קלייב בקסטר, מומחה אמריקני לפוליגרף, הצליח בשנת 1968 להמם את העולם. כשנתיים קודם לכן הוא ישב בחדרו שמעל הטיימס סקוור, ובהה בצמח הדרקונית שנח על שולחנו. מתוך שעמום החליט בקסטר לחבר את אלקטרודות הפוליגרף לאחד מעלי הצמח, להשקות אותו, ולבדוק כמה זמן לוקח למים לטפס מהשורשים לעלים. הזרימה הפנימית, כך האמין, תגרום לעלייה במוליכות החשמלית. אלא שצמח הנוי הטרופי לא הגיב כמצופה, והרישום במכונת האמת הראה תוצאה שיכולה להתפרש כביטוי מצוקה. בקסטר, מי שגילה לשוטרים את רזי השימוש במכונה, סבר כי מצא רמז ראשוני לתפיסה מודעת שקיימת בצמח. הוא המשיך לבחון את העציץ המחובר לאלקטרודות, ואחריו בדק עוד 25 סוגים שונים של צמחים וירקות – חסה, בצל, תפוזים, בננות ועוד. כולם בלי יוצא מן הכלל התגלו כמובן כבעלי תודעה מפותחת.
מאמר שפרסם בקסטר בכתב־עת פרא־פסיכולוגי פירט את שורת הניסויים, ועורר התעניינות עצומה. באחד מהם הוא ביקש לבחון האם צמחים ניחנו בזיכרון. שישה מתנדבים מקרב אנשי המשטרה שהשתלמו אצל בקסטר, התבקשו לשלוף פתקים מתוך כובע. על אחד מהפתקים נכתבה הוראה: להיכנס בסתר לתוך חדר שבו היו שני צמחים, לעקור אחד מהם ולרמוס אותו לחלוטין. "רק הצמח השני לבדו היה עד לנעשה", כתבו בדרמטיות פיטר טומקינס וכריסטופר בירד בספרם "החיים המסתוריים של הצמחים", שראה אור בשנות השבעים והפך אבן שואבת למאמינים בקיומה של תודעה צמחית. "עתה חיבר בקסטר את הצמח ששרד את התופת למכונת אמת, והעביר את תלמידיו לפניו בזה אחר זה מתוך תקווה שהצמח יאתר את האשם. ואכן כך קרה: הצמח לא הגיב כלל על נוכחותם של חמישה מן התלמידים. ברם, כל אימת שהפושע האמיתי התקרב אליו, מיד החלה המחט של הגלוואנומטר לחוג כמטורפת".
המתודולוגיה הבעייתית של בקסטר, לא הפריעה לרבים להאמין בכל ליבם כי צמחים אכן מסוגלים לזכור את מה שאירע בסביבתם. הקהילייה המדעית מצידה התנערה לאורך השנים מהמסקנות מרחיקות הלכת, וגם היום נתקשה למצוא חוקר רציני שסבור כי צמח מסוגל לזהות אדם שקטם את עליו. ובכל זאת, מחקר חדש – הפעם מדעי – מצביע על קיומו של זיכרון מסוג אחר לגמרי בממלכת הצומח.
בצהרי יום בהיר ושטוף ירוק, בתוך חממה ביישוב בקעות, אני מוצאת את עצמי שותפה פסיבית בביופסיה של עץ. ד"ר ישי נצר שולף במיומנות מכשיר מאורך, ומבריג אותו לתוך גזע של גפן. סכין דקיק בעובי קיסם עושה את פעולתו ומוציא לנו דגימה של עצה בצורת מוט קטן וקשיח. המקלון נכנס למבחנה ואז לערכה מעבדתית, עד שיושכב תחת עיניות המיקרוסקופ. כמה דקות קודם לקח נצר זמורה קטנה, קטומה משני צדדיה, שנקטפה מהגפן שגדלה לה כאן באמצע החורף. הוא הניח את הקצה האחד בפיו ונשף כדי שאראה מים מגיחים מחורים זעירים בקצה השני. החורים האלה, צינורות טרכיאה שמם, החלו את דרכם כתאי צמח חיים. באקט של חירוף נפש שהמדע יקרא לו אפופטוזיס הם התאבדו, ובמותם ציוו לנו את החיים. ברגע שהתאים הללו מתרוקנים מתוכן, הם משמשים שירותי הובלות בע"מ – חוברים יחד כצינורות ארוכים וחלולים, ומעבירים מים משורשי הצמח לעלים.
