שלטונו של חסן השני, מלך מרוקו, כמעט הגיע אל סופו.כך לפחות היה נדמה בעת שהמלך שב מצרפת, כשחמישה מטוסי קרב מרוקניים הגיחו מאחורי מטוסו, והחלו לירות לעברו. כמה מאנשי הפמליה המלכותית נפגעו ונהרגו. אי שם על הקרקע, שר ההגנה מוחמד אופקיר היה משוכנע שהנה, תוכנית ההפיכה שהגה מתגשמת.
אך אז נקט חסן יוזמה מפתיעה: הוא תפס את מכשיר הקשר, פנה לטייסים שתקפו אותו והודיע "תפסיקו לירות! השליט מת!". רק לאחר שנחתו מטוסי הקרב התבררה התרמית, אך זה היה מאוחר מדי. חסן נחת בשלום, גייס את נאמניו ומיהר לטהר את שורות הממשל. "השר אופקיר, מי שהיה אמור להיות המלאך השומר מכל רע של המלך, נמצא מוטל על שולחן העבודה שלו עם כדור בראש", מספר פרופ' אדוארד לוטוואק. "כנראה התאבד. מתחת לראשו היה הספר שלי, 'הפיכה: המדריך המעשי', טבול בדם. השר שבא אחריו הבטיח לתת לי את העותק של הספר, אבל מעולם לא עשה זאת, לצערי".
את המדריך למהפכנים כתב לוטוואק ב־1967, כשהיה בן 26 בלבד. בספר מפורטים בהומור ציני, שלב אחר שלב, הצעדים שיש לנקוט כדי להשתלט על מדינה בכוח הזרוע. בהקדמה למהדורה הראשונה כתב לוטוואק הצעיר: ״זהו מדריך למשתמש. אפשר להשוות את הספר לספר בישול — כל הדיוט המצויד בשאיפות ובמצרכים הנכונים יכול להוציא הפיכת מדינה אל הפועל; כל מה שנצרך ממנו הוא להכיר את הכללים הבסיסיים. שתי אזהרות. ראשית, כדי להוציא לפועל הפיכה מוצלחת יש להצטייד במצרכים הנכונים, בדיוק כפי שבבישול בויבאז, מרק דגים צרפתי, יש צורך בדג הנכון כדי להתחיל לבשל. שנית, כדאי לקוראים לדעת שהעונש המתלווה לכישלון חמור הרבה יותר מאשר אכילה מקופסת שימורים״.
"הפיכה: המדריך המעשי" יצא מאז לאור בעשרות מהדורות ותרגומים. לוטוואק פרסם בינתיים ספרים נוספים שראו אור ב־22 שפות, וגם מאמרים אינספור. ספר חשוב אחר שלו, ״האסטרטגיה של מלחמה ושלום״, הפך לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של קצינים בכל העולם (תורגם לעברית ב־2004 על ידי הוצאת ״מערכות״ של משרד הביטחון). בריאיון סקייפ שערכתי איתו לאחרונה שוחח איתי פרופ' לוטוואק מחדר העבודה שלו, כשהוא לובש חולצה כהה עם סמל הפנטגון, ודמדומי הערב מאירים מהחלון שמאחוריו. "כתבתי בחיי המון ספרים, והרווחים מהכתיבה הספיקו כדי לשלם למנקה של הבית שלי. כל דבר אחר הגיע מחוזי עבודה וממשימות, כלומר ללכת למקומות ולעשות דברים, כמו למשל להילחם בכוחות גרילה. לא משלמים על כתיבת ספרים. משלמים על עשייה".
