פרופ' אביעד הכהן זוכר היטב את ביקורו לפני כשלושים שנה אצל הרב אריה בינה, מי שהיה ראש הישיבה שלו בתקופת לימודיו ב"נתיב מאיר". אף שבריאותו של הרב כבר לא הייתה תקינה, רוח טובה שרתה עליו באותו יום. באופן חריג ולא אופייני הוא נענה לבקשתו של הכהן, אז תלמיד בישיבת הכותל, וחלק איתו מקצת מקורות חייו המרתקים. במשך כשעתיים כתב הכהן והקליט את סיפוריו של רבו, שכבר היה בשנות השבעים לחייו. כשיצא משם, החליט שבבוא היום ימסור את התיעוד למי שיכתוב את תולדות חייו של הרב בינה; הוא לא חשב אז שאת המלאכה הזו יעשה בסופו של דבר בעצמו.
זמן לא רב לאחר הפגישה ההיא איבד הרב בינה את צלילות מחשבתו, ובשנת 1994 הלך לעולמו. שנים ספורות לאחר פטירתו, ביקשו בני משפחת בינה מהכהן להירתם לכתיבת ספר על אביהם. תחילה השיב הכהן שלא ימצא לכך זמן, אך לאחר הפצרות רבות הסכים, וביקש סיוע בליקוט מידע ועדויות. החומרים נאספו, אנשים רואיינו, אך השנים חלפו והביוגרפיה של הרב בינה לא ראתה אור. לבסוף הבין הכהן שדמותו של רבו הולכת ונמחקת מהתודעה הציבורית, וכך בא כעת לעולם הספר "ארי בין העולמות" (הוצאת ידיעות ספרים), חצי יובל לאחר פטירתו של הרב בינה.
די להביט בתמונות שעל כריכת הספר על מנת להבין עד כמה ייחודית ונדירה הייתה דמותו. בתצלום אחד רואים רב מזוקן ומאיר פנים, לצד הישיבה המפוארת שייסד. בתמונה אחרת נראה אדם חסון, לבוש גופייה, משעין מעדר על כתפו החשופה והשזופה. בשתי התמונות חובש הרב בינה את אותה כיפת בד שחורה ומרובעת, וזה בעצם הסיפור כולו. סיפור על בחור ישיבה עילוי שעלה ארצה בשנות השלושים, הפך לפועל בניין ובהמשך לחקלאי. בתור רב צעיר בישיבת בני עקיבא כפר־הרא"ה הוא הגיע לשיעורי הגמרא היישר מחליבה ברפת, כשמגפיו מכוסי בוץ. אף שהיה בעל משפחה, אב לילד, הוא התגייס ליחידה של "ההגנה" ואחר כך התנדב לצבא הבריטי, נפל בשבי הגרמנים בחזית יוון, וחלפו ארבע שנים לפני שיצא לחופשי. גם בהיותו ראש ישיבה תיכונית הוא שחרר סתימות בביוב, תיקן שולחנות והחליף נורות שרופות. אף שהיה בוגר ישיבות סלונים ומיר, כאן בארץ הוא ייסד ישיבות הסדר – בעיר העתיקה, בגולן, אפילו בסיני.
מלאכתו של הכהן בכתיבת הספר לא הייתה פשוטה. הרב בינה לא הותיר אחריו כתבים מסודרים, ובמהלך חייו לא שיתף איש כמעט בעלילותיו המרתקות. "בני המשפחה של ר' אריה לא ידעו כלום על סבא וסבתא שלהם, על הדודים ועל כל שאר המשפחה שנספתה בשואה", מספר הכהן. "הוא גם לא השאיר מכתבים, רק כמה מאמרים תורניים שפרסם בשנות העשרים לחייו. הוא היה 'בונקר' גם באישיותו. רב נערץ, אבל לא סחבק שמחבק תלמידים. בדרשות שלו הוא מיעט לדבר ולחדש, ולא היה רטוריקן גדול".
