לקראת סוף השנה שעברה פגשתי בשער בית ספר היסודי של בני חברה שהגיעה לאסוף את בתה בשעות הצהריים. "יצאתי במיוחד מוקדם מהמשרד", אמרה לי כשהיא עדיין בשמלה מחויטת ועקבים, "אני צריכה לקחת אותה למבחן שלב ב' של המחוננים", הצביעה על בתה הנרגשת.
הייתי בטוחה שהשנה, כשיגיע תורו של בני להיבחן אהיה שוות נפש, אך ככל שהתקרב המועד, התחלתי להפנים את משמעות המאורע: ילדים בכיתה ב' ייבחנו בקרוב לראשונה בחייהם, ורובם המוחלט ייכשל ויזכה לנצח לתווית "לא מחונן". גם בסביבה הקרובה שלי, שהפגינה בתחילת הדרך אדישות לנושא, החלו להתעניין יותר לקראת התאריך המיוחל. "תגידי לו שיענה על כל השאלות", התקשרה אמא שלי להזכיר. מתברר שבזמנו אחי השאיר שאלות ריקות בטופס ועד היום, למרות שהספיק לסיים מאז קורס טיס, היא מרגישה החמצה כיוון שלא עבר את מבחני המחוננים. "פרסמו מבחנים לדוגמה", ציין אבא שלי לאחר שבחדשות סקרו את הנושא, "הם קשים".
נרגש ביותר, לאחר שבכיתה הכינו אותם רבות למעמד, הלך הבחור הצעיר ביום המבחן לבית הספר. בצהרי אותו היום הוא חזר מחויך. "היה בסדר", אמר. "מה שאלו?" התעניינתי. "שאלות בחילוק למשל", ענה. "אבל עדיין לא למדתם חילוק", התפלאתי. "כן, אבל זו לא בעיה. אני יודע שחילוק זה כמו חיסור", הכריז בביטחון. לפתע מצפוני הכה בי: איך לא ישבתי ללמד אותו חילוק? האם יש ילדים שהגו ממוחם את סודות לוח הכפל? הייתי צריכה לעבור איתו על המבחנים לדוגמה, הרהרתי לעצמי. "אבל ענית על כל השאלות?" המשכתי לתחקר. "על מה שלא הייתי בטוח לא עניתי", אמר נחרצות ומשך בכתפיו, "זה לא הסגנון שלי".
הורים מערערים
המודעות העולמית לנושא המחוננים התעוררה בשנות העשרים של המאה הקודמת, אז החלו לחקור את הנושא בארצות־הברית. מקובל להגדיר מחונן כמי שמבחני מנת המשכל שלו עומדים על תוצאה של 130 נקודות או יותר, או מי שהשגיו במבחנים משתייכים למאיון העליון, פחות או יותר, ביחס לבני שכבת הגיל שלו. תוכניות למחוננים בישראל מתקיימות מזה כארבעים שנה, ומושקעים בהן עשרות מיליוני שקלים מתקציב משרד החינוך. מבחני המחוננים נערכים מאז שנות השבעים על־ידי מכון סאלד, גוף ירושלמי ותיק האמון בין היתר על כתיבת בחינות הבגרות העיוניות ועל מחקרים שונים בתחום החינוך ומדעי החברה.
תהליך האיתור מורכב משני מבחנים שעל פיתוחם אמון צוות של פסיכומטריקאים, אנשי פסיכולוגיה המומחים במדידה. בשלב הראשון, שאליו ניגשים כ־75 אלף תלמידים, נבחרים כ־15 אחוז מכלל תלמידי כיתות ב' במערכת החינוך, בחירה שבה קיים משקל משמעותי גם להמלצת צוות בית הספר. התלמידים הללו נבחנים במבחן נוסף, שאותו עוברים שלושה אחוז מכלל התלמידים. הללו נהנים מהזכות להשתתף בתוכניות העשרה המסובסדות על־ידי משרד החינוך, בדרך כלל במסגרת "יום שליפה" – שבמסגרתו נעדרים המחוננים מבית הספר פעם בשבוע, לטובת לימודים במסגרת ייחודית. בחמש ערים בארץ – חיפה, פתח־תקווה, רמת־גן, תל־אביב וחולון – קיימות כיתות מחוננים נפרדות, הפועלות בין כותלי בתי הספר הרגילים. עבור תלמידים שלא עמדו ברף הגבוה שמעמידים המבחנים אך השיגו תוצאות טובות, מציע משרד החינוך תוכניות מצטיינים שונות, חלקיות יותר.
