במונחים של מרחק, הדרך מרחוב ז'בוטינסקי בירושלים לרחוב בלפור איננה נמשכת יותר מחמש דקות הליכה. ואולם במונחי שכנות טובה, בין שני הבתים המפורסמים שבשני הרחובות – משכן נשיאי ישראל ומעון ראש הממשלה – חוצץ לעתים נהר סמבטיון גועש. שלושה־עשר ראשי ממשלה ועשרה נשיאים ידעה מדינת ישראל בשבעים שנות קיומה. כולם קיימו מערכות יחסים מורכבות, שנעו בין ידידות מסויגת לאיבה של ממש. יש אומרים, מי היה מאמין, שההיסטוריה ידעה מלחמות גדולות אף יותר מהאיבה שבין הנשיא הנוכחי ראובן ריבלין לראש הממשלה בנימין נתניהו, שגינוני כבוד מעושים ומצגות שווא של שיתוף פעולה אינם מצליחים להסתיר אותה.
נראה כי יש משהו מובנה בהגדרת תפקידיהם של שני האישים החשובים בממלכה, המחייב עימות. לעתים זהו העבר הפוליטי המשותף ולעתים אלה דווקא ההבדלים האידיאולוגיים, כאשר השניים באים ממחנות לעומתיים – שמקשים עליהם לפעול בהרמוניה.
"לראש ממשלה נוח להיעזר מפעם לפעם בנשיא המדינה, בענייני פנים או חוץ", אומר לנו תא"ל (במיל') שמעון חפץ, ששימש מזכירם הצבאי של שלושה נשיאים – ויצמן, קצב ופרס. "כשלנתניהו היה נוח לנצל את נסיעתו של ריבלין לגרמניה כדי לבקש ממנו לשכנע את הקנצלרית מרקל להסכים לעסקת הצוללות, עניין אסטרטגי ממדרגה ראשונה, הוא לא היסס לעשות זאת. זה לא הפריע לו לעמוד מנגד כאשר חבריו למפלגה השתלחו בנשיא באופן חסר רסן, וקראו בוז כאשר שמו הוזכר".
כבר מערכת היחסים בין הנשיא הראשון חיים ויצמן לראש הממשלה דוד בן־גוריון, ידעה מורדות יותר מעליות. בספרו האוטוביוגרפי 'מסה ומעש', שיצא לאור ב־1949, מתעלם ויצמן כמעט לחלוטין מבן־גוריון, אף שהשניים עמדו יחדיו במשך שנים בראשות התנועה הציונית. במקרה הזה היה מדובר ביריבות ותיקה: בקונגרס הציוני ב־1946 דרש בן־גוריון את הדחתו של ויצמן מראשות הקונגרס מכיוון שלטעמו היה עצמאי מדי – "אוטוקראקט" כלשונו של בן־גוריון – פרו־בריטי מדי ולא גילה עניין בהקמת צבא יהודי.
אחרי קום המדינה התנגד בן־גוריון לעצם מוסד הנשיאות, ואולם לאחר שוויצמן הצליח לשכנע את נשיא ארה"ב, הארי טרומן, להכיר במדינת ישראל, לדחות את התוכנית הבריטית לקרוע את הנגב מהמדינה ולהעניק לישראל מלווה שהיה דרוש לה כאוויר לנשימה, לראש הממשלה לא הייתה ברירה והוא השלים עם הבחירה. בן־גוריון מנע מראש מתן סמכויות כלשהן לנשיא. בנובמבר 1948 ביקש ויצמן לשלוח מברק לטרומן ולבקש אספקת נשק לישראל. בן־גוריון אסר עליו לעשות זאת, וכתב: "רצוי להעיר לנשיא מועצת המדינה שאין הוא יכול לבוא בדברים עם נשיא ארה"ב"…
בן־גוריון חתר לעצב את תפקיד הנשיא לדורות הבאים כמי שמשולל כל סמכויות, והצליח בכך. ויצמן לא אהב זאת, וידועה אמירתו כי "ממחטה היא הדבר היחידי שהממשלה מרשה לי לדחוף בה את אפי". את עצמו נהג לכנות "השבוי מרחובות". הצהרתו על נכונותה של ישראל לפנות את יפו ואת עכו הביכה את שר החוץ משה שרת. בשלב מסוים התכוון ויצמן לפרוש מתפקידו. "אינני יכול להשלים עם כך שאהיה רק שותף סביל במפעל המתנהל על פי קווים שאינני יכול לסמוך ידי עליהם", כתב לשרת, אך בהמשך חזר בו.
