במוסף "7 ימים" של עיתון ידיעות אחרונות נערך בשנת 2006 ריאיון מגזיני נרחב עם ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו. המראיין, גדי בלום, הסתובב איתו בשכונת ילדותו בירושלים, ושמע ממנו על שנותיו המוקדמות. בשלב מסוים בכתבה צוטט נתניהו כך: "פעם אחת הלכתי ברחוב עם אמא שלי וראיתי חיילים מתאמנים, אתה יודע, מעל גדר תיל, וזה מאוד הטריד אותי". באחת מהכותרות שליוו את הריאיון, שונה מעט נוסח הציטוט: "חיילים בריטים התאמנו מעל גדר תיל, וזה מאוד הטריד אותי". מאיפה הגיעו הבריטים? כנראה מכיוון שדברי נתניהו המקוריים על האירוע הוצמדו לתיאורו את סביבת ילדותו, שבה לדבריו "היו שדות קוצים ומחנה צבאי בריטי".
נתניהו, שלא היה יכול לראות בארץ שוטרים בריטים מכיוון שהם כבר עזבו אותה שנה לפני שנולד, היה לשנינה בפי מתנגדיו, והושם ללעג ולקלס בתור גוזמאי ובדאי. רק שלושה שבועות לאחר מכן, בעמוד המכתבים למערכת של מוסף "7 ימים", פורסמה "הערת מערכת" בת 23 מילים: "מבדיקה חוזרת של תמליל הריאיון עולה כי בנימין נתניהו אכן דיבר על 'חיילים שהתאמנו במתקנים בריטיים' – ולא אמר 'חיילים בריטים' או 'שוטרים בריטים'". מעל ההערה פורסם מכתב קצר של אופיר אקוניס, אז יועץ התקשורת של נתניהו, שהצביע על "טעות סופר מצד העיתון".
האם ההבהרה עזרה לתקן את השגיאה ולהוריד את הנושא מסדר היום? לא ממש. אפילו בשנת 2015, כמעט עשור אחרי הטעות והתיקון, כתב בן כספית בטורו במעריב: "זה לא המקרה הראשון שראש ממשלת ישראל מפזר הזיות ממוחו הקודח כעובדות היסטוריות ידועות. זכור המקרה של החיילים הבריטים בירושלים…". באותה שנה כתב יוסי שריד בטורו בעיתון הארץ: "דליה רבין — הבת ושומרת הגחלת — העמידה אותו מיד על טעותו, את מי שגירש את הבריטים מהארץ כתינוק בן־יומו". ב־2016 כתב רוגל אלפר בהארץ בפשטות: "נתניהו טען שכילד ראה חיילים בריטים. אבל הוא נולד רק ב־49', אחרי שעזבו את הארץ". כל הציטוטים הללו, המבוססים על טעות, חיים ובועטים גם כיום וזמינים לכל דורש באינטרנט. איש לא טרח או טורח לתקן אותם, למעלה מעשור לאחר שכבר תוקנה הטעות המקורית.
מבחינת ד"ר אורי פז, זו רק דוגמה אחת – ולא קיצונית במיוחד – לתופעת הטעויות העיתונאיות, שהיקפה גדל וחומרתה מעמיקה. פז, עיתונאי ותיק שהיה ב־15 השנים האחרונות המנכ"ל והעורך הראשי של ערוץ הכנסת, לא מהסס לכנות את התופעה "גידול בעצמותיו של מקצוע העיתונות".
