"על האנשים שמחזיקים בציורים של משה רנצקי מוטלת אחריות", אומרת אליזבת' רנצקי, היסטוריונית ובימאית יהודייה־אמריקנית. "הם צריכים להכיר את הרקע שמאחורי היצירות, ואת הסיפור והמורשת של מי שיצר אותן. אני יצאתי למסע שלי מתוך הצורך לשתף אותם ורבים אחרים בסיפור הזה. מדובר כאן מבחינתי בצדק היסטורי, לא במאבק משפטי. יש מספיק מאבקים בעולם הזה, ואני לא מתכוונת לנהל אחד נוסף".
לפני חודשים אחדים יצא לאקרנים סרטה הדוקומנטרי של רנצקי, Chasing Portraits ("המרדף אחר הפורטרט" בשמו העברי). במרכזו עומד המסע ארוך השנים שערכה הבימאית בניסיון לאתר ציורים של סבא־רבא שלה, שנרצח במחנה מיידנק. מאות מעבודות האמנות של הסב נעלמו בתקופת השואה, כמה מהן צצו פה ושם אחרי המלחמה, אך גורלן של האחרות נותר בגדר תעלומה.
"ב־1939, לאחר שהנאצים פלשו לפולין, משה החל לדאוג בנוגע לציורים שלו, והחליט להחביא 800 מהם בכמה מקומות ברחבי ורשה", מספרת לי הנינה. "אחר כך הוא הכין רשימה של הכתובות שבהן הוסתרו העבודות, ונתן ארבעה עותקים ממנה לאנשים קרובים. אחד מהם היה בנו ג'ורג', סבא שלי. אני מעולם לא ראיתי את הרשימה הזו, ולא ידוע לי אם היא שרדה. אני כן יודעת שאשתו של משה, פרלה, יצאה לחפש את הציורים כשהמלחמה הסתיימה. המקום הראשון שאליו הלכה היה בשכונת פראגה בוורשה, ליד נהר הוויסלה וגן החיות, אזור שנפגע פחות באופן יחסי. למרות כל החיפושים, היא הצליחה למצוא רק חלק קטן מהציורים המוחבאים".
יצירותיו של הסבא־רבא היו תלויות בכל פינה בבית הוריה של אליזבת' ובבית של סבה וסבתה. העבר המשפחתי הקשה, לעומת זאת, היה כמעט בגדר טאבו. "גדלתי במשפחה שמיעטה מאוד לדבר על מה שקרה לה בימי מלחמת העולם השנייה. כאשר סבא ג'ורג' החליט בפעם הראשונה לספר לי סיפור מאותם ימים, סבתא סטלה מיד עזבה את החדר. היא אף פעם לא רצתה שישאלו אותה שאלות. הייתה אומרת שלאחר מכן כל הזיכרונות מציפים אותה, וזה מאוד טראומטי עבורה.
"גם סבא התאמץ מאוד להסתיר את הכאבים שלו. אני בטוחה שהוא התייסר מהמחשבות על כך שלא הצליח להציל את אביו. היום אני מבינה שבעזרת שימור הציורים והצגתם לדורות הבאים, הוא ניסה להקל מעט מהמשא הכבד הזה".
כשאלוהים נותן כישרון
משה רנצקי נולד ב־1885 במחוז ביאלסקי בפרובינציית לובלין שבפולין. כישרון הציור שלו התגלה כבר בגיל צעיר מאוד. בכל פעם שהצליח למצוא חתיכת גיר, היה משתמש בה כדי לעטר קירות ורצפות בביתו – מה שגרם לו מדי פעם לספוג מכות מאביו. "זו הייתה משפחה דתייה מאוד, חסידים שלבשו חליפות שחורות וקפוטה בשבתות", מספרת לי אליזבת' כשאנחנו נפגשים, לאחר אחת ההקרנות של סרטה בפסטיבל היהודי בניו־יורק. "אביו של משה, אברהם, נאבק בינו לבין עצמו האם לאפשר לבן שלו לצייר וכמה. אבל משה פשוט העדיף לבטא את עצמו בתמונות מאשר במילים. כשבגר הוא הסביר שאין לו שום רצון לעבור על מצווה כלשהי, אבל הוא פשוט חייב לעשות את זה. הוא לא האמין שאלוהים היה נותן לו כישרון, אם לא היה רוצה שישתמש בו".
לאחר שלמד כמה שנים בישיבה, נרשם רנצקי לבית ספר רוסי, שהיה שלב מעבר הכרחי לקראת היעד האמיתי: בית הספר לאמניות בוורשה. "במהלך המחקר שלי גיליתי שמריאן טרזבינסקי, אמן לא יהודי, מספר באוטוביוגרפיה שלו על הנער משה רנצקי, שהגיע אליו עם אביו כדי לשאול כיצד אפשר להתפרנס בתור אמן. כשמשה היה בן 19 החליט אביו לחתן אותו, מתוך מחשבה שהצורך לפרנס משפחה וילדים, יסיטו את בנו לעיסוקים מעשיים יותר. הזוג הצעיר פתח חנות שמכרה ציורים, אך בפועל פרלה ניהלה את העסק, ואילו משה הקדיש את כל זמנו לציור".