הכהן מודה שהספר שכתב הוא לא ביוגרפיה שגרתית. אין בו תיאור רציף ואחיד של תולדותיו של הרב בינה, אלא פיסות חיים, שברי מעשים וליקוטי אמרות. ובכל זאת, מהמסכת עולה דמות מרשימה, בעלת קווי אופי ברורים ומשנה חינוכית רלוונטית. מתוך הסיפורים ניכרת, ראשית לכול, עצמאותו המחשבתית של הרב בינה. "זה החל כבר מול החברים שלו בישיבת מיר בליטא: הוא היה ציוני והם לא. גם כשעבד בבניין ובחקלאות וכשהתגייס לצבא, זה היה מנוגד למה שעשו רוב האנשים סביבו. בכפר־הרא"ה הייתה לו עצמאות מול ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה. הרב בינה לא אהב את הסחבקיות וההשקעה באווירה, והעדיף את הלמדנות. בהמשך הוא אמנם הקים ישיבת בני עקיבא, אבל כל הר"מים שבחר היו חרדים. מצד שני הוא חינך את תלמידיו לעמוד מדי שנה במסדר של יום העצמאות, ועמד לצידם. כל ישיבות בני עקיבא היו סביב הרב קוק, אבל הוא ציטט גם את רבו, ר' ירוחם ליבוביץ' ממיר, ועודד את תלמידיו ללכת לשמוע גדולי תורה חרדים".
שהשכנים לא יסבלו
תכונה בולטת נוספת של הרב בינה היא היותו איש מוסר שחינך בעיקר במעשים ובדוגמה אישית, ולא בהרצאות ובדיבורים. "מדי בוקר, אחרי שהשכים בארבע או חמש, הוא היה מסדר את הכיסאות בבית המדרש לקראת התפילה", מספר הכהן. "הרב בינה היה יכול למצוא בקלות תלמיד שיעשה את זה, אבל ראה בכך חלק מהתפקיד שלו. לא היו אצלו אחד בפה ואחד בלב: אם הוא דרש משהו, הוא קודם כול דרש את זה מעצמו ורק אחר כך מאחרים. גם כראש ישיבה הוא המשיך ללמד שיעור יומי במשך הרבה שנים ללא שחיקה, עד למעלה מגיל שבעים". לצד הדרישות הגבוהות מציין הכהן גם את הרגישות האישית הגבוהה של הרב בינה – לתלמיד שעלול להיפגע אם אחיו יקפוץ כיתה, או לשכני הישיבה שעלולים לסבול מהרעש של התלמידים בפנימייה.
כמה ממהלכיו של הרב בינה נותרו חידה גם אחרי קריאת הספר. לא ברור למשל מה גרם לעילוי כמוהו לעזוב את הישיבה ולבוא לארץ, ומה גרם לו לעסוק כאן בבניין במקום ללמוד בישיבה. "אחת הסיבות לעלייה שלו ארצה הייתה כדי לא להתגייס לצבא הפולני", מנסה הכהן להסביר. "הוא לא היה היחיד. לא מעט צעירים הגיעו ל'מרכז הרב' באותן שנים כדי להתחמק מגיוס כזה. אבל מעבר לכך, ועל אף שלא השתייך לשום איגוד ציוני, ר' אריה היה ציוני לגמרי. אפשר לשמוע את הציונות גם בשיחות של רבו, ר' ירוחם, 'המשגיח' של מיר. ישיבת מיר של אז היא לא ישיבת מיר של היום.
"לגבי הבחירה שלו לעבוד – בהתחלה הוא כן רצה להיות רב, וגם הצטייד במכתבי המלצה, אבל הוא הבין את המציאות והיה צריך לחיות ממשהו. בשנות השלושים המצב הכלכלי כאן לא היה מדהים, בלשון המעטה. יכול להיות שהדרך שבחר קשורה גם לנטייה שלו לעולם המעשה. גם כראש ישיבה הוא העדיף לטפל בביוב בעצמו ולתקן מנורה במו ידיו, במקום לקרוא לאינסטלטור או לאיש תחזוקה. בשבילו 'תורה ועבודה' לא הייתה סיסמה אלא אופי".