למה כל זה צריך לעניין אותנו, אתם שואלים? כי מאחורי כל לגימת יין קטנה ושיח משמים על עפיצות פירותית, עומד מדע מדויק וקומץ חוקרים מיוזעים שנצלים בכרם ביולי ואוגוסט. "דם, יזע וקרם הגנה", יסכם נצר את עבודתם.
"המסר הראשון שאני רוצה להעביר פה הוא שמי שעושה את העבודה האמיתית בכרמים אלה המאסטרנטים והדוקטורנטים. יש להם משימה סיזיפית שמתבצעת בתנאים קשים מאוד. המאני־טיים שלנו זה הקיץ. יש מחקרי שדה שנמשכים שש־שבע שנים, והחבר'ה מבלים בכרם יום או יומיים בשבוע מחודש מארס ועד אוקטובר – הכול כדי למצוא מענה לשאלות הכי בסיסיות, כמו כמה מים הצמח שותה. אז אני מאוד מבקש שתכתבי את זה". והנה כתבתי.
לשמור על רמת החיים
נצר (46), תושב טלמון, הוא חוקר במו"פ אזורי מזרח ובמחלקה להנדסת כימיה של אוניברסיטת אריאל. אחרי שלושה תארים ופוסט־דוקטורט – כולם בפקולטה לחקלאות ברחובות – הוא רצה לדבריו "להמשיך להתעסק במדע, אבל כזה שמוליד משהו יישומי, לא רק פרסום מאמרים בכתבי־עת נחשבים". מחקרי הכרם הקשוחים שלו, מעל האדמה ומתחתיה, נועדו לסייע בידי המגדלים והייננים לקבל נתונים ולמקסם תוצאות. כיוון שאיכות היין נשענת על גורמים כמו טיב הקרקע, האקלים, ההזנה וכמות ההשקיה, מנסים כולם להבין למה בדיוק זקוק הצמח, ואיזו נוסחה תוליד את הגפן המיטבית. "את הגורמים המשפיעים על הגפן כבר מכירים, את המתמטיקה שלהם פחות", מסביר נצר.
במסגרת הניסויים שערכו לאורך השנים – ורבים מממצאיהם פורסמו אך לפני כמה שבועות – שיחקו החוקרים בכמויות ההשקיה. לחלקה אחת בחרו להעניק מים בנדיבות בתחילת העונה, ואז, כשאשכולות הענבים כבר צפופים, להפחית את הכמויות. לאחרת סיפקו השקיה מצומצמת לאורך העונה כולה. את השלישית השקו תמיד בכמות מכובדת, ואת הרביעית השקו בתחילה מעט והגבירו את הזרם בסופה של העונה. כל טיפול קיבל שם קוד – אות אנגלית משלו.
דבר אחד ידעו החוקרים כשיצאו לדרך: כמו אמן מיוסר, כמו כותב שמייצר טקסט רק תחת דד־ליין קפדני – גם הגפן מספקת יין באיכות טובה יותר כשהיא נמצאת בעקה. הסטרס שנובע מהיעדר מים, גורם לצמח להשתמש בתותחים הכבדים ולהפעיל מנגנוני פיצוי. כך זולגים חומרי טעם, ריח וצבע לתוך העינב עצמו, ויוצרים בהמשך יין איכותי במיוחד, בעל סגולות רפואיות שכבר הוכחו במחקרים. הבעיה מתחילה כשחקלאים לוקחים רחוק מדי את השאיפה ליצירת סטרס, ומצמיאים את הגידולים עד כדי החרבת הכרמים. ואם אומה זו כגפן נמשלה, אנחנו בצרות.
