"לו רק היו פלסטינים": סכנת המוות שמרחפת מעל אפריקה

דמיינו שאתם ניצבים על פסגת אחד ההרים המשקיפים לכנרת, ונחרדים ממראה עיניכם. 95 אחוזים משטח הימה נעלמו פתאום, ואת מקום המים הכחולים והזכים תופס שטח אדמה צחיח ומתבקע. רק בעזרת משקפת משובחת אתם מצליחים להבחין במרחב קטן שבו שולט עדיין צבעם מלא התקווה והחיים של המים, איפשהו באזור צמח שבדרום הימה היבשה. הסיוט המחריד הזה הוא בדיוק מה שחווים בשנים האחרונות התושבים המתגוררים סביב ימת צ'אד, מקור המים המתוקים החשוב באזור הסאהֵל שבמרכז אפריקה ואחד מהאגמים הגדולים בעולם – לפחות עד שנות השבעים, שבהן החלה הימה להתכווץ במהירות.

ב־1970 השתרעה הימה על מרחב עצום במפגש הגבולות של ארבע מדינות: צ'אד, ניגריה, ניז'ר וקמרון. גודלה היה פי 150 מהכנרת, קרוב לגודלה של מדינת ישראל כולה. המים בה היו רדודים – עומקה הממוצע כמטר וחצי בלבד – ולכן גדותיה נעו ונדו. לעתים היו הבדלים של מאות מטרים בגבולות הימה בין עונה גשומה ליבשה, ובין תקופות ברוכות בגשם לשנות בצורת. בעבר ידעו תושבי האזור שאחרי כמה שנות בצורת שבהן המפלס יורד, תמיד יגיעו כמה שנות גשמי ברכה שיעלו אותו בחזרה. במשך אלפי שנים חיו סביב הימה מיליוני אנשים, והיא הייתה מקור חייהם ופרנסתם היחיד. בראש ובראשונה היא סיפקה מי שתייה, אך היא הביאה לתושבים גם מים לחקלאות וגידול מזון לחיות משק, דגים למאכל ועוד.

אך בחצי השני של המאה העשרים גילו התושבים סביב ימת צ'אד שהרגיל הפסיק להתנהג כרגיל: מאז 1963 נתון האגם בנסיגה מתמדת. צילומי לוויין של נאס"א לאורך השנים מראים את ההתכווצות באופן ברור, ומוכיחים שאם לא ישתנה משהו באופן דרמטי, נגזר על ימת צ'אד להיעלם לחלוטין בשנים הקרובות. כיום נותר ממנה רק אגם קטן, כ־5 אחוזים משטחה המקורי, בגבול צ'אד וקמרון.

סאהל וחסל

כדי להבין את הגורמים לגסיסת הימה יש ללמוד על מקומה הגיאוגרפי במרכז הסאהל. הסאהל הוא חבל ארץ ענק שצורתו צורת נחש, המשתרע מקרן אפריקה במזרח היבשת – במפגש עם הים הערבי – ועד לסנגל שבמערב היבשת, לחופי האוקיינוס האטלנטי. הסאהל מפריד בין מדבר סהרה שמצפונו לאזור המשווני הפורה שמדרומו. פירוש המילה "סאחל" בערבית הוא "קו חוף": הסאהל הוא מעין חוף לים החול של הסהרה, והוא מאופיין באקלים הסוואנה: יורדים בו גשמים יותר מאשר במדבר הגדול והצחיח שמצפונו, אך הוא גם סובל לעתים קרובות מבצורת וממזג אוויר חם במיוחד.

ימת צ'אד מקבלת את עיקר מימיה, כ־90 אחוז מהם, מנהר הצ'ארי. אורכו של הנהר כ־1,740 ק"מ, ומקורו ביערות הגשם ברפובליקה המרכז־אפריקנית. את שאר המים מספק נהר יובה, שזורם אל ימת צ'אד מניגריה.

