ראשית שנות האלפיים, תא מעצר במחוז דרום של משטרת ישראל. סוחר נשק מתעורר באמצע הלילה, ומגלה ששני שותפיו לתא, שאותם לא הכיר, מנסרים את הסורגים. מה אתם עושים, הוא שואל. הם מזהירים אותו שלא ידווח לאיש על מעשיהם, ומסבירים את תוכנית הבריחה שלהם. אחרי שבילה ימים על גבי ימים במעבר בין חדר החקירות לתא המעצר, כשפיו חתום כדי לא לתת לחוקרים מידע שיוביל להרשעתו, סוחר הנשק נדלק על רעיון הבריחה ומבקש להצטרף. למרבה אכזבתו, שני העבריינים דוחים את בקשתו. "למה מי אתה?", הם אומרים לו, "אתה נשאר פה, חביבי".
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–רוזנטל: "שפיר לא עצרה שקל אחד בוועדת כספים"
–דרוש: פוליטיקאי ששואף להיות שר תפוצות או קליטה
–"דמי שמירה" או נזק מכוון: "לא נשלם לארגוני פשיעה"
–השוואה שגויה: בין מחבל יהודי למחבל ערבי
בעודם מנסרים, הוא ממשיך לנסות לשכנע אותם. לבסוף הם מתרצים, בשני תנאים: הראשון – תשלום של עשרת אלפים דולר; השני – הוא יספק להם נשק. בליל הניסור הבא מצליחים השלושה לצאת מהתא ולחמוק מבית המעצר. בחוץ ממתין להם נהג המילוט, והם דוהרים במכוניתו לאחד ממלונות ים המלח. שם בסוויטה מרימה החבורה צ'ייסר לכבוד הצלחת מבצע הבריחה. במהלך החגיגה קולחת לה השיחה, והסוחר מתפאר בפני חבריו החדשים על קשריו בעולם התחתון ועל העסקאות שערך.
מה שסוחר הנשק לא יודע הוא שמבצע הבריחה כולו אינו אלא הצגה, וכי התסריט כולו נכתב מראש. שני העבריינים הם מדובבים מטעם המשטרה, הנהג במכונית המילוט הוא חוקר, והסוויטה מרושתת במצלמות ובמכשירי הקלטה. בבוקר סוחר הנשק מוצא את עצמו נתון באזיקים, כשהפעם חוקריו מחזיקים מידע מהימן על מעלליו.
זהו סיפורו של אחד המבצעים הראשונים של "מערך המדובבים" במשטרת ישראל: מיזם שמטרתו לשאוב מידע מפי חשודים שיודעים היטב לשתוק בחקירה, אבל מוכנים לפעמים להתפאר במעשיהם בפני חבריהם למעצר. מכיוון שפושעים עשויים להיזהר ממלכודות, מערך המדובבים מייצר לעיתים תרמיות מחוכמות ורוקם עלילות שלמות כדי להטעות אותם לחשוב שהם בסביבה בטוחה – או לגרום להם להאמין שהם מוכרחים לדבר. פענוח רצח תאיר ראדה, למשל, נשען בין השאר על הודאתו של הרוצח רומן זדורוב בפני מדובב שהוכנס לתאו. מנגד, מבצע דיבוב מורכב שהופעל נגד נער החשוד בהצתה ובפגיעה ברכוש בכנסיית הדורמיציון בירושלים, נפסל לאחרונה בבית המשפט המחוזי בלוד, כנראה בגלל שימוש באמצעים פסולים.
האחראי למבצע הבריחה המזויפת שתואר לעיל – כך מספר לנו איש משטרה לשעבר ששירת במחוז דרום – הוא סגן ניצב בדימוס ישראל אריאלי, מי שמיסד את פרקטיקת המדובבים ויצר את המערך כולו. אריאלי שירת במשטרה מ־1975 ועד 2003, ובתפקידו האחרון היה ראש ענף מודיעין במחוז הדרום. הוא מומחה בשיטות הדיבוב, במה שאפשר ואי אפשר להשיג באמצעותן, ובהיקף ההונאה והלחץ שהמשטרה יכולה להפעיל כדי לחלץ הודאות ופרטי חקירה מחשודים.