את דרכו במקצוע הזה הוא החל ב־1975 ככתב ספורט, כשהוא הולך בדרכי אביו, ישראל פז, ממייסדי עיתונות הספורט בישראל. לפני שהגיע לערוץ הכנסת – שממנו נפרד בקיץ, כשהזיכיון להפעלתו עבר מחברת החדשות של ערוץ 2 לערוץ 10, בסיומו של תהליך עקוב משברים וסקנדלים – שימש פז בשורה ארוכה של תפקידים בכירים בחדשות 2 ובגלי צה"ל, ובכלל זה ראש מחלקת החדשות וממלא מקום מפקד התחנה הצבאית. לצד תפקידיו בתקשורת, פז גם טיפח קריירה אקדמית. את התואר הראשון בהיסטוריה קיבל כבר ב־1981, את התואר השני בתקשורת ב־1987, וממש בימים אלה סיים (באוניברסיטת בר־אילן, בהנחיית פרופ' איתן גלבוע) את עבודת הדוקטורט שלו, העוסקת בטעויות עיתונאיות, תיקונן ומניעתן. במקביל הוא מלמד סוגיות תקשורת בכמה מוסדות אקדמיים, שוקד על מחקרים נוספים עם פרופ' גלבוע, ומכהן כעמית מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן.
"זהו תחביב מוזר שלי, אולי אפילו הזוי, סוג של שריטה שנמשכת המון שנים", הוא מספר על עיסוקו בטעויות בתקשורת. "אני לא יכול להגיד בדיוק מתי זה התחיל, אבל כבר כשהייתי עיתונאי צעיר התעניינתי ב'קופסאות התיקונים' שעיתונים פרסמו מעת לעת. לאנשים יש כל מיני אוספים מוזרים, אני אספתי תיקוני טעויות. ככל שהזמן עבר התחביב הפך לאינטנסיבי יותר, ובכל פעם הדהים אותי מחדש".
אות מתה
צריך להבין, מסביר פז, שמאחורי כל תיקון טעות המופיע במסגרת קטנה בשולי מדור המכתבים, נמצאת טרגדיה. "תמיד הטרידה אותי השאלה איך יכול להיות שעיתונאי כותב כתבה, טועה עובדתית לגבי מישהו – אומר שהוא כביכול שודד, אנס או אפילו מת – ואז אתה מוצא, בדרך כלל אחרי יותר מדי זמן, הבהרה, אפילו לא התנצלות, בפינה בעיתון שהעין הנורמלית לא מגיעה אליה בכלל. הבנתי שיש פה תופעה עיתונאית מדאיגה, והחלטתי שאני חייב לנתח ולעקוב אחריה. מאז, כמעט מדי יום הופתעתי לרעה. בכל פעם גיליתי סיפור יותר חמור, שהוצנע עוד יותר. אספתי את הטעויות ואת התיקונים בשמונה קלסרים, כמו בולים. בשלב מסוים הכנסתי אותם למערכי שיעור באתיקה, ותמיד כולם נדהמו".
לפני כחמש שנים החליט פז לכתוב ספר על הנושא. "ניגשתי לפרופ' איתן גלבוע, ראש בית הספר לתקשורת בבר־אילן, והצגתי לו את החומרים. הוא הסתכל, שאל אותי כמה שאלות ואמר: 'זה לא ספר, זה דוקטורט'. הייתי אצלו ביום חמישי, וביום ראשון שלאחריו התחלתי את העבודה. חמש שנים בדיוק לאחר מכן, והנה דוקטורט על תופעה שהיא אחת החמורות ביותר בתקשורת, ועם זאת אנשים לא נותנים עליה את הדעת: הקלות הבלתי נסבלת של הטעות, והקלות העוד יותר בלתי נסבלת של אי תיקון הטעות. העבודה הזו מגלה שהתיקון אינו חלק מהתרבות של עולם התקשורת, בארץ ובחו"ל. זו הכללה, אבל היא מגובה בסטטיסטיקה. מצאתי הוכחות אמפיריות למה שכבר ידעתי, אבל לא ידעתי עד כמה הוא חמור".
