לישראל דנציגר לקח לא מעט זמן להבין מהם בדיוק החשדות נגדו, ומי העלה אותם. הוא רק ידע שההוראה שניתנה לו מרחיקה אותו מעיסוק באחת הסוגיות החשובות ביותר שאליהן נדרש כמנכ"ל המשרד להגנת הסביבה. "באחד הימים קיבלתי דוא"ל מהיועץ המשפטי לממשלה", מספר דנציגר. "היועץ אביחי מנדלבליט כתב שאני מתבקש להימנע מעיסוק בנושאי הייבוא והייצור של האמוניה, עד לבירור ההיכרות שלי עם סמנכ"ל 'כימיקלים לישראל' (אחת הצרכניות הגדולות של האמוניה – י"ק). כעבור חמישה ימים התפרסם בכלי התקשורת שמי שדרש זאת מהיועמ"ש היה מבקר המדינה, אך מהמבקר עצמו לא קיבלתי כל פנייה עד לרגע זה.
"הפרשה שנוצרה סביבי הייתה בעבורי הפתעה גדולה ומקור לתסכול גדול. כל הדברים שעשיתי בחיי – שירות קרבי ביחידות מובחרות, הקמת חברות היי־טק וניהולן, פעילות בעמותות ובמגזר השלישי – הכול נעשה תוך דרישה עצמית לערכיות, ישרות ואמינות. בעיניי זה מעל הכול. הפער בין מי שאני ובין הסיפור היה פשוט גדול".
במובן מסוים, דנציגר סיבך את עצמו. במסמך ניגוד העניינים שחתם עליו עם כניסתו לתפקיד הוא ציין שהוא חבר של יעקב אלטמן, סמנכ"ל הכספים בכי"ל. כשהיועץ המשפטי לממשלה נדרש לחקר הפרשה, הסביר לו דנציגר שלא מדובר בחברוּת של ממש, יותר בהיכרות מרחוק.
מדוע הגדרת את עצמך כחברו, אם אתה לא באמת כזה?
"נכנסתי למגזר הציבורי מתוך רצון לעשות הכול בצורה הכי ישרה וטובה. ישבתי עם היועצת המשפטית של המשרד, והיא אמרה לי שצריך לציין קשרים עסקיים, קרובי משפחה, עמותות שעזרתי להן, אפילו פרו־בונו, או שתרמתי להן כסף. ואז היא אמרה גם 'חברים', ולא ידעה להגדיר במפורש מה זה חברים, כי גם החוק לא מבהיר זאת. ניסיתי לחשוב את מי אני מכיר שאולי קשור לעבודת המשרד להגנת הסביבה, שלא הכרתי כלל. נזכרתי באדם הזה וחשבתי שהוא אמנם רחוק מהנושא ולא רלוונטי, וההיכרות עמו חלשה, אבל למען הסר ספק אכניס את שמו. הוא במקור מכפר־עציון, ארבע שנים מעליי, ואני פוגש אותו אולי פעם בשנתיים־שלוש, כשבמקרה הוא ואני מגיעים לקיבוץ באותו זמן כדי לבקר את ההורים. מעולם לא היינו בשמחות זה אצל זה, לא ביקרתי בביתו והוא לא ביקר בביתי. ובכל זאת גזרתי על עצמי במשך שנותיי במשרד לא לגעת בכל נושא שקשור לכי"ל, ועשיתי זאת לפנים משורת הדין. אף פעם לא התערבתי בעניינים שעמדו על הפרק מול החברה הזו, אף שמדובר באדם שההיכרות שלי עמו הייתה רחוקה מאוד.
"היום אני כבר מבין שלא הייתי צריך להזכיר אותו במסמך, אבל אז רציתי שלא יהיה שום צל של ספק שאני מביא התנהלות ישרה ונקייה, כדי לתרום למדינת ישראל במשך שנים רבות. זו הייתה החמרה שלא במקומה, ובדיעבד זו הייתה טעות. עכשיו היועמ"ש אפילו מחייב אותי לפעול בנושאים הקשורים לכי"ל, כי גזרתי על עצמי דברים לפנים משורת הדין".
לפני כמה שבועות זכה דנציגר לטיהור שמו. היועץ מנדלבליט קבע כי בניגוד לדעת מבקר המדינה, לא נפל פגם בהתנהלותו. עד ההחלטה, אומר דנציגר, לא מעט גורמים תפסו טרמפ על ההמלצות נגדו, בניסיון להשפיע על ההחלטות בפרשת האמוניה. "היה מתסכל לגלות שעיריית חיפה, עמותות וחלק מחברי הכנסת קפצו על העגלה וניסו להכפיש אותי על לא עוול בכפי. זו סיטואציה לא נעימה", הוא מתאר. בד בבד הוא נדרש לייצב את מערך המשרד ולתמוך באנשי המקצוע, שנחשדו גם הם בפעילות למען בעלי ההון. לדבריו, ההשפעה של התערבות המבקר הייתה עלולה לגרום לשיבושים בקבלת ההחלטות, ובכך לסכן יותר מחצי מיליון אזרחים המתגוררים בחיפה ובסביבתה.