"זו שיטת חקירה שהמציא הקג"ב", מספר אריאלי בן ה־66. "גם לפניי משטרת ישראל השתמשה במדובבים, אך הם היו מעטים וללא תורת הפעלה מסודרת. חוקר היה מוצא איזה אסיר, מכניס אותו לתא עם החשוד לעבודת דיבוב אחת, בלי פיקוח ובלי ניסיון, והיה יוצא מה שיוצא. כמובן, התעוררו הרבה מאוד בעיות סביב זה. יום אחד ניגש אליי מפקד מחוז הדרום דאז, ניצב דני ברינקר, ואמר לי שחייבים למצוא מענה ללא מעט חקירות בלתי מפוצחות. הצעתי לו שאעשה תחקיר על מדובבים, אלמד את שיטות ההפעלה, ואבנה מערך חדש. הוא שאל בתוך כמה זמן אפשר להקים מערך כזה, ואמרתי לו: שלושה חודשים. ככה יצאנו לדרך".
ללמוד להיות אריה
בשלב הראשון של משימתו, מספר אריאלי, הוא הצטרף ל"אחד מארגוני המודיעין והאכיפה הגדולים בישראל שמומחה בהפעלת מדובבים – אני מעדיף שלא למסור את שמו. שם הבנתי שדרכי ההפעלה שבהן משתמש גוף המודיעין הזה, לא מתאימות למשטרת ישראל. בכל הפעלת מדובבים מושקע הרבה מאוד כסף, ואלו לא משאבים שיש למשטרה, ובטח שלא למחוז הדרום. בארגון ההוא מופעלים 13 מדובבים על אדם אחד, זו הצגה שלמה. אני לקחתי את עקרונות ההפעלה ובניתי שיטות שמבוססות על חמישה מדובבים לכל היותר. הבדל מהותי יותר הוא שהמשטרה חותרת לאישום בסעיפים פליליים, ומוגבלת בכלים שהיא יכולה להפעיל; ארגון המודיעין עורך חקירות ביטחוניות, ולכן המרחב החוקי שלו הרבה יותר גדול. הנחקרים שלו חשודים בחתרנות נגד המדינה".
בחוברת שכתב אריאלי פורטו שלושים תסריטים שמטרתם לחלץ הודאה מפיו של החשוד. "זה תיאטרון לכל דבר, כולל תפאורה – מה ילבשו השחקנים, אילו מיטות יהיו בתא, איזה אוכל יוגש לעצורים, האם להשתמש בהצפות ביוב. זו הצגה שיש לה מפיק, במאי ושחקנים, אבל משתתף בה אדם אחד שלא יודע שהוא בהצגה, והשחקנים האחרים צריכים להוביל אותו לסצנה ספציפית. השיטות האלה עובדות גם על העבריינים הכי בכירים".
מי השחקנים שנוטלים חלק בהצגה הזאת?
"איתרנו עבריינים לשעבר, לקחנו כמה כאלה והכשרנו אותם למשימות דיבוב. הכשרנו גם שוטרים, ויצאנו לדרך. היו לי אז 25 מדובבים, כולל נשים".
איך מכשירים את המדובבים?
"לא לקחנו אותם ללמוד משחק בקאמרי, אבל עשינו להם קורסים במעין בית ספר למשחק בתוך המשטרה. הפעלנו קבוצת מדובבים על קבוצת מדובבים בלי שאלה ידעו על אלה. הם צריכים ללמוד המון. יש סלנג של עברייני הדרום, ויש סלנג של עברייני הצפון. הציבור לא יודע, אבל בעולם הפשע יש מקצועות. למשל, מצית. הצתה היא לא רק לשפוך דלק, לזרוק גפרור וללכת. יש פושעים מומחים בנושא: הם יודעים איך להצית כך שייגרם הנזק הרצוי, ובלי להיפגע בעצמם. אם מדובב מציג את עצמו כמצית, הוא חייב להיות מומחה בתחום. אז אנחנו מלמדים אותו, כדי שאם ישאלו הוא ידע להשיב.