בשנותיו בכפר־הרא"ה התחתן הרב בינה עם רחל, שאותה הכיר עוד בפולין. בשנת 1953 הוא יצא עם קבוצת תלמידים מישיבת כפר־הרא"ה, והקים בשכונת אבו־תור בירושלים, מול חומות העיר העתיקה, את ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר. לאחר כשנה עברה הישיבה לשכונת בית וגן, מקום משכנה עד היום. מהר מאוד היא הפכה לאחת מישיבות הדגל של הציונות הדתית, "הרווארד של עולם הישיבות התיכוניות". כפי שכותב הכהן בספר, קשה לחשוב על מוסד ציוני־דתי נוסף שהצמיח מתוכו שורת דמויות מרשימה כל כך. עם בוגרי נתיב מאיר נמנים ראשי ישיבות ורבנים – הרב יעקב מדן, הרב יהושע ויצמן, הרב חיים סבתו, הרב אליהו בלומנצוויג, הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו, הרב בני לאו, הרב יהודה ברנדס ועוד; בכירים במערכת הביטחון – אלעזר שטרן, גרשון הכהן, יאיר נוה, הרב רפי פרץ ורוני אלשיך; אנשי אקדמיה – פרופ' מנחם בן־ששון, פרופ' אליאב שוחטמן ואחרים; אישי ציבור ופוליטיקאים, ובהם שי ניצן, גלעד ארדן, הרב אלי בן־דהן, אברום בורג, מתן כהנא (שהצטרף למפלגת "הימין החדש") ועוד רבים.
"רשימת המלאי של הבוגרים שהבאתי בספר על פני שלושה עמודים – וברור לי ששכחתי עוד הרבה – היא הסיפור של נתיב מאיר", אומר הכהן. "יש בה מצד אחד רבנים מישיבת הר המור, ומצד שני אקדמאים ואנשי מכון הרטמן. זה שילוב שלא מתחבר. שלושה מאלופי צה"ל למדו בנתיב מאיר במחזור אחד, שזו תופעה שלא תמצא גם במוסדות חינוך לא־דתיים".
הכהן מודע היטב לביקורת שנשמעה במשך השנים על האליטיזם של הישיבה ועל מיעוט הנערים המזרחים שלמדו בה. "לא מעט ספרדים למדו בנתיב מאיר, חלקם גם מוכרים – למשל הרב אלי בן־דהן, רוני אלשיך או הרבנים סבתו. אבל נכון לגמרי שבאחוזים, הספרדים היו מיעוט שבמיעוט. זו אכן הייתה ישיבה אליטיסטית, אבל הסינון בה לא היה על רקע עדתי. הרב בינה רצה אליטיזם של למדנות, והמצב בארץ היה כזה שמי שהגיע מרקע חלש יותר, לא למד הרבה גמרא".
נתיב מאיר הייתה גם הישיבה הראשונה שראתה חשיבות בלימוד מקצועות חול לכתחילה. בכפר־הרא"ה הרב נריה לא רצה שהתלמידים ילמדו מתמטיקה ואנגלית, אך נכנע ללחץ ההורים. במדרשייה בפרדס־חנה למדו מקצועות חול, אבל נמנעו מלקרוא למוסד "ישיבה". רק אצל הרב בינה, אומר הכהן, לימודי החול קיבלו יחס רציני. "זה בא לידי ביטוי גם באיכות ההוראה. ר' אריה ניצל את העובדה שסטודנטים באוניברסיטה העברית היו צריכים פרנסה, וגייס אותם להוראה בישיבה. המורה להיסטוריה והמורה לאנגלית הפכו לימים לפרופסורים. יחד עם זאת, אם ראש הישיבה תפס מישהו מהתלמידים עוסק בלימודי חול בזמן שיועד ללימודי הקודש, הוא כעס מאוד".
מהספר למדתי לראשונה שלרב בינה הייתה ביקורת על ישיבת מרכז הרב.
"הביקורת הייתה על המקום המרכזי שניתן שם ללימודי מחשבה לעומת לימודי גמרא. ר' אריה החליט שהם לא מספיק למדנים – ולא משנה אם הוא צדק או לא, ברמה המעשית הוא לא הביא לנתיב מאיר ר"מים ממרכז הרב, חוץ מאחד שהיה תלמיד שלו בעבר. הייתה לו גם ביקורת על היציאה של בחורי ישיבה להפגנות, כפי שהיה נהוג במרכז הרב. למרות שהיה איש ימין מובהק בתפיסותיו, הוא התנגד להשתתפות של תלמידים בעליות לסבסטיה. הוא גם התנגד למעורבות של רבנים בפוליטיקה".
