רוני קובן זוכר היטב את חגיגות השמונים לשמעון פרס ז"ל. הוא היה אז כתב צעיר, והתלווה לכתב הוותיק בן שני לסיקור האירוע. כל המי והמי נהרו לחגיגה – מריטה ורמי קלינשטיין ועד כוכבים בינלאומיים כמו גליקריה, אנריקו מסיאס וסטיבן שפילברג, וכמובן ביל והילארי קלינטון. אבל למרות שלשָני היה כרטיס כניסה לאירוע הנוצץ בהיכל התרבות בתל־אביב, קובן בחר להישאר עם הצוות שלו בחוץ ולספר את הסיפור דרך מה שקרה שם – על נהירת המוזמנים, על קהל המעריצים שהגיע לחזות בסלבס וגם על הפגנת אנשי הימין שמחו נגד קיום האירוע. "הבנתי אז שהסיפורים האמיתיים מתרחשים בחצר האחורית", הוא נזכר.
עברו מאז למעלה מ־15 שנה. קובן הספיק לקיים כבר מאות ראיונות, אם זה במסגרת התוכנית "עובדה" או בתוכנית האישית שלו "פגישה עם רוני קובן", שזכתה השבוע בפרס האקדמיה שנה שנייה ברציפות. בסדרה הדוקומנטרית החדשה "יוצאים מהכלל" (כאן 11, בבימוי שרון קרני), הוא בוחר לאמץ את מה שלמד אז, בתחילת הדרך, ולספר את הסיפור אחרת, מהחצר האחורית.
במסגרת הסדרה, קובן יוצא לפגוש קהילות ייחודיות בנוף הישראלי: אנשים שמבחירה או מחוסר ברירה חיים בדרך חריגה ויוצאת דופן. קובן יוצא מאזור הנוחות שלו, לומד להכיר אותם מקרוב וחווה איתם את סגנון החיים המיוחד שלהם. בין היתר התלווה לנאמני הר הבית ותיעד את הניסיונות הפיראטיים שלהם להקריב קורבן פסח על ההר, לקהילה שבה חברים אלפי "כוכבי ילדים" שחולמים להיות יובל המבולבל ובינתיים לא גומרים את החודש, לבני נוער סטארטאפיסטים מדור ה־Z שהתעשרו בזכות עצמם ומנהלים סדר יום מתיש ובלתי אפשרי, וגם לאנשי "אוף דה גריד", שנאלצו או החליטו לצאת אל מחוץ למערך החיים המודרני ולחיות בבידוד בטבע.
"החלטתי ללכת למקומות שבדרך כלל אנחנו לא נמצאים בהם", מסביר קובן, "יצאתי מגוש דן, לראות עוד דרכים, צורות חיים שיכולות בהתחלה להראות ביזאריות, מוזרות למתבונן מהצד. הרבה פעמים דווקא מה שנמצא בשוליים יכול ללמד אותך הרבה, להעניק לך את השיעור הכי טוב על עצמך ועל המקום שבו אתה חי".
מה למדת על עצמך מהמסע הזה?
"הסדרה החצינה לי תהליך שגם ככה עברתי לקראת גיל ארבעים. הייתי צריך לתפוס אומץ, להתמודד עם כל מיני דברים שחשבתי לעשות כשהייתי בחור צעיר, ולא היה לי האומץ. ללכת עד הסוף עם דברים בלי שיקולים של מה יגידו. ככתב, אמפתיה היא כלי הנשק שלי, והפעם החלטתי לעלות מדרגה ולחוות את הדברים על בשרי".
"אני לא קדוש"
ההישג המרשים ביותר של הסדרה הוא כנראה הפרק שצולם במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה". זוהי הפעם הראשונה שבית חולים פסיכיאטרי מתיר למצלמות טלוויזיה להיכנס למחלקה הסגורה למשך תקופה ארוכה. הפרק צולל לעולמם של חולי הנפש ומעמת את הצוות הרפואי עם סוגיות הטיפול בהם, כמו עם נושא קשירת החולים למשל.
