אחת האכזבות הגדולות ביותר בדרכו המקצועית של שמשון הופמן זוכה למקום של כבוד בספר החוקים של מדינת ישראל. היא מופיעה בסעיפי "חוק יסוד: הצבא", השישי בחוקה המתעצבת־לאיטה שלנו. פעמיים מוזכר בסעיפי החוק שמו הרשמי של הצבא כך: "צבא־הגנה־לישראל". ואילו הופמן, שבמשך מחצית שנות קיומו של צה"ל שירת כקמ"ט העריכה והמינוח בחטיבת התורה וההדרכה במטה הכללי, נאבק להחדיר לשימוש את הצורה הנכונה לשמו של הצבא, הכוללת את ה"א היידוע. והופמן ניצח: כמעט בכל מקום קוראים היום לצה"ל "צבא ההגנה לישראל", כפי שרצה. רק בחוק היסוד, שלא נערך בו שום שינוי מאז חקיקתו ב־1976, שרד הכינוי השגוי.
אלה הם חייו של עורך לשון: מלחמה מתמדת, לעיתים מוצלחת ולעיתים כושלת, נגד יצירי השפה הוולגריים. או בעברית, ההמוניים. בצבא ההגנה שלנו, שיצירתיות חייליו וקציניו רבה והמונית היא, ניטשת המלחמה הזו בעוצמה יתרה. מי שמפקדת כיום על המערכה הלשונית, לאחר פרישתו של הופמן, היא רעות גרוס (33), תושבת איתמר. על לוח שעם במשרדה בקומה ה־15 של מגדל הקריה בתל־אביב נעוץ פתק שכל עורך לשון יזהה מיד – "בריכה, ברירה, עבירה", שלוש מילים שעד השנה שעברה נכתבו ללא האות י', אך אז החליטה האקדמיה ללשון העברית לשנות את מדיניותה לגביהן. על הלוח הזה תמצאו גם את תמונות ילדיה של גרוס (יש לה חמישה), חוברות כיס של "תעמולה" לשונית מטעם האקדמיה, וגזיר כתב־עת הנושא את תמונתה וריאיון קצר איתה. "כתבו שם שאני רב־סרן", מלינה גרוס, שמעולם לא לבשה מדים. "אני עָ"ץ – עובדת צה"ל. אגב, לא אע"ץ, אזרחית עובדת צה"ל, כי כולנו אזרחים. החיילים ואנשי הקבע משרתים, ואנחנו – עובדים".
את השירות הלאומי שלה עשתה גרוס בקרני־שומרון, במדרשת "על גלגלים", ואז למדה תואר ראשון בלשון עברית. אחרי לימודי עריכה לשונית והוראת לשון עבדה במשך כמה שנים בבתי ספר, וב־2012 פנתה לתחום העריכה והצטרפה להופמן בחטיבת תוה"ד. "דברים רבים שאני יודעת היום הם בזכותו", היא מעידה. הופמן פרש לגמלאות בסוף 2015, וכשנה אחר כך זכה בפרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן־יהודה, המוענק על תרומה מיוחדת לשפה. "אין ראוי ממנו לפרס הזה. הוא שינה את כל תחום העריכה והמינוח בצה"ל", מסבירה גרוס, ומציגה לי את הספרים שעל שולחנה. "כל מה שאתה רואה פה זה שמשון הופמן, החל ב'מילון למונחי צה"ל'", היא מצביעה על ספר אפור במשקל אנציקלופדי, וממשיכה למנות את אחיו השוכבים לצידו, ובהם "מילון הקיצורים וראשי התיבות", "המילון לתורת הלחימה", "כתיבת המסמך הצבאי" ו"צהלשון". "צהלשון היה עלון שהחל להתפרסם בשנות התשעים, ונשלח בדואר ל־4,000 קצינים ונגדים, אחת לחודשיים. עם הזמן הוא עבר לדואר האלקטרוני הצבאי הפנימי, ואז גם זה הפסיק. הספר הזה, שהייתי שותפה בעריכתו, איחד את כל 332 העלונים שיצאו עד אז. אחרי שהופמן פרש החלטתי לחדש את הפרסום, ובכל שבוע אנחנו מוציאים עלון כזה בתפוצה כלל־צה"לית".
"אנחנו" פירושו גרוס ועורכת נוספת העובדת לצידה, וכן מילואימניק שמגיע לסייע מפעם לפעם. "התפקיד שלי הוא לייעץ לשונית לחטיבת תוה"ד ולערוך בה תורות ותפיסות מטכ"ליות, וגם לייעץ ללשכת הרמטכ"ל, כולל עריכת כל נאומי הרמטכ"ל, איגרות שנשלחות למשפחות שכולות, פקודות היום שמופצות בצה"ל, כל חוזרי מפ"ע ופקודות מטכ"ל", היא אומרת. יש הרבה מטרות לעריכת לשון, ומבחינת גרוס אחת החשובות שבהן היא התפקיד החינוכי, הכולל את המשימה "להטמיע את המונחים העבריים ולקעקע את הלעז דרך מה שאנשים קוראים ולומדים. במקום המילה 'מוטיבציה', בספרות ההדרכה שלנו תמצא את המילה 'הֲנִיעָה', ובזכותנו היא נפוצה בצה"ל. פה אנשים יודעים מה היא הניעה".