אחרי פטירתו של ויצמן ב־1952, ביקש בן־גוריון לראות כנשיא השני את מי שכינה 'גדול הדורות וגדול האנושות', אלברט אינשטיין. לאחר שנענה בשלילה רצה בנשיא מיוצאי תימן, אך גם הרעיון הזה לא מומש. בסופו של דבר נבחר יצחק בן־צבי כמעין נציג של כל שבטי ישראל, שהרי בכך עסק במחקריו כהיסטוריון. בן־צבי, חוקר שהיה פעיל בחיים הפוליטיים אך משולל כל שאיפות פוליטיות, הופתע מתמיכתו של בן־גוריון, אך הבין את הכוונה: לבחור אדם שימלא בנאמנות את תפקידו הסמלי ולא יחרוג ממנו. בן־גוריון אמנם נהג לבוא מדי יום ראשון ולעדכן את הנשיא בנאמר בישיבות הממשלה, ואולם כאשר התברר לו כי הנשיא "מרחיב" את סמכויותיו הגיב בחומרה. באחד המקרים ביקש בן־צבי לעכב הליך שיפוטי שנראה לו בלתי צודק, וספג הערה חמורה.
יותר משחשש בן־גוריון מבן־צבי, הוא פחד מרעייתו הדעתנית רחל ינאית, שלדעתו גילתה עצמאות יתר שהאפילה על בעלה. לאחר שבאחד הטקסים נאמה לאחר בעלה, כתב לה בן־גוריון ש"הנאום היה מעשה בלתי ראוי עד כדי פגיעה במעמד הנשיא". רחל ינאית השיבה כי אינה מוכנה לשמש "בובה המקבלת פרחים", והטונים עלו. "אני רואה בדאבון לב שאת לא מבינה מה קרה ואין לך היחס הדרוש למדינה ולנציגיה, ואת רואה רק אנשים, יחידים, אבות, אמהות, בעלים, רעיות, ואינך רואה שיש כלל מדינה ונציגיה, וזה מחייב. אין זה כלל עניינך לבטא את סמל המדינה כי זה לא הוטל עלייך", כתב לה בן־גוריון ביובש.
בסוף 1953, כאשר ב"ג פינה את כסאו למשך קרוב לשנתיים, החל בן־צבי להעז יותר ולהביע עמדות נחרצות בנושאי חברה ומדיניות־פנים. הוא סבר שכל עוד הנשיא אינו מתערב בעבודת הממשלה והכנסת, יש לו הזכות ואף החובה להשמיע את דברו ולנסות להשפיע. "זאת לא החלטה ממשלתית, כאן יש לי מה להגיד", נהג לומר לדוד בר־טוב, מנהל לשכתו שניסה להניאו מלהתערב בנושאים מסוימים.
ויכוח בארוחת הצהריים
שני הנשיאים הבאים, זלמן שז"ר ואפרים קציר, אכן ידעו ברוב הזמן לתחוב את אפם לממחטתם. לדברי העיתונאי הוותיק שלמה נקדימון, גם בחירת שז"ר, היסטוריון ותלמיד חכם, נעשתה על פי רצונו של בן־גוריון. "בעיני ראש הממשלה דאז, שז"ר היה בן דמותו של בן־צבי. אבל גם בפנקס השירות של שז"ר רשומות כמה יציאות מהפרוטוקול. כבן למשפחה חב"דית ואוהד החסידות הוא העז לחלות את פניו של הרבי מלובביץ במשכנו בברוקלין, וננזף על כך במפלגתו ובממשלה".
לאחר התפטרותו השנייה של בן־גוריון נבחר לראשות הממשלה לוי אשכול. אף שהשניים שמרו על חזות של קשרי עבודה הדוקים ואף שמאחוריהם היו כמעט חמישים שנה של עבודה משותפת בהסתדרות, במפא"י, בוועד הפועל הציוני ובסוכנות היהודית, יחסיהם של שז"ר ואשכול לא היו הדוקים במיוחד. העובדה שלשז"ר היו יחסים מצוינים עם בן־גוריון הייתה לצנינים בעיני אשכול, ובין השניים נתגלעו חילוקי דעות מהותיים. שז"ר מתאר בפנקסו ארוחת צהרים עם ראש הממשלה שבה התנהל ביניהם "ויכוח לא נעים" בעניין שמירת השבת. אשכול גם הביע מורת רוח מפגישתו של שז"ר עם הרבי מלובביץ'. שז"ר, שתמך בסתר לבו בהתיישבות ב"שטחים", נמנע מלתת פומבי לעמדתו.