ההסבר המפתה ביותר לגוויעתה של הימה הוא שינויי האקלים הנובעים מההתחממות הגלובלית. לפי חוקרים, זיהום האוויר מאירופה נע דרומה לעבר הסהרה, ומרחיב את המדבר דרומה עוד ועוד. הסהרה נוגס בסאהל, ומאיים להפוך את כולו למדבר. יש בהסבר היגיון, והוא בהחלט יכול לשמש למטרות הלקאה עצמית לאירופים שגרמו לכאוס הפוליטי והחברתי האדיר השורר באזור, אולם כיום מקובל לחשוב ששינוי האקלים הוא לכל היותר גורם משני בכל הקשור להיעלמות ימת צ'אד. הסיבה הראשית, מסכימים כולם, היא ניהול מים כושל.

לדברי פרופ' עודד פוצ'טר, מומחה לאקלים ומרצה באוניברסיטת תל־אביב ובמכללת בית ברל, הקשר בין התייבשות ימת צ'אד לשינוי האקלים עקיף בלבד. "הבעיה העיקרית היא ניהול משק המים סביב הימה", הוא אומר. "זהו לא סיפור יחיד בעולם. אותו הדבר קיים גם בים הכספי, למשל. בעבר היה שיווי משקל בין המים שהתאדו למים שנכנסו לאגם. מובן שברגע שיש שינוי אקלימי חד הימה מצטמצמת, אבל הסיפור הגדול הוא שאיבת יתר, וסכרים שנבנים על הנהרות. ההתאדות גוברת, פחות מים מגיעים, והתוצאה היא התייבשות. המים שמוסטים מהנהרות מובלים בתעלות פתוחות, שיטה בזבזנית שאין צורך להמשיך בה. אפשר לעשות זאת באמצעות טפטפות שהן חסכניות הרבה יותר".

ימת צ'אד תימחק מהמפות בקרוב?
"אם המצב ימשיך והעולם לא יתערב, יכול להיות שהיא תיעלם. אבל האמת היא שאין לכך סיבה. אנחנו יודעים להפיק היום מים מאוויר, וזה בסופו של דבר עניין של סדרי עדיפויות. אם העולם יחליט להתגייס – אפשר גם להציל את ימת צ'אד וגם לספק מים לכל מי שנמצא באזור".

פרופ' משה גופן, מומחה בעל שם עולמי לאגמים, מסכים עם פרופ' פוצ'טר. "ההתחממות הגלובלית אכן משחקת תפקיד גם במקרה של ימת צ'אד", הוא מסביר, "אבל בעיקר מדובר בבזבוז מים משווע. באזור הזה כמו בכל אפריקה הוכפלה האוכלוסייה בזמן קצר יחסית, ויש הרבה פיות להאכיל. פעם, אחרי כמה שנות יובש הספיקו כמה שנים גשומות כדי להחזיר את המצב לקדמותו. היום כבר קשה לאגם להתאושש, בגלל מעשי האדם".

נחרץ דינה של ימת צ'אד למות?
"במצבה הנוכחי וכמו שנראה במפות – כן. אבל שרידים שלה עדיין קיימים, והם יכולים להמשיך להתקיים אם רק תהיה שליטה טובה יותר על השימוש במים".

מלבד התפוצצות האוכלוסין ושינוי האקלים, גם גורמים פוליטיים מפחיתים את הסיכוי לשיקום הימה. מקומה האסטרטגי הפך אותה למגדל בבל מודרני. לפי ההערכות, לחופי ימת צ'אד מתגוררים עשרות מיליוני אנשים שמדברים כ־150 שפות, רובן שונות לחלוטין זו מזו. העיתונאי בן טאוב שהה לאחרונה באזור במשך חודש, ובכתבה שפורסמה במגזין ניו יורקר בדצמבר החולף הוא תיאר כאוס מוחלט סביב הימה.