"אתה חייב להיות בקיא גם בדמויות הפועלות בזירה – מי העבריינים המוכרים, הקליקות, מי מעורב במה. להצגה יש גם טקסט שאתה חייב להיות צמוד אליו. בגלל זה אנחנו לוקחים עבריינים לשעבר, כי המציאות תמיד טובה יותר מהחיקוי. קשה לשוטר לשחק עבריין, עם כל השפה והסגנון. כדי לבדוק שהעבריינים נאמנים לנו, היינו מציידים אותם במכשיר הקלטה שגם כשמכבים אותו הוא ממשיך לעבוד. במהלך ההכשרה תפסנו מדובבים שניסו לרמות אותנו כש'כיבו' את ההקלטה וזיהמו את החקירה. כך יכולנו לנפות אותם".
אמנות הדיבוב כולה, אומר אריאלי, נשענת על עקרונות פסיכולוגיים. "ההנחה היא שכשאתה עצור ונחקר על ביצוע פשע – אתה לבד, אתה בלחץ, קר לך, ואתה צריך לשתף ולדבר עם מישהו. על זה מתבססת התורה, על צורך אנושי שאותו אנחנו מנצלים. זה לא נעים ולא יפה, אבל יש פשע חמור שצריך לפענח אותו. מטרת ההצגה כולה היא יצירת תלות של החשוד במדובב, כדי שיתמסר אליו ויספר לו את האמת. יש הרבה דרכים לזה. למשל, מדובב אומר לחשוד: 'יש לי קשרים עם אחד הסוהרים, אם תרצה אני אעביר מכתב למשפחה שלך'. אנחנו יכולים לביים קטטה בין מדובבים שלנו, לגייס את החשוד לאחד הצדדים, וכך נוצרת חברות הישרדותית בין אסירים. יש גם מצבים שאי אפשר לצפות מראש – למשל, מה קורה אם פתאום החשוד מוציא סכין ומאיים על המדובב. האם הוא צריך להימנע מלהזדהות כאיש משטרה, כדי לא 'לשרוף' את עצמו ואת החקירה? האם בשביל פיצוח תיק מותר לסכן כך אדם?"
מה באמת עושים במצב כזה?
"בגדול, המדובב לא שורף את עצמו מיד. הוא יאמר בביטחון: 'דקור אותי, ויש לי קשרים עם אנשים שיקרעו אותך. מה אתה בא מולי פה, בוא החוצה אחד על אחד, בוא דוגרי'. אתה מלמד אותו להיות אריה אמיץ. זה חלק מהשפה".
בסופו של דבר כל התסריטים והתרגילים נשרפים, כי הכול נחשף בפני עורכי הדין ומתגלה בבית המשפט.
"נכון ולא נכון. יש תסריטים שכתבתי ועדיין לא נחשפו. יש תסריטים שפועלים ככה שאפילו לחשוד יהיה קשה להסביר מה קרה, מי היה מדובב ומי לא. קשה לו להסביר בכלל למה הוא סיפר את האמת. לפעמים המדובב שותק, ונמצא שם רק כדי להקשיב. בנוסף, לאחר פעולת דיבוב שהצליחה אנחנו יכולים לומר לחשוד: תפסנו אותך, יש לנו הודאה ופרטים שנתת למדובב שלנו, עכשיו בוא נעשה כזה דבר – תודה בעבירה ותספר הכול, ואנחנו לא נציג בבית המשפט כיצד עבדנו עליך. לפעמים זה חלק מהסדר טיעון, שמגיע עם הקלה מסוימת בעונש. עבריינים כבדים עשויים להעדיף שלא נחשוף את הדיבוב, כדי שהם לא יובכו בברנז'ה שלהם. כך השיטות נשארות מוגנות. ליתר ביטחון, אנחנו כמובן גם מרעננים תרגילים".