גולדה מאיר, שנבחרה לכהונת ראש הממשלה לאחר פטירת אשכול, העדיפה לראות בבית הנשיא את אהרן קציר, אחיו של פרופ' אפרים קציר, מדען בעל שם עולמי ממכון ויצמן, שנבחר בסופו של דבר. השם החם היה אמנם יצחק נבון, אולם גולדה ובכירי מפא"י התקשו לסלוח על פרישתו לרפ"י, ואף הכשילו את בחירתו ליו"ר הכנסת.
בסוף כהונתו של הנשיא קציר התחולל המהפך הפוליטי הראשון בישראל. מנחם בגין והליכוד ניצחו בבחירות בשנת 1977, והייתה זו הפעם הראשונה שבה ראש הממשלה היה מהמפלגה היריבה. המתח שנוצר בעקבות עובדה זו הורגש לא מעט. מצב זה נמשך גם בעת כהונתם של הנשיאים הבאים, יצחק נבון וחיים הרצוג. חמש שנים כיהן קציר כנשיא, ובמהלכן התרחשו גם מלחמת יום הכיפורים וביקור סאדאת. בינו לבגין התפתחו יחסי עבודה מושלמים, מספר נקדימון, שהיה יועץ התקשורת של בגין. "קציר אמר עליו שהוא מתנהג כדמוקרט מושלם", הוא מצטט. בספרו מספר קציר כי לא שיתף את ראשי האופוזיציה, חבריו הפוליטיים, במידע על הנעשה בממשלת בגין.
בבחירת הנשיא החמישי יצחק נבון הסתיימה לה מסורת תחיבת האף לממחטה. נבון היה נשיא פעלתן ולקח חלק אינטנסיבי במהלכים המדיניים. בספרו 'כל הדרך' הוא כותב כי בישיבת הפרידה לכבודו בסיעת העבודה הבטיח לו יגאל אלון לגייס רוב כדי להרחיב את סמכויותיו. "קמתי ממקומי והשבתי לו: 'עשו לי טובה, אני מבקש שלא תעסקו בנושא סמכויותיי ואל תנסו להרחיב לי אותן. אני מכיר את מוסד הנשיאות, ידעתי למה אני נכנס וברור לי בהחלט מה לעשות בתקופת נשיאותי. לצורך זה אינני זקוק לתוספת סמכויות'".
את קשריו עם בגין תיאר נבון כ"קורקטיים והגונים". "הוא נהג בי כבוד ואני החזרתי לו כבוד", כתב נבון. "לא נמנעתי מלחוות את דעתי המנוגדת לדעתו גם בעניינים מדיניים, אך לעולם לא בפרהסיה. השפעתי המעשית על מדיניותו הייתה זניחה, אם בכלל, אולם לעתים מצאתי דרך לתת ביטוי למורת רוחי ממדיניות ממשלתו". בעקבות הכרזת בגין כי "יהיו הרבה אלוני מורה", הודיע נבון כי לא יבקר ביישובים ש"מחוץ לשטח הריבוני" של מדינת ישראל. בהמשך הוא מספר כי בינו ובין בגין התקיימו שיחות כנות באווירה של אמון, וכי התרשם מאמונתו בצדקת דרכו.
אולם עיון בארכיון המדינה מגלה כי הנשיא נבון דווקא התערב במהלכים המדיניים. בשורת פגישות ודיונים עם הממשל האמריקני הוא עשה מאמצים לקדם את שיחות השלום עם מצרים, ולאחר החתימה על חוזה השלום ב־1979 המשיך בפעילותו לביצור השלום ולשיפור היחסים. כך למשל הצליח לשכנע את נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, שחשש כי בגין חוזר בו מהסכמתו להעניק לפלסטינים אוטונומיה בעזה כחלק מהסכם השלום, כי בגין מעוניין בהסכם וכי מעולם לא הפר התחייבות. נבון שלח לבגין את טיוטת הנאום שעמד לשאת בביקורו בקהיר. "קיבלתי ממנו טלפון", מספר נבון בספרו, "אדוני הנשיא, באמת נאום יפה מאוד, יפה מאוד… אבל הייתי מציע להשמיט את המשפט המתייחס לזכויות הפלסטינים".