בנקודה הזאת נכנסים נצר ואנשיו לפעולה. בעזרת טכנולוגיה חדישה ואיסוף נתונים מהשטח, הם מנסים לפענח את סוד היין המושלם ולהנגיש אותו לכל דורש. "יש חוקרים שתוקעים חץ ואז מציירים סביבו את עיגולי המטרה; אני אמרתי שאין לי מושג מה עומד להתגלות בחלקות השונות", מספר נצר. "יום אחד מגיע אליי היינן קובי ארנס, שהכין את היין המחקרי, ואומר לי: 'תגיד, מה עשיתם לגפן שקיבלה טיפול E? הטעמים שיוצאים ממנה והצבעים שלה זה משהו לא סטנדרטי'. אז התחילו לצלצל הפעמונים. גילינו שהחלקה שנתנו לה השקיה מרובה בתחילת העונה ואחר כך הורדנו באופן דרסטי, קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר על איכות היין.
כשהסתכלנו על נתוני היבול, נדהמנו. היבול של הצמחים האלה היה יחסית גבוה – רק חמישה אחוזים פחות מהגפן שזכתה להשקיה נדיבה לאורך כל העונה. כלומר, גם השקינו פחות, גם לא הפסדנו כמעט מכמות התוצרת, וגם קיבלנו יין משובח יותר. זה חזר על עצמו שנה אחרי שנה ובזנים שונים. כך הבנו שיש פה משהו".
אימוץ שיטת הטיפול שזכתה לקוד E, פירושו חיסכון משמעותי במים – משאב קריטי למשק הישראלי בכלל, ולכרמי השומרון בפרט. מה מתחולל בנפשו של הצמח שנהנה מהשקיה מרובה, ואז ירד מנכסיו? "הבחורצ'יק הזה נכנס לסטרס גדול יותר אפילו מהגפן שקיבלה כמות נמוכה לאורך כל העונה. היום כבר יש לנו במדע שפה שמאפשרת לכמת את העקה, ואנחנו רואים את המדדים הגבוהים שלה. אז מה לדעתך קרה כאן?"
הצמח התרגל לחיים הטובים.
"בדיוק. חז"ל אומרים שאם יש עשיר שאיבד את הונו, צריך לפרנס אותו בהתאם לרמת החיים שהיה מורגל אליה – וכך קורה גם לצמח הזה. יש לו סטנדרטים גבוהים, הוא התאים את עצמו לחיים נטולי דאגות, הוא 'זוכר' אותם, וכשהוא מגלה שאין לו אספקת מים כמו זו שאליה התרגל, הוא נכנס לעקת יובש דרמטית. ראינו את זה קורה בענבים שלנו שנה אחרי שנה, והלסת שלנו נשמטה. אז אמרנו לעצמנו שצריך לחזור לקורס 'מבוא לאנטומיה של הצמח', ולחפש את המנגנונים שגורמים לזה להתרחש".
כאן משתמשות הגפנים הנוסטלגיות, שמתגעגעות לשבתן על סיר המים, בחוליות טרכיאה, הקדושות המעונות. זיכרון העבר שטלטל את הגפן – או אם לצטט את החוקרים, "זיכרון אנטומי שמוטבע בתוך רקמת העצה" – טמון אי שם בצינורות הזעירים. "כיוון שבתחילת העונה, בתקופה שבה הצנרת הזו מתהווה, השקיתי את הצמח בכמות נדיבה, אני למעשה חינכתי אותו או הובלתי אותו ליצירת צינורות גדולים, רחבים ורבים יותר. הוא היה זקוק להם כדי להעביר יותר מים. אבל בימים קשים, הגודל של הצינורות והיעדר המים מאפשרים לאוויר להיכנס, ואז נוצר חסם בתוך הצינור והוא מפסיק לתפקד. כלומר, אני במו ידיי יצרתי גפן רגישה יותר, ובהתאם לכך – כשאני מוריד לה את כמות המים, היא צועקת חזק יותר. מבחינת המגדל זה יתרון, כי היא צועקת בערך חודש לפני הבציר, ואז מתקבלת קומבינציה מנצחת בין כמות הענבים ואיכות היין. זו תגלית חדשה".
תעודת ביטוח לבצורת
התגלית הזו היא רק חלק ממאמר מסועף שפורסם בתחילת ינואר בכתב־העת American Journal of Botany. המחקר נערך בהובלתו של הדוקטורנט שראל מוניץ, שמתמקד בענבי יין, ובהנחייתם המשותפת של ד"ר אילנה שטיין ממו"פ אזורי מזרח ("מאחרונות המומחים בארץ לאנטומיה של הצמח"), ד"ר נצר ופרופ' אמנון שוורץ מהאוניברסיטה העברית ("מורי ורבי"). אחת המסקנות היא שלגפן ישנו מנגנון של זיכרון שקובע את רגישותה למצב עקה. את המנגנון הזה מבקש נצר להראות לי מקרוב.