כאמור, גבולותיהן של ארבע מדינות נפגשים בימה המתייבשת. המדינה הראשונה והעיקרית היא צ'אד, שבשטחה נמצאת כל גדתה המזרחית של הימה וחלק מחופיה הדרומיים והצפוניים. למעשה, שמה של המדינה ניתן לה בגלל האגם, ובטעות. בסוף המאה ה־19, כשהכובשים הצרפתים הגיעו לשפתו של גוף מים מתוקים גדול שלא הכירו, הם שאלו את המקומיים היכן הם נמצאים. המקומיים ענו להם במילה "צ'אד", שפירושה "אגם מים גדול". הצרפתים חשבו שזהו שמו המסורתי של האזור כולו, וכך אחת המדינות הצחיחות ביותר על פני כדור הארץ זכתה לשם שפירושו "אגם מים". שלוש המדינות האחרות הן ניז'ר, שבגבולה נמצא הקצה הצפוני והיבש כיום של הימה; ניגריה, שאוחזת ברוב הגדה המערבית של הימה, שחלקים ממנה עדיין מכילים מים; וקמרון, שבשטחה נמצא חלק משטחה הדרומי והמימי של הימה.

בין המדינות הללו ובתוכן שוררים תנאים פוליטיים בלתי נסבלים כמעט. צ'אד, מדינת טלאי־על־טלאי שנבנתה בידי צרפת בלי הרבה מחשבה, נקרעת כבר עשורים בין פלגים שונים ומשונים שמקורם בממלכות נוודים היסטוריות. במאה ה־20, לאחר שזכתה בעצמאות ב־1960, ידעה צ'אד כמה מלחמות אזרחים. הארוכה שבהן נמשכה כשלושה עשורים, בין שנות השישים לאמצע שנות התשעים. אחרי שקט שנמשך שנתיים בלבד פרץ ב־1998 מרד נוסף, שטרם הסתיים למרות שני הסכמי שלום שנחתמו בתחילת שנות האלפיים.

ניגריה, המדינה הגדולה ביותר באפריקה מבחינת אוכלוסייה, היא העשירה והמפותחת במדינות המקיפות את הימה. היא סובלת ממתח מתמיד בין האזור הנוצרי שבדרומה לאזור המוסלמי שבצפונה. כמו בכל העולם, התנגשות כזאת יוצרת קרקע פורייה לטרור. גם קמרון אינה יציבה במיוחד: המדינה הוקמה בהסדר צרפתי־בריטי, ובשטחה חיים למעלה מ־230 קבוצות אתניות. גם בה שורר מתח בין הצפון המוסלמי ברובו לדרום הנוצרי. היא גם נחשבת לאחת המדינות המושחתות בעולם. ניז'ר הענייה, שקיבלה עצמאות מצרפת ב־1960, מיטלטלת בין משטרים דיקטטוריים לניסיונות עקרים להצמיח דמוקרטיה בת קיימא.

ובלב הבלגן הגיאוגרפי־היסטורי־פוליטי־אנושי־תרבותי הזה שוכנת ימת צ'אד. התושבים באיים הרבים הפזורים בה כלל אינם יודעים, לפי טאוב, לאיזו מדינה הם שייכים. חוסר היכולת לתקשר מעבר למכשולי הלשון, המשאבים הרבים שמופנים לסכסוכים פנימיים ותשומת לב מועטה של העולם המערבי מכבידים על מצבה הקשה של הימה, ומוסיפים לחוסר האונים של הטבע אל מול מעללי האדם.

יחי ההבדל

ימת צ'אד נמצאת רחוק, מהעין וגם מהלב. הכנרת, לעומת זאת, היא בבת עינינו. כולנו עדים לירידת המפלס העקבית באגם הלאומי, והכותרות מחמירות משנה לשנה: "שיאים שליליים", "הגרוע מכול עוד לפנינו", וכמובן כתבות אימים על ה"אי" החדש שנחשף באזור עין גב בשל ירידת המפלס. האם גם הכנרת הולכת בדרכה של ימת צ'אד? האם התיאור האפוקליפטי שבתחילת הכתבה עלול להפוך למציאות? פוצ'טר וגופן עונים כאחד בקול צלול וברור: לא.