הפרק צולם כאשר ברקע הדוח של ארגון "בזכות", הפועל למען אנשים עם מוגבלויות, הקובע כי בבתי החולים הפסיאכטריים מבוצעות קשירות ומופעלים על מטופלים אמצעי כוח אחרים שאינם נצרכים. קובן והצוות העבירו במחלקה שעות ארוכות. המצלמה עוקבת אחרי חולי מניה דיפרסיה, אנשים שעברו ניסיונות אובדניים או התמוטטות עצבים. "כמעט כל המטופלים שראיינו נקשרו בשלב זה או אחר. ויש רגע מדהים בסדרה שבו בכיר בבית החולים אומר 'אנחנו השתמשנו בכלי הזה יותר מדי, הוא היה נראה לנו מובן מאליו, והיום אני חושב 800 פעם לפני שאני משאיר מישהו קשור כל כך הרבה זמן'".
איך מחליטים מי מהחולים כשיר לריאיון?
"זה באמת סרט שמעלה המון שאלות אתיות. אנחנו לא חושפים את החולים, את פרטיהם או את פניהם, אלא פשוט מביאים את הסיפור שלהם. מלמדים אותך שם להפריד בין המחלה לבנאדם. היו לי כל מיני סטריאוטיפים בראש על שיגעון ועל מחלות נפש, חשבתי שאני מגיע ל'קן הקוקיה', שיתנפלו עליי. השער נסגר מאחוריי ופחדתי. המרואיינים התראיינו בהסכמת הצוות המטפל והאפוטרופוסים שלהם".
יש כל כך הרבה סטיגמות על חולי נפש, מה האינטרס שלהם להתראיין ולהתסכן בכך שיזהו אותם?
"בגלל שחלקם אנשים שנכנסים ויוצאים מבתי חולים פסיכיאטריים וסובלים מתדמית מזעזעת, הם רוצים לתקן את הרושם הזה. חלקם לא מצליחים למצוא עבודה, אחרים לא מצליחים למצוא בן זוג. ראיינתי אנשים מקסימים, ואת לומדת להבין שזו מחלה, ושצריך להפריד בין המחלה לבין הבן־אדם. אתה מבין כמה הנפש עדינה ולא כדאי לזלזל בה כשמשהו מתחיל להתרופף. אז המטרה הייתה לעשות יחסי ציבור טובים יותר לפגועי נפש. להבין שהם בני אדם כמו כולנו. באחד מימי הצילום מישהי ממש אמרה לי בדמעות: 'תסביר להם שם בחוץ שזה בסדר, שיפסיקו לפחד ממני, שאני לא מסוכנת, שאחרי שאני אצא מכאן יתייחסו אליי כמו לכל אחד אחר'. כל הסדרה למעשה עוסקת בסובלנות ובקבלת האחר".
במה רוני של היום שונה אחרי המסע הזה?
"בסובלנות שלי ובחוסר השיפוטיות שלי, בהסתכלות שלי שהיא פחות שיפוטית. פגשתי בחורה מדהימה אחת, נקרא לה אורלי. יפה, מתוקה, שרה מדהים, קושרת קשר בקלות, ואחרי כמה דקות היא מראה לי שכל הידיים שלה מלאות חתכים. ואת לומדת לא לשפוט".
איך חוזרים הביתה אחרי יום כזה במחלקה סגורה?
"לא פשוט. היום הזה פירק אותי, לא הייתי מוכן לזה, פגשתי את אורלי בדקות הראשונות של הצילומים, ותוך רבע שעה התחלתי לבכות. אז בהתחלה זה מעניין, אבל כמה אפשר לראות איש שמנמן בן ארבעים יושב ובוכה? והיא יושבת ומנחמת אותי. הייתה לי הרצאה באותו ערב, אני לא יודע איך חזרתי הביתה. לא ישנתי כמה לילות. בשנים האחרונות אני משתדל להתרחק מסיפורים כאלו, כי הזדקנתי במובן הזה, קשה לי להכיל את העצב".