כמי שנמצא בשני העולמות, התקשורתי והאקדמי, פז כואב את מה שהוא חווה כהתעלמות כמעט מוחלטת של חבריו העיתונאים ממסקנות המחקר שלו. "אני שקוע בזה עד צוואר, אבל את העיתונאים ככלל זה פשוט לא מעניין. טעינו, פרסמנו קופסה קטנה, הלאה. עיתונאים אפילו לא מסתירים את חוסר האכפתיות שלהם. אבל יש אנשים שחייהם נהרסו בגלל פרסום הכי פוגעני שיכול להיות, או מחדירה לפרטיות ברמה הקשה ביותר.
"זו לא יבשת חדשה, אלא יבשת נגועה. ראיינתי לצורך הדוקטורט מנהל אתר אינטרנט גדול, שדיבר בעילום שם. הוא אמר לי במפורש שיעשה הכול, אבל הכול, יציע הרים וגבעות, לפני שיתנצל. זו אמירה שמייצגת את הנתונים האמפיריים. מבחינת הרבה עיתונאים, תיקון טעות הוא כתם על האמינות, אישור למחדל. אלא שזה לא נכון, אפילו ההפך. התנצלות היא כוח. היא מוסיפה אמינות לעיתונאי ולכלי התקשורת שמפרסם אותה".
מהם תיקוני הטעויות הנפוצים יותר?
"התקשורת נוטה יותר להודות בטעויות אובייקטיביות, כמו תאריכים, שמות וכו'. גם את זה היא לא עושה בהתלהבות גדולה, אבל כן מתקנים. אגב, אני לא מזלזל בטעות באיות שם – יש אנשים ששמם נכתב בצורה לא נכונה, או שהייתה טעות בציון התפקיד שלהם, והם מסתובבים שנים ארוכות בתחושת פגיעה. אבל נכון שזו לא טעות הרת גורל. בטעויות סובייקטיביות, למידע המוטעה יש ערך חדשותי רב. גיליתי ש־65 אחוזים מהתיקונים הם סובייקטיביים. הרוב המכריע. בתוך הז'אנר הזה עשיתי סולם של טעויות שגורמות פגיעה קלה, קשה וקשה מאוד, והתברר שרוב גדול מהתיקונים שייכים לתחום הפגיעות הקשות או הקשות מאוד".
לא מפתיע. אלו הטעויות שאנשים דורשים בגינן התנצלות, שלא לומר מאיימים בתביעות.
"נכון. ככלל, העיתון לא יפרסם תיקון אם הדבר לא נדרש, למרות שלפעמים הוא כן יגלה הגינות. בגדול, אין תרבות של תיקונים. עורך ותיק אמר לי: 'רק אם חרב חדה תונח על צווארי, אפרסם תיקון'. לפעמים אתה רואה שהתיקון נועד למנוע תביעה. במקרים של פרסום ידיעה שגויה בתום לב, אם אתה מתנצל מהר, הדבר יעמוד לזכותך אם תוגש תביעה. אפשר לזהות מרחוק את הייעוץ המשפטי שהורה להקדים תרופה למכה".
אין רגולציה כלשהי לגבי תיקונים?
"הנושא פרוץ לחלוטין. אנחנו בעולם התקשורת לא מעוניינים בחקיקה, ולכן יש אתיקה, שהיא חומת המגן האחרונה לפני חקיקה. אנחנו לא רוצים שחבר כנסת יקדם 'חוק תיקוני טעות'. אלא שלמרות חליפת המגן הזו, המלך הוא עירום. יש לכאורה מנגנוני רגולציה פנימיים, או קודים אתיים של מועצת העיתונות, אבל אין להם שיניים, אפילו לא תותבות. ומאחר שהאתיקה כל כך חלשה ולא משפיעה, ההפקרות חוגגת. הכוח של מועצת העיתונות מוגבל מאוד, והיא לא יכולה לאכוף כל כך הרבה תיקוני טעויות.