כשאת עורכת את נאומי הרמטכ"ל, את מתעסקת רק בלשון או שאת גם מנסה להפוך את הנאום לחד יותר? למשל, מה את עושה עם כל מיני מונחים מעורפלים, כמו "נכס טרור ייחודי", "מציאות מורכבת", "הישג משמעותי"?
"'משמעותי' מפריע לי מאוד", היא שולפת מהערֵמה שעל השולחן את עלון צהלשון 307, העוסק במילה הזו ומציע לבדוק תמיד אם אפשר להחליף אותה באחת מאלה: "בולט, ברור, גדול, חמור, חשוב, מאתגר, מובהק, ממשי, מצער, ניכר, נכבד, ענייני, רב־ערך, של ממש". "אני מציעה פה לכותבים של נאומי הרמטכ"ל – אגלה לך: הם חיילים בסדיר – למחוק את 'משמעותי'. דבר ישירות, הֱיֵה ברור, מצא את המילה המתאימה. אני מאוד מכוונת לדיוק ולבהירות". היא מסבירה שמילים נפוצות "בולעות כמו לווייתן" כל מיני מילים אחרות. למשל, "ביצע. למה 'לבצע סריקות' אם אפשר 'לסרוק'? גם 'לעשות' היא מילה כזאת. במקום 'לעשות חישוב', פשוט 'לחשב'".
עריכת נאומי הרמטכ"ל, היא מספרת, התחילה אי אז בשנות התשעים, כשאחד הרמטכ"לים – "לא נזכיר שמות" – קרא פסוקים מהתנ"ך בשגיאות במהלך נאומיו. "במטכ"ל הבינו שהוא דמות ממלכתית מייצגת, הפנים של צה"ל, ואי אפשר ככה", אומרת גרוס. היום לשכת הרמטכ"ל שולחת אליה בממוצע שני נאומים, חוזרים או איגרות לעריכה בשבוע. "יכולים להיות עשרות נאומים בשנה. התקופה הכי עמוסה היא בחודשים ניסן ואייר, חודשי השואה והתקומה, ושנת השבעים בכלל הייתה עמוסה, עם שבעים שנים לזרוע הים ושבעים לזרוע היבשה ושבעים לאמ"ן ולמי לא".
הלביא לא המריא
גם דברי הנחיה בטקסים חשובים עוברים עריכה. למשל, "פקודות היום" היוצאות ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל או ביום הזיכרון ליצחק רבין, ונקראות בפני כל החיילים. "אני מנקדת אותן, כי זו איגרת שנועדה להיקרא, וכך מי שקורא יוכל לעשות זאת באופן תקני", מסבירה גרוס. "לפני כמה שנים היה טקס קבלת צל"שים של מבצע צוק איתן, והגעתי לשם כדי להנחות את כל הקריינים, שיקראו נכון. אני רואה בצה"ל גוף שעיני המדינה נשואות אליו, ושגיאות עושות רושם לא טוב".
לא רק המטכ"ל מסתייע בה. לתיבת הדואר האלקטרוני של "צהלשון" נשלחות שאלות מכל יחידות הצבא – "ממיטב, ממש"א, מחטיבת הקומנדו – למשל מאגוז, מחיל המשטרה הצבאית". ועוד דבר שהיא עושה: ייעוץ ליחידות שרוצות לשנות את שמן. "לדוגמה, חיל החימוש. מי רוצה להיות חימושניק? לכן לפני שנתיים הם שינו את השם ל'חיל הטכנולוגיה והאחזקה'".
זה בא עם ראשי תיבות?
"טנ"א, וקצין החיל הראשי הוא הקטנא"ר. לפני שינוי השם הם התייעצו איתנו כדי לבדוק אם השם המוצע תקני, וגם כדי ליצור ראשי תיבות".
דוגמה שנייה לשינוי שם: כשהוקם גדוד חדש על חורבותיו של גדוד לביא, הוא נקרא בתחילה "לביא הבקעה". צורת הסמיכות העברית דורשת לבטא את המילה הראשונה "לְביא" – הלמ"ד בשווא נע. אבל כולם אמרו "לָביא הבקעה", "וגם אם כן תבטא את המילה בצורה נכונה, מה תשמע? 'לוי הבקעה'. אז בשיתוף אבשלום קור הצענו והצלחנו לשנות את השם ל'גדוד לביאי הבקעה'". עכשיו אין שום טעויות.