אוכלוסייה נוספת אליה מוקדש פרק בסדרה הם כאמור נאמני הר הבית. קובן יצא למסע עם הצעירים שמתכננים לבנות את בית המקדש השלישי, ובינתיים מסתפקים בניסיונות להקריב גדי על ההר. "מדובר באנשים שחלקם מהימין הקיצוני", הוא טוען, "חלקם ממשיכי דרכו של כהנא. לרוב האנשים זה יהיה קיצוני לחוות איתם את החוויות האלו". אבל קובן החליט להתערות בשטח וללות אותם בתרגולים להקרבת קורבן פסח, לסייר עם המצלמה בהר הבית ולעקוב אחריהם כשאנשי שב"כ סיכלו את הניסיון להכניס גדי להר הבית.
"בהתחלה יש בהם משהו מרתק, משהו בתשוקה שלהם. יש להם מטרה ודרך ברורה וזה קיום שהוא מושך, מובהק. חוויתי שם חוויות מורכבות, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהרצינות ומהדבקות שלהם. מעניין לראות גם איך הם משתמשים בכל החידושים הטכנולוגיים של הדור השלישי, למשל עושים שידור חי בפייסבוק להברחה של הגדי. פגשתי אנשים צעירים שאתה יכול להתווכח על סולם הערכים שלהם, אבל אתה לא יכול להתעלם מהנחישות שלהם".
"הסדרה החצינה לי תהליך שגם ככה עברתי לקראת גיל ארבעים. הייתי צריך לתפוס אומץ, להתמודד עם כל מיני דברים שחשבתי לעשות כשהייתי בחור צעיר, ולא היה לי האומץ. ככתב, אמפתיה היא כלי הנשק שלי, והפעם החלטתי לחוות את הדברים על בשרי"
ובכל זאת, הוא חווה זעזוע בפרק הזה, כאשר ישב לשיחה עם רפאל מוריס, יו"ר "חוזרים להר". כשקובן שאל אותו על רצח רבין, מוריס סירב לגנות את הרצח והתחמק: "נולדתי אחרי שזה קרה, לא הייתי שם ואני לא יכול לגנות את זה".
"זה היה רגע מאוד לא פשוט לעיכול", מודה קובן, "באתי ממקום של להקשיב, וממקום כמעט מאה אחוז סבלני. רפאל גר במאחז אש־קודש ואני בתל־אביב, ובכל זאת חשבתי בהתחלה שיש הרבה דברים בבסיס שמחברים בינינו. אבל אחרי שהוא אמר את זה, הבנתי שלא רק שיש פחות דברים שמחברים בינינו, אלא שמה שהוא אומר זה לא שוליים קיצוניים, אלא זרם עיקש שמבעבע בארץ חזק מאוד, וזה מזעזע. נורא".
לא היססת לשדר את הקטע הזה?
"אני חושב שהכול צלים והכול שדיר. דווקא פה אני מאוד קיצוני. למדתי, וזה גם קשור לביוגרפיה שלי, שאין כמו אור השמש. אין כמו האמת. אם יש משהו שאני מחפש בעבודה שלי וגם בחיים שלי זו האמת. כי אני לא קדוש, גם לי יש סודות. ודברים שאני מסתיר מעצמי ומאחרים".
יצאת לעשות את הסדרה מתוך כוונה להיפתח לדעות שונות, אך כשהן שונות מדי קשה לך פתאום לקבל אותן?