"יש כמה הבדלים מרכזיים בין ימת צ'אד לכנרת", מסביר גופן. "חלקם חשובים יותר לעניין ההתייבשות וחלקם פחות, אבל כולם מראים עד כמה שני המקרים שונים לחלוטין. ימת צ'אד שטוחה ורדודה, בעומק מטר וחצי בממוצע ו־11 מטרים בשיא. עומקה הממוצע של הכנרת הוא 25 מטר, ויש מקומות שהעומק מגיע ל־40 מטרים. ימת צ'אד שוכנת בגובה של 170 עד 270 מטר מעל פני הים, לעומת הכנרת שנמצאת מתחת לפני הים. אגן ההיקוות של ימת צ'אד הוא 2.1 מיליון קמ"ר, לעומת 2,730 קמ"ר בלבד בכנרת. 87 אחוזים מהמים שנכנסים לימת צ'אד מגיעים בנהרות זורמים, ו־13 אחוזים מגשם ישיר. בכנרת, 66 אחוזים מגיעים מנהרות זורמים, 8 אחוזים מגשם ישיר ו־25 אחוזים ממעיינות מלוחים תת־ימיים.

"והנה הבדל חשוב במיוחד: מימת צ'אד אין יציאת מים דרך נהר זורם. המים יוצאים בשתי צורות – 92 אחוזים בהתאדות ו־8 אחוזים בחלחול. כמויות המים שנכנסות לימה משתנות באופן דרמטי משנה לשנה, בין פי 3 לפי 90 מהכמות הממוצעת הנכנסת לכנרת, שאינה משתנה בכאלו סדרי גודל.

"על השטחים שהתפנו ממים בימת צ'אד צמחו צמחים – גורם שלילי ביותר, כי הצמחייה משחררת רעל ומגבירה את קצב ההתאדות. כשהמפלס עולה, הצמחייה נרקבת במים וגורמת לאחוז החמצן לרדת, מה שמשפיע לרעה גם על הדגה. הדגה בימת צ'אד היא מקור חיים מרכזי. חי בה ידיד נאמן שלנו, אמנון הגליל. בשיא תפארתה, דייגים דגו בימת צ'אד כמאה אלף טון דגים בשנה. היום כמובן המספר הזה ירד דרמטית – בניגוד לכנרת. בימת צ'אד יש 140 מיני דגים, לעומת הכנרת שבה 19 מינים בלבד. לעומת זאת, בכנרת יש ארבעה מינים אנדמיים, שחיים רק בה ולא בשום מקום אחר בעולם. באגם צ'אד אין ולו מין אנדמי אחד. השינויים האקולוגיים החריפים לא מאפשרים למינים כאלה להתפתח, וזו הוכחה נוספת להבדל העצום בין שני האגמים".

כלומר, אין סיבה לחשוש מהיעלמות הכנרת או צמצומה באחוזים ניכרים?
"רבים מהמדענים נפלו במלכודת ההשוואה בין ימת צ'אד לכנרת, וניסו להסיק משם לכאן. אין שום חשש להיעלמות של עשרות אחוזים מהכנרת. זה לא ייתכן פיזיקלית. אתן לך עוד שני נתונים חשובים: פעילות האצות היא הגורם העיקרי המשפיע על איכות המים באגמים. השילוב המועדף הוא כמות גדולה של אצות עם פעילות נמוכה. ואכן, בכנרת כמות האצות גדולה פי 3 מאשר בימת צ'אד, ואילו פעילותן נמוכה פי 1.5. כך שמכל כיוון, מצבה של הכנרת טוב יותר. ומעבר לכל ההבדלים, בני אדם מתפעלים את הכנרת במאה אחוז, וזה מה שמשנה את מצבה לטובה לעומת מצבה של ימת צ'אד".

