הדבר היחיד שהטריד את טל־אור עודאני כשאובחן כלוקה בסוכרת נעורים היה סוגיית גיוסו לצה"ל. שעה שהוריו עוד היו המומים ומודאגים מהמשמעויות הרפואיות, הוא ניסה להבין אם יוכל לשרת כחייל קרבי. כמה שנים מורטות עצבים עברו עליו עד שהתשובה התבררה כשלילית, ולעודאני לא נותר אלא לאסוף עצמו מתוך השבר ולבחור מסלול התנדבות חלופי – רעיון שעד אז לא עלה כלל בדעתו.
"הסוכרת התגלתה אצלי כשהייתי תלמיד כיתה ט' בישיבת 'בית שמואל' בחדרה", הוא מספר. "אני זוכר את עצמי עייף מאוד וסובל מתסמינים רבים שבדיעבד התברר שהם אופייניים למחלה הזו. סיפרתי על כך לרופא המשפחה, והוא קלט במה מדובר והביא מד־סוכר. כשהמכשיר לא עבד, הוא שלח אותי מיד לבית החולים. הגעתי עם אבא שלי למיון, ושם מצאו אצלי ערכי סוכר בדם של 600mg/dl. המדד הנורמלי נע בין 75 ל־125. הם לא הצליחו להבין איך לא קרסתי".
כדי להשלים את התפקוד הלקוי של הלבלב, נדרש עודאני מאותו יום ואילך להזרקה חיצונית של אינסולין "בכל פעם שאני מכניס משהו לפה", כלשונו. כשהגיע ללשכת הגיוס ניתן לו מיד פטור משירות בצה"ל. "כל השנים הייתי ספורטיבי מאוד, גם אחרי שהסוכרת התגלתה. הלכתי לחוג ג'ודו, התאמנתי בקרב מגע מגיל ארבע וחצי ועד כיתה י"ב. קיוויתי להתנדב לצבא בתפקיד מדריך קרב מגע, אבל מהר מאוד הבנתי שצה"ל לא לוקח סיכונים, ושאין לי שום סיכוי לקבל איזה שיבוץ שכולל מאמץ פיזי. ניסיתי להגיע לתפקיד מודיעיני, אבל הצבא הסכים שאשרת רק בבסיס שנמצא קרוב לבית חולים. עלתה אפשרות של תפקיד מודיעיני בקומנדו, אבל בבסיס המדובר אין רופא 24/7, אז הנושא ירד מהפרק".
כבחור חברותי מאוד, עודאני מעולם לא הסתיר מסביבתו את מצבו הרפואי. היום, כשהוא כבר בן 21, הוא מעיד שהחשיפה והשיתוף סייעו לו מאוד בהתמודדות עם האתגרים הלא פשוטים שהמתינו לו, ואלה היו לא מעטים. לימודי נהיגה, למשל, נמנעו ממנו עד שהשיג שורה של אישורים רפואיים, תהליך שארך חצי שנה. גם השתתפות בקורס צלילה נאסרה עליו, ובמקרה הזה לא הצליח לשנות את הגזרה. אבל כאב הלב הגדול מכולם היה כאמור הוויתור על השירות הצבאי. עודאני, שלאחר השמינית החל את לימודיו בישיבת ההסדר קרני־שומרון, ניסה במשך שנתיים למצוא לעצמו מסלול התנדבותי בצה"ל, לפני שהרים ידיים. "הצבא היה כל מה שהתכוננתי אליו. כל החשיבה שלי הייתה איך לתרום למדינה – גם דרך לימוד תורה וגם דרך השירות – כי זה הערך העליון. נלחמתי כדי ללבוש את המדים הירוקים, עד שהבנתי שאני צריך להתקדם הלאה. גם הרב שלי בישיבה כיוון אותי למצוא נתיב אחר. ניגשתי לאגודה להתנדבות וביקשתי תפקיד שקשור בביטחון או בעבודה עם נוער. הם מיד שלחו אותי ל'ימין אורד'. הגעתי ליום מיונים והתאהבתי בנוף, בחניכים ובכל מה שיש פה. הבנתי שכמו שצריך אותנו בצבא, צריך אותנו גם פה. זו שליחות חשובה".