"מאחורי הפעלתנות והמסירות שלהם מסתתרת אמביציה כוחנית, נאמנה להלכה הרבה לפני הדמוקרטיה, תפיסת עולם שבמתק שפתיים מבטלת בעצם את ישראל כמדינה דמוקרטית ושואפת למדינת הלכה. לפי מה שהוא אמר לי, רצח רבין הוא אירוע שנתון לפרשנות וכמוהו גם המחשבה שרצח ראש ממשלה הוא משהו אסור, מחוץ לכל דיון וויכוח. מבחינת רפאל זה לא המצב, וזה היה מבחינתי שוק מוחלט. הזדעזעתי גם מהדרך שבה הם מטריפים את אנשי השב"כ, ומצד שני הבנתי גם שבית המקדש השלישי זה משהו שיכול לקרות, זו לא הזיה של קומץ משוגעים".
נדמה שאתה מאוד סלחני למרואיינים שלך, לא מבקר אותם יותר מדי.
"אני לא אופירה וברקו. אני לא מפיל שאלת מיליון דולר על המרואיין שלי בשביל השואו ואז מבריח אותו. אני עובד בלחקור, בלהקשיב, בלהתבונן, זאת הדרך הארוכה שכוללת יצירת אינטימיות ונינוחות עם המרואיין. אבל יחד עם זאת אני לא מוותר על השאלות הקשות. רק בדרך הזאת, הארוכה, אפשר להגיע לרגעים של אמת".
הסיפור שפירק אותי
אחרי אינספור כתבות לעובדה, שבהן ליווה סיפורים אנושיים, חלקם עצובים מאוד, למד קובן להציב לעצמו חומות. בכל פעם ניסה להיות "רק" אורח בחיי האנשים שהוא מראיין, כדי לא להיקשר אליהם יותר מדי. הסיפור ששבר לו את הלב בפעם האחרונה היה זה של משפחת ניר. אבי המשפחה עמרי יצא לטיול במדבר יהודה עם בנו עילי. במהלך הטיול עילי מעד ונפל מצוק. עמרי ניסה להצילו ונפל גם הוא בעקבותיו. עמרי נהרג במקום, ועילי נפטר כעבור יומיים בבית החולים. שירי, הרעיה והאם, החליטה לתרום את איבריו של עילי ובכך הצילה את חייהם של ארבעה ילדים.
"שירי היא אישה שמילים כמו 'אצילית', 'גיבורה', 'מעוררת השראה' קטנות עליה. 'עשיתי את זה לא כדי לקבל תמורה', היא אומרת לי בתחילת הסרט, 'כשאתה רוצה לתת אתה נותן. כשאתה יכול לתת, אתה נותן'".
קובן תיעד גם את אלמוג, הילד שקיבל את ליבו של עילי. ביום הצילומים האחרון, נעמה, אחותו של עילי, שעד אז סירבה להתראיין, אמרה לקובן: "אני רוצה לפגוש את הילד שקיבל את הלב. אני רוצה לדעת שהוא טוב. כי אם לא, זה לא שווה. הוא חייב להיות טוב כי הלב של האח שלי הוא הלב הכי טוב בעולם".
"שירי ניר, שאיבדה את בנה ובעלה באסון במדבר יהודה, היא אישה שמילים כמו 'אצילית', 'גיבורה', 'מעוררת השראה' קטנות עליה. בסוף הבנתי שאנשים כאלה פוגשים רק פעם בחיים, ובשבילם שווה לתת ללב שלך להישבר לפעמים"
"כשהיא אמרה לי את זה באמת התפרקתי כמו שאף פעם לא התפרקתי בצילומים", נזכר קובן, "וזה היה די מביך ואולי אפילו טיפה לא מקצועי אבל היה בשאלה שלה משהו כל כך תמים ובעת ובעונה אחת כל כך חכם, משהו שסיכם את הסיפור כולו. זה החזיר אותי למשפחה שלי, לימים המבולבלים והשבירים אחרי מוות פתאומי, אחרי שאתה נפרד מבן משפחה שלך בלי הכנה. אתה מוצא את עצמך אבוד, פגיע, נתון לסדרי עולם חדשים, כאילו השמש הפסיקה לזרוח. העולם השתנה במאתיים אחוז וזה חתיכת תהליך ללמוד מחדש לחיות בתוך המציאות החדשה, האחרת. מכיוון שחוויתי את כל זה על בשרי ידעתי שאם שירי פותחת לי את ביתה ואת ליבה בתקופה שברירית שכזאת, אני צריך להיות הכי רגיש והכי קשוב ומכיל שאפשר. בסוף גם הבנתי שאנשים כאלה פוגשים רק פעם בחיים, ובשבילם שווה לתת ללב שלך להישבר לפעמים".