העשייה של לוטוואק לאורך השנים הוכתרה בכינוי "ייעוץ"; בעולם המודרני העבודה הזו כוללת ישיבה בחדרים ממוזגים, אבל גם יציאה לפגישות עם מנהיגים זרים או אימון לוחמים בסכסוכים שיש בהם אינטרסים בינלאומיים מסובכים. מאז שנות השבעים הוא ייעץ בארצות הברית למזכירי המדינה, למחלקת ההגנה, לסוכנות לביטחון לאומי, לצי ולחיל האוויר. הוא גם ייעץ למשרדי הגנה וכלכלה של מדינות רבות אחרות. עד היום הוא עובד עם הפנטגון, המועצה לביטחון לאומי והבית הלבן. מאז השבעתו של דונלד טראמפ לנשיא לפני כשנה זומן לוטוואק לבית הלבן שש פעמים לפחות, וכרגע הוא מעורב בניסיונות להתמודד עם משבר הגרעין הצפון־קוריאני.
״שים לב״, הוא ביקש להבהיר בריאיון, ״אני לא איש סוד. אני לא חבר שלוחש דברים יפים על אוזני בכירים. אני יועץ בקבלנות. משלמים לי, וכששואלים אותי שאלות אני עונה. אני יושב בבית ומתמקד בעיסוקיי עד שמתקשרים אליי. אני כמו נהג מונית. כשמתקשרים אני מגיע, כשלא – לא. טבע העבודה משתנה. לפעמים רוצים שאדבר עם מישהו, שאסע לחוץ לארץ. כל מיני דברים. אבל אני לא דופק בדלת ושואל 'מתי אתה צריך הסעה'. פרק הזמן היחיד שבו לא הייתי רק יועץ חיצוני אלא ממש חלק מהצוות, היה בזמן הרכבת הממשל של רונלד רייגן".
אני עיתונאי, והתפקיד שלי הוא לדחוף את האף, אז אני שואל: הנשיא טראמפ עצמו התעניין בעצתך?
"בעבר ייעצתי באותה מידה לממשל אובמה ולממשל קלינטון".
ובכל זאת, באילו נושאים טראמפ רצה לדון איתך?
"אני לא יכול לדבר על זה".
את לוטוואק פגשתי לראשונה ב־2012, בעקבות המלצה אקראית מצד דוד שלי. כשאתה בוושינגטון הבירה, אמר הדוד, קפוץ לביקור אצל חברה שלי דליה ובעלה אדוארד. יהיה לך מעניין. אז לפני שהגעתי לעיר התכתבתי איתם והם הזמינו אותי לצהריים בביתם, בשכונה אמידה בפאתי העיר. בכניסה לבית עמד פסל שיצרה דליה, אמנית מצליחה שהציגה בגרמניה, באיטליה ובכל רחבי ארה״ב. דפקתי בדלת והיא פתחה בלבביות. שוחחנו על אמנות ועל הא ודא, ומכיוון שוושינגטון נבנתה על ביצה ובקיץ אי אפשר לחצות בה רחוב אחד בלי שכתמים כהים יתפשטו על החולצה, היא גם זרקה לי בגד ים ושלחה אותי לרחוץ בברכה הנאה שלהם.
אחרי שהתייבשתי והתלבשתי פגשתי את בעלה, פרופ' אדוארד לוטוואק: גבוה, כבן שבעים, בעל שיער קצר לבן, לסת מרובעת, עיניים זריזות ומבטא שלא הצלחתי להגדיר. השאלה הראשונה שלו הייתה מה עשיתי בצבא. שירתִּי ביחידת מגלן, עניתי, שמעת עליה? הוא לא השיב לשאלה, אבל משצף הדיבור הקוצף שלו הבנתי שישב בשולחן העגול שבו החליטו, באמצע שנות השמונים, להקים את היחידות מגלן, מורן ומיתר. כשהשיחה המשיכה להתגלגל הבנתי שאני עומד מול אסטרטג צבאי, כלכלי ופוליטי מהמעלה הראשונה.