היום עודאני משמש כמדריך קבוצה בכפר הנוער, לצד שני מדריכים בוגרים ורכז. "הקבוצה שלנו כוללת עשרים חניכים תלמידי כיתה ט' – עולים מאתיופיה, יוצאי אתיופיה שנולדו בארץ, עולים מצרפת וילידי הארץ. יש הבדלים גדולים בין האוכלוסיות, אפילו בין יוצאי אתיופיה לבין עצמם. קשיי ההתאקלמות של העולים הופכים הכול למסובך יותר. ההבדל בא לידי ביטוי חריף בשיח עם ההורים. עם יוצאי אתיופיה שנולדו בארץ ושולחים אלינו את הילדים שלהם, יש תקשורת שונה לגמרי. הם הרבה יותר מבינים את הקטע של הילדים, ורוצים לקחת חלק בתהליך החינוכי פה. ההורים שעלו ארצה מתמודדים עם מורכבות גבוהה יותר בהשתלבותם בחברה. הם מפקידים את הילדים בידיים שלנו, ומבקשים שנעשה את הכי טוב שאפשר.
"הפערים לא רק תרבותיים, אלא גם כלכליים. לצרפתים יש יותר כסף, וגם אם יש להם קשיי התאקלמות משלהם, הם עצמאיים יותר מעולים שגרים במרכזי קליטה. הצברים שנולדו בארץ הם גם סיפור אחר. אלה בני נוער שלא מצאו את עצמם במסגרות אחרות, אבל ההורים שלהם מאוד מעורבים במה שקורה איתם, והילד לא אבוד פה. החניכים נוטים להתכנס בתוך הקבוצות המוכרות להם, כל קבוצה לעצמה. האתגר שלנו הוא ליצור קבוצה אחת; שיתרמו זה לזה, שיהיו השפעות הדדיות".
להעז לחלום
נוף מרהיב נשקף משבילי כפר הנוער הדתי ימין אורד, שנוסד בשנת 1953 על הר הכרמל, אל מול הים. 430 תלמידים יש בכפר, רובם המכריע עולים שהגיעו מכעשרים ארצות שונות. בצהרי יום חורפי וגדוש רוחות יוצאים מחדר האוכל מאות התלמידים ופונים איש־איש לעיסוקיו הרבים, והם אכן רבים. לימודים, התנדבויות, עבודה חקלאית, חוגים ועוד. אבל אם תשאלו את אנשי הצוות החינוכי פה, המטרה היא קודם כול ללמד את הנערים האלה לחלום. "החזון הוא שהבוגר שיצא מכאן יהיה בהמשך בעל משפחה מתפקד, אזרח תורם לחברה ונאמן למורשת ישראל", אומר שמולי בינג, מנהל הכפר. "אנחנו לא מציבים את המטרה על גיל 18, אלא אי שם בגיל 40. הרצון שלנו הוא לחנך אדם שלם, ולכן בצד שיעורי המתמטיקה והאנגלית אנחנו שואלים את עצמנו מה צריך כדי להיות אדם מתפקד, ועל זה אנחנו עובדים.
"כאן מלמדים איך להביע רגשות, איך לבטא אהבה או כעס. עובדים על היכולת להשלים. בנקודת הקצה, התלמיד הופך לבוגר שיודע לשחק עם הילדים שלו משחקי חברה, גם אם הוא מגיע ממשפחה שהדבר הבסיסי הזה לא היה קיים בה. הפעילות ההתנדבותית שבה הם משתתפים נועדה לגרום לנערים ולנערות להבין שיש להם מה לתרום, ושהם לא הבעיה בעולם אלא הפתרון. כשהם מתנדבים או נותנים צדקה מתוך דמי הכיס שהם מקבלים פה, הם מבינים שיש מסכנים מהם, וכך הם פחות מרחמים על עצמם".
