח רק לתקופה מסוימת. העולם הערבי הסוני, בעיקר אזור המפרץ ומדינות בצפון אפריקה, הוא חלק חשוב מאוד מהשווקים של מדינת ישראל. הציבור הישראלי לא יודע את זה".
באילו תחומים?
"הייטק, חקלאות, רפואה. כשאני במפרץ אני רואה בעיות רפואיות רציניות ביותר, למשל בתחום הסוכרת. 40 אחוזים מהגברים סובלים מסוכרת החל מגיל מסוים, ואצלנו נמצאים הרופאים הטובים בעולם. מתחילים לזרום רופאים לשם. לפני כמה ימים רופא ישראלי בכיר ביקר באבו־דאבי והתקבל בזרועות פתוחות. נוצרות פה אפשרויות. יש מדינות במזרח התיכון שסובלות ממצוקת מים, ואנחנו הפכנו להיות מעצמת מים ויצואנית מים. הגיע הזמן שנרחיב את היריעה. אלו דברים שיכולים לחזק אותנו, והם מעניינים אותי".
אתה מאמין שאפשר להגיע להסדר?
"אויבים שלא רוצים אותנו באזור יהיו כנראה עוד הרבה שנים. נגדם נצטרך להמשיך להילחם. לכן אני חושב שאין ברירה אלא לחזק את הזרוע הביטחונית שלנו. האויבים האלה באמת רציניים. ראיתי אותם והם באמת לא רוצים אותנו, וינסו לקלקל כל הסדר עתידי. כשבן־גוריון הקים את המדינה הוא הרגיש איום מצד העולם הערבי הישיר סביבנו, ולכן עשה בריתות עם טורקיה, איראן, אתיופיה וסודאן הדרומית. היום המצב התהפך – חלק מהמדינות הסמוכות לנו מחפשות דו־שיח איתנו, ואנחנו צריכים להושיט יד ולעשות כל מה שאפשר בלי לסכן אינץ' מביטחון ישראל".
מה העמדה שלך לגבי פינוי התנחלויות?
"לגבי הגושים, אני חושב שאפילו הפלסטינים מבינים שהם יהיו חלק ממדינת ישראל. מה שמעבר לגושים – אני לא חושב שצריך להשקיע אפילו שקל אחד. יש כל כך הרבה צרכים. 20 אחוז עניים. מאות אלפי ילדים שהולכים לבית הספר בלי סנדוויץ' בבוקר. זאת חרפה בשביל מדינה שיש לה כל כך הרבה".
צימרמן סבור שהציבור הישראלי לא תמיד מבין את ההנהגה הערבית. "תשמעי מה אומרים כל יוצאי היחידות המיוחדות שהם מזרחנים, יוצאי אמ"ן, המוסד והשב"כ – את לא שמה לב שיש דיסוננס בין מה שחלק מהם אומרים למה שאומרים בכנסת ולדעת הקהל הישראלית? אנחנו צריכים להתבסס על נתוני אמת, ללמוד את המציאות ולהיות מוכנים לשנות דעות קדומות שאיכשהו התקבעו בתוכנו. שוחחתי לפני כמה ימים עם בכיר בסעודיה, הוא מספר לי שהוא חי שם שנה ולא עומד בקצב. שינוי מעמד האישה, הקשרים עם ישראל. פתאום הוא רואה סקר דעת קהל שבו איראן היא האיום הגדול, לא ישראל כפי שהיה תמיד. פגשתי גנרל סעודי בירושלים שיצא מהארון. מופיע דור חדש בגיל ובתפיסה. הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן, צעיר בן 32, מלא טסטוסטרון אבל מבין שהקשר עם ישראל חשוב לאינטרס הסעודי. וכמוהו יורש העצר באבו־דאבי ואפילו אמיר קטאר. גם הוא מתחיל לתת סימנים של הבנה שישראל כאן כדי להישאר".
מדברים על "עסקת המאה" המתרקמת של טראמפ. אתה מאמין שהוא מסוגל להפתיע היכן שנשיאי ארה"ב האחרים נכשלו?
"כשאובמה נבחר ראיתי נשיא אפרו־אמריקני ושמחתי. אחר כך נסעתי לקהיר, שמעתי את הנאום שלו ואמרתי אוי ואבוי, זה מתחיל. היו טעויות במזרח התיכון שהממשל שלו עשה באופן קבוע, כמו הימור על האחים המוסלמים וחשיבה שבדרך הבילטרלית אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. סוג של נאיביות שמאוד לא התחברתי אליה. אנחנו עדיין משלמים מחיר על חלקן. יכול להיות שטראמפ לא מכיר את הניואנסים של המזרח התיכון, אבל יש לו חושים עסקיים מפותחים. הוא הבין שיש פה אפשרות לא לעסקה אחת, אלא לכמה עסקאות בו־זמנית. בפעם הראשונה יש בבית הלבן נשיא שמבין את החשיבות של התהליך האזורי".
אם תרוץ ותיבחר, מה החוק הראשון שתעביר?
"אני עוד לא שם ולא בטוח אם אהיה שם, אבל כבר חושב על רעיונות. אני מתמקד בשני קצוות – צעירים וקשישים. צריך לחשוב יחד בחקיקה איך גורמים לילדים שלנו להישאר פה אחרי הצבא ולהשקיע את העתיד במדינה שלנו, ושלא יחשבו על רילוקיישן".
אתה מודאג מגל הגירה? הנתונים מראים קצת אחרת.
"אנחנו חיים בעולם עם הרבה פיתויים וגלובליזציה. אני רוצה שתהיה פה מדינה כל כך אטרקטיבית, שלא רק תשאיר את אלה שנולדו כאן אלא תמשוך אחרים. יהודים מכל העולם, וגם ישראלים שנמצאים כרגע בארה"ב ושירצו לחזור. זה לא קורה מספיק. אולי יש היום פחות ירידה מהארץ ממה שהיה בשנות השבעים, אבל אסור לנו להירדם בשמירה".
ומה לגבי הקשישים?
"על הנושא הזה אני יושב עם מנחה התזה שלי, יואב ורדי, אחד המומחים בעולם בנושא קריירה. שאלתי אותו מה אפשר לעשות כדי שאנשים שיוצאים לפנסיה בגיל 67 כשהם בשיא כוחם, יוכלו להועיל לחברה. איך מנצלים את העוצמה הזאת שיש להם. אלה דברים ורעיונות שאני חושב עליהם כרגע, וכמובן בתחום הדיפלומטי – יש לנו היום חולשה ביחסים עם אירופה, יש בה עדיין הרבה ביקורת לא מוצדקת כלפינו.
"קיבלתי פרס בספרד וה־BDS הפגינו נגדי. שאלו אותם למה, והם ענו 'הוא ישראלי, זה מספיק'. אנחנו צריכים לחשוב לא על מה יהיה פה מחר – אלא עוד שלושים שנה כשנחגוג כאן מאה שנות עצמאות. אם את שואלת אותי מה גורם לי לעזוב את החיים הנוחים שלי, את הפרסים הבינלאומיים – אני עוזב אותם כי אין ברירה. אין לי פריבילגיה. אני מרגיש היום שיותר מכל עבודה עיתונאית וכל פרס, חשוב לי מה אשאיר לילדים שלי".