אריאלי מדגים את אחד התסריטים הפשוטים: לתא המעצר של החשוד מכניסים שני מדובבים, שמתחזים שניהם לעבריינים. אחד מהם פונה אל החשוד ואומר לו: "רואה אותו? תיזהר ממנו, הוא מלשין של המשטרה". "לכאורה הוא חושף את המדובב השני", מסביר אריאלי, "אך בפועל הוא יוצר אמפתיה עם החשוד, מה שיוביל בהמשך לחשיפת הסוד. העיקרון החשוב בהפעלת מדובבים והוצאת הודאות הוא שהחשוד יספר את הדברים מעצמו, מרצון חופשי, ולא תוך איומים ולחץ מסיבי מדי. אפשר לעשות מניפולציה, אבל היא חייבת להיות בעצימות נמוכה. ברגע שיש חריגות, הן יגיעו לבית המשפט והחקירה תיפסל. כבר היו כמה וכמה דיבובים שנכשלו רק בגלל עוצמת הלחץ". נוסף לכך, אסור למדובב לדעת פרטים מוכמנים מתוך החקירה, כדי שלא יחשוף אותם באוזני החשוד. "המדובב רק יודע בגדול את הסיפור, וזה חשוב מאוד כדי לא ליצור מצב שקודם ירינו חץ ורק אז סימנו סביבו את המטרה".
בשנת 2001 הוזמן אריאלי להציג למפכ"ל המשטרה דאז, שלמה אהרונישקי, את תוצרי המערך שהקים במחוז הדרום. "המדובבים שלי הצליחו לפצח כ־90 אחוזים מהתיקים שהובאו לטיפולם, ובכלל זה העבירות הכי קשות, כמו רצח ואונס", הוא מתגאה היום כפי שהתגאה אז. אהרונישקי שמע, למד, והחליט להפיץ את תורת ההפעלה של אריאלי לכלל מחוזות משטרת ישראל. בכל מחוז מונה קצין מדובבים, שנשלח ללמוד מאריאלי את השיטה. "גם לאחר ההכשרה היינו מקבלים טלפונים מכל הארץ: תביאו לנו את המדובבים שלכם. היינו 'מייצאים' את האנשים שלנו".
גבולות החוק
לאורך הריאיון מסרב אריאלי להתייחס לחקירות ומבצעים שעמד מאחוריהם. על אחד מתסריטי הדיבוב שנבעו ממוחו הקודח, אנחנו שומעים מהמקור ששירת יחד איתו במחוז דרום: עבריין בכיר שנעצר סירב לשתף פעולה בחקירה, ומדובבים שהופעלו בתאו לא הצליחו לחלץ ממנו דבר. בשלב מסוים נאמר לו שהוא מועבר לבית מעצר אחר. איתו בניידת היה עצור נוסף, שלא הכיר, ושני שוטרים. בדרך נקלע הרכב המשטרתי ל"תאונה" מבוימת עם מכונית אזרחית. בזמן שהשוטרים סייעו לנוסעי כלי הרכב השני – שיצאו ממנו כשחומר דמוי דם על ראשיהם – נאזקו שני העצורים לעץ בצד הדרך. בין השניים התפתחה שיחה, ודבריהם הוקלטו במכשירים שהושתלו מראש בעץ עצמו.
שיטות דיבוב אחרות עלו לכותרות בחודשים האחרונים בהקשרים לא חיוביים במיוחד: מחדלי חקירה הביאו לזיכויים מהדהדים ולמתיחת ביקורת חריפה על המשטרה ומערך המדובבים. המקרה הבולט ביותר הוא פרשת אלישע חייבטוב, שהורשע ברצח ובעבירות נוספות ונידון למאסר עולם. הראיה העיקרית שהובילה להרשעתו הייתה הודאה שמסר למדובב – אך זו נפסלה לבסוף בבית המשפט העליון.
תחילתה של הפרשה ביוני 2002, אז פרצו שני רעולי פנים למועדון סנוקר בשדרות ודרשו כסף מהקופאי, שי אדרי. כשסירב, ירו בו למוות. החוקרים שעסקו במקרה לא מצאו קצה חוט באשר לזהותם של השודדים, והעבירו את התיק לאחריות גורמי המודיעין במשטרה. אלה השיגו מידע שייחס שותפות בשוד וברצח לאלישע חייבטוב, אסיר ששהה באותה עת בכלא דקל בבאר־שבע, לאחר שנידון לחמש שנות מאסר בעקבות הצתת בית מגוריו בשדרות.