התלמידים משתתפים במעגלי שיח עם הצוות החינוכי של המקום, שלא חושש לגעת בנושאים רגישים – שימוש בחומרים פסיכו־אקטיביים כמו סמים ואלכוהול, מיניות, משברים בחיים ועוד. את מה שמכנים פה "תוכנית חוסן" עוברים התלמידים, בין היתר, בקבוצות קטנות שיושבות למעגל שבועי, בליווי עובדת סוציאלית. "הכפר הזה הוא לא בית ספר תיכון שיש לו פנימייה", מחדד עמית טרייסטר, מנהל הפנימייה וסגנו של בינג. "הכפר כולו מדבר חינוך, כך שהפנימייה היא מוסד חינוכי בתוכו. זהו מערך שלם של חיים של ילד".
"אני אחראי על התלמיד מספטמבר ועד ספטמבר, ולא מתנתק ביולי־אוגוסט כשהוא בחופשה", ממשיך בינג. "אנחנו מפסידים כסף כדי שהמקום יהיה פתוח בקיץ, ולא רק עבור הילדים שאין להם בית לחזור אליו". הוא לא אוהב שמדברים על תלמידיו כ"נוער בסיכון", אך מודה בחיוך: "אנחנו תמיד מאחלים לתלמידים: שאת הילדים שלכם לא תשלחו לימין אורד".
מלבד הליווי הצמוד לאורך כל חודשי השנה, יש לכפר גם "מחלקת בוגרים" שתפקידה לעמוד לצד התלמידים לאחר שסיימו כאן י"ב, ולהיות קשובה אליהם בעיקר בצמתים שמזוהים כנקודות תורפה ליציאה מהמסלול המשימתי. "תעודת בגרות היא צומת קריטי שמוכר לכל מוסד חינוכי", אומר בינג. "אנחנו זיהינו נקודה נוספת, במכינות הקדם־צבאיות. שבעים אחוז מהבוגרים שלנו פונים למכינות – שיעור גבוה מאוד בהשוואה ארצית – ובכל שנה אנחנו עוקבים ורואים כמה נרשמו למכינה בחודש מאי, וכמה נשארו שם עד דצמבר. צריך להבין שהאוכלוסייה שמגיעה אלינו לא מקבלת בבית רוח גבית ללימודי מכינה, וגם לא לשירות משמעותי. מבחינת המשפחות שלהם, זה בזבוז. שישרתו בתפקיד של שבוע־שבוע, יעבדו בשאר הזמן, וזהו. את התודעה הזו אנחנו בכפר מבקשים לשנות. אנחנו מנסים להעביר אותם מראש של שורד, שמתאפיין בטענות 'אכלו לי, שתו לי', לראש של מנהיג, כזה שלוקח אחריות על עצמו ועל אחרים.
"הבעיה מתגלה כשהם נדרשים לעזוב את עבודת הקיץ שלהם כדי להתחיל את הלימודים במכינה. הלחץ החברתי מגיע לא מהבתים אלא בעיקר מהשכונה. הם יוצאי דופן במקום שממנו הם באו, והם זקוקים להמון תמיכה פה כדי להתמודד עם הלחץ. בנקודה הזו אנחנו מבקשים מהם להעז ולחלום. הילדים הביולוגיים שלי יודעים שהם ילמדו באוניברסיטה ויצאו לעבוד, אפילו שהם עוד לא יודעים מה זה אומר בכלל. יש להם הורים שלמדו באוניברסיטה, וכך גם הדודים והדודות, אז בחוויה שלהם זה פשוט. מי שמגיע ממקום שבו עובדים רק בעבודות קבלן, או לא מתאמצים ללמוד עברית, לא מבין איך הוא בכלל אמור להגיע להנהגה. האתגר שלנו הוא לשים אותם במקום חולם, וכך לשבור את תקרת הזכוכית שהם נעולים תחתיה".