כדי להגיע למעבדה השוכנת ביקב המחקרי באוניברסיטת אריאל, אנחנו נוסעים בדרך מרהיבה שמתפתלת בין גבעות הבקעה הצבועות ירוק הודות לחורף הגשום, ונמשכת עד לנוף השומרוני ההררי ולכרמים שלו. כמו האסקימואים שמבחינים בשפתם בין כמה עשרות וריאציות של קרח, כך העברית הניבה עשרות מונחים שקשורים בגפן, אחד הענפים הכלכליים החשובים בארץ ישראל מקדמת דנא. עם חורבן ממלכות ישראל ויהודה נחרבו גם כרמיהן, אבל הנביא ירמיהו הבטיח לעם המדוכא בציון כי "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון"– הבטיח וקיים. לא מעט מדליות מעטרות היום קירות של כמה וכמה יקבים באזור. במארס 2018 למשל היה זה יקב הר־ברכה שקטף את הזהב בתחרות "Best Value". לפני חודשים אחדים זכה גם יקב טורא שברחלים במדליית כסף מ"דקנטר", אחת מתחרויות היין הנחשבות בעולם. הרצון העז של הייננים לעמוד על הפודיום הפך לתמריץ רציני להעיק עוד על הגפן. ולהעיק נכון, אגלה מיד, זו אמנות.
בעזרת שתי עדשות של בינוקולר מתאפשר לי לחזות בזיכרון הצמחי. מכשיר שוויצרי קטן, ששוויו הכספי אינו קטן, פורס לנו פרוסה דקיקה ממוט העץ הזעיר שהוצא מהגזע. הפרוסה – "קדוחה" בעגה המקצועית – נכנסת לזכוכית נושאת ומונחת מתחת לעינית. "את חייבת לראות את היפהפיות האלה", אומר לי נצר בהתלהבות. ואז זה קורה: מבעד לעדשה נראית מעין מפת קרוֹשֶה המורכבת מעיגולים מושלמים, גדולים וקטנים. אלה חוליות הטרכיאה בכבודן ובעצמן. על צג המחשב מראה לי נצר עיבודי תמונות של זנים שונים, בכל אחת מהן נראה סריג מחורר מבית סבתא.
"את יכולה לראות בצד אחד עיגולים גדולים ושוב קטנים, בדגם שחוזר על עצמו. זה בעצם הזיכרון של הצמח. הנה, אנחנו עכשיו מביטים על שנת 2018. אחר כך יגיע תורה של 2017 וכן הלאה, ובכל אחת מהשנים האלה אפשר לדעת מה הייתה פחות או יותר ההיסטוריה של הצמח. באופן טבעי, בלי קשר להשקיה כזאת או אחרת, כשהעץ מתחיל את העונה הוא מייצר טרכיאות רחבות ואחר כך צרות. למה? כי הוא אומר לעצמו – אני יודע שהעונה מתחילה רטובה, יש לי הרבה מים בקרקע, אני אצור עיגולים גדולים. אחרי זה אמורה לבוא תקופה יבשה ולכן אצור קטנים. חוליות טרכיאה קטנות מגנות כאמור על הצמח – הן לא מאפשרות לאוויר להיכנס, וזו מין תעודת ביטוח שמקנה עמידות בתקופות יובש", מפרשן נצר את התמונות.
נעבור למרלו, אחד מהזנים החביבים על הישראלים. הצינורות שלו, איך לומר, לא משהו. קטנים ומסכנים לעומת אחיו הקברנה סוביניון, שמדגים צינורות טרכיאה רחבים ואחריהם המון צרים, מה שהופך את הזן הזה לחזק ועמיד לתקופות עקה. לזן שיראז יש צימוח מטורף, ובתוכו תמצאו חוליות ענקיות, אבל ברגע שמורידים לו את כמות המים – הוא בקריסה. "תעודת הביטוח שלו חסרה", מסביר נצר. "אם לסכם את מה שאנחנו עושים פה, אנחנו בעצם מקשרים בין המדע שקיים כבר למעלה ממאה שנה לבין אפליקציה שפיתחנו. אני יודע היום איך לא להביא את השיראז לעקות כאלה חריפות, ואני גם יודע למה הוא כל כך רגיש".