חייבטוב הועבר לתא מעצר בשדרות ושם שהה יחד עם מדובב מטעם המשטרה. ההודאה שחילץ המדובב מפיו הפכה לראיה המרכזית בכתב האישום, שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר־שבע בנובמבר 2007. במהלך המשפט התברר שההודאה ניתנה לאחר תקופת מעצר מתישה וממושכת בתנאים קשים, ללא אפשרות להחלפת בגדים וללא יציאות לחצר. בימים שקדמו להתוודות נצפו חייבטוב והמדובב משתמשים בהרואין – סם שסיפק המדובב בתוך תא המעצר עצמו, תחת עינם הפקוחה של חוקרי המשטרה.
באפריל 2011 הורשע חייבטוב ברצח ובעבירות נוספות ונידון למאסר עולם, אך עו"ד ד"ר חגית לרנאו ועו"ד דמיטרי ורניצקי הגישו ערעור על ההרשעה. באוגוסט 2018 החליטו שופטי בית המשפט העליון לזכות את הנאשם בשל פגמים חמורים בהליך החקירה. "לנוכח עוצמת הפגיעה בזכות ההיוועצות של המערער במהלך החקירה, ומאחר שהפגיעה החמורה בזכות הזו השליכה על השגתה ועל תוכנה של ההודאה בפני המדובב, יש להורות על פסילתה של הראיה", כתב השופט אורי שהם בפסק הדין. "זאת, על מנת למנוע פגיעה מהותית ובלתי מידתית בזכותו של המערער להליך הוגן, כמו גם פגיעה בהגינותו של ההליך הפלילי". להכרעה הצטרפו השופטים חנן מלצר ודפנה ברק־ארז. חייבטוב זוכה אפוא מרצח ושוחרר ממאסר לאחר 11 שנים.
אריאלי אינו מסנגר על החוקרים בפרשת חייבטוב. "אם הייתי במשטרה, הייתי פותח תיק פלילי לראש צוות החקירה, תיק פלילי לצופה ותיק פלילי למדובב", הוא אומר. "בתיעוד הווידאו של הדיבוב אתה רואה עבירה פלילית, שימוש בסמים קשים. אני מניח שמאז הפיקו לקחים. זו תקלה חמורה, אין פרשנות פה: אסור להשתמש באמצעי פסול כדי להשיג הודאה".
השופט שהם כתב שיש להעביר את פסק הדין לטיפולו של פרקליט המדינה. בפועל, עד היום לא נתנו המדובבים את הדין, בין השאר מכיוון שחברי צוות החקירה כבר אינם משרתים במשטרה.
"לא כולם פרשו, עדיין יש מה לעשות. וגם אם פרשו, אז מה? יש מה לעשות במקרים כאלה, אם רוצים. שימוש בסמים בחקירה זה חמור ביותר. איך ראש צוות חקירה שרואה דבר כזה לא מפסיק מיד את הפעולה? אני לא מבין את זה. השופט חיים כהן ציטט במשפט עמוס ברנס את הרמב"ם, וכתב שעדיף שמאה פושעים יסתובבו בחוץ, ולא ייכלא אדם אחד על לא עוול בכפו. זה נר לרגלי החקירה. אתה לא יכול לפענח פשע, חמור ככל שיהיה, על ידי מעשים פליליים או אלימות פיזית. ועם זאת, ברמה הארגונית, חשוב לזכור שחקירת חייבטוב התרחשה לפני הרבה זמן, וכל הנהלים בנושא שונו".
מנגד, אריאלי יוצא להגנתם של צוותי החקירה בשני מקרי דיבוב אחרים שבית המשפט מתח עליהם ביקורת. הראשון הוא זיכויו של סלומון רדאי, שב־2014 הואשם ברצח חברתו פוקטה בוגלה. רדאי הודה באוזני מדובב כי ביצע את הפשע, אך בנובמבר 2018 זיכה אותו בית המשפט המחוזי בירושלים, בשל מחדלים בהפעלת המדובב. "בענייננו קופדו חיי המנוחה ברצח אכזרי בשנת 2003, שהמשטרה עמלה על פענוחו במשך למעלה מעשור", כתב השופט יורם נועם. "אך כמבואר בהרחבה נותרו סימני שאלה באשר לזהות הרוצח, ולאור נסיבות האירועים ונסיבות החקירה לא ניתן לבסס נגד הנאשם הרשעה בפלילים". עו"ד ודים שוב ועו"ד מאיה ברקאי, שייצגו את רדאי מטעם הסנגוריה הציבורית, אמרו לאחר ההחלטה כי "הכרעת הדין מצטרפת לשורת פסקי דין שבהם בתי המשפט ביקרו באופן חריף את אופן הפעלת המדובבים והסוכנים, ואנו מקווים שרשויות האכיפה יפנימו את הערות בית המשפט".