והאתגר הזה בהחלט לא פשוט. כשישראלי "רגיל" נכנס לחנות בגדים, מסבירים לי אנשי הצוות החינוכי בכפר, שואלים אותו מה המידה שלו. כשהתלמידים פה מגיעים לאותה חנות, שואלים אותם קודם כול אם יש להם כסף. לרבים מהם קורה ששוטר עוצר אותם באמצע הרחוב ומבקש תעודת זהות, לפעמים בנימוס ולפעמים פחות בנימוס. האירועים האלה לבדם בכוחם להחליש את המערכת החיסונית שהכפר מבקש להקנות לתלמידיו לפני צאתם לחיים, אבל בימין אורד לא מתייאשים. "אחד האירועים המשמעותיים שבנינו פה כדי ללמד את הנערים לחלום הוא יום הבוגר", מספר בינג. "שיאו של היום הזה הוא טקס ארוך ומשעמם ומהמם בו זמנית. השנה הגיעו אליו 123 בוגרי ימין אורד שסיימו לימודי השכלה גבוהה. שיעור מקבלי התואר אצל בוגרינו הוא מעל לממוצע הישראלי הכללי, למרות שהתלמידים שלנו מגיעים מנקודת פתיחה קשה בהרבה".
לפני הטקס, כל בוגר נכנס לאחד הביתנים בכפר ומספר על עצמו לבני הקבוצה. הוא מתאר את הקשיים, את השינוי שעבר במקום, את הליווי שזכה לו ואת ההתמודדות עם "העולם האמיתי". הבוגרים, שרבים מהם נולדו לתוך דלות, לתוך חיים נטולי פריבילגיות, הם דוגמה אישית עבור דור התלמידים הנוכחי. "כל שקל שאתה משקיע בבוגרים, שווה לך הרבה יותר אצל הצעירים", קובע בינג.
הטקס נערך באולם הספורט: תלמידי הכפר יושבים ביציע בעוד הבוגרים מתמקמים בשורות התחתונות, וכל אחד מהם נקרא לקבל תעודה ומלגה, כשעל המסך מוצג המקצוע שלמד באקדמיה. בנאומו השנתי הקבוע מבקש מנהל הכפר מכל הצעירים שביציע לעצום עיניים ולדמיין איך בתוך עשור הם מגיעים לכאן שוב, הפעם לשורות התחתונות, כשהם אוחזים בתעודה אקדמית. "הבוגרים הם התחליף לדודים ולדודות. באמצעותם התלמידים נחשפים לשלל אפשרויות", מסביר לנו בינג. "אחרי הטקס הם פונים לבוגרים ומתעניינים מה כוללים לימודי אופטיקה, איך זה ללמוד משפטים, אחיוּת, מנהל עסקים. אירוע כזה מחזק גם את הצוות, שעובד קשה מאוד. היומיום שוחק ולא קל, אבל כשאתה רואה את הפירות, אתה מתמלא באנרגיות.
"בתום הטקס מתחיל שבוע 'בונים עתיד', שבו אנחנו מדברים על האפשרויות העומדות בפני התלמידים. ככה מטפחים חלומות – בעזרת יום הבוגר, או תמונות בחדר האוכל שמראות את הבוגרים בטקסים בצבא, ועוד. הם הדוגמה לכך שהכול אפשרי".
תיקון במקום ענישה
במשך שלושה עשורים עמד בראש ימין אורד חיים פרי, איש חינוך שהדרך שהנחיל בכפר זיכתה אותו בפרסים ובשבחים, והועתקה למוסדות נוספים. מה שהתחיל כמבנה אחד ובו צוות מצומצם, הפך עם השנים לכפר של ממש, כולל שירותי בריאות, אורתודנט ורופא שיניים, ספרייה מרהיבה, בית אמנויות וגם מבנה של "יוניסטרים" – עמותה לקידום יזמות בקרב בני נוער, שמעניקה ליווי של מנטורים עסקיים לתלמידים שמתעניינים בפיתוח מוצרים.
את הספרייה בימין אורד מנהלים באופן קבוע "סבא וסבתא" – זוג פנסיונרים שגרים בכפר עצמו, ומתחלפים אחת לכמה שנים. כיום אלה מרדכי ושרה פרינס, שזו להם השנה השנייה בכפר. בין השאר הם אחראים לפרויקט "מה הסיפור שלך", שבמסגרתו מוזמנים מרצים ממגוון תחומים כדי לשוחח עם התלמידים על תחום העיסוק שלהם ולספר את סיפורם האישי. ויש לבני הזוג פרינס תפקיד נוסף: בהתאם למסורת המקום, הם מקפידים לקחת מדי שבוע את ילדי יום ההולדת לארוחה מחוץ לכפר.