"במשך שנה וחצי הובלתי את הטיפול בסוגיית האמוניה, עם צוות מקצועי ממשרדי הממשלה, ופתאום אני מנוע מלהתקרב אליה. זה כמעט פגע גם בביטחון המדינה, מכיוון שהתהליך היה עלול להשפיע על הבחירה שלנו בחלופה הנכונה והבטוחה ביותר לייבוא האמוניה לישראל. הייתה פה פגיעה גדולה באנשי המשרד, עובדים שעשו את מלאכתם במקצועיות וביסודיות, ופתאום מספרים עליהם כאלה סיפורים. תבין, כשמבקרים כך עובדי ציבור, גורמים להם לפחד מלתת חוות דעת ולעמוד מאחוריה. אני שמח שדבקנו באמת שלנו ויצאנו מחוזקים מהעניין".
פלטפורמה מטורפת
ישראל דנציגר (45), יוצא הציונות הדתית המגדיר את עצמו היום כמסורתי, נולד וגדל כאמור בקיבוץ כפר־עציון. הוא למד בישיבת נווה־שמואל באפרת, אחר כך התגייס לקורס טיס ומשם עבר לשירות בסיירת מטכ"ל. לאחר קורס קצינים הוא נשלח לפלוגת החבלה וההנדסה של הצנחנים, ושם שירת כמפקד צוות וכסגן מפקד היחידה. ב־1994 השתחרר, ובשנת 2000 נכנס לעולם ההיי־טק וייסד עם שותפים את חברת ההזנק "דיגיטל פיול" לניהול עסקי ופיננסי. ב־2011 עשה אקזיט עם החברה הזו, ובינתיים הקים ומכר כמה חברות היי־טק נוספות. בתחילת העשור פנה לעשייה חברתית וחינוכית, כשותף בהקמתן וניהולן של כמה עמותות הפועלות למען ילדים בסיכון, קידום תעסוקה בפריפריה החברתית ועוד. הוא הספיק לפעול ב"פורום כפרי הנוער והפנימיות", בעמותת "שכולוטוב" המספקת שיקום תעסוקתי למתמודדים עם מגבלות נפשיות, וב"סח"י", ארגון נוער העוסק בהתנדבות.
את פעילותו החברתית ביקש דנציגר לנתב גם למערכת הפוליטית. הוא חבר אל משה כחלון, והיה ממקימי מפלגת כולנו. "בגיל 39, בשלב שאחרים בתחום ההיי־טק מקימים קרן הון־סיכון והופכים למשקיעים או סתם הולכים לנוח מתחת לעץ, החלטתי להקדיש את החלק השני של חיי לפילנתרופיה ולעשייה ציבורית. הבחנתי בפער גדול שקיים במדינת ישראל בין מערכות הביטחון המדהימות והכלכלה המרשימה ובין המערכות הציבוריות והשירות הציבורי, שדורשים שיפור. זה מה שחיבר ביני לכחלון. הייתה בינינו הערכה הדדית גדולה עוד מימיו כשר רווחה, ופגשתי אותו גם בעבודתו במכללת נתניה. התחלנו לעבוד יחד על הקמת מפלגה, והצטרפו אלינו אנשים כמו אבי גבאי ונדב שמש (המשנה לשעבר למנכ"ל "בבילון" – י"ק) ועוד. המטרה המשותפת שלנו הייתה להיכנס לעשייה הציבורית ולהביא מנהיגות אחרת, עניינית, שרואה לנגד עיניה את האזרח".
למרות הסקרים הלא מחמיאים והביקורת הציבורית על הטיפול של ראש מפלגתו בתחום הדיור ובנושאים נוספים, דנציגר רואה בו הצלחה גדולה. "אני מלא הערכה לכחלון, שר אוצר חברתי שאני לא זוכר כמוהו. הוא איש עשייה שיודע להניע והוא פשוט עובד, לא איש של דיבורים ושבשבת ורהב".
הוא עצמו בחר לא להצטרף ישירות לעולם הפוליטי, אלא להתחיל את דרכו במערכת הציבורית. כשהמפלגה קיבלה את המשרד להגנת הסביבה מונה דנציגר למנכ"ל, תחת השר דאז אבי גבאי. המשרד הזה, מודה דנציגר, לא היה מלכתחילה בתחום השאיפות שלו. "כיוונתי להשתלב בתפקיד כלכלי יותר או בתחום הרווחה, אבל נפתחה ההזדמנות במשרד הזה, ובסופו של דבר אני מרוצה כי מצאתי עולם שלם של עשייה חשובה ומצילת חיים".