במשרד הביתי שלו, שנראה קצת כמו הכלאה בין ספרייה נושנה לחמ״ל, הוא הראה לי כתבי יד עתיקים, מהדורות ראשונות של קלסיקות אירופיות, מהדורות של ספריו הרבים בתרגומים לצרפתית, לרוסית, ליפנית ולקוריאנית, ומזכרת שקיבל כאות תודה על תרומתו לפיתוח טנק המרכבה. כדי להסביר במה בדיוק הוא עוסק, אמר: ״נניח שממשלת מקסיקו נכשלת במציאת אדם כלשהו שמסתתר במיקום לא ידוע. אם היא תשכור את שירותיי, אף אחד כבר לא ימצא אותו״. הביקור ההוא בביתו נחרת בזיכרוני, בין השאר, מפני שכאשר לוטוואק ליווה אותי לרכב לעת ערב, הוא נפרד ממני לשלום במילים הבאות: ״כתיבה היא תחביב נהדר, אבל כדי להרוויח כסף צריך להרוג אנשים״.
הוא נולד בנובמבר 1942 בעיר אראד שבמערב רומניה, 20 ק"מ מגבול הונגריה. ״זו הייתה עת נוראית להיוולד בה", מספר לי לוטוואק בריאיון הסקייפ. "שיא ההצלחה של היטלר, אבל המקום הטוב ביותר להיוולד בו. גרנו בשדרה המרכזית באראד, בבית הכי אלגנטי. הדירה השנייה בבניין הזה הייתה שייכת לזוג, הונגרי וגרמנייה, והם היו חברים טובים שלנו. זה היה טיפוסי לאראד".
חבל הארץ הרומני באנאט, שבו שוכנת העיר, היה המקום היחיד באירופה שבו אוכלוסיית היהודים גדלה במהלך המלחמה. ב־1939 חיו שם 9,000 יהודים, ועם תום המלחמה ב־1945 הגיע מספרם ל־14 אלף. רבים מהם נדדו לשם כפליטים מכפרים אחרים ברומניה, ואפילו מפולין. בגלל קרבתו לגבול היה האזור כולו בעל אופי רב־לאומי: חיו בו הונגרים, רומנים, יהודים וסרבים, כולם יחד. "הם החליטו, כקבוצה, להתנגד לרדיפות, ובאמת במשך המלחמה מתו שם שבעה יהודים בלבד, וגם זה מפני שהצבא ההונגרי נכנס לכמה ימים לעיר".
שם משפחתו רומז להיותו נצר לאוהדי הגאון מווילנה, שהתנגדו לחסידות – ״כפי שאני מתנגד אליה בעצמי עד היום הזה״, אומר לוטוואק בנימה מבודחת. ״הליטאים היו למדנים וספורטיביים. בישיבות הליטאיות המינימום היה התמקצעות בשחייה. אבי היה ליטאי טיפוסי, מלומד ובקיא תרבותית אבל לא אדוק במיוחד״.
עם שוך הקרבות המשפחה נדדה לפלשתינה, עדיין תחת שלטון המנדט (״אמי הייתה ציונית. אבי לא״), אך כאן ציפתה להם הפתעה לא נעימה. הצבא הבריטי פיקח על הנמלים, ולא נתן לבני המשפחה לרדת מהספינה. הלוטוואקים נאלצו להמשיך בהפלגה עד נפולי, ומשם עברו לפלרמו שבאי סיציליה, שם אביו של אדוארד החליט לתקוע יתד. ״זה היה אזור כושל, פרימיטיבי, שנשלט בידי המאפיה״, אומר לוטוואק. בהיותו מלא חיוניות, הליטאי מרומניה סחר בתפוזים ועשה חיל. אך האידיליה הסיציליאנית הייתה קצרה: ״לאבי הייתה תשוקה חולה לטכנולוגיה מתקדמת. לרוע המזל הוא החליט לפתוח מפעל במילאנו, ועקר אותנו מפלרמו האהובה״.
בגיל 11 נשלח אדוארד ללונדון, ללימודים ב״קולג׳ כרמל״ – מוסד יוקרתי ביותר, שכונה גם ״איטון היהודי״, על שם בית הספר האליטיסטי לבני המעמד הגבוה בבריטניה. כעבור שנתיים הצטרף לוטוואק הצעיר לתוכנית הצבאית של הקולג'. הוא נשבה בקסמי האלימות והנשק כשניתן לו לראשונה רובה, ונאמר לו שאם ידקור את המטרה בחוזקה, באמצעות הכידון שבקצה הקנה, תינתן לו גם תחמושת לירות בה.