"ראיינתי מנהל אתר אינטרנט גדול, שאמר במפורש שיעשה הכול, אבל הכול, יציע הרים וגבעות, לפני שיתנצל. זו אמירה שמייצגת את הנתונים האמפיריים שמצאתי. מבחינת הרבה עיתונאים, תיקון טעות הוא כתם על האמינות, אישור למחדל. אלא שזה לא נכון, אפילו ההפך. התנצלות היא כוח"
"לאחד הממצאים המדהימים הגעתי כששאלתי עיתונאים, במסגרת הדוקטורט, 'האם במהלך שנות עבודתך נדרשת אי פעם לעיין בכללי האתיקה'. 93 אחוזים ענו שמעולם לא היו צריכים להשתמש בכללים האלה או להתמודד עם דילמות אתיות. כמעט כל העיתונאים אומרים שהאתיקה היא אות מתה. ואני אומר, בהיעדר אתיקה תבוא חקיקה. חוקים הם תולדה של כשלים אתיים, כמו למשל חוק לשון הרע. אני חושש שכל כשל אתי יוביל לחוק".
בשנים האחרונות יש היסטריה של ממש במערכות התקשורת בנוגע לשימוש בתמונות. כמה תביעות מצד צלמים הסתיימו בפיצויים בגובה עשרות אלפי שקלים, ומאז כל עיתונאי יודע שעם זכויות יוצרים בתמונות פשוט לא מתעסקים. למה בעצם שזה לא יקרה גם בטעויות?
"זה הפתרון בנקודת הקצה, כשאתה מיואש. ואני לא".
למה זה קשור לייאוש? תאר לך אזרח שנוסע באור אדום, ומבקש מהשוטר לא להיענש על כך כי עדיף לאכוף בצורה אתית.
"אני עדיין חושב שבמדינה דמוקרטית יש משמעויות מרחיקות לכת לחקיקה בתחום העיתונות. החקיקה תוביל למצבים שינטרלו וישתקו את עולם התקשורת. כל ריאיון יהיה כל כך זהיר, שלא יישאלו שאלות מסוימות כדי לא להסתבך. התקשורת צריכה להיות חופשית ובעלת יכולת לטעות. לטעות זה הדבר הכי אנושי. אני לא צדקן. הגדולה היא לבוא ולתקן. אבל אם בעוד כמה שנים המחוקק יזהה שלא משתנה כלום, זה יכול להגיע לחקיקה, אולי למשל על רקע של פגיעה אישית בחבר כנסת מסוים. אני לא פוסל את האופציה של חקיקה, אבל צריך לתת מרחב תמרון גדול לתקשורת".
יש כבר חקיקה מסוימת בנוגע לתיקון טעות.
"נכון. תיקון לחוק לשון הרע, שיוזמו היה טומי לפיד ז"ל, קובע שכל מי שפרסם חשדות לגבי אדם מסוים – חייב לפרסם במקרה של זיכוי גם את דבר הזיכוי. הדבר הזה נעשה. החשש שלי הוא שהנתונים הנפיצים והמדאיגים שאני מביא בדוקטורט, יכולים לחמש גורמים שמעוניינים בחקיקה. זו קריאת השכמה. התקשורת צריכה להתעורר, ואם לא – היא תרוויח את החקיקה ביושר. לא אזיל דמעות אם זה יקרה".
איך פרסום התיקון בעמוד פנימי למטה עוזר למי שהטעות בנוגע אליו נמרחה על גבי עמוד השער?
"קודם כול, זה עדיף מכלום. הצד המסוקר לפעמים מדמם. אני פוגש הרבה כאלה, הם סוחבים פציעות קשות, וכל תיקון עוזר להם מאוד. זה חלק מקרב הטיהור הגדול של האדם. התיקון חשוב גם לכלי התקשורת: הוא מרחיק אותנו מהרגע שבו לא יהיו יותר קורסים באתיקה, אלא רק דיני תקשורת. וזה כבר סממן של מדינות דיקטטוריות".