סיפור אחר מגיע מאגף התקשוב, שרצה להוסיף רכיב לשמו: "וההגנה בסייבר". גרוס מספרת כי בהתגייסות של האקדמיה ללשון, שפנתה לשר הביטחון דאז משה יעלון, ניצחו עורכי הלשון והביסו את הסייבר הלועזי. מעליות המטכ"ל מכריזות היום בקומה המתאימה: "אגף התקשוב וההגנה בסב"ר". "גם חותמים ככה ממש", מנסה גרוס להוכיח לי באמצעות הצגת מכתב דוא"ל על מסך המחשב, אלא שבחתימה אנחנו רואים גרסה מעורבת, לועזית ועברית כאחת: "רמ"ד מערכות והגנה בסייבר, אגף התקשוב וההגנה בסב"ר". "הרמ"דים, קשה לאכוף עליהם", צוחקת גרוס, "אבל אתה יכול אפילו לשמוע את המילה הזאת: עכשיו אומרים רק 'סב"ר', בפינה של 'חדשות צה"ל' שמשודרת בכל יום בחמישה לשש בגל"ץ".
גרוס מכריחה אותי לכתוב כאן "גל"ץ" בצד"י סופית, בניגוד למוסכמות הכתיב הנהוגות בעיתון שלנו אבל גם בתחנה הצבאית עצמה, שאינה כפופה לעורכת הלשון של חטיבת תוה"ד. עורך הלשון הבלעדי של גל"ץ הוא אבשלום קור, והוא כנראה לא מצליח או לא מנסה לגרור את פורעי כללי הכתיב שם לשנות את סמליל התחנה ואת שמה לכתיב הנכון. ובעצם, זה רדיו. יותר חשוב איך הם מדברים מאיך הם כותבים. אבל גרוס לא מוותרת להם. "יש דרכים לקצר ראשי תיבות. כשמבטאים אותם כמילה אחת ולא כאותיות נבדלות או כמילים נפרדות, יש לכתוב מ"ם סופית, כ"ף סופית, צד"י סופית".
ראשי תיבות צבאיים אחרים הפכו עם השנים למילה עצמאית, "ואז אפשר להעיף מהם את הגרשיים. למשל, 'סַמָל' במקורו הוא 'סגן מחוץ למניין', אבל כבר לא כותבים אותו בראשי תיבות. יש גם תופעה הפוכה – לפעמים אני רואה שכותבים 'סר"ן', וזה לא נכון".
היא פותחת בפניי את מילון ראשי התיבות של הופמן, שבעמודו הראשון הסיסמה "ראשי תיבות, מיעוטם יפה אך ריבוים קשה", ואחריה מודפסים דפים על גבי דפים על גבי דפים של קיצורים. בסך הכול, לדבריה, במילון יש כ־6,000 ערכים, אבל הרבה יותר מכך פירושים – למשל בגלל ערכים כמו מ"מ, שלו 26 ביאורים, או ר', שיכול לכוון ל"ראש", "ראשִי", "רכב", "רפואה", "רופא", "ראו", "רחוב" ו"רישום".
נשק מקוצר
הלשונאי והעיתונאי ד"ר רוביק רוזנטל, שהדוקטורט שלו עסק בשפה הצבאית, מסביר בריאיון טלפוני מדוע חיילים וקצינים נוטים לשימוש מוגבר בראשי תיבות: "אתה צריך למלא משימה בתנאי לחץ, ואם אתה מכביר במילים ופוקד פקודות ארוכות מדי, אתה פוגע ביעילות. ראשי תיבות הם אחד הגילויים של הצורך בקיצור, ובצבא שלנו זה כמובן קשור לתרבות ראשי התיבות העתיקה של העברית. אחד הכישורים הנדרשים מחייל הוא להכיר את השפה הצבאית, ובין השאר את ראשי התיבות. זאת שפה בפני עצמה, תת־שפה בעצם".
לדברי גרוס, ראשי התיבות בצה"ל אינם עניין רשמי ורציני, גם אם נדמה שהם כן. הם מתקיימים בעיקר בערוצים המשניים של ה"צה"לית", כפי שרוזנטל מכנה את השפה הצבאית: ראשי התיבות מושלים ב"שפת המשימה", המשמשת בשיח בין מפקד לפקוד, אבל נוכחים גם ב"שפת החיילים", שנוצרת בין שווי דרגה. מושגים מסוימים קיימים בדרכים שונות בכל אחד מהערוצים: בית הספר להנדסה צבאית, למשל, שמכונה כך במסמכים הרשמיים ובשלטים, נקרא פשוט "בהל"ץ" בשפת המשימה, וראשי התיבות האלה פורשו בערוץ השלישי, המלא בסלנג ובמשחקי מילים, כ"באנו הנה למות צעירים". מושגים רבים עברו מסלול דומה: השם העברי "מגח" שניתן לטנק הפטון האמריקני, ונועד לרמז לאיל הניגוח העתיק, נתפס בקרב החיילים כראשי תיבות. בין הפרשנויות שניתנו לקיצור מג"ח היו "משופע גחון" הטכני, ומשחק המילים המקברי "מוביל גופות חרוכות".