דנציגר מעדיף לא להתייחס בהרחבה ליו"ר העבודה אבי גבאי, שותפו לשעבר של כחלון וכיום אויבו המר. "אהבתי מאוד לעבוד איתו", הוא מוכן לומר. "הצלחנו לעשות דברים טובים ואני מעריך אותו. אבי בחר לקום וללכת, ואני משתדל לא להיעלב. לא הייתי בעד המהלך שלו כמובן, אבל צריך גם לומר שההחלטה הזו משרתת אותו היטב, והביאה אותו למקומות שהוא רצה להגיע אליהם".
כשאני שואל אותו על קשריו עם השר הנוכחי במשרד להגנת הסביבה, זאב אלקין מהליכוד, דנציגר שופע מחמאות. "השר אלקין עשה עבודה יוצאת מהכלל, גם בגיבוי שנתן לי בכל במה לאחר פרסום חוות הדעת של מבקר המדינה, וגם בכניסה שלו לנושאים שבדרך כלל שרים לא נכנסים אליהם. הוא ממש לקח את המושכות לידיו. יש דברים שהשר אמור לקבל להחלטה לגביהם רק לאחר שעברו את כל הפילטרים, אבל בחודשים האחרונים, כשלא יכולתי לעסוק בנושא האמוניה, הוא החליף אותי ונכנס לכל פרט ועניין. מדובר באדם חכם ביותר ומנוסה במערכת הפוליטית והציבורית. העבודה איתו היא בית ספר מדהים. יש לו אידיאולוגיה סדורה וערכית, גם אם לא את כל הנושאים אנחנו רואים עין בעין".
היו מי שניסו לשכנע את אלקין להיפטר מהירושה שהשאיר אבי גבאי במשרד, ולמנות מנכ"ל שמקורב לליכוד. ההחלטה שלו להשאיר אותך בתפקיד נראית כמעט על־טבעית בפוליטיקה הישראלית.
"בוא תראה מה זה מייצג. אחרי שהשר גבאי התפטר ו'כולנו' החליטה שהמשרד להגנת הסביבה פחות חשוב לה, ישבתי עם משה כחלון ואמרתי לו שאני מעדיף להביא תוצאות למדינת ישראל. אמרתי שאחרי שהגעתי למשרד ומצאתי בו פלטפורמה מטורפת לעשות דברים משפרי חיים ומציאות, אני מעדיף להמשיך בעשייה הזו מאשר לקפוץ על כל הזדמנות שיש. זו אחת הבעיות בפוליטיקה הישראלית. ואז הגיע אלקין, ולמרות כל הלחצים הוא חשב באותה צורה, התעלה מעל ההשתייכות המפלגתית, והסתכל מה טוב למדינת ישראל. כבר שנה וחצי אנחנו עובדים יחד ומשיגים תוצאות, ואני גם אשלים איתו את הקדנציה. ככה הפוליטיקה צריכה להיראות. למה שלא נצליח לפעול ביחד? האמירה שזה על־טבעי היא לא נכונה. חייבים לשבור את חוסר הענייניות".
הביקורת מונעת קבלת החלטות
אנחנו שבים לעסוק במשבר האמוניה, שעד היום לא נפתר. ראשיתו של הסיפור בשנת 1987, אז הקימה חברת הדשנים "חיפה כימיקלים" מכל אמוניה בעל קיבולת של 12 אלף טונות. החומר עצמו יובא לישראל דרך הים. כבר אז עמד המתקן במרכז סערה, מאחר שהוקם ללא היתר בנייה והופעל ללא רישיון עסק מתאים. למרות זאת, רשויות המדינה העניקו לו מדי שנה בשנה "היתר רעלים", ואפשרו לו לשמש כמאגר הבלעדי של החומר המסוכן.
עיריית חיפה פנתה שוב ושוב לערכאות משפטיות בטענה כי המכל מהווה סיכון עצום לתושבי הסביבה, בין השאר כי אינו ממוגן מפני איומי טרור. פיקוד העורף והמועצה לביטחון לאומי טענו מנגד כי הוא בטוח לשימוש. המאבק הציבורי לסגירת המתקן תפס תאוצה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אז נחתו רקטות רבות בחיפה ובאזור המפרץ. מתנגדי אחסון האמוניה טענו שפגיעה של רקטה כזו במכל תוביל לפיצוץ שיגבה את חייהם של אלפים. בנאום שנשא בפברואר 2016 אמר נסראללה עצמו שמכל האמוניה שבחיפה הוא הפצצה הגרעינית של חזבאללה, וטען שבמלחמת לבנון השנייה נמנע הארגון מפגיעה ישירה במאגר הנפיץ, אך הוא עלול לנהוג אחרת בעתיד.