משסיים את לימודיו בפנימייה המשיך לוטוואק לבית הספר לכלכלה של לונדון, מוסד נחשב בתחומו לא פחות מאוקספורד ומקיימברידג'. לאחר הלימודים הוא הצטרף לחברת ייעוץ שעבדה עם חברות נפט במזרח התיכון. שם קרא לוטוואק על הפיכות שהתרחשו אז חדשות לבקרים בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון. בשנות השישים, למשל, אירעו שתי הפיכות בסוריה, שני ניסיונות הפיכה כושלים בערב הסעודית, שתי הפיכות בעיראק ועוד אחת בטורקיה.
"התעניינתי בשאלה כיצד שישה אנשים יכולים להפיל ממשלה ולתפוס את השלטון. מה זה אומר על ההוויה הפוליטית של מדינה? זיהיתי שאלו לא מדינות כמו מדינות אירופה, אלא מדינות מלאכותיות, שלא נטועות בחוקה דמוקרטית בסיסית. לחלק מהן אמנם יש צי, משטרה, שירות לאזרח – אבל זו העמדת פנים. היא אמנם מציאותית, מפני שאנשים נהרגים ואנשים מרוויחים כסף, אבל זה כמו קוף שמשתעשע במקלט רדיו. הוא יכול לכבות ולהדליק את הרדיו, אבל הוא לא יכול לתפעל את המכשיר כמו שצריך.
"עיון עומק בהפיכות הוא דרך להבין מבני מדינה. כמובן, לא את כל המדינות: לא את יפן או את פינלנד. אבל אפשר להבין את כל המדינות הערביות, ממרוקו עד הודו. לכולן יש מאפיין משותף: אפשר להפיל את השלטון בהפיכה, מפני שאלו מדינות מזויפות".
כי הן ערביות ומוסלמיות, או בגלל מבנה המדינה וריכוז הכוח?
״ריכוז הכוח נובע מכך שבמדינה מוסלמית אין מערכת איזונים ובלמים, ואין מערכת חקיקה ומשפט עצמאית. המדינות המוסלמיות, הערביות, ייבאו את מודל המדינה מאירופה, אבל המודל הזה לא מתאים להן. אגב, דאעש בניגוד להן אמרו 'אנחנו המדינה האמיתית', וזה נכון במובן שדאעש הוא מבנה הממשל האותנטי לאסלאם״.
בספר דווקא לא נגעת בעניין הדתי־תרבותי, אלא במבני הכוח במדינה. למעשה כתבת מעין תשובה ממזרית ל"הנסיך״ של מקיאוולי; הוא מסביר לשליט איך לשמור כוח, אתה מסביר איך מישהו יכול להשיג כוח שאין לו, ולהפוך לשליט.
״נכון. בפתיחה של הספר אני מתריע: להפיל ממשלה זה לא קל. יש צעדים שצריך לעבוד עליהם בסתר, כדי להתכונן לרגע שבו אתה חושף את עצמך בפני הציבור ואומר, ׳הכול שקט ושלו. אנחנו בשליטה. תישארו בבית, יש עוצר. אנחנו דואגים לכם. המשטר הקודם היה מושחת ואיום, מרושע לתושבים. אנחנו טובים מאוד וכמובן נערוך בחירות דמוקרטיות בקרוב׳".
בחמישים השנים שעברו מאז פרסום הספר, אומר לוטוואק, מדינות רבות למדו כיצד למנוע הפיכות. ובכל זאת, "השיטה לא השתנתה הרבה. אני לא רוצה להישמע כמגלומן, אבל כשהספר שלי יצא אנשים קראו אותו, ולא מעט מהם השתמשו בו כשתכננו הפיכה. מצד שני, הרבה מדינות למדו ממנו – וגם ממקורות אחרים – כיצד להציב מבני כוח מונעי הפיכות, כמו למשל כוחות ביטחון נפרדים השומרים על איזון. המדריך למשתמש שכתבתי כבר לא בשימוש יותר, אבל עדיין – בכל הפיכה, קבוצה של אנשים מאתגרת את הכוח השלטוני באופן בלתי נראה, בשקט, עד שהיא מוכנה להכות". מכאן, הוא אומר, נולד גם מטבע הלשון הצרפתי המתאר הפיכה, coup d’état – ״הכאת מדינה״.