גם פוצ'טר לא סבור שיש סכנה כלשהי להתייבשות הכנרת – אבל לדעתו המצב לא מרנין בתחום התפעול. "הגורמים הראשיים לירידה במפלס אצלנו הם התאדות ושנות בצורת מרובות, אבל גם אנחנו חוטאים בנושא ניצול המים", הוא אומר. "אנו מנצלים את מי הבניאס והדן למשל, שואבים מאגן ההיקוות של הנחלים המובילים לכנרת, וכך נכנסים לאגם פחות מים. במשך שנים העברנו מים מהכנרת לנגב. כלומר, מצד אחד עצרנו כניסת חלק מהמים החדשים ומצד שני שאבנו. הכנרת היא עוד בעיה קטנה לעומת ים המלח, ששם הניצול הוא מכל הכיוונים. זה מתחיל עוד מהסורים, ששמו סכר שמגביל את זרימת המים לירמוך שנשפך לירדן ומשם לים המלח, ממשיך כמובן בנו, וגם ירדן לא טומנת את ידה בצלחת. אחד ממקורות המים המרכזיים של ים המלח הוא הארנון, וכל המים משם הולכים לרבת־עמון. כלומר, שינוי האקלים עושה את שלו, אבל לא באותה רמה כמו הפעילות האנושית".

אגם צ'אד הוא תמרור אזהרה לגבי מה שאמור לקרות לכנרת?
"בפירוש לא. לא נגיע למצב כזה בכנרת, כי אנחנו כבר לא שואבים ממנה. למעט מים שזורמים לממלכת ירדן, אנחנו לא מנצלים יותר את האגם. שומרים עליו באופן שמעט מדינות עושות למקווי המים שלהן. רמת השרון למשל קיבלה את מימיה עד לפני חמש שנים מהכנרת, והיום היא שותה מים מותפלים".

ומה עם כל ההפחדות בסגנון "מתקרבים לקו השחור"?
"ההתקרבות לקו השחור מדאיגה, נכון, אבל בסוף זהו קו מלאכותי שקבענו בין השאר כדי להגן על מערכות השאיבה מהכנרת – וכאמור, אנחנו כבר לא שואבים. בנוסף, עומדים לעשות 'מוביל הפוך', כלומר להזרים מים מותפלים מהים התיכון לכנרת, וכך נשמור על האגם גם בצורה מלאכותית".

תעלת הימים

ובחזרה לאפריקה. האם יש לימת צ'אד סיכוי לשרוד? הוגיהן של שתי תוכניות שאפתניות המחייבות שיתוף פעולה בינלאומי וכמובן כסף רב טוענים שכן. בסוף פברואר תתקיים לראשונה בהיסטוריה ועידה בינלאומית שמטרתה להציל את אגם צ'אד. בכינוס בניגריה ישתתפו גם לוב והרפובליקה המרכז־אפריקנית, מלבד ארבע המדינות הגובלות בימה. "המטרה העיקרית של הוועידה היא ליצור מודעות גלובלית לאתגרים הסוציו־אקונומיים והסביבתיים הנובעים מהצטמצמות ימת צ'אד ולאיום על הפרנסה והביטחון, במטרה לפתח תוכנית מקיפה לפעולה כדי להציל האגם מפני הכחדה", נכתב בהודעה לעיתונות לקראת הוועידה.

מדינות האזור יוכלו לדון בכינוס, סוף־סוף, באחת מהתוכניות המעשיות לפתרון בעיית הימה המתייבשת: הזרמת מים לאגם מאגן הקונגו. כ־2,500 קילומטרים מדרום לסאהל המתייבש נמצא אחד האזורים העשירים ביותר במים על פני כדור הארץ. יער הגשם של הקונגו הוא מהיערות הגדולים בעולם, והמשקעים בו מנפיקים כמות מים אדירה, שנייה רק לאזור האמזונס. המים המתוקים מנוקזים בכמה נהרות גדולים, שבסופו של דבר נשפכים לאוקיינוס האטלנטי. בדרך מנוצלים שברירי אחוזים בלבד מהמים. אחד מהנהרות הללו, הנשפך לנהר הקונגו העצום, הוא האובנגי. כבר בתחילת שנות התשעים הציע מהנדס ניגרי לחפור תעלה באורך 2,400 קילומטרים מהאובנגי לימת צ'אד הגוועת. התוכנית המקורית כללה תחנות הידרו־אלקטריות לאורך התעלה, שלצידן יוקמו ערים מודרניות שיביאו רווחה ופרנסה לתושביהן.