ארגוני הסביבה, ובראשם עמותת "צלול", סימנו את המכל כסמל לדורסנות מצד "טייקונים", שלמען רווח כלכלי מוכנים להעמיד בסיכון את חייהם של אזרחי ישראל. ב־2013, בעקבות הלחץ הציבורי, הודיע המשרד להגנת הסביבה שיש להקים מפעל מקומי לייצור אמוניה במישור רותם בנגב, במקום להמשיך להחזיק את המכל הענק לאחסון הגז המיובא. מאז הוציאה הממשלה שני מכרזים לפרויקט – ושניהם נכשלו. אף חברה לא הגישה הצעה לבניית המפעל, בין השאר מחשש להיעדר היתכנות כלכלית בשל אי שיתוף פעולה מצד צרכן האמוניה העיקרי, חברת חיפה כימיקלים עצמה.
בשנה האחרונה התנהלה מלחמה משפטית עיקשת סביב הדרישה לסגירתו המיידית של המכל. רוח גבית למאבק הגיעה מדו"ח שחיברה ועדת מומחים בראשות פרופ' אהוד קינן, לבקשת עיריית חיפה. הוועדה קבעה שהמכל המיושן מסכן את חייהם של כחצי מיליון ישראלים, וגם תאונה או פגיעה מכוונת באונייה המספקת את האמוניה עלולות לגרום לאסון בממדים אדירים. "הדו"ח הזה ברובו מוגזם ולא נאמן למציאות", אומר דנציגר. "חוות הדעת שהעברנו לבית המשפט אמרה שההערכות מוגזמות בכל פרמטר".
בסופו של דבר הורה בית המשפט לרוקן את המכל לחלוטין עד 31 ביולי 2017. בשל סגירת ברז האמוניה נסגר גם מפעל הכימיקלים בחיפה, ועובדיו פוטרו. אגף החומרים המסוכנים במשרד, יחד עם מומחים חיצוניים מהעולם, המשיך בינתיים לבחון אפשרויות שונות לייבוא זמני של אמוניה, עד שיוקם המפעל בנגב. הוועדה המקצועית קבעה כי ייבוא אמוניה בתוך מכולות אטומות ("איזוטנקים") – כפי שביקשו עיריית חיפה וכמה ארגוני סביבה – הוא דווקא המסוכן ביותר. הפתרון הזמני שהוחלט עליו הוא ייבוא באמצעות אונייה קטנה, שתזרים את האמוניה היישר למפעל של חיפה כימיקלים. "חוות הדעת המוחלטת שהוצגה לנו קבעה כי זה הדבר הבטוח ביותר, תוך התייחסות לכל התרחישים האפשריים וירידה לפרטים הקטנים ביותר", אומר דנציגר. "מעולם לא הוצג לנו מסמך שמסביר למה האיזוטנקים הם החלופה האופטימלית, ואני לא יודע על בסיס מה אמרו את זה, מעבר לגחמת לב".
ההחלטה על הקמת מפעל מקומי לייצור אמוניה התקבלה כאמור כבר ב־2013, אך גם כיום, בתחילת 2018, אין עדיין תאריך יעד לתחילת פעילותו. לדברי דנציגר, פעילות משרדו בנושא נעשית בתנאים בלתי אפשריים. "גזרתי על עצמי שתיקה ולא הצגתי את התנהלות הדברים עד כה, אך הגיע הזמן לשים אותם על השולחן". הוא מסביר שהמשרד ניסה לקדם את הפרויקט תוך התמודדות עם אינספור מכשולים שהערימו אנשי חיפה כימיקלים, ובראשם הסירוב להתחייב לרכישת האמוניה מהיצרן המקומי. "קראתי בזמנו למנכ"ל החברה נדב שחר לשימוע, והבהרתי לו כי אם לא ייתנו פתרונות לסגירת המכל, אשלול את היתר הרעלים שלו. כך באמת עשיתי, ולדו"ח קינן אין קשר לזה, כי המהלך התבצע עוד לפני פרסומו. אף שהממשלה החליטה שהמכל הוא סיכון סביר שאפשר לחיות איתו, נקטתי צעד מאוד משמעותי".
מהעבר האחר, בית המשפט העליון לא חסך ביקורת מהמשרד להגנת הסביבה ומהמנכ"ל דנציגר, שיישרו קו עם חיפה כימיקלים בבקשתה לעכב בכמה חודשים את ריקון המכל. "לעיתים קרובות הרגולטור קיבל את עמדת המפוקח, ולפרקים הוא אפילו שינה את גישתו הרגולטורית הבסיסית, בין השאר כדי להתאימה לדרישות של הנתון לביקורתו", קבעו השופטים. במקביל התערב בהליך מבקר המדינה יוסף שפירא, שפנה ליועץ המשפטי לממשלה והתריע כי "הבחינה וההכרעה באשר לתעדוף חלופות לייבוא האמוניה נעשו לכאורה באופן מוטה כדי להיטיב כלכלית עם חברת חיפה כימיקלים". המבקר ציין שהפעולות בוצעו תוך מידור בעלי תפקידים רלוונטיים במשרד להגנת הסביבה, ותוך שינויי גרסאות תכופים.