בעידן פייסבוק וטוויטר, יש דברים שהשתנו בעקרונות של ביצוע הפיכה?
"אי אפשר לעקוף טנק. אחת הסיבות לכישלון המהפכה הירוקה בטהרן ב־2009 הייתה שהצעירים שם הפריזו בחשיבות הטכנולוגיה. הם חשבו שחשוב להעלות סרטונים שלהם מפגינים ברחובות, או לפרסם תמונות שמראות כמה המשטר האיראני נוראי. כדי שההפיכה תצליח הם היו צריכים לגנוב שני טנקים ולהרוג אנשי ביטחון, או לתקוף את המיליציה שממשטרת את הלבוש של האנשים ברחוב. לא מספיק להעלות סלפי לפייסבוק, צריך להתקיף את המשטר באופן פיזי. המפגינים היו מודרניים מדי, מתקדמים מדי. אם הם היו פרימיטיביים יותר, הם היו מנצחים".
במצרים מובארכ נפל בהפיכה לא חמושה, וגם באירופה רודנים הודחו בלי יריות. האם לאיראנים יש בכל זאת סיכוי להשיג חילופי משטר בלי לשפוך דם?
"צילומי סלפי והפגנות שלוות לא יעשו את זה. האימפריה של האייתוללות מבוססת על מיליציית הבאסיג', שפעם היו מתנדבים אידאליסטים אבל היום הם מעין כוח שיטור שמקבל משכורת מהממשל. גם הם סובלים מעוני חמור בגלל ההוצאות הצבאיות הגבוהות של המשטר. אם ההמונים ילמדו לתקוף אותם, אחרי יום או יומיים הבאסיג' יצטרפו גם כן להפגנות".
מה האמריקנים צריכים לעשות כשמתרחשת מערכת הפגנות כזאת באיראן? האם הם יכולים לעזור למפגינים להשיג שינוי במשטר, או שכל דבר שטראמפ יעשה רק יפגע במחאה?
"ב־2009 אובמה שתק גם כשמאות אלפים הפגינו – השאיפה היחידה שלו הייתה להשיג הסכם גרעין, ולא משנה איזה הסכם. הפעם טראמפ לא בזבז זמן ומיד עודד את המפגינים. רייגן, שסירב לקבל את המשטר הסובייטי – בשונה מקודמיו ניקסון, פורד וקרטר – ראה את נפילת המשטר הזה. טראמפ מקווה לראות את נפילת המשטר האיראני, שאובמה הסכים לקבל בשתיקה".
בטורקיה ב־2016 הקושרים נגד ארדואן כן השתמשו בטנקים ובנשק. למה ההפיכה נכשלה?
"כי היא הייתה מאולתרת. היו הרבה אנשים שידעו שהשמות שלהם נמצאים ברשימה של 200־400 בני אדם שאמורים להיעצר למחרת בבוקר. הם התארגנו יחד, ובכמה שעות ניסו להרים הפיכה. הם עשו כמה טעויות, ומספיקה טעות אחת כדי להיכשל. הקריטית שבהן הייתה שהם לא הצליחו לתפוס את ארדואן, בגלל תכנון לקוי. נשיא טורקיה היה במצב פגיע – בחופשה במלון – והטעות של המורדים הייתה שהם שלחו אליו מסוקים. בעיירת הנופש מרמריס אין מסוקים כמו בקאן או במונטה־קרלו, והרחש האווירי גרם לאנשי האבטחה של ארדואן לחשוד. הם מיד החביאו את הנשיא, וכוחות הפשיטה לא הצליחו לשים עליו יד. אם המורדים היו נוסעים לשם במכונית אולי זה היה לוקח להם עוד כמה שעות, אבל ההפיכה הייתה מצליחה".