יצירותיו של משה רנצקי מתעדות ברובן סיטואציות מחיי הקהילה היהודית – תפילות, חתונות ורגעים יומיומיים. "הוא עצמו הגדיר את האמנות שלו כ'סצנות עממיות מעולם היהדות'. בעיניי הוא היה אתנוגרף – אדם שעוסק בתיאור איכותי של תופעות בחברה האנושית. כשתערוכה שלו הוצגה בוורשה בשנות השלושים, עיתונאי גרמני פרסם רשימת ביקורת ובה תיאר אותו כאימפרסיוניסט עם סגנון מיוחד וצבעוני שיצר לעצמו".
האם הוא הפך לאמן מפורסם בחייו?
"מקטלוג שמצאנו עולה שהציורים שלו לא היו יקרים במיוחד, אבל הוא היה ידוע ומוכר בסביבתו, הציג תערוכות, ובשנות העשרים והשלושים פורסמו על אודותיו לא מעט כתבות. הוא גם היה פעיל מאוד בארגון שקידם אמנים פולנים יהודים".
זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים לפולין, הגיעה המשטרה המקומית לבית משפחת רנצקי ועצרה את סטלה. יחד איתה נלקח גם אלכס, אביה של אליזבת', שהיה אז בקושי בן שלוש. "כאשר סבא ג'ורג' שמע על המעצר, הוא הצליח לשחד את השוטרים ולשחרר את בני משפחתו. לאורך כל המלחמה הם נשארו בפולין, עם מסמכים מזויפים. בשלב מסוים משה נלקח לגטו ורשה, וסבא שלי הצליח לשמור איתו על קשר טלפוני. הייתה לו אפשרות להוציא אותו מהגטו, אבל משה סירב בתוקף. הוא אמר שהוא מעדיף להישאר עם אחיו ואחיותיו, וגם אם ימות שם, זה מה שהוא בוחר לעשות.
"בילדות שלי, זה הסיפור היחיד שהכרתי מהעבר של המשפחה. כשאני חושבת על זה היום, קשה להבין מה עבר לסבא־רבא בראש, איזו מחויבות גרמה לו להישאר במקום שבו היה סיכוי גדול שיירצח. אולי תחושת היותו חלק מהקהילה היהודית, שסבלה מאוד, לא אפשרה לו להפנות לה גב. אולי הוא חשב שבתור צייר מוכשר ומלומד, דובר גרמנית, הוא יצליח לשרוד. וייתכן שרצה לתעד דרך הציורים שלו פרק כל כך חשוב בהיסטוריה".
החלטתו של משה רנצקי להשאר בגטו ורשה אכן עלתה לו בחייו. בתחילת 1943 הוא הועבר למחנה מיידנק, בקרבת העיר לובלין, ושם הוצא להורג. "זמן קצר אחרי המלחמה המשפחה שלי עברה למחנה פליטים בגרמניה", מספרת הנינה. "משם הם המשיכו לאיטליה, ואחרי כמה שנים, בזכות קרובי משפחה בטקסס, ניתן להם אישור להגר לארצות הברית. הם גרו בטקסס כמה שנים, אבל סבא שלי לא אהב את המקום, ועבר עם משפחתו לקליפורניה. בהמשך אבא שלי התמקם באזור מפרץ סן־פרנסיסקו, שם נולדתי לפני קרוב לחמישים שנה, ושם אני חיה היום עם בעלי ושני ילדיי".
ב־1992 נפטר ג'ורג' רנצקי בחווה שלו בצפון קליפורניה. כמה ימים לאחר מכן מצאו בני המשפחה ספר שכתב ובו גולל את סיפור חייו. כך התברר להם שלאורך השנים ניסה הסב לאתר יצירות אמנות של אביו, ללא הצלחה מרובה. "הוא כתב שאני צריכה לגלות ולדעת את האמת, ולא לפחד ממנה", מספרת אליזבת'. "המילים שלו השפיעו עליי מאוד. רק אחרי פטירתו הבנתי שהציורים גם הם ניצולים, ושיש להם סיפור חשוב לספר – לא רק במה שמצויר בהם, אלא גם בהקשר ההיסטורי של האמן שיצר אותם ולא שרד בעצמו. הבנתי שאף אחד לא נותן לאמנות הזו את הקול שמגיע לה, ושאני יכולה וצריכה לעשות את זה".
להסתתר בלי להתחבא
בעקבות צוואתו של סבה, החלה אליזבת' להעמיק בנושא השואה. "גם קודם קראתי חומרים על המלחמה, כי ידעתי שאבי והוריו הם ניצולים וזה תמיד עניין אותי, אבל לא לקחתי אף פעם קורס בנושא. כעת התחלתי ללמוד אותו בצורה מקיפה, ועבודת המאסטר שלי באוניברסיטת קליפורניה עסקה בבני הדור השני ומקומם בחקר השואה, עם התמקדות באמנות שנוצרה בין שתי מלחמות העולם. לצד ספרי ההיסטוריה קראתי גם הרבה מאוד ספרי זיכרונות של ניצולים, כדי לנסות ולהבין טוב יותר את מה שעבר על יהודי פולין ועל המשפחה שלי באותם ימים. בין השאר גיליתי שהתופעה של יהודים שחיו מחוץ לגטו בלי להתחבא, תוך שהם מסתירים את הזהות שלהם, הייתה שכיחה למדי. עד אז לא הבנתי כמה קשה היה לחיות בצורה כזאת, ומה שקראתי פתח לי את העיניים".