כעבור ימים אחדים הוציא המבקר הודעה דרמטית על חשש לפלילים בפרשת מכל האמוניה. "המבקר בודק את התנהלות רשויות המדינה בפרשה, בין השאר את הזגזוג בעמדת המשרד להגנת הסביבה ביחס לצורך של המשק באמוניה, את המעורבות של המועצה לביטחון לאומי ואת התנהלות משרד המשפטים", לשון ההודעה. כלפי דנציגר נטען שהוא פעל תוך ניגוד עניינים, וזאת בשל קשריו עם סמנכ"ל הכספים של חברת כימיקלים לישראל, שרוכשת אמוניה מחיפה כימיקלים. דנציגר, לגרסת המבקר, קידם ייבוא אמוניה במתווה שיוזיל את העלויות לחברת חיפה כימיקלים, וכך לקוחותיה ייהנו ממחירים נוחים יותר. רק ארבעה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 2017, קבע היועמ"ש שאין כל חשש לפלילים במהלכיו של דנציגר, ושהיכרותו עם אלטמן אינה מהווה ניגוד עניינים.
אתה בא בטענות אל מבקר המדינה ואומר שהוא פגע בפעילות המשרד. אבל איזו ברירה יש לו, מלבד לסמן אות אזהרה חמור מעל ההצהרה שלך על קשרים עם בכיר בכי"ל?
"בהחלט יש לו ברירה. בזמן שאני סוגר את מכל האמוניה – לכל הדעות פגיעה בתעשיית הדשנים – אפשר לטעון שבדיון על החלופות אני מושפע מחברותי הרחוקה והתלושה עם גורם בכי"ל? לא היה לזה שחר. משרד המבקר וכל שומרי הסף הם חשובים מאוד, ואני לא יכול לדמיין מדינה דמוקרטית בלי המוסדות האלה, אבל היה מתסכל לראות כיצד הם מנופפים בהאשמות בזמן שדברים לא נבדקו ולא אוששו. ראינו כמה מאנשי מבקר המדינה רצים לתקשורת עם סיפורי מעשיות שלא נבדקו ואין להם שחר. הריצה הזו הייתה מהירה מדי.
"אני אישית חושב שלא צריך לבדוק תהליכים תוך כדי שהם קורים, ועוד לפני שהתקבלו החלטות, אלא אם כן זו סיטואציה מיוחדת וחריגה – אבל לפי החוק, למשרד מבקר המדינה ניתנת האפשרות לעשות בדיוק את זה. תבין, הבדיקות האלה יכולות להפריע, להיכנס לתוך השיקולים המקצועיים של הגוף המבצע, להטות את ההחלטות ולגרום לכך שלא יעשה את העבודה כמו שצריך".
מיזמים לפלסטינים בלבד
במשך שנים עשו שרי הממשלה כל שביכולתם כדי לא להיקלע למשרד להגנת הסביבה. התחום נחשב לאפרורי ונטול כותרות, משהו שמעניין רק את מחבקי העצים לסוגיהם. אך בשנים האחרונות נדמה שהמשרד ותחום הסביבה בכלל מקבלים עוד ועוד נפח בשיח הציבורי. "ממשרד שמתעסק בפסולת ובדברים שהם כביכול פריווילגיה הפכנו למשרד שעיקר עיסוקו בהצלת חיים", אומר דנציגר. "אלפי ישראלים מתים בכל שנה כתוצאה מזיהום, אלפים אחרים לוקים במחלות נוראיות. האתגר שלנו הוא לתת ביטחון סביבתי. אני מציל יותר נפשות ממשרד הביטחון ומכל גוף אחר במדינת ישראל. המשרד להגנת הסביבה הוא בעיניי משרד ביטחוני לכל דבר".
לפי ה־OECD, אומר דנציגר, במדינת ישראל מתו לפני שנתיים כ־2,500 בני אדם כתוצאה מהזיהום שיוצרים המפעלים וכלי התחבורה, אך כיום עומד הנתון על כ־2,200 מתים בשנה. "הפעולות הנרחבות שעשינו הביאו לירידה של 300 עד 400 איש במספר המתים מסרטן ומחלות דם ולב", אומר דנציגר. "זה אומר אלפי בני אדם שלא יחלו, ומאות אלפים שלא יסבלו מצרבות ובחילות בגלל שאיפת אוויר מזוהם. כל פעולה שאנחנו עושים ניתנת למדידה".
ואלו תחומים שהמשרד לא עסק בהם בעבר?
"לא התייחסו מספיק לזיהום אוויר שמקורו בתחבורה. הוא מהווה חמישים אחוז מכלל הזיהום, ומביא באופן ישיר לשיעורי תמותה גבוהים. בהשקעה של 400 מיליון שקלים, שכנראה עוד תגדל, התנענו תוכנית שצפויה להפחית בשלושים אחוזים את הזיהום.