ישיבת נתיב מאיר חיה וקיימת גם היום, אך כבר אינה ספינת דגל כפי שהייתה בתקופתו של הרב בינה. לא רק השינויים במפת הישיבות גרמו לכך, אלא גם – וכנראה בעיקר – פרשת הרב זאב קופלוביץ', מחליפו של הרב בינה בראשות הישיבה. לימים הורשע קופלוביץ' בביצוע מעשים מגונים בתלמידים, ובשנים שלאחר חשיפת הפרשה פחת מאוד מספר הנרשמים לישיבה, ויוקרתה נפגעה. הכהן מתייחס לפרשה בספרו באופן זניח: הוא כותב שליבו של הרב בינה לא היה שלם עם ההחלטה להביא במקומו את הרב קופלוביץ', שלימד במדרשיית נעם, וכי הסגנון של יורשו היה שונה מאוד משלו.
"לר' אריה באמת לא הייתה נגיעה ואפילו מודעות לפרשה האיומה, ולכן החלטתי להימנע מלהאריך בעניין", מסביר הכהן. "לדעתי, לו ר' אריה היה צלול באותה תקופה, הוא היה נלחם בחירוף נפש שקופלוביץ' לא יישאר במוסד אפילו דקה נוספת, וכפי שעשה בהזדמנויות אחרות, גם כאן הוא היה עומד כחומה בצורה נגד הניסיונות לטייח את הפרשה". מי שיחפש את השם "זאב קופלוביץ'" במפתח השמות של הספר לא ימצא אותו, אף שראש הישיבה לשעבר כן מוזכר בקצרה בין העמודים, בשם משפחתו בלבד.
"במהדורה הראשונה של כתב היד הופיע שמו המפורש, אבל במהדורה האחרונה – ובמיוחד כשבאתי לערוך את המפתח – עלה על ליבי הפסוק 'זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב', וציווי חז"ל 'דלא מסקינן בשמייהו' (שלא לקרוא בשמם – א"ר). החלטתי להשמיטו מהנוסח הסופי, כדי שלא יופיע לצד אנשים ראויים".
מותר אבל לא ראוי
פרופ' אביעד הכהן הוא איש רב־פעלים. עשייתו המגוונת כבר גרמה לאנשים לתהות אם יש כמה משפטנים בכירים הנושאים את השם אביעד הכהן. הוא נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ודקאן בית הספר למשפטים שם, עמית מחקר בכיר במכון ון־ליר, פרשן משפטי בעיתון ישראל היום, מחברם ועורכם של מאות מאמרים ושל ספרים רבים, חבר בוועדות ציבוריות ועורך דין פעיל.
הכהן (56) הוא ירושלמי דור רביעי, נשוי, אב לארבעה וסב לשתי נכדות. בישיבת נתיב מאיר של הרב בינה הוא למד בסך הכול שנתיים, בכיתות י"א־י"ב, ומשם המשיך לישיבת הר עציון. "יש לי ארבעה מורי דרך מובהקים. שניים הם רבותיי מישיבת הר עציון – הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל; ושניים הם בתחום המשפט – השופטים מנחם אלון ומישאל חשין ז"ל, שזכיתי להתמחות אצלם".
הכהן אינו מכנה את הרב בינה "מורי ורבי", אבל מספר שהוא משתדל לאמץ רבות מהנהגותיו. "דבר ראשון שלמדתי ממנו הוא החתירה למצוינות. לא משנה מה אתה עושה, תתאמץ למצות את הכישורים שלך בלי לוותר. זה דורש יכולת להתמיד וגם לשלם מחירים, וזה אומר שאתה צריך לעבוד קשה גם אם הקב"ה חנן אותך במעלות. הדבר השני: עצמאות. להיות 'אברהם העברי', גם אם כל העולם מעבר אחד ואתה מהעבר השני. לא לעשות זאת כהתרסה, אלא כי אתה מאמין שאתה פועל בצורה נכונה.
"וגם היכולת להתייחס לפרטים הקטנים. ר' אריה אמר שאם אתה רוצה לדעת מה הרמה של מוסד, היכנס לראות איך השירותים שם נראים. אולי אלו לא הפנים של המוסד, אבל אפשר ללמוד דווקא מהיחס למקום הכי בזוי. דבר נוסף הוא הקשר למסורת: להבין שעם כל הכבוד, אתה נקודה קטנה בהיסטוריה היהודית, ולכן חשוב להכיר את גדולי הדור ואת גדולי הדורות הקודמים, ולהעביר את זה הלאה לדורות הבאים. זה היה מאוד חזק אצל ר' אריה והשפיע על כל תלמידיו".