המומחיות של לוטוואק הביאה אליו כמה פעמים אנשים שגיששו אצלו בניסיון לחלץ ממנו ייעוץ לקראת הפיכה שביקשו לעשות בעצמם. "הם פשוט עשו מה שאתה עושה עכשיו – ראיינו אותי – אבל הציבו את הריאיון בהקשר שאפשר לי להבין בשלב מסוים את המטרה שלהם, ולא שיתפתי פעולה. אני יועץ ביטחוני, יועץ אסטרטגי. בחרתי לא להיות יועץ הפיכות".
תן לי להרגיע אותך, אני לא מתכוון להפיל בכוח שלטון כלשהו. יש לך דוגמה לשיחה שבה ניסו להוציא ממך ידע לצורך תכנון הפיכה?
"פעם התקשר אליי מישהו ואמר שזה בקשר לספר ושהוא מתעניין מנקודת מבט אקדמית, אבל היו לו שאלות מאוד מדויקות הקשורות במשמעות האסטרטגית של מרחק בין עיר הבירה, שבה נמצא השלטון, ובין העיר המרכזית, שבה מוקדי הסחר והתקשורת. הסקתי, גם מהמבטא שלו, שהוא מתכנן הפיכה בפיליפינים. הספר שלי נפוץ שם. אחר כך בדקתי את השם שנתן לי, וגיליתי שהוא מפוברק. אחרי זמן לא רב התרחש ניסיון הפיכה בפיליפינים, ואני מניח שהאיש הזה היה קשור לכך. אני חושב שלפני כמה שנים פגשתי אותו. הייתי בכנס ופתאום שמעתי את הקול שלו, וראיתי אדם לבוש בחליפת גנרל. אני יכול להבחין היטב במבטאים ובקולות. אבל אי אפשר לדעת במאה אחוזים".
ב־1967 עלה לוטוואק לישראל. כאן הכיר את דליה, וכאן גם נשכר בידי צה"ל כדי לייעץ בהקמת מחלקת המחקר של אמ"ן. ״הם ביקשו להרחיב אופקים. עד אז אמ"ן חקר רק את המדינות סביב ישראל – ירדן, מצרים, סוריה, לבנון. בשלב מסוים החליטו שהם רוצים לחקור גם מעצמות, כלומר רוסיה וארה״ב, וגם מדינות כמו פקיסטן, שב־1967 סיפקה לאויבים של ישראל טילים נגד מטוסים״.
ב־1972 הוצע לו מקום בתוכנית הדוקטורט של אוניברסיטת ג׳ונס הופקינס, והוא ודליה עברו לבולטימור, מרילנד. בתוך 13 חודשים השלים לוטוואק את כתיבת התזה שלו על אסטרטגיית הלחימה ברומא העתיקה. הספר עמד במרכזה של מחלוקת – מבקריו טענו שהמחבר אינו בקיא בתחום מחקרו, ואילו אוהדיו גרסו שהוא העלה נקודות חשובות שהסתתרו מפני חוקרים בקיאים ממנו.
אחרי השלמת הדוקטורט פרסם לוטוואק מאמר המנתח את תקציב ההגנה האמריקני ואת משמעויותיו בכל הנוגע ליחסים הביטחוניים בין ישראל לארה״ב. שר ההגנה האמריקני באותה העת, ג׳יימס שלזינגר, קרא את המאמר ושכר את לוטוואק כיועץ במשרדו, אף ששהה בארה״ב עם אשרת סטודנט בלבד.
למה בטחו בך בוושינגטון? אחרי הכול, נולדת ברומניה, גדלת באיטליה, למדת בלונדון ועבדת בשביל המודיעין הישראלי. זה די חשוד.
"משום מה מעולם לא הייתה לי בעיה. נסעתי לוולדיווסטוק שברוסיה לא מזמן. היו לי פגישות עם ראש ממשלת יפן שינזו אבה ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין. כשחזרתי, איש אף־בי־איי התקשר ושאל אם יש משהו שאני רוצה לספר להם. עניתי שלא, ובכך זה הסתכם. כל אדם אחר שנפגש עם פוטין, היו עושים לו בלגן".