"זה מתחיל באוטובוס שעובר מתחת לבית שלך, עושה גז־ברקס־גז־ברקס, ופולט גזים שנכנסים לנשימה שלך ושל הילדים שישנים במיטות או משחקים בחצר. עשינו מהלך להכנסת אוטובוסים חשמליים בכל רחבי מדינת ישראל, והיום מכרזים של משרד התחבורה כוללים תנאי סף שאומר שחלק מהאוטובוסים יהיו חשמליים. הכנסנו מכוניות היברידיות, סבסדנו התקנת מסנני חלקיקים על משאיות אשפה, ואנחנו עומדים להעביר בכנסת תקנה לגריטת מכוניות דיזל מזהמות. בשנה הקרובה הערים חיפה וירושלים יוגדרו כאזורים שאסור לרכב מזהם להיכנס אליהם. כל הדברים האלה דורשים השקעה כספית עצומה וקידום מהלכים חקיקתיים שלא היו קודם".
אבל מה שהציבור זוכר ויודע זה שהכרחתם אותנו לשלם על שקיות ניילון, ושהכנסתם לחיינו פחים כתומים, חומים וכחולים.
"זה אחד משורשי הבעיה. בא אדם למשרד להגנת הסביבה ושואל את עצמו במה לעסוק: האם להילחם בזיהום האוויר שהורג אלפי בני אדם, או לקבל חשיפה ציבורית ולפעול בדברים פשוטים שאנשים יבינו? אז וואלה, הוא מחליט להתעסק בפסולת, כי כל אדם הולך לסופר ומוריד אשפה ונחשף ישירות לעשייה הזאת. כך מקבלים החלטות לא נכונות. לכן גם נושא הפסולת הפך לשם נרדף להגנת הסביבה, וזו טעות. הגנת הסביבה היא הגנה על החיים. חשוב לטפל בפסולת, ואנחנו מתעסקים בזה, אבל עם כל הכבוד – העיקר זה הצלת חיים, כל השאר מגיע אחר כך".
דנציגר מצביע על מהלכים נוספים שנעשו כחלק מחישוב המסלול מחדש: "צמצמנו את שרפות הפסולת והגזם החקלאי. הבאנו להפחתה של שלושים אחוז בשימוש בפחם. הובלנו ברשויות מקומיות התייעלות אנרגטית בהיקף של יותר ממיליארד שקלים. בעיר דימונה למשל יפסיקו לשלם חשבון חשמל, כתוצאה מצעדי התייעלות, חיסכון באנרגיה ופיתוח אמצעים לייצור חשמל על הגגות".
נושא אחר שדנציגר מציב במעלה סדר העדיפויות הוא הזיהום שמקורו ביהודה ושומרון. "זה תחום קריטי שכמעט לא טופל עד כה. יש היום בעיה גדולה של זיהום שמגיע ממזרח לקו הירוק וחוצה אותו מערבה – זיהום אוויר, פסולת שנעה מצד לצד, ביוב פלסטיני שזורם בנחלים. יש שם גם מחצבות פיראטיות שהורסות כל חלקה טובה ויוצרות תנאי חיים בלתי סבירים. אנחנו היום מנסים להסדיר את זה. יש עכשיו יותר הבנה שההתייחסות אל אזורי יו"ש היא מחויבת המציאות, אחרי חמישים שנה שהנושא לא מוסדר מבחינה חוקית, ואין דין ואין דיין".
דנציגר מעדכן שבקרוב יניח השר אלקין בפני הממשלה הצעה להחלת חוקים סביבתיים ביהודה ושומרון באמצעות צו אלוף: "הוספנו יועצים משפטיים וחקיקתיים יחד עם היועמ"ש ביהודה ושומרון, ומיפינו את כל המקומות שיוצרים פגיעה בסביבה, כולל תשתיות פלסטיניות. נבקש לסייע להם בשיפור תשתיות הביוב, ואם לא נצליח, נתפוס את השפכים במורד הנחל. נבחן גם סיוע לפלסטינים באיסוף של פסולת, כדי שהם לא ישרפו אותה ויזהמו את הסביבה שלהם ושלנו.
"הארגונים הבינלאומיים לא אוהבים לשתף איתנו פעולה. הם מוכנים להרים מיזמים רק לפלסטינים, ומסרבים לקדם דברים שישמשו גם פלסטינים וגם יהודים, כמו מתקנים משותפים לטיהור ביוב ואיסוף פסולת. אני לא מבין את זה, אתה הומני או לא הומני? באלה אתה רואה בני אדם ובאלה לא? אנחנו עומדים במשא ומתן עם הארגונים והמדינות התומכות, ומדובר בתהליך לא פשוט".
מה דעתך על המעורבות של הציונות הדתית בנושאי סביבה? נדמה שהמגזר הסרוג לא משתתף בשיח הזה.