הסלנג, אומר רוזנטל, הוא דרכם של חיילים לפרוק את מצוקותיהם, ופחד המוות של לוחמי השריון הנתונים בתוך קופסת פלדה עמוסה בחומרי נפץ בהחלט מתבטא בפירוש השגוי של השם מגח. את "ראשי התיבות" גולנ"י מפרשים הלוחמים שסוגרים שבתות בצבא כ"גבר ואישה לא נפגשים יותר"; סמב"ס – הלא הוא סגן מפקד הבסיס, שמטריד את החייל בענייני סדר ומשמעת – מפורש כ"סתם מסתובב בבסיס"; ואפילו ראשי התיבות צה"ל נפתחים ל"צרות הבאתי לעצמי".
מתוך שפתם של החיילים מאבחן רוזנטל את מועקותיו העיקריות של המשרת בצה"ל. "המילה 'פז"ם', שממנה נוצרו 'פז"מניק' ו'פַּזֶמֶת', משקפת את התשוקה של החייל הסדיר לסיים את שירותו. היא מגיעה כמובן מראשי תיבות שמשמעותם אחרת לגמרי, אבל השימוש שלה בסלנג מבטא כמה חשוב השחרור מצה"ל. הצד השני של הפז"מניק הוא ה'צעיר', עוד מילת סלנג שאי אפשר להמעיט בחשיבותה".
הרבה מילים נרדפות ל"צעיר" יש בסלנג הצה"לי, כולל "צ'ונג" ו"פעור" וגם "הלם בקו"ם". חיילינו רוצים להשתחרר, כמובן, וגם רוצים להדגיש שהם כבר רחוקים מאוד מגיוסם, ולכן תמיד ישמחו ללעוג למי שהתגייס אחריהם ונותר לו עוד הרבה זמן עד ש"יהפוך תקליט" – כלומר, יסיים מחצית מתקופת השירות.
הצעירים יכירו מקרוב מילת סלנג נוספת, שמגיעה אלינו מהאנגלית: טרטורים. "המילה הזו היא גלגול של Torture, עינויים, מכיוון שתהליך האכיפה והענישה, שמאוד מרכזי בפיקוד, קשור לסבל", אומר רוזנטל. כמו את ה"צעירוּת", גם את ה"טרטור" מעבירים הלאה: יום יבוא והחייל המטורטר יטרטר את הבאים אחריו. כך יקרה גם ל"דיסטנס", הכינוי למרחק ההיררכי בין מפקד לפקוד – כשביטוי הסלנג החשוב יותר הוא "שבירת דיסטנס", הווי צה"לי המנוגד למתרחש בצבאות אחרים, שבהם הפער בין מפקדים לפְקודים נשמר תמיד.
בדוקטורט שלו, שיופיע בקרוב בגרסה מורחבת בהוצאת מוסד ביאליק, עונה רוזנטל על השאלה איך השפה הצבאית משקפת את ההיררכיה בצבא. "המסקנות מעניינות", הוא אומר. "השורה התחתונה היא שהשפה מספרת לנו שההיררכיה בצבא מאותגרת, ותמיד נשברת. כך גם עם הדיסטנס – המושג קיים רק כי הוא נשבר בסוף, וצריך להתחיל אותו לפני שהוא נשבר".
את השאיפה לשבירת ההיררכיה מבטאת במובן מסוים גם המילה "צהוב", שפירושה אשכנזי, חנון, חייל שפועל לפי הספר, מי שמציית להוראות ולא מאתגר את המערכת. "כל אחד מבין את הכינוי קצת אחרת", אומר רוזנטל. "הוא נוצר בשנות התשעים, כחלק ממאבקי היוקרה בין צנחנים לגולני. גולני קראו לצנחנים 'צהובים', במובן של מי ששומרים על הסדר, הולכים עם גומיות במכנסיים. בגולני היו אומרים, אם לא מרדנו, אם לא עשינו 'מְרָדים', אנחנו לא חיילים".
עוד מונח סלנג שמאפיין את שפת החייל הישראלי הוא "ג'ובניק", שפירושו כל מי שאינו לוחם – "אבל גם מי שהוא לוחם פחות ממני", מסביר רוזנטל. "אני לא אסטרטג גדול, אבל נראה לי שמודיעין חשוב לא פחות מריצה על הג'בלאות. ובכל זאת, אם אתה לא רץ על הג'בלאות – אתה ג'ובניק. לוחמי כיפת ברזל מצילים חיי אדם, אבל הם ג'ובניקים. השימוש במונח הזה לא קשור לחשיבות התפקיד, אלא לאתוס הלוחם – וזה מגיע מלמעלה, מההגדרה הרשמית של לוחם, שמבחינת הצבא הוא אדם שמסכן את חייו.