יש החוששים מהטיית המים הזו. קונגו והרפובליקה המרכז־אפריקנית, העומדות בראש מצעד הסקפטיים, טוענות שהפרויקט עשוי לחבל בזרימת המים במורד נהר הקונגו עד למפלי אינגה – המפלים השופעים ביותר בעולם, עם ספיקה של למעלה מ־25 אלף מ"ק בשנייה. המפלים נסכרים בסכר אינגה, שמפעיל תחנה הידרואלקטרית גדולה וחשובה. המדינות חוששות גם מהשפעות סביבתיות ואקולוגיות על האובנגי עצמו, ובין השאר מהדיג בנהר, מקור פרנסה חשוב לתושבים שלאורכו.

מזכר הבנות למחקר ההיתכנות של מיזם התעלה נחתם לפני כשנה, בדצמבר 2016, בידי נציבות ימת צ'אד מצד אחד וחברת PowerChina הסינית. התקדמות הפרויקט נתונה לפיקוח ועדה המייצגת את האינטרסים של כל 12 המדינות המעורבות בפרויקט. אופיו ארוך הטווח של המיזם דורש מהמדינות המשתתפות להיות יציבות פוליטית וכלכלית – וכפי שראינו, יציבות אינה מאפיינת את מדינות הסאהל. ניגריה העשירה תיאלץ לממן את רוב הפרויקט, וארבע המדינות הגובלות באגם אמורות – לפחות לפי המזכר – לשלם 78 אחוזים מהמחיר שטרם נקבע, אך ברור שיהיה גבוה.

תוכנית ההצלה השנייה של ימת צ'אד מערבת פחות מדינות, וזה יתרונה. מנגד, היא נשמעת דמיונית כמעט. הוגיה הם בעלי חברת דשן בינלאומית שבסיסה בלטביה. לטענתם, הבוצה שבתחתית הימה, ששקעה והצטברה במשך מאות ואלפי שנים, גדלה בקצב של מילימטר בשנה. היא גורמת לאגם להיות רדוד מאוד, ובכך מגבירה את ההתאדות ממנו ומעצימה את סכנת ההתייבשות. מכיוון שהבוצה היא חומר אורגני עשיר, היא גם מעודדת את צמיחת העשבייה הירוקה החונקת את המים והורגת את הדגה. הפתרון של הלטבים: להוריד את מפלס הבוצה, להעמיק את האגם ולחסל את צמחיית הפרא.

עד כאן הכול הגיוני, אולם השיטה נשמעת כלקוחה מסרטי מדע בדיוני: צינור רחב שבסופו מתקן שאיבה בעל עוצמה יוחדר עמוק לתוך הבוצה, ופשוט ישאב את הבוצה לתוך מכלים גדולים. לפי החישובים, הורדה של שלושה מטרים במפלס הבוצה תשקם את האגם, ותוציא מתחתיתו לא פחות מ־30 מיליארד טונות בוצה. מה עושים עם כמות הבוצה האדירה? טוב ששאלתם. כאן נכנס פרויקט נוסף לתמונה, והוא "החומה הירוקה הגדולה".

במטרה לעצור את התקדמות מדבר סהרה דרומה לעבר הסאהל, כבר בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה נהגה הרעיון להקים "חומה ירוקה" של עצים שתעצור את המדבר. הפרויקט נזנח לשנים רבות, ורק בתחילת שנות האלפיים החלו גורמים אפריקניים ובינלאומיים להחיות אותו, כדי שיקרום עור ועצים. אורכה של החומה צפוי להיות כ־7,500 קילומטר, רוחבה כ־15 קילומטר, והיא אמורה לעבור דרך 11 מדינות באזור הסאהל: סנגל, מאוריטניה, מאלי, בורקינה־פאסו, אלג'יריה, ניז'ר, צ'אד, סודן, סומליה, אתיופיה ואריתריאה. שני פרויקטים דומים כבר קיימים ברחבי העולם: "הסכר האלג'ירי הירוק" ו"הקיר הירוק של סין", שאמור למנוע ממדבר גובי להתפשט לתוככי סין, ונמצא בשלבי תכנון ובנייה.