חינוך מתמיד
הבעיה ברורה לגמרי: יותר מדי טעויות, פחות מדי תיקונים, ובעיקר חוסר אכפתיות. אבל מה הפתרונות למצב הביש? "פיתחתי שיטה שלמה שבה שלל כלים", אומר פז. "בגדול, אני קורא לזה 'גישת העיתונות המונעת'. בדקתי מה קורה כשמתרחשות טעויות בענפים כמו רפואה, תעופה, תעשייה וניהול. הנחתי את העיתונות בצד וצללתי לתחומים האלה, בארץ ובעולם. התברר שהמצב לא כל כך מזהיר גם שם. ואז בניתי מודל משלב, שלוקח מהעולמות האלה את כל הדברים הטובים שיכולים להיות מיושמים גם בתחום התקשורת. המודל הזה לא אמור למנוע לגמרי, אבל בהחלט להפחית את ממדי התופעה ולצמצם את הנזקים. זהו כלי אקדמי, אבל גם כלי יישומי.
"למשל, הכשרת עיתונאים. ברגע שנכנסים למערכת יש טירוף של עבודה שלא מאפשר כמעט לעיתונאי להביט אחורה ולתקן. הוא כבר נמצא בכתבה הבאה, וכך גם העורך שלו. אבל יש כלי נהדר שמשמש בעולם הרפואה ובמקומות אחרים, לפני הקליטה לעבודה: יומיים או שלושה של סימולציה, שבה מתמודדים עם דילמות, מצבים מוגדרים שרווחים בעבודה. אפשר להקים מעין מרכז אימון שכולל מסלול הדמיה: כל עיתונאי מתחיל יעבור בו ויקבל את הכלים הבסיסיים. אפשר להכשיר גם את הוותיקים, אבל קודם כול נטפל בהמוני הצעירים שנכנסים למקצוע, ונספק להם יומיים אינטנסיביים של למידה".
מה עוד?
"יש ממצא מעניין: בחלק ניכר מהטעויות – 80 עד 90 אחוזים – מקור הטעות הוא הכתב. לא העורך שנתן כותרת, אלא מי שכתב את הידיעה. זה נובע מכך שכתבים עובדים 24/7, וגם המנהלים שלהם. מי שיכול לעמוד בפרץ הוא מוסד שנכחד כמעט בעיתונות – 'בודקי עובדות'. צריך לגרום למנהלים בתקשורת להבין שזה לא משהו אנכרוניסטי, ושכדאי להם למנות 'נציב עובדות', כמו שכל ארגון חייב למנות נציב תלונות ציבור".
אני כבר רואה את התשובה של כלי התקשורת לשתי ההצעות הללו. אין כסף.
"למיטב הערכתי, יש עלייה מתמדת במספר תביעות הדיבה ובסכומים שעיתונים משלמים בעקבותיהן. אם מנהל ישקול את הנזק הכלכלי שנגרם לו כתוצאה מהתגוננות מפני תביעות, הוא יראה שזה שווה. הם פשוט לא מודעים למספרים. הצגתי את החישובים בפני עורכים בכירים כדי לראות שאני לא מנותק, והם אישרו את הנתונים. ההצעות שלי לא אמורות לעלות הרבה כסף".