"את המקרה של רדאי צריך לשים בפרופורציות", מפציר אריאלי. "מדובר בזיכוי מחמת הספק ולא בזיכוי מוחלט, מה שאומר שהיו נגד הנאשם ראיות די טובות, והתיק נפל בגלל בעיות בחקירה. מעבר לכך, גם כאן מדובר בחקירה שנפתחה לפני הרבה מאוד שנים, כשרק התחלנו להפעיל מדובבים בנוהל מסודר. באותה תקופה כל מחוז היה אחראי על עצמו, ללא פיקוח. כיום המשטרה עובדת אחרת: לכל מחוז יש קצין מדובבים משלו, אך היחידה נמצאת במטה הארצי ושם יש גוף שמפקח עליה. הנהלים כבר יושמו מזמן".
מקרה נוסף הוא חקירת ההשחתה בכנסיית הדורמיציון, שהסתעפה מממצאים שהתקבלו בחקירת הרצח בדומא. לפני שלושה שבועות הושמעו בתוכנית "עובדה" הקלטות של קטין בן 15 החשוד בהצתת הכנסייה, ומהן עולה כי הופעלה עליו עבודת מדובבים אגרסיבית, בתרגיל שכונה "כלא עכו". המדובבים יצרו מצב שבו הקטין הלשין כביכול על אחד מהם ש"השתמש" בסמים. המדובב, ששיחק עבריין אלים, חג כאריה רעב סביב הנער המפוחד ודרש ממנו לספר לו – כמו בתמורה – על פשע שעשה בעצמו. החוקרים במקרה הזה עשו שימוש אגרסיבי בלחץ מילולי כבד ובמצג של סכנת חיים, משום שהקטין נחשד בפרשה שהוגדרה כ"טרור יהודי" וכפשע לאומני.
בפסק דין ארוך שפורסם בראשית ינואר דחתה השופטת מיכל ברנט מבית המשפט המחוזי בלוד את טענות הפרקליטות והשב"כ על כשרות האמצעים שהופעלו בחקירה, ופסלה את ההודאות שנמסרו בתרגיל המדובבים. השופטת ציינה כי על הנחקר הופעל לחץ כבד, שלווה בהפחדות ובאיומים פיזיים, כולל איום באונס. "לא נותרה לנאשם בחירה חופשית, שמשמעה שברצותו יודה, ברצותו ישתוק", כתבה.
אריאלי לא מתרגש. "בית המשפט סבר שזו הייתה טעות, אך השאלה היא כיצד התקבלה ההחלטה על שיטת החקירה, ויכול להיות שהיא הייתה נכונה ולגיטימית. יש כיום נהלים: אילו תרגילים אפשר להפעיל בכל סיטואציה, מתי להעלות עצימות, ואיזה אישור נדרש לכך. לפני עליית מדרגה יש בדיקה. בית המשפט קבע שעצימות החקירה הייתה גבוהה מדי, ואני מבין ומכבד את זה. בסוף אנחנו פועלים לפי הגבולות שקובע בית המשפט. אבל צריך להבדיל: במקרה של חייבטוב נעשתה עבירה פלילית מובהקת במהלך הפעלת המדובב, וברור שזה היה פסול; במקרה של הנער זה עניין של פרשנות, וייתכנו דעות לכאן ולכאן. דרגים בכירים במשרד המשפטים ובמשטרה סברו שהחקירה הייתה בעצימות ראויה".
אז אתה לא סבור שיש בעיה מהותית במערך המדובבים של המשטרה.