דבר מעניין נוסף, כפי שמלמדות התצפיות שעל הצג, הוא שהצמח לא סולח ולא שוכח. אם נחזור על אותה שיטה שפעלנו בה בשנה, שנתיים או ארבע השנים האחרונות, הגפן כבר תגיב אחרת. היא זוכרת את ההתעמרות של המגדל מהשנה שעברה, ולא מתכוונת לתת לו שוב בקלות פרי "עקתי" מושלם. ואם לקורא שאינו חקלאי הדברים נראים כהתמקדות בקוצו של יו"ד, הרי שיש להם השלכה כלכלית: כל שינוי בטרכיאה, מגדיל את כמות המים הנדרשת בחזקה רביעית של קוטר הצינור. אפילו פער זעיר שנע בין 200 ל־220 מיקרון, עשוי להיות משמעותי.
התובנות שאליהן הגיע צוות המחקר כבר מיושמות בכרמים וביקבים השונים, בדמות חישובים באקסל. "אני אישית לא רוצה שהשוק המסחרי יהיה המטרה שלי", אומר נצר. "אני תופס את המדינה כמרכז מחקר ופיתוח אחד גדול – הכספים למחקר שממומן על ידי משרד המדע ומשרד החקלאות הגיעו מהאזרחים, ואין שום סיבה שהתוצר לא יחזור ליקבים ולחקלאים. החזון שלנו הוא ליצור פלטפורמה אינטרנטית נגישה שבה החקלאי ימלא נתוני בסיס, 'החלקה שלי היא כזו וכזו', ויקבל נתון – כמה להשקות, מתי, ומהם אחוזי העקה הדרושים".
ומעקה למרקקה. כמה יינות שרקח יינן היקב המחקרי, ניר חן, מונחים על שולחני. לצידם דף לבן וצח כשלג, כדי לבחון בעזרתו את צבע הנוזל, וכלי קיבול ליריקה, כנהוג בעולם הטועמים. היינות שנתנו לי עוד לא השלימו את התסיסה, אבל יכולים להדגים את תהליך הניסוי והטעייה ביקב, בדרך לפיצוח הסודות. שני בקבוקי היין האדום מזן מלבק המונחים כאן יצאו מאותו כרם באזור לטרון, אבל אחד נסחט מענבים שנזמרו בעונה הרגילה ואחד מענבים שנזמרו מאוחר יותר. חיבבתי את האחרון, נצר מביט בי ברחמים ומסביר שהוא דווקא נחשב נחות יותר.
גם זני היין הלבן – שחוסה קצת בצילו של האדום, מבחינת החך הישראלי – נכנסים למעבדה. הריזלינג שמגיע מטל־שחר הוא חלק מניסוי שבוחן האם לצפיפות הנטיעות יש השפעה על היין. "אני יודע מה קורה פיזיולוגית: ככל שהצמחים צפופים יותר, כך יש להם יותר עלווה ואז הם מועקים יותר. מה ההשלכה של הנתון הזה על הטעם – צריך לחכות ולראות".
הלגימה המוצלחת ביותר נמזגה לי במשורה מיין שהוא בבת עינו של היינן. חן חזר לטכניקה בת אלפיים שנה, שיוצרת יין מתוק ועשיר שאין לתאר – גם אם עדיף שלא לנסך אותו על גבי מזבח. "ענבים מגיעים לרמת סוכר מסוימת בסדר גודל של 25 אחוזים, שממנה נגזר אחוז האלכוהול. בתקופת המשנה היו עושים 'יין אליסטון' (מילה שמקורה ביוונית, ופירושה נחשף לשמש או בושל בה – י"א). היו מניחים את הענבים לכמה ימים בשמש, וכך רמת הסוכר עולה כי רמת המים יורדת. התוצאה היא יין מתוק מאוד עם למעלה משלושים אחוזי סוכר ורמת אלכוהול גבוהה".