בדרך כלל הוא לא נשאר בקשר עם מושאי הכתבות שלו, אבל המקרה הזה היה חריג. משפחת ניר נכנסה לו עמוק ללב. "היו כאן דברים שהדהדו את העבר שלי", הוא אומר, ולרגע האיש הגדול והמחויך שמולי משתתק, מחפש מילים. "הייתי בן עשרים כשאבא שלי נפטר, עם אחות בת 14 ואחות בת שש. ברור לי שכשבאתי לשירי, לבית של אמא אלמנה ושני ילדים שנשארו אחרי טרגדיה כזו, זה החזיר אותי באיזשהו אופן לעבר שלי, לתקופה האבודה ההיא כשהכול נשבר ומשהו חדש עוד לא נולד, אזור דמדומים כזה".
כששירי סיפרה לו שנעמה הלכה להיבחן לבית הספר לאמנויות הוא החזיק לה אצבעות: כשהיא הודיעה לי שהיא התקבלה, ושהמפגש איתי והסדרה שעשיתי על חנוך לוין – יחד עם שרון קרני ורן לנדאו – נתנו לה רקע ותשתית לדבר עליה עם הבוחנים במגמת התיאטרון, הייתי כל כך מופתע שנותרתי ללא מילים. הבנתי – אולי רק אז הבנתי – עד כמה נעמה, שירי והמשפחה הזו נכנסו לי ללב".
קובן (40) נולד ברמת־גן לאב בעל חנות חומרי בניין ואמא מורה. הוריו חלמו שיהיה הייטקיסט, אבל לקובן היו תוכניות אחרות. בגיל 14 ניגש לבחינות ל"תלמה ילין" ולמרבה הפתעתו גם התקבל ("היו שם ארבעים ילדים בלונדינים ואני, ואיכשהו דווקא אני התקבלתי"). הוא למד במחזור עם ריקי בליך, לינוי בר־גפן ואחרים.
כשהגיע זמנו להתגייס הוא חלם להתקבל לתיאטרון צה"ל ונכשל. אבא שלו רצה שילך לגל"צ, למרות שלא קיבל לשם זימון. "אנחנו נלך ללשכת גיוס ונסביר להם למה אתה חייב ללכת לגלי צה"ל", אמר לו האב. והבן, למרות שלא הביע עניין מיוחד באקטואליה, הסכים ללכת ללשכת הגיוס רק כדי לרצות את אביו. ללשכה הגיע האב מצויד באזיקים, ואיים כי אם לא ייתנו לבנו זימון הוא יאזוק את עצמו לשער. לבסוף קובן עבר את הבחינות והתקבל.
עבור האב, שהיה עולה חדש מצ'רנוביץ, הייתה גל"צ חותמת של ישראליות שחיפש כל חייו. בשנים שבנו שירת בתחנה הם התקרבו מאוד, ושוחחו שעות על גבי שעות. האב אפילו התנדב להסיע את המרואיינים של בנו לאולפן. לקראת סוף שירותו של קובן נפטר אביו במפתיע, והוא רק בן 46.
"המוות הפתאומי עורר אצלי שאלות בהקשר של הסדרה. כשפגשתי את האנשים שנאלצו או החליטו לצאת אל מחוץ למערך החיים המודרני ולחיות בבידוד בטבע, חשבתי לעצמי 'מתי אני אגור שנתיים מול עצים, בטבע?'"