"והמושג הגדול מכולם הוא ה'רעל', התשוקה להילחם. המילה הזו מקורה בראשי תיבות: משה שרת, כשהיה ראש ממשלה, לא אהב את המושג הגרמני 'מורל' שהשתמשו בו אז – למשל, 'יש לכם מורל גבוה'. שרת אמר שבספרות שלנו יש ביטוי עברי נהדר, 'רוח הלחימה'. בצבא התלהבו, ועשו מהמונח הזה ראשי תיבות – רה"ל. מהם נולד 'רעל', ואחר כך המילה 'מורעל'".
האם יש גם מבטא צבאי?
"בהחלט. זה קיים באופן בולט במתן פקודות: יש 'חיתוך' של מילים. מדריכי צניחה אומרים 'אוץ אוץ אוץ' במקום 'קפוץ קפוץ קפוץ'. אצל מפקדים החיריק נעלם, ומאיר שלו אבחן שהחיריק הופך לצירה: 'חיילֵם, הקשֵבו, אנחנו יוצאים למֵבצע'.
"בכלל, כשמפקד מדבר, הוא מקצר. אם אפשר לוותר על מילים, הוא מוותר עליהן. המילה 'מור"קים', למשל, מבטאת שתי תכונות של השפה הצבאית היעילה. האחת היא שימוש בראשי תיבות, והאחרת היא שכל שם עצם הופך לרבים, כדי לחסוך את הצורך בשתי מילים במקום אחת. אם לא היית הופך 'מור"ק' ל'מור"קים', היית צריך לומר 'סיפורי מור"ק'. ככה גם עם 'רכבים' במקום כלי רכב, או 'נשקים' במקום כלי נשק".
המשפטנים לא אוהבים פעילות
"'הדגמה מערכתית על העיירה בנת ג'ביל תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב, פירוקה השיטתי על ידי התנפלות נחילית סימולטנית ורב־ממדית…' או, במקרה אחר: 'הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות), התנפלות – התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים (נחילים) תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשלטנות, תוך פירוק מרחבי שיטתי של תשתיות אויב'. אין מחלוקת כי שפתו של מפקד האוגדה הייתה יצירתית. היו שתיארו אותה כפיוטית"
מתוך דו"ח הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006 (דו"ח וינוגרד)
לא הייתם חושבים שמסקנות ועדת וינוגרד יכללו לקחים הנוגעים ישירות לתחום המינוח ועריכת הלשון. ובכל זאת, המדור של הופמן, בזמנו, לקח לתשומת ליבו את ביקורת הוועדה על עמימות הפקודות והקשיים בפירושן. "יש בצה"ל כל כך הרבה גופים שמוציאים הוראות, פקודות, ספרות הדרכה ותורה, ועניין השפה המשותפת הוא קריטי", אומרת גרוס. "אחד הדברים שעלו בוועדת וינוגרד היה שכמה קצינים, תא"לים, המציאו מונחים בפקודות שלהם, בלי הסדרה ובלי פיקוח, ובשטח פשוט לא הבינו אותם. המינוח לא היה מתועד בשום מקום, ולא עבר עבודת מטה מסודרת".
היא מצביעה לעבר המילון האפור הגדול שעל שולחנה. "כל מונח במילון הצה"לי עבר עבודת מטה. היה איש מטה שכתב אותו, עורך שערך אותו, ואחר כך שלחו אותו ליחידות בשטח ושאלו אותן אם זה אכן כך". היא שולפת מכתב מודפס בן כמה דפים, וקוראת מתוכו את מסקנותיו של הופמן בעקבות דו"ח וינוגרד: "…כל אגף בצה"ל צריך לתכנן ולארגן, להטמיע ולבקר את כל הנוגע לדרישות ההבעה בכתב של האגף מן החיילים… בהכשרות למיניהן יש להטמיע במדורג את כל ההשכלה הלשונית".
במכתב מצטט הופמן מתוך דברי הביקורת של הוועדה. "קשה להגזים בחשיבות השפה לפעולת הצבא, בכל הרמות. (…) נראה כי השפה הבלתי ברורה הפריעה להפעיל על המציאות עקרונות פשוטים של שכל ישר. נדגיש שוב כי הבעיה לא הייתה רק עצם אי הבהירות של השפה והעובדה כי לא הייתה משותפת, כגון בשימוש בביטויים כמו 'התנפלות חטיבתית' או 'התנפלות נחילית', אלא ששפה לא בהירה זו הצטרפה לשינוי מהותי בתפיסת ההפעלה עצמה מבחינת סוגי המטרות והיעדים של הפעלת הכוח הצבאי". אז אתה רואה, אומרת לי גרוס, "אנחנו לא רק עסוקים בעניינים הנחמדים של השפה ובחשיבות השימוש במינוח העברי. יש פה עניין של חיי אדם, כי הכול מתחיל מהשפה המשותפת. מקרים כמו מה שראינו במלחמת לבנון השנייה מתרחשים כי תורות, תפיסות ופקודות מתפרסמות בלי שמבינים אותן. פשוט לא יכולים לקרוא את מה שכתוב. רמ"דים ורע"נים כותבים במשך שנים את התפיסות האלה, ובסוף מה?