"התקשורת היא בגדול רכב שנוסע באופן אוטומטי, עובר בכתום, כמעט עושה תאונה, ואיש לא מותח על כך ביקורת. הנטל הזה מונח לפתחם של ארגוני הבקרה, ואם הם לא חזקים מספיק, השוט צריך להתחיל בבית, בתגובה מיידית"
כלי שלישי שמציע פז הוא מוסד הפוסט־מורטם. "הרבה טעויות משתרשות וחוזרות על עצמן כי אין מי שמסתכל רגע אחורה ודואג לתקן את הכַּתב", אומר פז. "בניתוח פוסט־מורטם מעירים לכתב כבר למחרת בבוקר על טעות שעשה. גם כאן לא מדובר בהוצאה כספית גדולה: העורכים הבכירים בעיתון עושים ביניהם סבב, ובכל יום מישהו מהם דוגם כמה כתבות ועובר בקפדנות על כל הפרטים המופיעים בהן. זה יעשה טוב לכולם. העיתונאים הצעירים יקבלו פידבק, משהו שלא קיים כמעט בגלל הלחץ במערכות. לפעמים הם יקבלו מילה טובה, ולפעמים ביקורת שאפשר ללמוד ממנה. ואם יש טעות, בואו נתנצל. אם פעם־פעמיים יראו לכתב טעויות וידרשו ממנו לכתוב התנצלות, סביר להניח שזה לא יקרה שוב.
"התקשורת היא בגדול רכב שנוסע באופן אוטומטי, עובר בכתום, כמעט עושה תאונה, ואיש לא מותח על כך ביקורת. הנטל הזה מונח לפתחם של ארגוני הבקרה, ואם הם לא חזקים מספיק, השוט צריך להתחיל בבית, בתגובה מיידית. זה עדיין לא יהיה עולם מושלם, אבל נתחיל לדגום ונשריש תרבות חדשה".
דיברנו הרבה על העיתונות המודפסת. מה לגבי רדיו, טלוויזיה ואינטרנט?
"כמי ששנים רבות היה בתפקיד בגל"צ ובחדשות 2, אני לא מוציא את עצמי מהכלל. בשלב מסוים אכן שאלתי את עצמי מתי פרסמתי התנצלות, ועניתי שאני לא זוכר. ברדיו, תיעוד הטעויות והמעקב אחריהן הם קשים הרבה יותר, כי זה כמו מים מתחת לגשר. אז כן, היו מקרים שבהם התנצלתי, אבל העובדה שזה קרה מעט כל כך מראה על התרבות השלטת גם בעיתונות שאינה כתובה".
אולי הכול מתחיל בכך שכל מי שרוצה הופך לעיתונאי, והתעודה היחידה הנדרשת היא תעודת לידה.
"אנחנו לא רוצים שהמדינה תאשר עיתונאים, אבל זה הופך את נטל האחריות המוטל עלינו לכבד הרבה יותר. אם מועצת העיתונות והמנהלים המפקחים על התקשורת לא יבינו את גודל המצוקה, גודל השעה והעובדה שזו ההזדמנות האחרונה לעשות משהו בעצמנו, ייכנס חוק והסיפור ייגמר".
מהו תיקון ראוי בעיניך?
"רוב הטעויות נעשות ללא כוונת מכוון. כמעט כולן, 99 אחוז ויותר. אני לא מצפה לתיקון באותו גודל שבו פורסמה הטעות, אבל כן מצפה שזה לא יהיה בעמוד 28 למטה. הגבול הנכון לא מתמטי, אלא הגיוני. למשל, אם יש טעות בעמוד הראשון, תיקון שיפורסם עד עמוד שלוש הוא בסדר גמור. מבחינת הגודל, יש תיקונים על חצי עמוד, וצריך לעודד כאלה ולומר שאפו. ברור שיש פה גם עניין של הגנה משפטית, ועדיין, להודות בטעות זה כוח".
מהו סיפור הטעות והתיקון הכי קיצוני שנתקלת בו?
"יש אדם ששמו אנדרי גולדווסר. ב־1996 פורסמה ידיעה במעריב שמיתגה אותו כשודד, גנב, מלך השוק האפור בבלגיה, וסופר גם שהוא לקה בהתמוטטות עצבים. זמן מה לאחר מכן פורסמה התנצלות שפשוט חזרה בה מכל הדברים: הוא לא שודד, ולא גנב, ולא עבר התמוטטות. מדובר ביהלומן ששמו שורבב בטעות לידיעה גדולה בנושא שוד יהלומים מורכב שאירע בבלגיה. איש עסקים הגון לגמרי, שקם בוקר אחד ומגלה שכל קובץ החוקים הפליליים נפל עליו. איזה נזק נגרם לו. לא הצלחתי לאתר אותו, אבל אני מת לפגוש אותו ולשמוע מה קרה לו מאז. אולי גם אכתוב עליו ספר יום אחד, מי יודע".