אם במקרה זה הסתיימה מעורבותו המדינית של הנשיא נבון באורח חיובי, הרי ששלוש שנים מאוחר יותר עמד נבון במרכז הדרישה להקמת ועדת חקירה לאירועי סברה ושתילה, ואף יזם הופעה בטלוויזיה כדי לתבוע זאת בפומבי. בגין לא היה מעוניין בכך, ובפגישתם יום לאחר הטבח אמר לנבון כי "אם נקים ועדת חקירה פירושו של דבר שאנו מודים שאנו אשמים".
"להפך, אמרתי", מתאר נבון. "דווקא עכשיו אומרים שאנו אשמים. עלינו להראות שאיננו מסתירים דבר. יש להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחשוף את האמת ותפריך את ההאשמות… צריך שבית המשפט העליון ימנה ועדת חקירה ממלכתית, (על ידי) שופטים אובייקטיביים המקובלים על הכול ולא אנשי צבא". בהמשך הוא מספר כי השר זבולון המר אמר לו כי התערבותו הכריעה את הכף. "לא חשתי אף פעם שבגין נטר לי טינה על עמדתי", כותב נבון.
"אנחנו נחנוך אותו"
חיים הרצוג נבחר לנשיאות במאי 1983, וכיהן שתי קדנציות בנות חמש שנים. מולו כיהנו יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין באחת התקופות הסוערות שידעה המדינה. בין היתר היה הרצוג מעורב בפרשת קו 300 שבה נכפה עליו הסדר החנינה לבכירי השב"כ. בהמשך התרחשו האינתיפאדה הראשונה, ועידת מדריד, מלחמת המפרץ הראשונה והסכמי אוסלו. הרצוג היה מהמובילים להקמת ממשלת האחדות בין העבודה והליכוד, והיצירה החדשה שקמה בעקבותיה: רוטציה בראשות הממשלה.
"הציבור חש בחילה נוכח סחר הסוסים הזה", כותב הרצוג בספרו 'דרך חיים', "אבל לאיש לא היה פתרון נאות. שמיר ביקר אצלי וקבל על עיקשותו של פרס. יו"ר מפלגת העבודה שבוי בידי החוגים הקיצוניים של מפלגתו. הבטתי בו, חייכתי ואמרתי 'ומה איתך?' הוא השתתק לרגע, חייך והשיב, 'לפי כל הסימנים, גם אני'". בסופו של דבר הצליחה ממשלת האחדות להדביר את האינפלציה הדוהרת שהגיעה למאות אחוזים בשנה, להקים עשרות התנחלויות ולקלוט מאות אלפי עולים מברית המועצות שקרסה.
הרצוג נאבק בגילויי הקצנה וגזענות בחברה הישראלית, וסירב להזמין את ראש רשימת 'כך' מאיר כהנא להתייעצויות הנשיא עם ראשי הסיעות בכנסת על הקמת הממשלה. "התרגיל המסריח" שיזם שמעון פרס ב־1990 להפלת ממשלת האחדות לא צלח. הרצוג מילא תפקיד פעיל בהטלת הרכבת הממשלה החדשה על שמעון פרס, והוא מתאר בלא מעט חמלה את אכזבתו המרה של פרס לאחר שהתברר לו ברגע האחרון כי שניים מחברי אגודת ישראל הפרו את ההסכם עמו וכי אין לו רוב להצגת ממשלתו.
במאי 1993 חזר השם ויצמן לבית הנשיא. הפעם היה זה אחיינו של הנשיא הראשון, עזר ויצמן, שהספיק להיות מפקד חיל האוויר ושר בממשלות ישראל. רבים ראו בכך אקט סמלי. איש לא שיער שהנשיא האהוב וחד־הלשון ייאלץ לקטוע את תפקידו בתום קדנציה וחצי, בעקבות סכומי הכסף שקיבל מהמיליארדר אדוארד סרוסי.