"תורה שעברה עריכת לשון, ותורה שלא עברה – זה הבדל של שמיים וארץ. לא רק מבחינת שימוש במונחים עבריים, אלא מבחינת ניסוח ממש. לפעמים אני שואלת את הכותבים, 'למה התכוונתם כשכתבתם את זה?', והם עונים לי: 'אה, בכלל צריך למחוק את זה', או 'אנחנו לא יודעים למה התכוונו'. הכתיבה עוברת בקרה, אבל לא כולם קוראים מילה במילה, וגם מי שקורא אומר לעצמו לפעמים – נו, הכותב בטח כבר מבין. העובדה שאני לא באה מהתחום הצבאי עוזרת לי, כי אני מסתכלת על הדברים בעיניים נקיות, ושואלת מה שאני לא מבינה".
ואת חושבת שהלקחים מדו"ח וינוגרד יושמו? במטכ"ל של רא"ל גדי איזנקוט כבר לא מדברים בשפה בלתי ברורה?
"פחות, הרבה פחות. הרמטכ"ל שלנו מדבר בשפה ברורה, פשוטה, הוא לא מנסה ללהג כל מיני דברים בלתי מובנים. השיטה שלו היא באמת לנקוט פשטות ובהירות. אתה רואה גם את האדיקות של לשכת הרמטכ"ל בשליחת כל דבר לעריכת לשון. לא אגיד שאין קשיים – מול הפרקליטות הצבאית למשל…"
יש לך דוגמה לוויכוח כזה עם המפצ"ר?
"יש לי הרבה דוגמאות. אגיד לך מה, הרבה פעמים השפה המשפטית מאוד מתפלפלת. יש איזה נוהג לכתוב בכל משפט 'ו/או'. ליועמ"שים כבר הוכחתי – והשופט חיים ה' כהן גם כתב מאמר מצוין בנושא הזה, 'כסילות ו/או איוולת' – שאין דבר כזה. אפשר להגיד 'זה או זה או שניהם', אבל לא 'ו/או'".
והם נכנעים?
"אין להם ברירה, לחטיבת תוה"ד הסמכות לקבוע קביעות בענייני לשון בצה"ל, מכיוון שהיא האחראית על השפה המשותפת בצה"ל, נקודה. אלה פקודות הארגון. איננו באים להשתלט להם על השיח, גם לא לקבוע להם תוכן, אנו מציעים בהירות.
"לפעמים מונחים עבריים מפריעים לכותבים. אני מכניסה להם את 'הניעה' או את 'יוכלה', פוטנציאל – תמיד בביקורת הראשונה אני מוסיפה את המילה הלועזית בסוגריים – ועל מונחים כאלה הרבה פעמים יש ויכוחים. יש גם מלחמות על ניסוחים. משפטנים אוהבים מאוד את הניסוח הסביל, הכללי, הלא מחייב, אבל העברית, מה לעשות, היא שפה פעילה. כותבים לי 'הדברים נכתבו על ידיו', ואני מתקנת: 'הוא כתב את הדברים'. כך יש לנסח בעברית. אנחנו לומדים את זה מהמקורות – מלשון חז"ל, מלשון המקרא וגם ממקורות העברית המתחדשת. הניסוחים הזרים לעברית נובעים בדרך כלל מהשפעה לועזית, משפה 'מאונגלזת'. 90 אחוזים מהכותבים לא עקשנים. הם פתוחים, רוצים לשמוע. אבל יש כמה משפטנים שמרגישים שאתה דורך בשטח שלהם ומתווכחים. בסוף הכול נסגר בשיח, בשכנוע ובהוכחות".
אחריי לצנחנית
המילון הצבאי הרשמי מסווג כ"מוגבל", ולא כל חייל רשאי לעיין בו. זאת, לדברי גרוס, בגלל 11 מונחים מוגבלים שנמצאים בין אלפי מילותיו הבלמ"סיות. רוזנטל ערך ניתוח מקיף של תכולת המילון: הוא בחר 700 מילים הקשורות באופן בלבדי לצבא, ובחן מה מקורן. "20 אחוזים מגיעים מהתנ"ך, 12 אחוזים מלשון חכמים, 3 אחוזים מלשון ימי הביניים, 10 אחוזים הם מילים לועזיות, והשאר מילים מהעברית החדשה, שחלקן הצבא חידש", הוא פורש את ממצאיו. "אתה צריך לחשוב על זה שב־1948 מקימים צבא יש מאין, וכמעט אין מילים".