כמי שנמצא תדיר בהיכלות המשפט, פרופ' הכהן חווה מקרוב מגוון סוגיות ועימותים שעומדים במרכז העיסוק התקשורתי והפוליטי. "המתח בין מערכת המשפט לציבור הדתי אינו חדש", הוא אומר. "לא רבים יודעים שהרב יהודה לייב מימון, מנהיג תנועת המזרחי, תבע מדוד בן־גוריון את משרד המשפטים, בנימוק שהמשפט הוא אחד הדברים הכי חשובים למפלגה הדתית־לאומית. אני מצטער על צורת השיח בשנים האחרונות. אפשר וצריך לבקר את בג"ץ, אבל אמירות כמו 'צריך להרים כף של די־ניין על בית המשפט העליון'" – מצטט הכהן את ח"כ מוטי יוגב ממפלגת הבית היהודי – "אינן מכובדות ולא מכבדות את מי שאומר אותן. זהו אבסורד, שחושבים שהמצב רע. בין 15 השופטים בבית המשפט העליון יש היום ארבעה שופטים דתיים. שניים מהם מתנחלים, ציונות דתית ממש. לא היה דבר כזה בהיסטוריה.
"בית המשפט הוא גם אנחנו, ויש להיזהר כשמדברים נגדו. אם יסגרו את בג"ץ מחר בבוקר, מה החלופה? לצערי איבדנו את תחושת הממלכתיות שהייתה לציונות הדתית בעבר וייחדה אותה מאגודת ישראל. הדגל של הציונות הדתית, מאז הקונגרסים הציוניים הראשונים, היה שהולכים יחד, יד ביד, למרות המחירים במישור התיאולוגי, החינוכי והתרבותי".
הכהן לא מקבל את הטענות בדבר אקטיביזם־יתר של בית המשפט העליון. "אנשים לא מכירים את העובדות. בכל שנה מוגשות בין שלושים לחמישים עתירות נגד בתי הדין הרבניים. אולי שתיים בשנה מתקבלות, ובגלל השתיים הללו כולנו נשמע טענות שבית המשפט הוא חילוני ונגד הדת. הלוואי שבית המשפט היה אקטיבי יותר בתחומים מסוימים. בענייני דת ומדינה למשל, עתרנו בדרישה לאפשר לנשים להספיד בבית הקברות בפתח־תקווה (עתירה שהוגשה בין השאר בשם רבקה לוביץ', בתו של פרופ' ישעיהו ליבמן – א"ר). בירושלים נשים מספידות, וטענו שגם בפתח־תקווה צריכים לאפשר זאת. השופטים השתכנעו, אבל כתבו בסוף רק שורה אחת: העתירה התקבלה 'כנאמר בסעיף 33 להודעת המשיבים'.
"הם היו יכולים לכתוב שזה חשוב ושאין פה עניין הלכתי, אבל הם בחרו לא להתנגח. על זה למשל אני אומר שהלוואי שהיו יותר אקטיביים. אני גם עוסק בתיקים של נשים עגונות, והייתי מצפה שבג"ץ יתייצב יותר לצידן, אבל הוא נזהר בכבודו של בית הדין הרבני. גם בסיפור ביטול הגיורים של הרב חיים דרוקמן ציפיתי לאמירה נחרצת יותר, אבל השופטים היו זהירים מאוד. בענייני דת ומדינה בית המשפט שלנו מאוד שמרן".
הביקורת שמופנית כלפי בית המשפט העליון, אומר פרופ' הכהן, נובעת בחלקה מבורות. "מכעיס אותי שאנשים לא קוראים פסקי דין. בנושא הסגירה של מתקן המעצר 'חולות', כל הציבור הדתי נזעק שבית המשפט מעודד הגירה והסתננות. אבל האם מישהו טרח לקרוא את פסק הדין, שהתפרש על פני שמונים עמודים? אחר כך תגיד שאתה לא מסכים, אבל קודם תקרא. לא מזמן גם יצאו נגד השופט ניל הנדל בעקבות הפסיקה שלו לא לגרש את הסטודנטית לארה אל־קאסם, שהגיעה ללמוד באוניברסיטה העברית. מישהו קרא את פסק הדין?