החומה הירוקה אינה רק חומה. מתכנניה מעוניינים שהקמתה תשמש כזרז התפתחותי כלכלי לכל מי שנמצא בסביבה: ייעור של אזורים צחיחים יאפשר להקים מערך חקלאות חדש של חיות משק שכרגע אין שום אפשרות לגדלן; תושבים סמוכים לחומה יוכלו להתפרנס מאיסוף השרף היקר שיפיקו העצים; אחרים יוכלו לעבוד בגיזום עצים והכנתם להסקה.

מיזם החומה הירוקה הגדולה, כמו כל דבר באפריקה, מתנהל בעצלתיים. הכסף אינו זמין, המדינות לאורך התוואי סובלות ממשברים שמסיחים את דעתן משמירה על אוצרות טבע, וגם בסנגל, שבה כבר החלו להקים את החומה, נתקלו בבעיה: מהיכן לוקחים אדמת דשן עשירה שתזין כל כך הרבה עצים באזור שהרבה דברים יש בו, אבל דשן אין? כבר ניחשתם: בוצת ימת צ'אד היא זו שתסייע לבנות את החומה הירוקה הגדולה.

לצורך שאיבת הבוצה, לפי התוכניות, יוקמו שבעה מפעלים גדולים: אחד בקמרון, שניים בניגריה, אחד בניז'ר ושלושה בצ'אד. המחיר המוערך הוא 280 מיליון דולר, לפי הלטבים, שמבטיחים שכבר בשנה הראשונה לפעולתם הם יפיקו כשני מיליון טון בוצה. כל טון יימכר בכ־300 דולר, מה שיכסה את עלויות ההקמה במהירות.

גויי הים

האם הפתרונות השאפתניים הללו ישימים? מעבר לבעיות המימון, החשדנות והמחסור במעוף בחבל הארץ המיואש הזה, שתי מילים שמרחפות מעל האגם ושבסופו של דבר כנראה יכריעו את גורלו לכאן או לכאן: בוקו חראם. פירושו של צירוף המילים, "חראם" בערבית ו"בוקו" בשפת ההאוסה הניגרית, הוא "חרם על הזיוף", במשמעות "איסור על כל מה שמערבי".

אם בשנת 2014 הייתם שואלים את בן המערב הממוצע מהו ארגון הטרור הרצחני ביותר הפועל כיום בעולם, התשובה הרווחת הייתה דאעש, או המדינה האסלאמית. המספרים המזוויעים מוכיחים בבירור שהתואר צריך להינתן דווקא לבוקו חראם. לפי מדד הטרור של המכון לכלכלה ושלום בהאג, בשנת השיא של פעילות דאעש – 2014 – רצחו אנשי המדינה האסלאמית 6,074 בני אדם. בוקו חראם לעומתם רצחו באותה שנה 6,644 איש, 570 יותר מדאעש. ב־2015 הודיעו שני ארגוני הטרור על איחוד.

בוקו חראם הוקם בשנת 2002 בצפון ניגריה בידי קנאי אסלאמי סוני ששמו מוחמד יוסוף. המשימה שהארגון קבע לעצמו הייתה לייסד מדינת הלכה אסלאמית במדינה הגדולה והמאוכלסת ביותר באפריקה. בשבע שנותיו הראשונות הסתפק בוקו חראם בפעילות פוליטית, בצדקה ובהטפות. ב־11 ביוני 2009 עצרו שוטרי תנועה ניגרים קבוצה של חברי בוקו חראם בדרכם ללוויה. בעימות שהתפתח לאחר מכן, חיילים מצבא ניגריה פתחו באש ופצעו כעשרים מחברי הקבוצה. בחודש הבא התפתחו מהומות בקנה מידה לא גדול במיוחד, אבל אז נעצר המנהיג יוסוף, וכמה שעות לאחר מכן הוצא להורג. סרט וידאו המציג את גופתו המושחתת מושלכת מחוץ לתחנה המשטרה הופץ ברשת, ובוקו חראם נכנס לשלב הרצחני שלו.