"רוב הציבור הדתי אכן לא היה מעורב בשיח הסביבתי הישן, שעסק בנושאי מחזור וקיימות. יש אוכלוסיות שזה מעסיק אותן, כמו התושבים בבת־עין ובגבעות איתמר, אבל המיינסטרים באמת פחות מתעניין. בשנתיים האחרונות אני דווקא רואה התחברות של הציונות הדתית לאלמנטים קריטיים שקשורים לסביבה. כשאתה מדבר על הציווי 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' או על פיקוח נפש, ומסביר שמוות מזיהום אוויר הוא לא גזרת גורל, אנשים מתעוררים ונחשפים יותר. הציונות הדתית לא נמצאת לגמרי שם, אבל אני רואה אותה יותר מעורבת עם הזמן".
אני שואל את דנציגר על "מפת הג'ובים" של בכירים לשעבר במשרד להגנת הסביבה, כפי שחשפה קרן התחקירים העצמאית של עמותת "שקוף". עם סיום תפקידם הציבורי נחתו רבים מהבכירים הללו במשרות משתלמות בתאגידי הענק המזהמים שבהם נלחמו עד לא מכבר. לפי ליאורה אמיתי, כותבת התחקיר, הידע והקשרים שנצברו בשירות המדינה הופכים כך לנשק במאבק נגד הרגולציה והביקורת הציבורית.
דנציגר מסרב להתייחס לממצאי התחקיר הספציפיים, אך מבהיר שהוא עצמו לא יחצה את הקווים. "כמו שאמרתי, החלטתי להקדיש את החלק השני של חיי לשירות הציבור. לא עקבתי אחרי הפרטים בתחקיר, אבל אני בטוח שלדברים האלה אין השפעה ולו הקטנה ביותר על ההתנהלות שלנו מול המפעלים. הצוותים במשרד עושים עבודה מקצועית ויסודית, ועומדים על קוצו של יו"ד. לא ראיתי בשנתיים האחרונות ולו פעם אחת שמישהו קיבל יחס מועדף רק כי עבד בעבר במשרד להגנת הסביבה. אנחנו רואים איך חשבים כלליים או ראשי אגפים ממשרד האוצר הופכים למנכ"לים של בנקים וליו"רים של חברות גדולות. אני חושב שצריך לשים את המגבלות ולקבוע את תקופות הצינון הנכונות".
דנציגר אפילו מצביע על צד חיובי במעבר של בכירים ממשרדו לחברות שעל פעילותן פיקחו: "כמי שמכירים את החוקים, הם יכולים לעזור לחברות לעמוד בהצלחה בתנאים הסביבתיים. אם אדם כזה יבוא למפעל ויעזור לו לטפל בצורה טובה יותר בשפכים המזהמים, בפליטות וכדומה, אני מקבל זאת בברכה. אם המטרה היא לדאוג למפעל להקלות אז כמובן אין בזה ברכה, אבל אני לא מכיר תופעות כאלה".
לרוץ כשאי אפשר ללכת
בזמן הריאיון, שמתקיים בבית קפה במתחם משרדים תל־אביבי, ניגשים אל דנציגר מכרים שמחליפים איתו חיבוקים חמים. "האיש הזה הוא לא חבר שלי, רק חייל שלי מהצוות בסיירת", הוא מבהיר בחיוך, ושואל את הפקוד־לשעבר: "מה אתה עושה היום? אני צריך לדעת, כדי שלא אסתבך".
בעת שהגיע לכאן, היה אפשר לראות עד כמה ההליכה קשה עליו. דנציגר גורר רגל אחת – נכות מורכבת שגזרה עליו מחלת הטרשת הנפוצה. הוא לא רואה בהתמודדות שלו עם המחלה דגל שצריך להניף, אך מתרצה לספר עליה כי אולי יצליח כך לעודד אחרים ולתת להם תקווה. "כמעט עשרים שנה אני מתמודד עם מחלה שנחשבת חשוכת מרפא. אני נלחם בה בהצלחה יתרה יום־יום, ושמח בזה", הוא אומר.
טרשת נפוצה היא מחלה אוטואימונית, שבה מערכת החיסון תוקפת את הגוף עצמו. התוצאה היא פגיעה בתפקודים הקשורים לתנועה, לתחושה ולקוגניציה. ביטויי המחלה משתנים מאדם לאדם ומהתקף להתקף. בין תסמיני הטרשת אפשר למנות פגיעה בראייה, תחושת שיתוק ונימול בגפיים, קושי בדיבור, חולשת שרירים, הפרעות תחושה ועוד.
בגופו של דנציגר התפרצה המחלה כשהיה בן 26. "חוויתי אז אובדן תחושה בגפיים, סחרחורות, איבוד שווי משקל. לאורך ארבע שנים עברתי בדיקות והערכות, ובסך הכול חייתי עם זה. בשנת 2002 הגעתי מארה"ב לישראל לקראת שירות מילואים בגזרת הר־ברכה, ועם חזרתי לארה"ב כל הסימפטומים הופיעו מחדש, ובצורה חזקה יותר. בדיקות נוספות הכריעו שאני חולה בטרשת נפוצה, ונאמר לי שאתכונן כבר לנכות משמעותית שתצריך כיסא גלגלים".