הקשר בין הסבא והסבתא לבין החניכים יוצא מהגבולות הפורמליים של המקום והזמן. יהודה ואסתר ז'ורנו, ששימשו בתפקיד הזה עד לפני ארבע שנים, ממשיכים גם היום להשתתף בכל טקס צבאי של בוגר הכפר, ואם יש עשרה טקסים כאלה בשבוע – הם יהיו בכולם. עבור רבים מהבוגרים, אלה המבקרים היחידים שמגיעים במיוחד בשבילם לאירוע. סבא יהודה מקפיד גם להתקשר לכל בוגר לפחות אחת לחודש. אם יש משבר בדרך, מסביר בינג, כך אפשר לזהות אותו דקה לפני, ולא דקה אחרי.
כמה מאות מטרים מהספרייה וכיתות הלימוד, מול נוף עוצר נשימה, נחשפות החממות של ימין אורד. מאחת מהן יוצא בכל יום שלישי משלוח של כמאה ארגזים – תוצרת אקולוגית מקומית המועברת למנויים, שמקבלים מכל טוב הירק שגדל כאן. סמוך לחממות מצויים דיר עיזים מטופח וסדנת עץ. חלקות הירק, אגב, נושאות את שמות הערים שמהן מגיעים התלמידים, וכך שוכנת כאן פריז לצד אדיס־אבבה וקזבלנקה לצד אודסה.
"במקום עונשים, אנחנו מאמינים בתיקונים", אומר טרייסטר כשאנו מסיירים במקום. "מי שפגע באיזה אופן במרקם החברתי, עליו להחזיר לחברה. לכן אם מישהו מפר את כללי המשמעת בכפר, אנחנו מתעלים את זה לעבודה בענפים השונים – מהמכבסה ועד לגן הירק. הם צוחקים ואומרים שהם רוצים להגיע לכאן, וגם מבחינתנו זה מצוין".
נושא האכיפה הוא החוליה הרגישה ביותר בהפעלת "הצוות הצעיר", שמשמש כזרוע המבצעת של קווי היסוד בימין אורד. מלבד בני שירות ובנות שירות, כולל הצוות הזה מורות חיילות, שי"ן־שי"נים (שנת שירות שלפני גיוס לצבא) יוצאי קיבוצים, וכן מתנדבים אחרים – בוגרי הכפר שממתינים לגיוס, או כאלה שנשרו ממוסדות תיכוניים ומבקשים לקחת חלק בעבודה החקלאית במקום. "לכל קבוצה כאן יש עובדת סוציאלית ושני מדריכים בוגרים שאחראים עליה, לצד הצוות הצעיר שהוא האח הגדול, החבר הטוב לעת צרה", אומרת ענת טבצ'ניק, רכזת צוות צעיר בימין אורד. "סוגיית המשמעת היא עקב אכילס, שלפעמים עלול לקלקל את הקשר בין החניך למדריך. אנחנו משתדלים למקם את הצוות הצעיר על הגבול הדק שבין המערך החינוכי לבין הצד החברי יותר. את התפקיד המשמעתי אנחנו שואפים לשמור ככל שניתן לצוות הבוגר, שמהווה מקבילה להורים. יחד עם זאת, הצוות הצעיר הוא זה שמסתובב יותר עם החניכים, והוא אמור להראות נוכחות במקרים של אי כיבוד חוקי המקום, להעיר על סיגריות או דברים מסוג זה".
תפקידם של בני השירות חשוב כאן במיוחד, שכן 300 מ־430 התלמידים בכפר הם בנים. כמי שמגיעים לכאן ברובם אחרי מכינה או לימודים בישיבה גבוהה, הם בוגרים יותר בגילם מבנות השירות, והדבר נותן להם יתרון גדול: בנות שסיימו זה עתה כיתה י"ב עלולות להיות צעירות מהחניכים בכפר, שבשל עלייה לארץ או עיכוב אחר החלו את לימודי התיכון באיחור.