ד"ר רינת יצחקי, מנהלת היחידה לאיתור תלמידים מחוננים במכון סאלד, מבהירה שלא מדובר במבחני ה־IQ המקובלים אשר מתקיימים בצורה אינדבידואלית מול פסיכולוג, אלא כ"מבחני קבלה לתוכניות למחוננים". הסיבה לכך, בין היתר, היא העובדה שהמבחן מתמקד ביכולות הקוגניטיביות של הילדים, אך הוא מוגבל ביכולת שלו לאתר סוגי אינטליגנציה מגוונים דוגמת יצירתיות. "היו בארץ ניסיונות לחבר כלי הערכה גם לאיתור ארצי של כישרונות יוצאי דופן ביצירתיות ובמוטיבציה, מה שלא כל כך צלח ונכון להיום לא מופעלים כלים כאלה במערך האיתור הארצי. הדבר גורר ביקורת מסוימת בציבור, כי המבחן בודק פן מסוים של האינטליגנציה ואולם פרמטרים אחרים לא נבדקים. זה מורכב, מכיוון שלא פשוט לבדוק יצירתיות, ובנוסף יש לקחת בחשבון את הגיל הצעיר של הילדים ואת המספר הגדול של התלמידים שצריך לבחון מדי שנה בפרק זמן קצר".
מהי עמדת המכון בנוגע לקורסי ההכנה למבחני המחוננים המשווקים כיום בעלות של מאות שקלים?
"כולנו בעמדה אחת המתנגדת לכך. קורסי ההכנה עונים על צורך של לחץ גדול מאוד מצד ההורים, ורואים את ההשפעות השליליות שלהם במבחן עצמו: ילדים נלחצים משום שישבו חודשיים לפתור תרגילים במחשב ובסוף הם לא פוגשים את השאלות שעליהן הם התאמנו. בנוסף לכך, אף אחד לא הוכיח שההכנה למבחנים אכן עוזרת". לדבריה, הלחץ ההורי מתבטא גם בעובדה שבשנים האחרונות חל גידול במספר הערעורים של הורים הקובלים בעיקר על החלטות בית הספר בשלב הראשון, אך גם על השלב השני.
"ישראל היא ייחודית בעולם בכך שפרויקט איתור המחוננים בה הוא ממלכתי ואחיד לכל המדינה", אומר מנחם נדלר, מנהל אגף המחוננים במשרד החינוך. לדבריו, אנשי חינוך מגיעים לישראל מרחבי העולם כדי ללמוד מתהליך האיתור הנהוג כאן. נדלר, שהאגף שהוא עומד בראשו נהנה מתקציב שנתי של 80 מיליון שקלים, מספר על מערכת ענפה שנועדה לפתח בילדים את היצירתיות והסקרנות ובמקביל משלבת היבטים חברתיים ורגשיים. לדבריו, בשנתיים האחרונות נעשה ניסיון לפתח כלים נוספים שיאתרו מחוננים בתחומי כישרון ממוקדים כמו מוזיקה ומחול.
המבחנים מתקיימים בתחילת כיתה ב'. ישנם הורים שטוענים שזהו שלב מאוד מוקדם.