בשדה, לא בחצר
חכלילית מיין אני יוצאת לכיוון מגרש המשחקים של החוקרים בחלקה בשילה. מי יודע, אולי כאן יצאו בנות שילה לחולל בכרמים בבגדי לבן ואולטרה־סגול, והצילו את בני בנימין מהכחדה. החלקה הזו אינה "מעבדת שטח" של ד"ר נצר, אלא כרם ששייך למשק אחיה. "יש חוקרים שלוקחים את המערכים המחקריים לתוך החצר האחורית שלהם", מסביר נצר. "אני לעומת זאת מאמין במחקרים שנעשים בתנאים אמיתיים, אצל החקלאי. זה כל היופי. אם יש לי מגדל שעושה עבודה נפלאה, למה לי ליצור חלקת
מחקר משלי? הקשר עם המגדלים והייננים רציף ומפרה מאוד".
הגזעים המנומנמים הגדלים בחלקה משתייכים לזן קברנה סוביניון, שכבר למדנו שהוא חזק ועמיד בפני תקופות עקה. כאן יכולים נצר ושותפיו לבצע את המחקר בשקט תעשייתי: "הפציינטים לא מתלוננים. הם נוחים מאוד, והם זהים גנטית – כל הגפנים כאן הן כבשה דולי אחת. כך שחוץ מהבדל קל בקרקע, המרכיב המרכזי שמשתנה הוא ההשקיה".
איך יעזור הידע שצומח בחלקה קטנה בשומרון, בטיפולו של חקלאי מסוים ובתנאי סביבה מסוימים, למגדל בקליפורניה או באנדלוסיה?
"כאן נכנסת הטכנולוגיה. החוכמה היא לתקנן את זה בעזרת המכשירים שיש לנו כאן – ששווים אגב כחצי מיליון שקל. אנחנו יודעים שצריכת המים מושפעת משטח העלים, ומכל מה שגורם למגבת רטובה שתתלי בחוץ להתייבש: טמפרטורה, קרינה, לחות ומהירות רוח. ברגע שאתה אורז את הכול למתמטיקה, יש לך בינגו. היישום הזה – תוכנת אקסל שמבוססת על מדידות אמפיריות – כבר עובד בהצלחה".
לצד שורות הגזעים העירומים עומדת זקופה התחנה המטאורולוגית – מד־רוח בגובה עשרה מטרים, שסמוך לו ונמוך ממנו עומד מד־גשם. נצר פותח אותו בעזרת לדרמן, ובפנים מתגלות כפות מדידה – כל 0.1 מ"מ גשם נרשם. גם מכשירים למדידת טמפרטורה ולחות הוצבו כאן, ובגזרת הקרינה ישנו מכשיר שמודד את הצל שמטיל הצמח על פני האדמה, ומתרגם זאת לשטח עלים, נתון שיעזור לחוקרים להבין סוף־סוף כמה מים צורכת הגפן.
הייתי מצפה שאחרי עשרות שנות חקלאות מודרנית, כבר נדע כמה צמח שותה.
"תתפלאי, אבל זה לא נתון טריוויאלי, והתשובה היא מורכבת. זה כמו שאשאל אותך כמה את שותה. הכמות משתנה מיום ליום ומצמח ולצמח, והחוכמה היא לא לתת תשובה אחת. ידוע לנו שהמקסימום לגפן שנמצאת כאן הוא 33 ליטר ביום, אבל אנחנו צריכים להבין מה מביא למספר המקסימלי הזה, ואז לפרוט ולתקנן: צמח בגודל כזה, ביעד גידול כזה, בתנאי אקלים כאלה – צורך כמות מים כזו וכזו. כלומר, המטרה היא לבנות מודלים שיוכלו לחזות כמה הצמח ישתה בעתיד, בכל סיטואציה שתהיה".
אנחנו צועדים בין השורות למפגש מרגש עם הליזימטר, מעין עציץ ענק בנפח של 1.47 מ"ק שיושב באדמה. למעט שני צינורות ניקוז תת־קרקעיים שיוצאים ממנו, הוא אטום לחלוטין. "פשוט נכנסנו לכרם קיים, הוצאנו את הגפנים, הכנסנו את הליזימטר לאדמה ואז החזרנו את הגפנים לתוך הדבר הענק הזה. כך אני יכול לדעת כמה מים בדיוק אני נותן לגפן, וכמה מים מתנקזים בתחתיתו".