פרק אחר שעימת אותו עם חייו היה זה שעסק בבני נוער שהם מנכ"לים צעירים. חלקם כבר סגרו את המיליון הראשון שלהם. "פגשתי נערים שלא היו בסרט חמש שנים, נטולי ידע כללי כי יש להם גוגל לכל דבר. הם מכווני מטרה, ממוקדים כמו טיל שיוט. ניסיתי להבין מה מניע אותם. הזדהיתי איתם כי הייתי ילד אמביציוזי, ילד שנלחם להשמיע את קולו. בגיל 15 הייתי בתלמה ילין, בגיל 18 בגלי צה"ל, שתי מסגרות תובעניות. ומאז אני במירוץ. תמיד הייתי מכוון מטרה כמוהם, אולי במקומות רכים ואמנותיים. הפרויקט הזה בכלל והפגישה איתם בפרט, הבהירו לי שאני צריך טיול אחרי צבא. השאלה היא, עם שני ילדים קטנים בבית, איך אני משיג את זה מאשתי?"
הכנה ללידה
ההורות הביאה את קובן גם ליצור את הסדרה המדוברת "ואז הגיע ילד" (יחד עם רון עומר וליאת לויאן), שעוסקת בשנה הראשונה אחרי הולדת הילד הראשון. במשך שנתיים עקבה המצלמה אחר שלושה זוגות שפתחו את ביתם ואת ליבם מרגע הלידה המרגש, דרך ההלם והטלטלה ועד ההתפכחות.
"כן, זה הגיע מהחיים שלי, ציפיתי מאוד שיהיה לי ילד, זה הרי תו התקן הכי חשוב בישראליות, דמיינתי את עצמי מקריא לו סיפורים לפני השינה, הולך איתו לסרטים של דיסני. בפועל מצאתי את עצמי עם אשתי ועם חייזרית שצורחת בלי הפסקה ולא ידענו מה לעשות איתה. אשתי הזעיקה את כל הנשים במשפחה שלה כדי לראות איך אפשר לעזור, וכולן הסתכלו עליי כאילו אני אשם במשהו. אתה הופך בבת־אחת ליצור חסר תועלת, אז מה עושים איתך? שולחים אותך לסופר פארם.
"בתור גבר שהוא אבא טרי, אתה לומד שזה המקום היחיד שאתה יכול לברוח אליו ולהתחבא בו. עד שאשתך קולטת אותך, כמו שקרה לי, ואומרת לך להביא עשר חבילות חיתולים בפעם אחת ולהישאר בבית לעזור. אז הבנתי שאם אני לא אתגייס, אשתי תשלם מחיר מאוד כבד. זה יאט את החזרה שלה לעבודה, את ההתקדמות שלה, ויפגע במימוש העצמי שלה. היא עזרה לי להבין את המצב. רק כשראיתי את זה בעיניים שלה נהייתי פרטנר".
הסדרה קיבלה לא מעט ריקושטים: "תל־אביבים בכיינים" ו"אל תעשו ילדים אם אין לכם כוח" הם רק חלק מהטוקבקים שנכתבו נגד גיבורי הסדרה. "התוכנית עוררה הרבה שיח, היא קיבלה תגובות טובות מצד אחד וזועמות מצד שני. כן, הסתכלתי בטוקבקים ונחרדתי, אבל אני שמח שזה עורר שיח".
אחת הביקורת על הסדרה הייתה שהיא מציגה זוגות מאוד דומים, תל־אביבים סטריאוטיפיים.
"הביקורת הזו הייתה מאוד לא מדויקת. אמרו שהראינו צילום מצב של בורגנים צעירים ומבוססים. אחד הזוגות המרכזיים בסדרה – דוד ושילת – גרים בבית של אמא של דוד בראשון־לציון כי אין להם כסף ועבודה קבועה. מה בורגני ומבוסס בזה? ראיינו אולי מאה זוגות, את כל סוגי הזוגות – מזוגות מבני־ברק ועד גייז מצפון תל־אביב. לא הרגשנו שאנחנו צריכים לתת ייצוג לאוכלוסיות שונות, אלא להביא זוגות שייתנו לנו תמונה אותנטית על מה שקורה בשנה הראשונה".