בספרו "מדברים בשפת התנ"ך" קובע רוזנטל שכשמילים תנ"כיות משפיעות על העברית החדשה, הן בדרך כלל בסיסיות ויסודיות, והדבר נכון גם באשר למונחים הצבאיים. "למשל: המילה 'מחנה' מופיעה בתנ"ך 200 פעם בערך. ברוב המקרים המשמעות היא פשוט מקום שחונים בו, אבל היום הכוונה היא בעיקר למחנה צבא – למרות שיש גם מחנה קיץ, 'המחנה הלאומי' וכו'. ותקשיב לעוד מילים צבאיות מהתנ"ך: 'מוצב', 'מעוז' שמופיע למעלה מ־30 פעם, 'נשק'. 'מצנח' מגיע מהסיפור של עכסה בת כלב, שצנחה מעל החמור. 'מַטֶה' – כבר בתנ"ך המשמעות שלו מורחבת ממקל למי ששולט על שבט, מכיוון שראש השבט מחזיק בידו את המטה".
כמו לומר "הכתר" במקום "בית המלוכה".
"כן. מובן שהמילה 'חיִל' מופיעה בתנ"ך, וכשחיפשו בצה"ל מילה שהיא יותר מחיל מצאו את 'זרוע', מ'זרוע נטויה'. 'צבא', 'יוצא צבא', 'עתודות' ו'מילואים' הן מהתנ"ך. 'גיבור ישראל' זה משיר השירים – 'הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל'. 'חוגר' מגיע מהפסוק 'אל יתהלל חוגר כִּמְפַתֵּחַ', והייתה הצעה לקרוא למי שהשתחרר מהצבא 'מפתח', ואפילו לקרוא למשרד לחיילים משוחררים 'משרד התִפתַחַת'. זה לא התקבל.
"המילה 'מפקד' מופיעה פעם אחת בתנ"ך:
'ה' צבאות מפקד צבא מלחמה'. ה'טוראי' לקוח מהמילה טור, לא מהתנ"ך, אבל 'סגן', 'סרן', 'אלוף' – נסמכים על התנ"ך. סגנים בתנ"ך הם פקידים, סרנים מוזכרים בצירוף 'סרני פלישתים', ואלוף – מאלופי עשׂו. את הקצינים הבכירים לקחנו מהגויים".
השפה הצה"לית הרשמית החלה להתגבש עוד לפני קום המדינה, בגופי הביטחון של היישוב – בתרגומי מונחים מהצבא הבריטי, ובמילונים מסודרים שיצאו בנושאים אלו ואחרים. בכתב־העת "מערכות" (גיליון 471, מאי 2017) כותב ד"ר אשר שפריר על החוברת "הרובה, מונחים עבריים" שיצאה לאור ב־1920 במחנה צריפין, שנקרא אז סרפנד. הוציא אותה הגדוד "הראשון ליהודה" של הצבא הבריטי, יחידה שכל סמליה היו עבריים. "בחוברת יש פירוט מלא של כל מרכיבי הרובה והאביזרים הנלווים אליו", כותב שפריר, ומונה למשל את המונחים "בריח", "קנה", "כוונת" ו"נצרה". "בסופו יש נספח שניסח כנראה זאב ז'בוטינסקי, 'מילים עבריות לפקודות', והסעיף הראשון עוסק בשמות היחידות: הגדוד, הפלוגה, הצרור, הכיתה והצרור" – כן, פעמיים "צרור": הראשון מתורגם ל־platoon, שנקראת כיום "מחלקה", ואילו השני ל־squad, "חוליה". שתי המילים, שחודשו מאז, החליפו את שני ה"צרורות", והמילה "צרור" משמשת היום בתחום אחר בצבא.
בהמשך עבר שרביט המצאת השפה הצבאית אל המחתרות: ב־1936, בספרון שעסק בתרגילי סדר בארגון "ההגנה", הופיעו לראשונה בדפוס פקודות דוגמת "הצג 'שק", קיצור צבאי של "הצג נשק". במילון מונחי צה"ל הרשמי מופיעה היום הפקודה הזו ובה האות נו"ן בסוגריים, מושמטת. אחרי המחתרות נטלו את המשימה רבים וטובים – רוזנטל מפרט עליהם בספרו העתידי – וגם היום, כמעט מאה שנה אחרי הצרור הכפול של ז'בוטינסקי, נמשכים הניסיונות לחדש מילים. בשנת ה־70 למדינה החליטו ביחידת דובר צה"ל בשיתוף האקדמיה ללשון העברית, גלי צה"ל ותחום העריכה והמינוח בתוה"ד, על מבצע למציאת שם עברי לחופשת ה"אפטר" הנחשקת. בתהליך מסודר שכלל פנייה לציבור, מיון 3,700 הצעות ודיון בהשתתפות חיילים מכל החילות, נבחרה המילה "חופשון".