"לא. בית המשפט נזף כמה פעמים במשטרה בעקבות עבודת מדובבים, ויחד עם זאת אמר שזו ידו הארוכה של החוק. יש הפעלות שחרגו מהתוואי, אבל השיטה עצמה טובה. דיבוב הוא תחום רגיש, ולא כל פיצוח תיק שווה את המחיר. הגבהת הלהבה של החקירה עלולה לשרוף אותה, ומוטיבציית־יתר עלולה להביא להתאבדות נחקר ולעיוות דין. צריך לדעת איזו טכניקה להפעיל ואיך. היו כמה בעיות בהפעלות של מדובבים ספורים, התקשורת סיקרה אותן בהרחבה, וכך הן זכו להרבה תשומת לב. הציבור לא מודע למאות ההצלחות בהפעלת מדובבים, לעומת הכישלונות הבודדים. זה כלי אדיר ונכון, שיש להשתמש בו ברגישות".
נחזור רגע לחקירת הקטין: הופעל עליו לחץ כבד שהיה עלול להביא אותו להודאת שווא. אינך חושש שבכלא יושבים כיום אנשים על לא עוול בכפם, בשל חקירה בעצימות גבוהה?
"הודאות שווא הן בהחלט תופעה קיימת, אבל צריך לדעת שכל הודאה נבחנת בכמה כלים, ויש מעטפת שבודקת אם היא אמיתית או לא. אף פעם לא נסמכים רק על ההודאה. תמיד יש דבר מה נוסף – ראיות נסיבתיות, פרטים מוכמנים ועוד. לגרום לאדם להודות זה דבר אחד, אבל חלק מהמשימה הוא לתמוך את ההודאה בראיות. בנוסף, צריך לבחון בקפדנות את עבודת הדיבוב: האם היא יצרה הודאה, או רק חילצה אותה? עד כמה הלחץ של המדובב גרם להודאה, ועד כמה היא באה מרצון חופשי?"
טייס מתחת לבית
אריאלי פרש כאמור מהמשטרה לפני 16 שנה, וכיום הוא מרצה במרכז המורשת של משטרת ישראל ובהדרכות לקציני ביטחון של חברות פרטיות. הוא ממשיך גם בעבודה מעשית, כחוקר פרטי במשרד חקירות גדול, מה שמשאיר אותו "בעניינים". הוא שופע סיפורי חקירות מרתקים מעבודתו הנוכחית, בהם פרשה שהייתה על שולחנו במשך שנים: "בזמן מבצע חומת מגן, ילדה בת שמונה בשם נוראן כרמי יצאה מביתה בטול־כרם ונעלמה. התברר שכנופיה של משתפי פעולה עם ישראל חטפה אותה, כי אחד מהם רצה להתחתן עם אחותה הגדולה, ואביה לא הסכים. הם תכננו למכור את הילדה, אך זה לא יצא לפועל.
"בחקירה גיליתי שהיא נישאה לאחד המשת"פים, שנמצא הרבה בשוק הכרמל. הצלחתי לאתר אותו, אספתי עליו מודיעין, והגעתי אל אישה שהוא שיפץ את ביתה. מהתשאול התברר שהוא סיפר לה שיש לו ארבע נשים: אחת מהן יהודייה שהתאסלמה, אחת ערבייה מוסלמית, השלישית בחורה קווקזית, ונוראן. המשכתי לחקור וגיליתי שהוא מסתיר אותה בדירה בפתח־תקווה, אבל כשהגעתי לדירה הזו התברר לי מהשכנים שבדיוק לפני יומיים הוא העביר אותה משם. עוד התברר שהיא אינה מנסה לברוח כי הוא שיקר לה ואמר שצה"ל הרג את משפחתה.
"בהמשך גיליתי שהוא העביר אותה למושב נהורה, ליד קריית־גת, וניסה לבנות לה זהות של יהודייה. כשנכשל, לקח אותה גם משם. שוב פספסתי אותה. ב־2017 הבאתי את כל המידע למחוז ש"י במשטרה, אך שם גילו אוזלת יד נוראית. הם היו צריכים מיד לזמן אותה לחקירה, לקחת ממנה דגימת די־אן־איי ולהשוות לדי־אן־איי של אבא שלה. התקיימה חקירה, אך היא לא הגיעה לפיצוח. לדעתי הם לא עבדו נכון".