לפחות 700 בני אדם נהרגו בשבוע הראשון של מהומות הדמים בצפון ניגריה. סגנו של יוסוף, אבו־בכר שקאו, ירש את תפקיד המנהיג, ומאז הוא מטיל אימה על מרכז אפריקה. הארגון מתמחה בטבח, בחטיפה ובפיגועים רחבי היקף שהוא מוציא לפועל לא פעם באמצעות ילדות חטופות שלגופן מוצמדים חומרי נפץ, לעתים קרובות ללא ידיעתן. התקפת התופת הקטלנית ביותר של בוקו חראם ב־2014 גבתה את חייהם של 315 אנשים, באחד משווקי צפון ניגריה.

בשנת 2012 התרחבה פעילות הארגון לצפון קמרון. ב־2015 אירעו פיגועים גם בניז'ר ובצ'אד. ובתווך – הימה האומללה, שבנוסף לקשיי האקלים, לעוני המחפיר ולמחלוקות הפוליטיות התרגשה עליה גם הצרה של בוקו חראם.

הפיגוע הראשון של בוקו חראם בימת צ'אד התרחש ב־2013, ואנשי צבא ניגריה אשמים בו כנראה לא פחות מאשר לוחמי הג'יהאד. אחרי שבוקו חראם הרגו חייל ניגרי ליד העיר באגה, לחופיו המערביים של אגם צ'אד, פרצו כוחות צבא ניגריה למקום, הציתו בתים וירו במקומיים שניסו להימלט. לפי הממשל הניגרי אנשי באגה שיתפו פעולה עם בוקו חראם, והתגובה הייתה מיידית וקשה. כמאתיים מתושבי העיר נסו אל הימה וטבעו בה, ויותר מאלפיים מבנים נשרפו.

מאז ועד היום ימת צ'אד היא אחת מזירות הלחימה העיקריות של בוקו חראם. בינואר 2015 נמלטו אלפי תושבים מצפון ניגריה אל האגם המתייבש כדי למצוא מחסה מהתקפה רצחנית נוספת של בוקו חראם, ולמעלה מאלף מהם נתקעו באי במרכז הימה, ללא אוכל וללא אמצעי הגנה. בסוף השבוע שעבר הודיעה ממשלת ניגריה שתקפה מעוז טרוריסטי באגם ולכדה למעלה מאלף חברי בוקו חראם. בתקיפה נהרגה אשת בנו של מייסד הארגון, שכאמור נהרג ב־2009, מה שמבטיח את המשך מעגל הדמים.

והעולם שותק. עד כמה לא אכפת לנו? המזרחן ד"ר יוחאי סלע כתב לפני כשנה ב"מגזין המזרח התיכון" שהסכום הדרוש לטיפול בפליטי ימת צ'אד בכל שנה הוא כ־1.5 מיליארדי דולרים. בוועידה בת יום אחד שנערכה בפברואר 2017 באוסלו, בהשתתפות 14 מדינות, הסכימה גרמניה לתרום לאזור כ־120 מיליון אירו, ונורווגיה הוסיפה כ־180 מיליון אירו, שיועברו במשך יותר משלוש שנים. "לו רק היו תושבי ימת צ'אד פלסטינים", חותם ד"ר סלע בנימה סרקסטית, "הם היו זוכים לארגון סיוע בינלאומי ייחודי להם, בשם אונר"א, שתקציבו כ־1.2 מיליארדי דולרים בשנה. לצערם הגדול, מי שאחראי למשבר הקטסטרופלי שלהם הוא עוד ארגון טרור אסלאמי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il