המשימות שמופקדות בידי בני השירות מגוונות – לתת את הדחיפה בבוקר לקראת הלימודים, לעבוד עם בני הנוער על תוכני הלימוד, ללוות אותם בפעילויות שונות, ולהיות אחראים על פינוי רפואי, אם הדבר נצרך, גם בלילות. "חברי הצוות הצעיר הם מחזור הדם של הכפר", מסבירה טבצ'ניק. "הם אלה שנמצאים בקשר בלתי אמצעי עם החניכים לכל אורך היממה, וההשפעה שלהם מייצרת אדוות להמשך החיים. לתלמידים יש אמון עמוק כלפיהם. הרבה פעמים הבוגרים שלנו יצרו קשר עם מי שהיו המדריכים הצעירים שלהם, כדי שילוו אותם בתחנות החיים בחוץ.
"הביקוש לשרת אצלנו גדול פי כמה ממספר התקנים שיש לנו", ממשיכה טבצ'ניק. "אנחנו בוחרים מתוכם את אלה שהתרשמנו שהם מתאימים רגשית לאוכלוסייה של הכפר. בני שירות ובנות שירות שפונים אלינו אחרי שנה בישיבה או במדרשה, מגיעים בשלים ורציניים יותר למשימה".
להיכנס מלוכלכים, לצאת נקיים
כמו טל־אור עודאני, גם אור אטלין רצה מאוד להתגייס לצה"ל, אך הדבר נבצר ממנו בשל מצב בריאותי. ובכל זאת הוא ביקש לתרום מעצמו לחברה, וכך מצא עצמו בימין אורד, בתפקיד מדריך ב"תלמים" – מסלול מיוחד שמשלב עבודה חקלאית מאומצת לצד בגרות מלאה. כעשרים תלמידי כיתות י' עד י"ב, כולם ישראלים, לומדים במסלול הזה. "לוח הזמנים של תלמים שונה מזה של שאר התלמידים בכפר", מסביר אטלין. "החניכים שלי קמים ברבע לשש, וברבע לשבע הם כבר עולים על הסעה ויוצאים לעבוד אצל חקלאי האזור, אחרי תפילה וארוחת בוקר. אני יוצא לשם איתם.
"ילדי תלמים הם בעלי אופי שונה. יש להם סגנון דתי אחר ורמה כלכלית אחרת, והם באים ממקום נפשי אחר. אלה נערים שהתקשו להתמיד בתוך המסגרות הדתיות־לאומיות. המתנה שלי היא שאני לא צריך להתעסק בענייני משמעת. יש מורכבות גדולה בייצור סמכות מול חברוּת, ואנחנו עוד בונים את זה. למזלי הצוות הבוגר תומך בנו מאוד ומגבה אותנו".
את יום הלימודים בכיתות מתחילים חניכי תלמים רק בשעה אחת וחצי. הם לומדים בקבוצות קטנות ועושים בגרות מלאה, עם חמש יחידות חקלאות כמובן. לדברי מנהל המסלול, אלעזר גנות, בזכות העבודה החקלאית הם מגיעים ללימודים מרוכזים יותר ורגועים הרבה יותר. "אני אומר להם: אנחנו נכנסים למטע נקיים ויוצאים ממנו מלוכלכים, אבל נפשית זה בדיוק הפוך. דרך העבודה והאחריות שאתה לוקח, אתה מנקה את הנפש, ואז קל לך יותר ללמוד ולפעול בחברה. העבודה העדינה בקטיף, בניכוש עשבים שוטים וכדומה, הופכת אותך לרגיש יותר לזולת".
ומה שנכון לתלמידים נכון לא פחות לאנשי הצוות. "אני חושב שהמקום הזה שינה אותי", אומר אטלין. "למדתי להיות מסגרתי יותר, לא לחשוב רק על עצמי ולא לקחת אחריות רק על עצמי, אלא גם על אחרים. פה אתה מבין שהחיים מורכבים יותר ממה שחשבת. אתה שומע סיפורים מהתלמידים בכפר, לומד את הרקע שממנו באו, ומקבל כלים משמעותיים להמשך".
ואם צצים אצלך קשיים במהלך השירות, איך אתה מתמודד איתם?