מה קורה עם נוראן היום?
"היא כנראה נמצאת במקום מסתור ביישוב חורה שבנגב. אבא שלה, שעבדתי בשליחותו, כבר התייאש. אשתו, אמא של נוראן, עזבה אותו בינתיים ועברה להתגורר בעומאן שבמפרץ הפרסי. בימים האחרונים ניסיתי שוב ליצור איתו קשר, אך לא הצלחתי. לצערי נראה שהיא תהיה אבודה לעד".
פרשה אחרת שהתגלגלה לפתחו קשורה לניסיון להשיב את גופתו של חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. "לפני כשנתיים התקשר אליי מודיע שעבדתי איתו כשהייתי במשטרה, וסיפר שהוא גר כיום ברפיח, ברצועת עזה. לדבריו, הוא מצא גופה של טייס ישראלי ממלחמת יום כיפור, ומוכן למסור מידע תמורת 10 מיליוני שקלים. אמרתי לו: 'קודם תירגע, חביבי. תוכיח לי, אחרי זה נדבר כסף'.
"מתברר שבמלחמת יום כיפור הופל מטוס ישראלי באזור סואץ. ארבעה ז'נדרמים, מעין משמר גבול אזרחי, מצאו את גופת הטייס. הם הביאו אותה לקצין שלהם ואמרו 'מצאנו טייס מצרי'. הוא אמר 'לא, זה ישראלי, תזרקו אותו'. אחד מהם קבר את הגופה ליד הבית שלו, ומהמצנח של הטייס בנה לול תרנגולות. מאז עברו הימים, שלושה מהז'נדרמים נפטרו, ורק הוא נשאר. ביקשתי מהמודיע לתאר את הגופה. הוא תיאר במדויק סרבל טיסה, נעליים צבאיות, ואת השיער הארוך של הטייס – מזה כבר למדתי שמדובר בטייס מילואים".
כיצד תושב עזה מגלה גופה במצרים?
"הוא ביקר שם בני משפחה, שמע את הסיפור, בדק וגילה את כל הפרטים. הז'נדרם שנותר בחיים בנה לבת שלו בית מעל הקבר. לאחר שסיפר על כך לבת, היא החליטה לעזוב את הבית ועד היום הוא עומד נטוש בסיני. כלומר, יש לנו מיקום מדויק. השאלה היא מי הטייס: מתברר שיש שלושה טייסים ישראלים ממלחמת יום כיפור שמוכרזים נעדרים, ומטוסיהם הופלו באזור המדווח. אחד מהם הוא רס"ן שלום אש, טייס מילואים בטייסת סקייהוק, שנשלח למשימת תקיפה ממזרח לתעלת סואץ. מטוסו נפגע מאש סוללת טילים של הצבא המצרי והתרסק כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלה, מצפון לכביש המוביל לאסמאעיליה. ב־31 באוקטובר 73' אותרו שרידי מטוסו, אך לא נמצאה גופה.
"שני טייסים נוספים הם סרן ברוך ארי־גולן ורס"ן גד סמוק, שטסו יחד בפנטום שהמריא מחצור לעבר תעלת סואץ. המטוס נפגע על ידי טילים והתרסק לא הרחק מאגם תמסח, בצד המערבי של התעלה. בשלהי המלחמה נמצאו שרידי הפנטום, וההערכה הייתה שהטייסים נטשו אותו בטרם התרסק. כל הניסיונות של צה"ל לחשוף מה עלה בגורלם לא צלחו.
"העברתי את כל המידע ליחידת איתור הנעדרים בצה"ל, כולל פרטים על המודיע שלי. כעבור כמה שבועות הוא התקשר אליי כועס: מדינת ישראל כנראה פעלה בנושא, כי הבן של הז'נדרם נלקח לחקירה במצרים, אך שתק ולא אמר מילה. המודיע בעצמו כבר ויתר על הכסף, והיה מוכן להיבדק בפוליגרף ולעזור במה שצריך. לצערי צה"ל לא הצליח עד כה לחלץ את הגופה. כך שיש לנו היום במצרים גופת טייס שאנחנו יודעים על מקום הימצאה, אך לא הצלחנו להשיבה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