בבית ראש הממשלה פגש ויצמן את יצחק רבין. המשקעים ביניהם החלו עוד מימי מלחמת ששת הימים, שבהם טען ויצמן, אז ראש אגף המבצעים במטכ"ל, כי הרמטכ"ל רבין לקה בהתמוטטות עצבים בשל לחצים נפשיים. בספרו 'הסודות מבפנים' מספר שמעון חפץ, המזכיר הצבאי, כי ויצמן אמר לו פעם: "חפץ, אתה יודע מה ההבדל ביני לבין רבין? יש אנשים שקמים בבוקר וחושבים – את מי אני אדפוק היום? זה אני, ויצמן. ויש אנשים שקמים בבוקר וחושבים – מי ידפוק אותי היום? זה רבין". למרבה ההפתעה השניים הצליחו להתגבר על העבר. "ויצמן אמר לי שלא ציפה למערכת יחסים כה טובה", מספר חפץ.
בעוד שיחסיו עם ראשי הממשלה הראשונים שעמדו מולו – שמיר, פרס ורבין – התנהלו על מי מנוחות, עם עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון ב־1996 החלו החריקות. ויצמן התייחס לנתניהו כאל ראש ממשלה צעיר וחסר ניסיון. "אנחנו נחנוך אותו", נהג להתבדח, לדברי חפץ.
הנשיא ויצמן יזם מגעים בעלי אופי מדיני מובהק עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ועם נשיא ארה"ב ביל קלינטון. באחת הפגישות בבית הלבן, כאשר השגריר בוושינגטון אליהו בן־אלישר העיר לנשיא כי דבריו חורגים ממדיניות הממשלה, ביקש ויצמן להודות לו ואמר כי שירותיו אינם נחוצים עוד בחדר. הוא קיים פגישות גם עם נשיא מצרים מובראכ ועם המלך חוסיין. בלשכת נתניהו ראו בכך חריגה מסמכותו, והטילו עליו את האחריות למצב היחסים העכור ביניהם. "אני עושה מה שאני צריך לעשות והציבור תומך בי", הצהיר ויצמן.
פגישתו עם ערפאת ב־1996 בביתו בקיסריה ("הוא חשב שלהזמין את ערפאת למשכן הנשיא בירושלים יהיה כבר מוגזם", אומר חפץ) עוררה את חמתו של נתניהו. ויצמן ידע שהוא חורג מסמכויותיו אך חש שהממשלה נוהגת כלפי ערפאת בהתנשאות, וסבר כי יש לקיים את הסכמי אוסלו שנחתמו ארבע שנים קודם לכן. "אני אומר את דעתי", טען. "ירצו – יאכלו. לא ירצו – אני אמשיך לשבת ולהביע את דעתי. אני מוכן שנלך לציבור ומיד, ואני יודע מה תהיה התוצאה".
לקראת סוף כהונתו הראשונה, כאשר ביקש ויצמן להמשיך לקדנציה נוספת, החלו בלשכת ראש הממשלה לתכנן את החלפתו במועמד אחר. המצב שבו נשיא מכהן נאלץ לפעול כאחרון השתדלנים אצל חברי הכנסת כדי להיבחר שנית נראה בעיני רבים כביזיון שאינו לכבודו של הנשיא, והכנסת שינתה את החוק וקבעה כי הנשיא ייבחר לקדנציה אחת בלבד של שבע שנים.
משה קצב היה הראשון להיבחר על פי החוק החדש, אחרי ניצחון מפתיע במיוחד על שמעון פרס. שמעון חפץ מספר כי גם לנשיא קצב היו עימותים לא מעטים עם ראש הממשלה שרון, בעיקר בסוגיית גדר ההפרדה. קצב גייס את ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, למאבק למען הקמתה, בעוד שרון התנדנד וסירב להחליט. "קצב יזם מהלך של 'הודנא' מול הפלסטינים בתקופת פיגועי הדמים. הוא תכנן להופיע ברמאללה לפני המועצה המחוקקת של הפלסטינים וערפאת היה אמור להופיע בכנסת, אבל שרון לא היה מוכן לכך והמהלך גווע". חפץ מספר אף כי לקצב היו יחסים טובים מאוד עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, עד כדי כך שהצליח לשכנעו לעכב מכירת טילים מתקדמים לסוריה. קצב, כידוע, לא סיים אף הוא את כהונתו לאחר שהורשע בעבירות מין ונשלח לכלא.