עיתונות הבלנדר
עד חודש אוגוסט שעבר, במשך כמעט 15 שנה, היה פז המנכ"ל והעורך הראשי של ערוץ הכנסת, שפעל תחת כנפי חברת החדשות של ערוץ 2. במכרז על הפעלת הערוץ לתקופה הבאה, הקבוצה התמודדה שוב – והתוצאות הלמו בראשיה: הצעתם זכתה למקום השלישי והאחרון, כשלפניהם דורגה הצעת ערוץ 10, ובמקום הראשון הצעתו של ערוץ 20. המפסידים במכרז עתרו לבג"ץ, ולאחר סאגה ארוכה שנמשכה יותר משנה החליט בית המשפט שהצעת ערוץ 20 תיפסל, והזיכיון יועבר לערוץ 10. פז ועובדיו מחדשות 2 מצאו את עצמם בחוץ.
כשהוא מדבר על הנושא, ניכרת בפז הסערה שטרם שככה. "הסיום היה מאוד כואב", הוא מודה. "הפרדה מהערוץ ומעובדיו הייתה אחד הרגעים העצובים ביותר בקריירה שלי. רגע טראומטי. אבל בחרתי במודע בחיים חדשים, כדי שהטראומה לא תאכל מבפנים את האנרגיה הטובה שיש בי".
אני משער שאתה לא מתאפק, ומזפזפ מדי פעם לערוץ 99.
"לפעמים, לשניות בודדות. אני מן הסתם גם מדבר עם חלק מהעובדים שלנו שנשארו שם. לצערי הם לא רבים. ביקשתי מערוץ 10 שכמה שיותר עובדים ייקלטו, וחלק נקלטו אך חלק גדול לא. הם לא לקחו אף אחד ממגישי התוכניות שהיו אצלנו. אבל אני לא רוצה לשפוט אותם או להיכנס לעמדת המבקר. צריך גם להיות הוגנים ולומר שזהו ארגון שזה עתה יצא לדרך.
"אני לא עוסק בזה, ולא רוצה לעסוק בזה, לשימור בריאותי הנפשית. כי כאמור, הפרדה הייתה כואבת ועצובה. ואחרי שאמרתי את זה, אני רוצה להאמין שמה שבנינו בעשר אצבעות, מאיר כמורשת לבאים אחרינו. מספר תביעות הדיבה שהוגשו נגדנו ב־15 שנה שואף לאפס".
בזמנך היו לערוץ אחוזי צפייה אפסיים. יש לו זכות קיום, מעבר לחוק שמחייב את הפעלתו?
"אני כופר בעובדות הללו. האסטרטגיה שלי הייתה כל הזמן להוציא את הערוץ החוצה, ובמשך 12 שנה כל תוכניות ערוץ הכנסת שודרו מדי יום ברצועות קבועות בערוץ 2, ערוץ 10 והחינוכית. מעבר לשידורים של דיוני המליאה, 24 תוכניות מקור שלנו שודרו שוב ושוב בערוצי הברודקאסט שהזכרתי. שם יכולתי למדוד את הרייטינג, וראיתי איך למשל התוכנית 'זוג או פרט' מקבלת 2.5 או 3 אחוזי צפייה. היום אין לזה כל כך משמעות, כי רואים את התוכנית גם ביוטיוב או דרך לינקים ברשתות החברתיות, אבל אז זה היה הישג מטורף לערוץ נישה. העובדה הפשוטה היא שלקראת המכרז החדש כולם רצו את ערוץ הכנסת. אם הוא היה ערוץ זניח, לא כל גורם חשוב במדינה היה רוצה אותו".