"זה מדאיג ומרגיז אותי. ניל הנדל הוא אנטי־ציוני? אליקים רובינשטיין הוא אנטי־ציוני? הדבקת התוויות היא תרבות כללית היום. אנשים מגיבים לפני שהם קוראים, ולביקורת אין ערך כשהיא לא מבוססת על עובדות ונתונים. גם לי יש ביקורת על דברים במערכת המשפט, אבל מפריעה לי האוטומטיות. וצריכה גם להיות חשיבה על היום שאחרי. ביום שתצטרך את בית המשפט, איך היית רוצה שירגיש כלפיך אותו שופט שעכשיו אתה קורא לו אנטי־ציוני ואנטי־יהודי? אני רוצה לקוות שהשופטים לא מושפעים מכך, אבל זה בעייתי. איבדנו את התבונה בנושא הזה".
איך אתה מסכם את הקדנציה של איילת שקד במשרד המשפטים?
"שקד עשתה דבר שמעט מאוד פוליטיקאים זוכים לו. אין ספק שיש לה השקפת עולם מוצקה, ולמרות שלפעמים צורת הדיבור שלה מטעה, היא אחת הפוליטיקאיות הכי מתוחכמות בישראל, עם חשיבה של ארבעה צעדים קדימה. אבל בדברים מסוימים היא נשענת על ציפיות יותר מאשר על עובדות. היא מינתה כ־200 שופטים, אבל לדעתי אנשים צפויים להתאכזב לפחות מחלקם. המחשבה שאם שופט מגיע מחינוך דתי הוא תמיד 'יישר קו' היא טעות, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאתה נמצא במערכת המשפט, גם לשופט שמגיע ממקור ימני יהיו שיקולים נוספים. לכן במציאות השינוי לא יהיה כל כך גדול, ולגופו של עניין אני חושב שזה גם לא רע".
אתה תומך בחוק הלאום?
"היינו יכולים לחיות בלעדיו, אני לא חושב שהוא דבר נחוץ, ויחד עם זה בניגוד מוחלט לרבים אחרים אני לא חושב שהחוק הזה הוא סכנה לדמוקרטיה. הוא לא פסול, ואני גם מזדהה עם מרכיביו. בכלל, מדברים יותר מדי על קץ הדמוקרטיה. מי שלא האמין עד עכשיו בתחיית המתים יכול להתחיל להאמין, כי לפי הדיבורים הדמוקרטיה כבר מתה וחזרה לחיים הרבה פעמים בשנים האחרונות.
"מה שמפריע לי באופן אישי בחוק הלאום הוא שהשמיטו את השוויון. בעיניי, מדינה שאין בה ערך של שוויון היא לא מדינה יהודית, ומדינה שאין בה יהדות היא לא מדינת ישראל הדמוקרטית. יהודית ודמוקרטית הם שני מרכיבים חיוניים גם לדמוקרטיה וגם ליהדות. הרב יצחק הרצוג הבין כבר בהקמת המדינה שאם לא תהיה פה אפשרות לאדם לא־יהודי לכהן כשופט, ואם אישה לא תוכל לכהן כחברת כנסת או כראשת ממשלה, אי אפשר יהיה להקים את המדינה.
"אין לי בעיה שיחוקקו חוק נוסף, 'חוק השוויון', ושהוא יבוסס גם על ערכי היהדות ולא רק על ערכי הדמוקרטיה. בסופו של דבר, חוקה היא לא הדבר הכי חשוב, והיא לא תפתור לנו את הבעיות. אני מעדיף את המהות. אני למשל מהנאבקים על חופש הביטוי. ייצגתי בנושא הזה גם את הרב שלום וולפא ואת הרב שמואל אליהו (הרב וולפא מ"המטה העולמי להצלת העם והארץ" הועמד לדין בגין הסתה לסירוב פקודה; הרב אליהו, רב העיר צפת, הועמד לדין בעוון הסתה לגזענות – א"ר). כי אם אתה באמת דמוקרטי, אתה חייב לאפשר את חופש הביטוי. לא יכול להיות שאם רב מדבר זו סכנה לדמוקרטיה, אבל כשאיש תיאטרון מדבר זו לא סכנה. חופש הביטוי הוא גם לרבנים, וגם כשזה לא נעים, וגם כשאני לא מסכים איתם".