ואנחנו מדברים על אדם שגם שירת בצבא הבריטי.
"השתתפתי בפעילות. אהבתי את זה מספיק כדי להישאר שם לתקופת מה. הייתי ילד אז, לא גבר מבוגר. מעולם לא הייתי בקסרקטין של החיילים, לא צעדתי במצעדים, לא עברתי טירונות. הייתי סטודנט בלונדון. אם הייתה משימה – קראו לנו. תחשוב על זה כיחידת מילואים יציבה שמתכנסת פעם בכמה זמן לרענון".
נשמע לי כמו ״צבא – רק החלקים הטובים״.
"כן. מעולם לא התגייסתי לשירות סדיר, אם כי התנדבתי בישראל ב־1967 ונשלחתי לאצבע הגליל, כי ידעתי כיצד לתפעל נשק. כשאני כותב על מלחמה זה נובע מידע ומתחושה שמאחורי הסיסמאות והרעיונות יש מציאות, שכוללת מגפיים וגשם ותנאי ראות".
אגב מציאות, איך אתה רואה את הגיאופוליטיקה המשתנה של ישראל?
"יש משא חדש לגמרי על כתפי מדיניות החוץ הישראלית. הכול היה פשוט ונחמד כשהסיפור היה בינארי: יהודים נגד ערבים. זה נשאר פשוט ונחמד גם כשזה הפך ליהודים נגד מוסלמים. אבל עכשיו הכוחות המוסלמיים והערביים המובילים הם בעלי הברית של ישראל דה־פקטו, או לפחות נייטרליים. זה יוצר ממד חדש של רגישות במדיניות החוץ אצלכם: כל מהלך בנוגע לפלסטינים צריך להתחשב בבעלות הברית הערביות של ישראל. תמיד יש אור ירוק להגיב לפרובוקציות של חיזבאללה, ובוודאי יש אור ירוק להגיב לפרובוקציות איראניות, אבל מול פרובוקציות פלסטיניות יש רק אור צהוב, כדי לא לעשות חיים קשים לבעלות הברית החדשות".
במשך תקופה ארוכה ייעץ לוטוואק לממשל רייגן. כשהוא מספר על הימים ההם, ברור שהוא מתגעגע לדמותו של הנשיא הרפובליקני המנוח. "ברמה האישית רייגן היה נעים הליכות, ידידותי, רגוע. לא היה לחץ סביבו. היו שחשבו שהחביבות שלו מעידה על חוסר חדות. בפועל, הוא העדיף להישמע כמו דוד חביב למרות שהיה חריף ביותר. תבין משהו: ישיבות מדיניות ברמות האלו הן לא דבר נחמד או נעים בדרך כלל, אבל איתו הן היו נעימות. רייגן הפך את עבודת היועצים שלו לנוחה. הוא הרוויח את המשכורות שלו בכך שנתן הוראות ברורות. לנשיאים לפניו ואחריו היה הרגל: לבקש לעשות דברים, אבל אחר כך להוסיף סייגים שהפכו את המשימה לבלתי אפשרית, או כמעט בלתי אפשרית".
לוטוואק מדגים זאת באמצעות השוואה לנשיא ג׳ימי קרטר, קודמו של רייגן. לאחר המהפכה האסלאמית של 1979, שלח קרטר כוח משימה לשחרור 52 האמריקנים שהוחזקו בשבי באיראן, אבל דרש לעשות את זה בלי לפגוע באיראנים. "רייגן היה שונה. הוא הציב יעדים ונתן לאנשים להגיע אליהם. לא במקרה השגנו תחתיו את הניצחון באל־סלבדור – מלחמת הגרילה היחידה שבה ארה״ב ניצחה מאז 1945".