נדלר: "קיימות דעות לכאן ולכאן. חלק גדול מההורים היו רוצים שנאתר כבר בגיל הגן ואולי קודם. נכון, ישנם ילדים שמוקדם עבורם להיבחן בכיתה ב', ולכן אנו ממליצים להורים שחושבים שהילד עדיין לא מוכן, פשוט לא לבחון אותו בכיתה ב' ואנו נאפשר לו להיבחן בשנה הבאה. גם לילד שנבחן ולא עבר יש אפשרויות לערעור ולקיום מבחן נוסף. יש מושג בתיאוריה של חקר המחוננות שנקרא Late Bloomers (הפורחים מאוחר), ולכן מאפשרים לילדים שלא איתרנו בכיתות ב' ו־ג' להיבחן בכל נקודת זמן מאוחרת יותר".
ד"ר חנה דויד, מומחית בפסיכולוגיה של מחוננים ובעלת ניסיון של למעלה משלושים שנה בייעוץ לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם, סבורה שמבחני האיתור של מכון סאלד מהימנים, אך אינם מדע מדויק. "על פי הידע שלי מבדקי מכון סאלד מאתרים ילדים שברובם המוחלט היו נחשבים מחוננים גם על פי כל איתור אחר, אבל הם מפספסים ילדים רבים אחרים, מהם אף בעלי יכולות הגבוהות מאלו של חלק מהילדים שאותרו על ידי המכון כמחוננים, ומהם בעלי כישרונות וכישורים שמכון סאלד כלל אינו בודק".
כשאני שואלת האם כיום, בעידן שבו קיים היצע רחב של חוגים, עדיין קיימת הצדקה לקורסים מיוחדים למחוננים, דויד טוענת כי הילד המחונן לא יקבל, בדרך כלל, מענה בחוגים הרגילים: "בקורסי ההעשרה למחוננים הילד לומד בחברת הדומים לו מבחינה קוגניטיבית – דבר שאינו מתאפשר לו בדרך כלל בכיתה ג', וגם לא תמיד בכיתות גבוהות יותר, בשום מסגרת אחרת. ילד זקוק לחברת הדומים לו". יתרון נוסף של תוכניות המחוננים, לדבריה, הוא באיכות ההוראה: "בחוגי ההעשרה למחוננים יש מאמץ גדול למצוא מורים מתאימים, שכן מורים שאינם מתאימים בדרך כלל נפלטים בשל אי שביעות רצון של הילדים עצמם. ילדים אלה אינם זקוקים למורים – יש להם די והותר מורים בבית הספר. הם זקוקים לאנשי מקצוע בתחומם, ומורים אינם אנשי מקצוע: הם לא מתמטיקאים, חוקרי ספרות או כימאים. כאלה יש רק בתוכניות המחוננים, ולא בשום מסגרת של 'חוג רגיל'".
ללחוץ או לא ללחוץ? להכין את הילדים למבחנים או לשבת בחיבוק ידיים? לעודד מעבר לתוכנית מחוננים, או להסתפק בהיצע של מערכת החינוך הרגילה? לעיתים התשובה מורכבת מהצפוי. ורד כהן־ברזילי, יזמית חברתית ואם לשתי בנות, מספרת שהיא הייתה בזמנו ילדה מחוננת שלא קיבלה מענה: "על אף שהייתי ילדה מחוננת, לא למדתי בכיתת מחוננים. בזמנו הייתה כיתה אחת בלבד ששירתה את כל תל־אביב והסביבה, ומכיוון שמספר המקומות היה מוגבל, לא נותר לי מקום. בשיחות מאוחרות שקיימתי עם הוריי הם אמרו שקיבלו את טענת בית הספר שאין מקום ולא שאלו כיצד ומדוע. נכנסתי לבית הספר לאחר שלימדתי את עצמי כבר בגיל ארבע לקרוא ולכתוב ומתמטיקה בסיסית, אך מכיוון שלא היה מקום לילדות כמוני בכיתה השאירו אותי בספריית בית הספר – לעזור לספרנית ולקרוא ספרים. הציעו להורים שלי להקפיץ אותי כיתה, דבר שהיה נהוג בזמנו, אך בסוף לא עשו זאת מכיוון שהייתה לי אחות שלמדה בשכבה מעליי וחששו שזה יפגע בה. כשמדברים על ילדים מחוננים, יש גם עולם שלם של קושי וחסרונות שלא נהוג לדבר עליו. לצערי, הזיכרון הדומיננטי שלי מבית הספר הוא טראומתי ונושא עמו בעיקר תסכול גדול".