מה אתה אומר על האפשרות שיוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בעיצומה של מערכת הבחירות?
"מבחינה משפטית, מערכת בחירות אינה מפסיקה הליכי חקירה או העמדה לדין. אכן, ככל שמועד הבחירות מתקרב, הגשת כתב אישום – בוודאי קודם שמתקיים שימוע ראוי בעניין – עשויה להיראות כניסיון התערבות פסול של רשויות אכיפת החוק בשדה הפוליטי, ולפגוע באמון הציבור בהן. בהקשר הזה ראוי לזכור שאי אפשר לדעת למי יסייע פרסום כתב האישום. ש"ס זכתה להישג הגדול בתולדותיה, 17 מנדטים, דווקא כאשר אריה דרעי הורשע.
"באשר להמשך כהונתו של נתניהו במקרה של הגשת כתב אישום, מנקודת מבטו של החוק אין כל מניעה לכך. אבל כמו שלימדנו מורי ורבי הרב עמיטל, 'לא הכול הלכה' ולהבדיל גם 'לא הכול משפט'. לא כל מה שמותר הוא ראוי. באנגלית אומרים It’s not done, או בניסוחו היפה של השופט מישאל חשין על דרך המקרא, 'לא ייעשה כן במקומנו'. גם זה כלל גדול בתורה – בתורת ישראל ובתורת המשפט הציבורי".
להשמיע קול
כמי שפועל במשך שנים רבות למען עגונות ומסורבות גט, הכהן מזהה שיפור ביחסם של בתי הדין הרבניים לסוגיות הללו. "השינוי נובע בין השאר מכך שנכנסו למערכת דיינים צעירים, שיש להם יותר מרץ", הוא מאבחן. "גם סדרי המנהל השתפרו. בנושא הזה צריכים לשבח את הרב אלי בן־דהן, שניהל את המערכת הרבה שנים. הוא עשה עבודה מצוינת, ומי שנושאים היום בעול ממשיכים אותה. כבר אין היום דיינים שמגיעים בשעה אחת־עשרה והולכים באחת. הסגנון השתנה לטובה, יש יותר רגישות ויותר הבעת אמפתיה גם כשאין פתרון מיידי.
"יחד עם זאת, ולמרות שעושים היום יותר מאמצים למצוא פתרונות, אנחנו רחוקים שנות אור מהמצב האופטימלי. כשחכמי ישראל דיברו על מי שעושה לילות כימים כדי לפתור בעיות של עגונות, הם התכוונו לכך. לצערי אני לא רואה את זה אצל כל הדיינים. אם אנחנו מאמינים שתורת ישראל היא תורת חיים, אי אפשר להסכים לכך שאישה נמצאת במעין מאסר עולם ולא יכולה להיפרד מבן זוגה בגלל ההלכה".
אז מה אפשר לעשות?
"במסגרת ההלכה יש שישה־שבעה פתרונות למסורבות גט, החל בהסכם קדם־נישואין או תנאי בנישואין, וכלה בכפיית גט ובמיקח טעות. לצערי, מתוך מאות תיקים הדיינים מפעילים סנקציות רק בחמישה או שישה, ואני שואל למה. יש לנו ארגז כלים עשיר, ואנחנו עושים שימוש במסמר קטן וגם איתו מסתבכים. איך איש הלכה יכול ללכת לישון כשיש אישה שלא נמצא לה פתרון? זו טרגדיה להלכה עצמה, לא לתדמית. יש כאמור שיפור עצום, אבל אנחנו עוד רחוקים מהמנוחה והנחלה".
בכל ענייני הדת והמדינה, יש תחושה שהמערכת הפוליטית רחוקה מהשגת הסכמות ומעדיפה פשוט להתעלם מהבעיות. גם נציגי הבית היהודי נמנעו מלעסוק בכך בקדנציה האחרונה.
"כבר שלושים שנה כולם מבינים שחוק הוא לא הפתרון והמזור לכל מחלה. החוקים לא תורמים לאווירת השבת. לצערנו, יש מקומות שהשבת לא מורגשת בהם. מי שחי בשכונות דתיות או ביישובים ביו"ש נהנה מהשבת, אבל מה קורה בתל־אביב, ברמת־גן ובחיפה? אנחנו אפילו לא מודעים לזה. בעיניי, אגב, 'דת ומדינה' זה לא רק ענייני שבת וכשרות. גם החוק של שולי מועלם להפללת לקוחות זנות הוא יהדות, כי גם צדק חברתי הוא יהדות.