והתמונה הזאת עצובה, למעשה סוג של תשדיר שירות נגד הבאת ילדים.
"אני לא מסכים איתך. הסדרה מראה שאפשר להיות אמא שקשה לה והיא מתוסכלת והיא רוצה לזרוק את הילד מהחלון, וזה בסדר כל עוד היא רוצה ולא עושה. זה לגרום לך להבין שככה זה אצל כולם. יש משהו משחרר בידיעה שזה קורה אצל אחרים גם. אני מרגיש שניפצנו איזה שקר חברתי, תקענו סיכה בבלון אופורי מלא צביעות, וזה שווה את כל הטוקבקים שבעולם. את יודעת כמה נשים כתבו לי בפייסבוק אחרי שצפו בסדרה: 'תודה לך על היצירה הזו, עכשיו אני יודעת שאני לא לבד'? מאות נשים. ומעבר לזה המטרה העיקרית של הסדרה היא שכל צד בזוגיות יראה את הצד השני ואת מה שעובר עליו.
"הסטטיסטיקה אומרת שהכי הרבה גירושין קורים בשנה הראשונה אחרי הולדת תינוק. ואני רוצה להראות לאנשים שיהיו מוכנים ויבינו מה מצפה להם אחרי לידה".
ובכל זאת, בפן האישי, הוא מבקש להדגיש: "אני ממש לא נגד להביא ילדים, הקלישאה לא פסחה עליי, הילדים זה הדבר הכי טוב שקרה לי. זה נתן לי שייכות ובית. להסתובב עם הבן שלי בן השנתיים בגינה כשהוא מגלה את העולם, כשהוא מאושר ממפגש עם כלב או נחליאלי כאילו זכה הרגע בפיס, או לקרוא ספר חדש עם בתי הגדולה והנבונה – זה אושר ששום סדרה ופרס לא יגרמו לי".
אך גם אם הם לא משתווים לסקרנות ילדיו, הפרסים בכל זאת משמחים אותו מאוד. כאמור, זו שנה שנייה ברציפות שתוכנית הדגל שלו "פגישה" זוכה בפרס האקדמיה בתור תוכנית הראיונות הטובה של השנה. "אני חושב שמה שהכי מרגש בסיפור הזה הוא שניסינו ליצור תוכנית שתרענן את הפורמט המוכר של ריאיון אחד על אחד. כשהציעו לי להגיש תוכנית כזו, ביקשתי שנמצא דרך לצאת
מהאולפן – לערוך ריאיון דוקומנטרי, בתנועה, כי אני מאמין שרק ככה יש סיכוי להגיע עם המרואיין לאינטימיות. ההסתובבות, העמידה ליד קיר התמונות, הצפייה בקטעי וידאו או אפילו שתיית קפה ביחד – כל אלה בסך הכול אמצעים לתקוע סיכה במלאכותיות של הסיטואציה, לעשות ריאיון שהוא שיחה אמיתית ולא הצגה.
"אני חושב שאחד הרגעים הראשונים שהבנתי שזה עובד היה כשאירחנו את חברת הכנסת אורלי לוי, הראינו לה את ליל הקלטת הלוהטת של נתניהו. זה הלילה שבו בעצם ביבי נולד כרוקסטאר ואבא שלה התחיל להידחק החוצה. שום שאלה לא הייתה משיגה רגע חזק כמו המבט בעיניה. פתאום יכולת לראות את הילדה הקטנה בבית־שאן, שרואה איך הפוליטיקאי החדש בשכונה – גבר צעיר ואמריקני – משפיל את אביה המכובד, רב הניסיון והוותק, שיושב כיסא לידה. אחר כך היא גם אמרה ששם ברגע ההוא נולד אצלה זעם, כעס ורצון למאבק, שהפכו אותה לפוליטיקאית שהיא היום".