היו טעויות ותיקונים בערוץ הכנסת בזמן שניהלת אותו?
"הדברים הגדולים תמיד עברו דרכי, כך שרוח המפקד הייתה לתקן היכן שצריך. מספר הכתבים היה מצומצם – אני גאה מאוד בהתקדמות שלהם, למשל ירון אברהם ודפנה ליאל – וסמכתי עליהם מאוד. גם בתוכניות עצמן היו אנשים רציניים שסמכתי עליהם, והם תיקנו אם היה צריך. לא היינו נקיים מטעויות, היו גם בוודאי טעויות שלא זיהינו, אבל לא ברמות הקשות".
במה באה לידי ביטוי עבודה של מנכ"ל ערוץ הכנסת?
"הדבר המרכזי מבחינתי, שעבר גם לשאר העובדים, היה לא להתערבב. אני קורא לזה 'עיתונות הבלנדר' – הכול מתערבב עם הכול, וזה אחד האסונות של התקשורת. כשאתה מתערבב אתה שוקע, ובכנסת הכי קל להתערבב. מספר הפעמים שישבתי עם ח"כים במזנון או עם יושבי ראש הכנסת בלשכתם, שואף לאפס. אין ארוחות חינם. ועובדה היא שאיש לא בא בטענות, כי שמרתי על אי התערבבות ועל איזון, שהוא לא מילה מגונה בעיניי. 15 שנה בלי אף תלונה שאנחנו שמאלנים מדי או ימנים מדי, פרו־חרדים או פרו־ערבים. ממש עבדתי בזה".
ובכל זאת, איש מהנהלת הכנסת לא בא לומר לכם "להתראות" עם סיום שידוריכם.
"זה לא הפתיע אותי. השנתיים האחרונות שלנו בכנסת לא היו קלות. היה קרב הישרדות והליך משפטי שבו הרגשנו כמו זוג בבית משפט. המאבק כמובן לא היה מול הכנסת, אבל האקלים השתנה. אנשים זזו הצידה כדי שלא יגידו שהם תופסים צד במאבק. בשנתיים האלה כבר לא היה לי קל או נעים לעבוד, ולפעמים הייתה תחושה שהכנסת מעדיפה שיהיה ערוץ אחר".
כי הח"כים הבינו שאתם חלשים יותר?
"כשאתה נכנס למכרז חדש, אתה כבר לא הגוף המשדר אלא גוף מתמודד. היו מגמות שהצלחנו לתחזק שנים, כגון לא להיות 'ערוץ מטעם', ופתאום היו בכנסת גורמים – לא יו"ר הכנסת – שחשבו שהערוץ הזה צריך להיות שופר. אני לא פוסל את האפשרות הזו, אבל אנחנו החלטנו מהרגע הראשון להיות ערוץ עצמאי ולא חלק מדוברות הכנסת. ולמרות הכול, יושבי הראש ראובן ריבלין ודליה איציק דחפו כל הזמן שנשמור על העצמאות שלנו, גם אם שומעים מאיתנו דברים לא נעימים. בשנתיים האחרונות היה לי קשה יותר לעשות את זה".
אחרי סיום הקדנציה הארוכה בערוץ הכנסת והגשת הדוקטורט, מהן תוכניותיך?
"אני בנתיב לעולם האקדמיה, קריירה חדשה שבה אמזג את כל הדברים שאני עושה, עם ממשקים ונקודות אחיזה בתחום התקשורת. לא אחזור לחברת החדשות. אחרי 22 שנה של עבודה מטורפת בחדשות, אני עובר לעולם תוכן אחר, ונותן לאנשים אחרים לעשות את העבודה. ואת כל זה אני עושה בלי להביט אחורה בזעם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