לוטוואק, שעבד רבות באל־סלבדור, גאה מאוד בהצלחותיו של הממשל האמריקני שם. במדינה המרכז־אמריקנית הקטנה התחוללה מלחמת אזרחים ארוכה, מ־1979 ועד 1992, כשמהצד האחד כוחות הממשלה ומהצד האחר ארגוני גרילה מרקסיסטיים שניסו לפעול בגיבוי רוסי, בדגם שהצליח בקובה ובקולומביה. "ההוראות של רייגן היו: תביסו את ההתקוממות. והם הובסו", אומר לוטוואק.
והוא אמר "תעשו את זה בכל האמצעים"?
"בכל האמצעים הדרושים. אני גאה בעבודת השטח שלי, ובכך ששיחקתי תפקיד במלחמת הגרילה היחידה שארה״ב ניצחה בה. ארה״ב לא ניצחה מלחמות כאלה באפגניסטן, בעיראק או בווייטנאם, רק באל־סלבדור. בזכות החוכמה של הקונגרס האמריקני, לא נשלחו לשם כוחות קרקע אלא מספר מצומצם מאוד של יועצים, ואני ביניהם".
בחשיבתו של לוטוואק, הישגים במדיניות חוץ צריכים להגיע מתוך עמדה של כוח – אבל לאו דווקא כוח אלים. "יש להבדיל בין כוח במובן של power וכוח במובן של force. כשאתה דוחף מישהו בידך, זה force. אבל power זה כשאתה יוצר לעצמך מוניטין של מישהו שלא כדאי להתעסק איתו, ואז כבר לא צריך לדחוף אף אחד. מספיק לומר ׳אני רוצה שתעשו ככה וככה׳, והם יעשו את זה מפני שהם מפחדים".
אז כוח הוא אִיום?
"כוח יכול להיות איום. הוא גם יכול להיות ההפך: הבטחה. אם כשעשית מה שאמרתי קיבלת מתנה יפה, אתה תעשה את זה שוב. כוח הוא או איום או מתן הטבות תמורת שירותים. שניהם כלים של כוח".
מה הגישה הנכונה, אם כך, כלפי הפרובוקציות של צפון־קוריאה?
"ביחסים עם צפון־קוריאה אנחנו רואים משבר בקבלת החלטות. הצבא האמריקני הכריז בפומבי שאין ביכולתו לממש אופציה צבאית, וזה גם מה שאמרו לנשיא. הצבא ביקש תוספת תקציב כדי להילחם בערבים שמחזיקים סכינים, ואולי באפגנים שחמושים ברובים מיושנים, אבל מול צפון־קוריאה הם נסוגו. בנוסף, יש לי סיבות אישיות להאמין שהצבא הסיני אמר דבר דומה לממשלת סין. ראשי הצבא שם אומרים שלצפון־קוריאה יש מיליון חיילים, ושסין צריכה מיליון חיילים כדי לפלוש לצפון־קוריאה. הסוד הגדול של המעצמות הוא שהן לא מוכנות באמת לעשות הרבה".
אתה חושב שהמעצמות צריכות לפעול צבאית נגד קים ג'ונג־און?
"לא. המציאות משאירה מרווח פעולה לכוחות קטנים והחלטיים, והיום לכוחות כאלו יש נשק גרעיני. עיתונאים כותבים על האיום הצבאי כלפי צפון־קוריאה, אבל אין כזה. המעצמות אומרות שכל האופציות על השולחן, אבל גם מתחת לשולחן אין להן אף אופציה".
בסיום אני מזכיר לו את קביעתו ש"צריך להרוג אנשים" כדי לעשות כסף מהידע האסטרטגי שלו. "התכוונתי לחלק המעשי הקיצוני בעבודה שלי", הוא אומר במסתוריות. "באופן אישי, זה חלק מאוד מעניין. תן לי עבודה בקולומביה, ואני במטוס הבא לשם".
יש משימות שלא תסכים לצאת אליהן?
"יש מקומות שלא אלך אליהם. אני לא סובל את הדרום־קוריאנים, ויש רשימה ארוכה של מדינות מוסלמיות שלא אבלה בהן ולא אעזור להן. יש מדינות שאני אוהב. תן לי משימה בדרום אמריקה ואומר לך ׳סי׳, כלומר כן".
לכל דבר?
"זה כיף גדול".