המשקעים לא שוקעים
אחרי הכישלון הצורב מול קצב שב פרס להתמודדות נוספת מול ראובן ריבלין והפעם, סוף סוף, נפרד מתדמית המפסידן וה'לוזר' הנצחי. כהונתו תיזכר כפוליטית ביותר בתולדות מערכות היחסים בין ראשי ממשלות ונשיאים בישראל. באופן חסר תקדים נסע שמעון פרס לוושינגטון לפגוש את הנשיא אובמה ב־2009 עוד לפני ראש הממשלה נתניהו. "נתניהו ביקש למעשה מפרס לפתוח את הדלתות בבית הלבן כדי לשכנע את הנשיא האמריקני שראש הממשלה רציני בכוונותיו לגבי נאום בר־אילן", אומר חפץ. "נתניהו גם שלח אותו לפגוש את אבו־מאזן בלונדון, ואחרי שנפגשו סיכמו, בברכת ראש הממשלה, להיפגש שוב בירדן. ואולם בהגיעו לגשר אלנבי קיבל פרס טלפון מנתניהו שהורה לו לבטל את הפגישה ולחזור הביתה. פרס התאכזב וכעס".
"בעשור התשיעי לחייו הפך פרס ל'מגה־פופולרי', לסמל הממלכתיות", אומר נקדימון. "הוא מעולם לא התנתק באמת מהפוליטיקה". פרס גרס כי יש לנשיא פתחון פה וזכות דיבור, כל עוד הוא שומר על ממלכתיות ואיזון ופועל לטובת העם. "אני לא מנהל שום קמפיינים", אמר פרס. "אני רק אומר את אשר על לבי". בתגובה טענו מקורבי ראש הממשלה נתניהו כי "פרס שכח מהו תפקידו".
את בחירתו של ריבלין לנשיא ביקש נתניהו למנוע בכל מחיר, ואפילו הגה את ביטול מוסד הנשיאות. "תמוה בעיניי מדוע כאשר מוצע לבחור בנשיא מהליכוד, מפלגתו של ראש הממשלה, נתניהו העדיף לחפש את אלי ויזל כדי להציע לו את התפקיד", אומר חפץ. "אולי כיו"ר הכנסת היו לריבלין כמה התבטאויות לא מוצלחות כלפי נתניהו, אבל לתת לזה להשפיע על שיקול הדעת?"
בפתיחת מושב הכנסת ב־2015 השמיע הנשיא ריבלין הערה פוליטית חד־משמעית לראש הממשלה, כי עליו לפעול גם במישור המדיני. "ניכר שהמשקעים בין השניים, שהיו שם עוד לפני היבחרו של ריבלין לנשיא, עוד משכונת רחביה בירושלים, טרם שקעו", אומר חפץ. התגובות לנאום ריבלין אז, וגם לנאומו בפתיחת המושב האחרון של הכנסת לפני כחודשיים, שבו הזהיר מפני מהלכים אנטי־דמוקרטיים בכנסת ובממשלה, היו קשות. חברי כנסת בכירים מהליכוד הצהירו כי "ריבלין אינו הנשיא שלנו", וברשת הופיעו ביטויים קשים ובוטים. נתניהו לא הגיב.
"אתה מצפה שנתניהו, אחרי שריבלין, שבא מהבית שלך, כבר נבחר, אף שזה היה למורת רוחך – תתמוך בו, תלווה אותו ותגן עליו ואל תניח לאיש להשתלח בו. זה מתקבל כאילו נתניהו עצמו שלח אותם להשפיל את הנשיא", קובל חפץ. "ריבלין אמר לי שכל האירועים האלה רק מחזקים אותו. גם הוא, כמו עזר ויצמן, פופולרי מאוד. אולם בעוד היריבות שבין ויצמן ונתניהו הייתה על רקע מחלוקות מדיניות, עם ריבלין זה אישי לגמרי. הנשיא הוא החיישן של המדינה. הוא אומר את מה שהוא חש ומרגיש. כל נשיא בא עם המטען העשיר של חייו הציבוריים הקודמים, וטבעי שירצה לסייע לזרוע המבצעת. כיצד לעשות זאת? זה כבר תלוי באישיותם של הנשיא וראש הממשלה".