"הציונות הדתית לא עומדת היום בחזית המאבק בתחום הדת והמדינה, ובעיניי זה חבל, כי אני חושב שיש לנו קול ייחודי, שונה מהקול החרדי. ברמת התוכן והמהות לא יכול להיות שהציונות הדתית לא תעסוק בנושא הזה גם בבית המשפט, גם בכנסת וגם בממשלה. לצערנו, בגלל הקוטביות בתוך הציבור, העיסוק בזה הפך לבלתי כדאי. אנשים לא מתבטאים בנושאים האלה בגלל שיקולי בחירות, אבל אם אתה איש אמת, לא יכול להיות שתפעל רק מתוך חישובי רייטינג. כשאתה מייצג עמדה אתה צריך לפעמים גם לשלם מחיר. אי השמעת קול כמוה כבגידה בערכי הציונות הדתית ומעילה בשליחות".
שליחות ציונית־דתית אחרת שפרופ' הכהן היה שותף לה היא פורום תקנה. בשנת 2010 הוא פרש מהפורום הזה, בצל חילוקי דעות. "זה אחד המפעלים החשובים ביותר בהיסטוריה של הציונות הדתית", הוא אומר היום, "גם בגלל עצם העיסוק בנושאים החשובים הללו, וגם בגלל החיבור בין אישים מכל גוני הקשת והיכולת להתעלות מעל המחלוקות והפילוגים. הייתה לי ביקורת על חלק מדרכי ההתנהלות של הפורום, אבל אני עדיין שמח שהוא קיים. הייתי רוצה לראות גוף כזה שיעסוק גם בסוגיות של צדק חברתי. שתהיה שרשרת אנושית לא רק בגלל עקירת יישובים, אלא גם בגלל סוגיות חברתיות, ועגונות ומסורבות גט. הכול חשוב והכול תורה".
כדקאן בית ספר למשפטים, מה עמדתך לגבי החשש מפני "הצפת השוק" בעורכי דין, בעקבות ריבוי המכללות?
"קודם כול, ללימודי משפטים יש תרומה עצומה בלי קשר לשאלה אם אנשים הולכים להיות עורכי דין או לא. המכללות פתחו שערים לאנשים שלא יכלו להגיע אקדמיה בלעדיהן. כשהייתי סטודנט, היו בארץ רק שלוש אוניברסיטאות שלימדו משפטים, ורק אחד מעשרים מועמדים התקבל. אנשים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית לא חלמו ללמוד משפטים, וזה היה רע.
"המשפט עוסק בכל פן של חיינו, וכולו טובל בערכים. לכן אנחנו לא רק מלמדים משפטים; אני רואה אותי ואת חבריי כמחנכים. כשאני מלמד משפט חוקתי אני מלמד על כבוד האדם, שוויון ומשפט עברי. בעיניי המשימה היא הנחלת ערכים, ולא משנה לי מי יהיה בסוף עורך דין. רבים מהסטודנטים למשפטים לא רוצים להיות עורכי דין אלא רק ללמוד את התחום, ואנחנו צריכים לפתוח להם פתח. בסוף יש כוחות שוק: מי שטוב יצליח, ומי שלא טוב לא יצליח. אבל למה לא לתת לאנשים להגשים את חלומם?"
כבר למעלה מעשר שנים ששמך מוזכר כמעט בכל סבב מינויים לבית המשפט העליון. אתה מחכה למינוי כזה?
"אני מרוצה ממה שאני עושה היום, שמח בחלקי ונהנה. מצד שני – לסרב להצעה להיות שופט זו גם יוהרה. מוריי ורבותיי חינכו אותי למעורבות בחיי המדינה, ובית המשפט העליון הוא אחת הזירות החשובות להשפעה. בעקבות המשפטיזציה שעברה החברה הישראלית, בית המשפט נמנה עם קובעי דמותה של המדינה. ביושר יש לומר: אני לא חושב שזה יקרה. אבל לו התמניתי לשופט, אני חושב שהייתי יכול לתרום תרומה צנועה בתחום שילוב הערכים היהודיים במשפט הישראלי, ברוח הדברים שלמדתי מפי מורי ורבי השופט מנחם אלון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