"יש עובדים סוציאלים שמלווים אותנו בקביעות, ויש שיחות אישיות עם אלעזר המנהל, וכמובן תמיכה מההורים ומהחברים. אני מנסה להעביר הלאה את התמיכה שקיבלתי. יש פה חניכים שלא מסוגלים להכיל את העובדה שמישהו רוצה בטובתם. מה שעומד לנגד עיניי זו השאיפה לשנות את התפיסה הזו אצלם, אפילו מעט. זה יכול לקרות כשאני מצליח ללמד אחד שחייה, או כשאני לומד עם אחר חברותא".
במקרה של שוהם לזר (21), הפטור מהצבא ניתן על רקע נפשי. בגילוי לב הוא מספר כי בגיל 18, בעיצומה של שנת מכינה, הוא אובחן כסובל מדיכאון קליני. אחרי שהות בת כמה חודשים בבית, חזר להשלמת שנת המכינה והחליט להתנדב לשירות. "היה לי חשוב מאוד לתרום, גם מהמקום האישי של לתת למדינה וגם מתוך רצון להיות כמו כולם", הוא מספר. "במשך תשעה חודשים עשיתי הכול כדי להתגייס לצה"ל, אבל לא רצו לקחת עליי אחריות. שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים הקודמת, חבר הציע לי לבדוק בימין אורד. באתי לריאיון, התקבלתי, ונתנו לי להיות אחראי על מתחם ספורט גדול מאוד. השנה אני נמצא במשפחתון, וזו כבר עשייה משמעותית יותר".
המשפחתון שבתוך הכפר הוקם בראשית שנות התשעים כדי לתת מענה ליתומים שעלו ארצה מברית המועצות, ועם השנים צמח לאוכלוסיות נוספות. המקום משמש בית לקבוצה רב־גילאית של נערים ונערות, ומספק עבורם מעטפת רגשית שמשפחותיהם התקשו לתת להם. הצוות מתגורר יחד עם החניכים בכמה מבנים חדשים, שהוקמו לאחר שמבנים בכפר נפגעו בשרפה הגדולה שהשתוללה בכרמל בשנת 2010.
לדברי לזר, דווקא הרקע הנפשי שלו נותן לו כלים מתאימים כדי לתרום במקום כמו זה. "המשברים שעברתי עוזרים לי לתת דוגמה אישית לחניכים שלי. פתחתי איתם את הנושא בצורה גלויה, הסברתי מה זה דיכאון, ותיארתי את החוסר באנרגיות ובמוטיבציה. אפילו דיברנו על מחשבות אובדניות. כל זה, כמובן, אחרי התייעצות עם העובדת הסוציאלית. הם שאלו שאלות, הסתקרנו. רציתי שידעו שאפשר לעבור דברים בחיים. ברור שהחיים לפעמים על הפנים, אבל אנחנו יכולים להתגבר".
הכפר הוא ביתם יחיד של חמישה מ־14 הנערים בקבוצה שלו, הוא מספר. "אין להם מיטה אחרת לחזור אליה בחופשות. הם מתמודדים עם המצב ולפעמים חוששים להיקשר לצוות, מתוך התגוננות. אנחנו מקבלים את הכלים להתמודד גם עם זה".
דוס בלי להתבייש
אנשי הצוות בימין אורד, בוגרים וצעירים כאחד, מספרים שהעבודה עם הנוער המורכב השפיעה על התנהלותם האישית בסביבה האינטימית והמשפחתית שלהם. "הכפר בוודאי עשה אותי לאדם טוב ורגיש יותר, כזה שמבין את הזולת ויכול להכיל", אומר לזר. "אתה לומד כאן גם מה לא לעשות. אתה רואה באילו מקומות טעו עם החבר'ה האלה בדרך, ומבין ממה להימנע".
"גם אני השתניתי מאוד בתקופה הזו", מעיד עודאני. "אתה לומד פה איך לחנך. אני בטוח שבעתיד אהיה אבא טוב יותר, חד־משמעית. השנה הזו פתחה לי את הראש, ובעקבותיה אולי ארצה לעסוק בחינוך. לגמרי התאהבתי בתחום, וגיליתי את הכישרון שלי לזה. מבחינתי, גם אם יש חניך אחד שגרמתי לו לשינוי והוצאתי אותו מבור קטן – עשיתי את שלי בענק".