כדי לגלות את התשובות אנחנו מקפצים באקרובטיקה קלה למעמקי האדמה, בעזרת דלת שלא הבחנתי בה עד כה. ברוכים הבאים לסככת איסוף הנקז – חמ"ל שקט ולא מאויש שמתנהל כאן למטה, ובעזרת מחשוב וטכנולוגיה אחראי להשקיה, ניקוז ומדידה. הוא שרד הצפה, הוא שרד חזירים, הוא שרד שלג והוא נכון לכל צרה.
כלי ענק עגולים ושחורים, שמכונים "שטריימלים" ונראים בדיוק ככה, אוספים את המים שנקווים מתחת לליזימטר. השטריימלים יושבים על משקל רגיש דיו למדוד את מעבר המים. מד מים הצמוד לצינורות ההשקיה עוקב אחר הכמויות. מטרתו של נצר כאן היא להבין את המנגנון, ללא ניסיונות ליצור עקה. "אני חייב שבכל שעה יהיו לי לפחות 200 מ"מ מים, כי אנחנו לא רוצים את הצמח שלנו בסטרס".
בארון החשמל מסתתרת מערכת ממוחשבת חכמה שעובדת סביב השעון. היא שוקלת את המים, פותחת את הברזים, מגבה את הסוללות ויכולה להעביר נתונים לאן שרק ירצו החוקרים. בסוף, הם מקווים, תתקבל תשובה לשאלה הראשונה – כמה מים באמת שותה הגפן.
"חשבת פעם כמה מים הצמח קולט מתוך מה שמגיע אליו?", שואל נצר. "קרוב לאחוז, זהו. למה הוא קולט את המים? כי הם משמשים כמסוע לחומרים אורגניים, וכי התאדות המים דרך העלים מקררת את הצמח, כמו רדיאטור. גפן מאכל יכולה לעלות 55 ליטר ביום, ואנשים בדרך כלל לא מבינים מה הבזבוז הפסיכי הזה. אבל כשאתה מסתכל על היעילות האנרגטית של צמח, אתה נפעם. קחי את החללית הכי מתקדמת, או את הטלפון הכי חכם – אלה יצירות מטופשות ופרימיטיביות ביחס למורכבות הזאת של הטבע. תראי לעומת זאת את היכולת של הצמחים להגיב לתנאים משתנים. תסתכלי על התוצר: איזו מערכת סולארית מגיעה לשיעורי נצילות כמו אלה שהצמח מצליח לייצר? אין דברים כאלה. תראי כמה מערכות עובדות בצמח במקביל. אם תתני לסינים את המטוס האמריקני הכי משוכלל, המהנדסים שלהם ישבו שנה ובסופה יבינו כל רכיב שיש בו. אבל אם נסתכל על העשב הכי זנוח, זה שכולם דורכים עליו, לא נבין לעומק את רמת המורכבות הפסיכית שיש בו. זה עולם מופלא.
"תשמעי סיפור. לפני כמה זמן הייתי בסדנה בשווייץ, אני ועוד עשרים הזויים מרחבי העולם שמתעניינים באנטומיה של צמחים. עלינו לאתר סקי, ואז הפרופסור השוויצרי מרים צמח קטנטן ושואל אותנו: 'מה אתם אומרים, בן כמה הוא?'. היינו בטוחים שהוא בן שלוש־ארבע שנים. לקחנו אותו למעבדה, לראות את הטבעות השנתיות שלו, כמו שעשינו עכשיו עם צינורות הטרכיאה. לתדהמתנו גילינו שהבחורצ'יק בן שישים שנה, שישים! במקומות אחרים הוא כבר היה עץ לתפארת, בגובה כמה עשרות מטרים, אבל הצמח הזה נמצא בנקודה קשוחה – מינוס עשרים מעלות בלילה, חשוף לרוחות – אז הוא מתאים את עצמו לסביבה. כל שנה הוא מייצר טבעת אחת קטנה, עושה קצת פוטוסינתזה, אבל הוא חי. זה לא הירואי כמו ברדלס שרץ וטורף אימפלה, אבל זה מדהים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