ההחלטה הראשונה של הרמטכ"לית
"לעולם היי גברת כשאת חותמת את שמך, וכשאת קובעת את שם תפקידך על שלט דלת משרדך"
(מתוך "צהלשון")
אז הצה"לית עדיין נולדת, אבל הכבוד למסורת מושל בכתר. אחד הספרים היפים על שולחנה של גרוס הוא "כתיבת המסמך הצבאי": בפירוט מדוקדק הוא מציג את הכללים לניסוח מכתבים, חוזרים, תלונות, הספדים, קורות חיים, מזכרים, נאומים, מחקרים, סיכומי דיונים, תעודות ציון לשבח, ועוד ועוד. התבניות קבועות, ויש להקפיד עליהן. "הרמטכ"ל מעניק את עיטור העוז למספר אישי, דרגה, שם פרטי, שם משפחה, על שהראה דבקות במשימה, אחריות, דוגמה אישית ורעות", נכתב בהסבר כיצד לנסח את תעודת העיטור. "שים לב: כתוב רק תכונות שמתאימות לערכי צה"ל, ולפי סדרן שם", כפי שהן מופיעות במסמך "רוח צה"ל" המכונן שמקבל כל חייל בעת גיוסו. אחר כך יבוא תיאור המעשה, שייפתח בהכרח בתאריך עברי ואחריו תאריך לועזי; ואז תיאור החייל עצמו, ולבסוף תאריך מתן העיטור, וחתימת הרמטכ"ל.
"הספר הזה נמצא במשרדים של אנשים שכותבים, אבל גם באתר של תוה"ד בתוך אתר צהלנט. הוא זמין גם למפקד זוטר יחסית", אומרת גרוס. "הנה, מה שכותבים בהספד לחייל שנפל: 'בפתיחה פנה לחייל בשמו, והקפד להגות נכונה את שמו ואת שם משפחתו. כתוב את דבריך בגוף שני בזמן עבר, 'היית, עשית, אמרת', ובלשון נקייה משיבושים. סקור עניינית את היכרותכם ואת עברו ביחידה, תרומתו, מאפייניו… נחם את המשפחה בכמה מילים… דאג שיהיה בידיך מידע אמין. הדגש את הרקע שממנו הגיע החייל, את החינוך שקיבל ועיצב את אישיותו וכדומה'. אגב, העניין של החינוך מופיע בכל נאום של הרמטכ"ל בסיום קורסים", מעירה גרוס, וממשיכה לקרוא את ההנחיות למספיד: "אם אתה מצטט מהמקורות, הקפד לצטט במדויק. סיים את ההספד במילות נחמה מן המקורות, כגון תהי נשמתך צרורה בצרור החיים, או יהי זכרך ברוך".
אם נשנה נושא בחדות, הנוהג לכתוב סעיף מיוחד המאחל "בהצלחה" במסמכים מסוימים – הנוסח המקובל הוא, לדוגמה, "13. איחלתי לחייל בהצלחה" – נולד גם הוא מתוך הספר. בכללי הכתיבה של "מכתב המלצה" יש הוראה מפורשת: "סיים באיחולי הצלחה". אז "גם לזה יש אסמכתא", אומרת גרוס.
בואי נחזור רגע ל"צבא הגנה לישראל". למה נטו להוריד את היידוע?
"הסיבה ההיסטורית היא כדי לא לזהות את צה"ל כהמשך של מחתרת 'ההגנה', אלא כגוף חדש המלכד לתוכו את לוחמי כל מחתרות ישראל – ההגנה, האצ"ל והלח"י. אבל הסיבה הזאת כבר לא רלוונטית שנים רבות, והשם התקני של צה"ל הוא כמובן מיודע. בשמות תפקידים, משום מה ככל שאתה עולה במדרג הבכירות הה"א מופיעה, ואינה נשמטת: שר הביטחון, שר החינוך. כשאתה יורד לרמת המחלקה, לרמת המדור, הה"א נעלמת ללא סיבה של ממש: אנשים אומרים 'ראש מדור תפיסות תחומיות', 'ראש מדור תפיסות יסוד', כאילו יש כמה מדורים כאלה. אין בזה היגיון".
אז גם מפקד פיקוד ה־צפון, מפקד פיקוד ה־מרכז.
"כן. ואגב, לא 'אלוף פיקוד הצפון'. כשאני מתעדת משהו היסטורי, ומספרים לי על אלוף פיקוד המרכז, אכתוב 'אלוף פיקוד המרכז', אבל כשמדובר על שנות האלפיים ואילך אני מתקנת ל'מפקד פיקוד המרכז, האלוף כך וכך'".
ואלופה, תהיה?
"את השאלה אם להשתמש בצורת הזכר או הנקבה אנחנו משאירים לבחירתה. אורנה ברביבאי בחרה להיות אלוף, אבל מבחינתנו היא יכולה להיות אלוף או אלופה, כרצונה".
וככה זה בכל הדרגות?
"כמעט. לא תהיה 'סרנית', למשל, יש רק 'סרן'. ברוב המקרים זו תהיה בחירה של החיילת, אבל אני אמליץ לאישה שתפקידה ראש מדור להיות רמ"דית, ולמי שעומדת בראש ענף להיות רע"נית".
ורמטכ"לית?
"כמו שיש לך ח"כית, יו"רית, מנכ"לית: ברגע שהקיצור הפך למילה – ראשי התיבות מקבלים הטיות זכר ונקבה. אז אם היא תרצה, היא תהיה רמטכ"לית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