בעוד אנחנו משוחחים, נשמעות סביבנו קללות שיש להניח שבייניש כמו עודאני לא הורגל בהן בישיבה. "בהתחלה באמת היה לי כאן הלם תרבות מסוים", הוא מאשר. "פתאום מילים שאני לא רגיל לשמוע, קשרי בנים ובנות. לא היה לי פשוט בכלל. באיזשהו שלב הבנתי שאני צריך להתנתק מהכול ולהתמקד בקבוצה שלי, לא מעבר. באתי לעשות שנה משמעותית, ועל זה אני מסתכל. אני לא מתבייש באיך שאני לבוש, וכחיזוק תמידי לעצמי קבעתי חברותות עם מדריכים, שיעורי תורה עם הרב של הכפר, ואני משתדל להגיע לישיבה שלי כמה שאני יכול. במקביל אני ממשיך בעשייה שלי כאן, ממש כאילו אני בצבא – התחייבת למקום, ואתה פועל בתוכו כפי שהוא.
"לא כל החיים הייתי דוס, כך שאני יודע להגיע לחניכים. כשיש קללות, אני מסביר שלא כיף לשמוע את זה. האתגרים רבים, אבל אם רוצים – מצליחים בגדול. את כל מה שלמדתי בישיבה, כל התורה שספגתי, אני מביא לפה ליישום ולעשייה. הייתי רוצה לראות פה בצוות עוד הרבה מהציבור הדתי. זה ממש נצרך, בכל שלב ושלב כאן. לא רק הפן הדתי, אלא בכלל – מה אתה משדר, איך אתה מתלבש, איך אתה מדבר. הכול פה בנוי על דוגמה אישית".
כמו החניכים, גם כל אחד מבני השירות חוזר בסופו של דבר לשכונת ילדותו, ונחשף לחברים שמגיעים הביתה במדים – המדים שהוא עצמו נאבק ללבוש, ולא הצליח. "החבר'ה לא תמיד מבינים את קיומו של שירות לאומי לבנים. יש כאלה שאומרים לי שאני סתם משתמט", מספר לזר. "אני מנסה להסביר שאני עושה פה עבודה משמעותית יותר ממה שאני יכול לתת בצה"ל. אני פה מתוך רצון לתרום ולעשות".
מה היית ממליץ לשמיניסט שצה"ל מודיע לו "מקומך אינו כאן"?
"כל מי שקיבל פטור מגיוס, שילך להתנדב לשירות לאומי, אם יש לו יכולת לעשות זאת. בדרך כלל התפקידים שהוא יגיע אליהם יהיו חשובים יותר משירות התנדבותי בצה"ל. אני אומר לבחורים כאלה: צה"ל – לא בכל מחיר. לא להתעקש על זה, תפתחו את הראש להתנדבויות אחרות. אתם יכולים להשפיע ולעשות דברים גדולים במקומות אחרים".
"ברוך השם, בישיבה שלמדתי בה קיבלו יפה מאוד את השירות שלי", אומר אטלין. "הרבנים שם הם אנשי חינוך שיכולתי להתייעץ איתם. אני חושב שבסביבה שלי מעריכים מאוד את מה שאני עושה. גם אם עדיין קיימת אצלי הפנטזיה לעשות שירות לאומי בישיבה תיכונית שכולם בה בראש שלי, אני יודע שזה לא הדבר הנכון. פה אתה יוצר מהפכה בתודעה שלך, מבין שלא כולם מסוגלים ללמוד, לא כולם באותו ראש, ויש מי שהכפייה לא עושה לו טוב. צריך כוחות נפש אחרים למקום כזה, ומי שיכול לתרום פה, תבוא עליו הברכה".
"לבחור שנמצא במצב שהייתי בו אני אומר: עשה מה שאתה יכול כדי שתהיה לך השנה הכי משמעותית, לאו דווקא בצה"ל", אומר עודאני. "אני ניסיתי להתגייס, עד שהבנתי שיש גם מקומות אחרים של עשייה סופר־משמעותית. גם אם אתה לא יכול להתגייס לקרבי, במקום כזה אתה גורם לעשרים חניכים שלך להגיע ליחידות קרביות בצה"ל, כולל המובחרות שבהן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