כשהגיע תהליך איתור המחוננים אצל בנותיה, הוא הותיר בה תחושת החמצה. "כשהבנות שלי עשו את המבחנים הן היו בגיל צעיר מדי ואף אחת מהן לא התייחסה לנושא ברצינות. כשהבת הקטנה שלי נבחנה, המחנכת לא הייתה והבת שלי בכלל לא הגישה את המבחן. יכולתי לערער ולהילחם, אך לא רציתי בזמנו. היום, כשאני רואה את לימודי ההעשרה בכיתות המחוננים – קורסים בדיבייט, רובוטיקה, שגרירים מצטיינים, משפטים ועוד, אני קצת מצטערת על כך. נשמע לי לא סביר שמשהו שהיא עשתה או לא עשתה בכיתה ב' ישפיע עליה ברמה כזו.
"אני זוכרת שיום אחד חלפתי במסדרון בית הספר וראיתי מחוץ לאחת הכיתות הדמיה של בית משפט. התפעלתי ואמרתי: 'יופי! איזה בית ספר!', אך מיד אמרו לי 'לא, סליחה, זה למחוננים'. כך גיליתי את ההבדל בין מערכת השעות הרגילה של בית הספר לבין מה שלומדים בתוכניות למצוינות. זה עולם אחר. הילדה שלי הצליחה בסופו של דבר לקבל העשרה נוספת דרך מסגרות אחרות שאיתרו אותה מחוץ לבית הספר. היא עשתה עבודת מחקר והציגה ביריד החלל על שם אילן רמון והיא מגיעה להרבה מאוד הישגים גם שלא במסגרת המחוננים, אבל זה היה ממש במקרה ודי נדיר שדברים כאלה קורים. בנוסף, פעמים רבות כשילד מתויג כילד מחונן או מצטיין ההתייחסות של כל בית הספר אליו היא שונה, כי הכול נסלח יותר – אם הוא שובב, הוא שובב כי הוא מחונן. המחוננות מקנה כבוד ואולי גם תקציבים לבית הספר".
עדיף כישלון מפואר
מה עולה בגורלם של הילדים המחוננים רגע אחרי שמסתיימות התוכניות המיוחדות, והתלמידים יוצאים אל החיים האמיתיים? "אין מספיק מחקרים על מחוננים. זהו תחום שלא נחקר מספיק, במיוחד בארץ, ואנחנו בעיקר ניזונים ממחקרים שנעשים בחו"ל", אומר נדלר. "בארץ היה מחקר קטן בהיקפו שנעשה באוניברסיטת חיפה, אבל לא נמצאו בו ממצאים דרמטיים. אנחנו עכשיו בקשר עם גופים שונים כדי לבדוק בוגרים מחוננים שהם היום בני שלושים פלוס ולראות לאן הם הגיעו בחיים ולאן הקריירה שלהם התפתחה. חשוב לנו לדעת זאת, ראשית כדי להיווכח שהם אנשים שלמים ובריאים במהותם ובנפשם, ושנית, מאחר שאנו מכוונים לכך שהם יובילו ביום מן הימים את המדע, התרבות והחברה".
באין מחקרים בנושא החלטתי לערוך סקר קטן משלי ופניתי לקבוצה של כעשרים חוקרים באקדמיה. שאלתי אותם האם התקבלו בילדותם לחוגים למחוננים, והאם לדעתם החוגים סייעו בידם להפוך למי שהם היום. רוב המשיבים לא נבחנו, לא זכרו שנבחנו או התגוררו בחו"ל באותה תקופה. היה גם מי שסיפר שלא נבחן משום שהוריו התנגדו בזמנו לתיוגים מהסוג הזה, והיה מי שהעיר כי לא השתתף במסגרת כזו אך חוגי ההעשרה חסרו לו מאוד. בין אלו שכן עברו בזמנו את המבחנים והשתתפו בחוגים, התקבלו תשובות מגוונות.