הרופאים הציעו לו מגוון טיפולים תרופתיים להקלת הסבל, אך הוא בחר לצאת למסע של שינוי משמעותי באורח החיים, ללא כל תרופות. "החלטתי לחיות את החיים מלאי הנתינה שתכננתי ממילא. אמרתי לאשתי בת־עמי שאנחנו הולכים לרוץ על זה. בחרתי לא לקחת תרופות אלא ללמוד איך להתמודד עם החיים שלי ועם המחלה שמתערבת בהם פתאום. עשיתי התאמות בסוגי המזון שאני אוכל ובפעילות הספורטיבית שאני עושה, והנה אני היום – יש לי ארבע בנות מדהימות, עשיתי אקזיטים, הייתי שותף בהקמת מפלגה ויש לי עוד הישגים. לשמחתי לא החסרתי אפילו יום אחד בעבודה בגלל המחלה, גם אם אמנם האטתי קצת את הקצב".
הוא לוגם מבקבוק הסודה הקטן שלפניו ואז מספר בלחש: "בזמן שאני מדבר איתך אני יכול לחוש כאבים אדירים בשרירים, ואתה לא תראה. היד לא עובדת כמו שצריך, העין רואה שלושים אחוז, אבל היום אני מצליח לשלוט בהידרדרות של המחלה. לקח לי הרבה זמן לבנות את השרירים שלי ולהגיע למצב שבו בכל יום אני שוחה, הולך או רץ לפחות שעה. זו מלחמה רצינית שדורשת עקשנות, וכנראה גם הרבה מזל".
גם הבוקר, הוא מספר, יצא בשעה חמש וחצי להליכה של תשעים דקות ברוחות המקפיאות המנשבות ביישוב מגוריו, נס־הרים שבפאתי ירושלים. חג סוכות השנה נרשם אצלו כציון דרך משמעותי במאבק מול המחלה: יחד עם אחת מבנותיו הוא השלים מסע רגלי מחוף הים התיכון לחוף הכנרת – צעידה בת 70 קילומטרים, שנמשכה ארבעה ימים. "וזה אחרי שבמשך שנים לא יכולתי ללכת ברציפות יותר מקילומטר וחצי", אומר דנציגר. "הרבה אנשים שלוקים בטרשת אומרים לעצמם שזה סוף העסק, ויאללה מתקפלים ומורידים פרופיל. גם אותי דחפו לעשות ככה – לעבור להילוך ראשון וליהנות מהחיים עד שיגיע כיסא הגלגלים. בחרתי לחיות אחרת. לא ויתרתי על מה שחשוב לי מאוד, שזו העשייה למען אחרים, ואני מודה על כך לאל בכל יום".
"המבוקר טועה ומטעה"
ממשרד המבקר נמסר בתגובה: "משרד מבקר המדינה אינו בא חשבון עם מבוקריו, כולל כמובן במקרה זה, גם כאשר המבוקר טועה ומטעה. משהוגשה תלונה כנגד מבוקר והביקורת העלתה חשש למעשה פלילי, יביא המבקר את העניין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. כך קובע סעיף 14(ג) לחוק מבקר המדינה.
"מר דנציגר לא קיים את הסדר למניעת ניגוד העניינים שנקבע לו ושעליו חתם. צוות הביקורת העביר כמקובל את העובדות האמורות ליועצת המשפטית של משרד הג"ס, עו"ד דלית דרור, והיא שהעבירה אותם למשרד המשפטים. היועץ המשפטי לממשלה הוא שהורה על הפסקת עיסוקו של מר דנציגר, לאלתר, בענייני חיפה כימיקלים.
"מאוחר יותר החליט מבקר המדינה להעביר מידע הנוגע למספר היבטים של טיפול רשויות המדינה בנושא חלופות ליבוא אמוניה לבחינת היועץ המשפטי לממשלה. במסגרת העברה זו ציין המבקר גם את עניינו של מר דנציגר . לא בכדי הודעת הזיקה של מר דנציגר עצמו, ההסדר למניעת ניגוד העניינים שנקבע לו בעקבותיה אשר חייב מניעותו מעיסוק בחיפה כימיקלים, והעובדות בדבר עיסוקו הרב בענייני חיפה כימיקלים – הביאו לבחינת הדברים על ידי היועץ המשפטי לממשלה. כן יצוין כי פעילותו של מר דנציגר בניגוד להסדר ניגוד העניינים שנקבע לו בשעתו ,נבחנת עדיין על ידי נציבות שירות המדינה במישור המשמעתי. עובדי משרד מבקר המדינה מתראיינים לתקשורת רק על בסיס עובדות שנבדקו ביסודיות במקצועיות וללא משוא פנים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