ש', המכהן כיום כפרופסור לפיזיקה, מספר שהשתתף בילדותו בחוגי העשרה למחוננים במשך שנה אחת. "זו הייתה חוויה שלילית. היה שם ילד אחד שדיבר כל הזמן עם המרצה על אורביטלים אלקטרוניים וקוונטיזציה, לא הבנתי מילה ורק רציתי לשחק כדורגל. כמובן שלא המשכתי לשנים הבאות. זה יצר אצלי ניכור מאוד גדול כלפי המדע במשך שנים רבות".
לעומת זאת, היה גם מי מהנשאלים שהחוויה זכורה לו לטובה. "אני לא זוכר בדיוק את התהליך, אבל אני זוכר כילד את הנסיעות לאוניברסיטת תל־אביב, שבה התקיימה התוכנית, כמשמעותיות מאוד", אומר חוקר נוסף המעדיף להישאר בעילום שם. "למשל, לקחתי חוג בפרה־היסטוריה שהיה מאתגר מאוד עבודי כילד דתי. רוב החוגים הללו לא קשורים למה שאני עושה היום, אבל בהחלט גרמו לי להבין עד כמה אני לא יודע, ועד כמה יש הבדל בין אוניברסיטה לבין בית הספר היסודי שלמיטב זכרוני די שעמם אותי. אגב, היום אני לא מבין למה רק מחוננים צריכים לקבל את ההעשרה הזו, לא הרגשתי שהיה שם משהו מתוחכם מדי".
משיבה אחרת מספרת כי השתתפה בילדותה בחוגי העשרה שזכורים לה כחביבים, ובתיכון למדה בכיתת מחוננים שהייתה, לדבריה, הדבר הכי טוב שקרה לה במערכת החינוך: "מבחינה חברתית זו הייתה כיתה נהדרת, עם חבר'ה מעולים בראש טוב, ומבחינה לימודית זה היה מקום שאפשר לפתח בו דיונים מרתקים בשיעור. העשרה הייתה הנורמה, וציפו ממך להצליח, כך שאם לא הצלחת במבחן במתמטיקה במקום להעיף אותך לשלוש יחידות, כמו שקורה לכל כך הרבה תלמידים, עזרו לך עד שהוצאת מאה בחמש יחידות".
ד"ר חנה דויד, האם מניסיונך ילדים מחוננים מצליחים יותר במהלך חייהם הבוגרים?
"יש לי בעיה חמורה עם המילה 'מצליחים'. אם הכוונה שרבים יותר מהם הם בעלי הכנסה גבוהה, או שהכנסתם גבוהה מאשר זו של ילדים שלא אותרו כמחוננים – התשובה חיובית. אם הכוונה שהם מגשימים את יכולותיהם יותר מאשר אחרים – לא ולא". באופן מפתיע, דויד סבורה שדווקא לחוסר ההצלחה במבחני מחוננים יש השפעה חיובית ארוכת טווח. "מניסיוני אני רואה עובדה ברורה אחת: ילדים שאותרו כמחוננים בכיתה ב' אינם מגיעים ברוב המקרים לאותה רמה של מיצוי יכולותיהם כמו ילדים מחוננים שלא אותרו כמחוננים או לכאלה שניגשו למבחן יותר מפעם אחת ו'נכשלו' שוב ושוב. ילדים אלה, שלמדו להתגבר על ה'כישלון' והבינו שעבודה קשה, מוטיבציה גבוהה, נחישות, חריצות והתמדה הן־הן אבני היסוד של ההצלחה, היו ועודם הקבוצה המצליחה ביותר שפגשתי. זאת על פי הקריטריון של השכלה ומעמד מקצועי, ולא פחות חשוב – שביעות רצון כללית, חיי חברה בריאים ומספקים, נישואין מאושרים, הקמת משפחה, בריאות טובה – הן נפשית והן גופנית, ושימור המנוע הבלתי־נלאה של היצירתיות לאורך השנים".