לקראת סוף שנות התשעים החליט אלכס רנצקי לצלם את אוסף הציורים של סבו בצורה מקצועית. "הצלם הציע שנקים אתר אינטרנט, משהו שהיה אז פחות מקובל, בטח כשמדובר באוספים פרטיים של ציירים", מסבירה אליזבת'. "החלטתי לעשות זאת, והתברר שזה דבר נהדר, כי כך נוצרה תקשורת בינינו לבין גורמים כמו מוזיאון יד ושם. הם שלחו אלינו נציגה לקבל ציור שתרמנו להם, ועכשיו הוא זוכה לחשיפה בפני מיליוני אנשים בכל שנה. גם את הכתבות על סבא־רבא שלי, שהתפרסמו בעיתונים אירופיים לפני קרוב למאה שנה, אפשר למצוא באתר".
בשלב הבא היא ביקשה להפיק תערוכה מציוריו של משה רנצקי, אך נתקלה בקשיים. "במוזיאון השואה בוושינגטון אמרו שהציורים נהדרים, אבל הם לא מציגים סוג כזה של אמנות. מנגד, במוזיאון היהודי לאמנות בניו־יורק אמרו בדיוק את ההפך – שהם לא מציגים תערוכות שעוסקות בסיפורים מהשואה. זה היה די מגוחך בעיניי, אבל החלטתי להניח לרעיון התערוכה ובמקומה לכתוב ספר ולהפיק סרט על הנושא".
ב־2008 החלה אליזבת' את המסע הארוך למימוש המשימה שנטלה על עצמה. בסרט Chasing Portrais היא מתעדת כאמור את ניסיונותיה להתחקות אחר הציורים האבודים. "לאחר הצילומים הראשונים לא ידעתי בדיוק איך להמשיך, והתייעצתי עם הרבה מאוד יוצרים דוקומנטריים. הפקת סרט היא גם עניין יקר, והייתי צריכה לגייס תקציב. מענקים שקיבלתי מכמה קרנות, ופרויקט מוצלח של מימון המונים שהרמתי, אפשרו לי להתקדם. ב־2012 הפסקתי את העבודה על הסרט לאחר שאמי נפטרה באופן מפתיע, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת להמשיך ולצלם אותו".
זמן קצר לאחר המלחמה, כך גילתה, החלו תושבים פולנים להגיע למוזיאון היהודי בוורשה להציע לו ציורים של משה רנצקי תמורת סכומים צנועים. "המוזיאון מצידו מעולם לא ניסה לאתר את בני משפחתי כדי ליידע אותם על הציורים שהתגלו, אבל בשלב מסוים סבא שלי יצר איתו קשר, והם החליפו ביניהם מכתבים. המוזיאון גם לא שמר את הפרטים של מוכרי היצירות, אבל לי זה כבר לא היה משנה הרבה: גם אם האנשים האלה עדיין היו בחיים, ספק רב אם היו יכולים לספק מידע על הדרך שבה הגיעו אליהם הציורים. אני מניחה שברוב המקרים הם פשוט מצאו במקרה את הציור, ואז מכרו אותו כדי להרוויח קצת כסף.
"היחס של המוזיאון היהודי כלפינו לאורך השנים לא היה ידידותי. כששלחתי להם בקשות בכתב, היה קשה מאוד לקבל מהם תשובות. אני לא חושבת שזה היה משהו מכוון נגד המשפחה שלי, אלא יותר עניין של שוני תרבותי; צריך לזכור שבמשך שנים רבות הם היו תחת שלטון קומוניסטי. שמעתי גם ממשפחות אחרות של ניצולים, ואפילו מפולנים, על קושי לתקשר עם ארגונים שונים בפולין. לפחות כשהגעתי לשם, הם היו מאוד נחמדים אליי".
כדי לבקר במוזיאון הייתה אליזבת' צריכה לשבור מעין מסורת: איש מבני משפחתה לא דרך על אדמת פולין מאז שעזבו את המדינה בתום המלחמה. אביה, היא מספרת, סירב להצטרף אליה. "אבא הוא תומך גדול של הפרויקט, והוא נתן לי משענת נפשית וכלכלית לאורך כל התהליך, אבל גם הוא נמנע עד היום מלדבר על שנות המלחמה, ובטח שאינו מעוניין לנסוע לבית ילדותו. טסתי לפולין ברגשות מעורבים, והייתי לחוצה מאוד בהתחלה, אבל החוויות שלי שם היו טובות. האנשים שפגשתי, יהודים ולא יהודים, היו לבביים מאוד. מאז חזרתי לפולין שלוש פעמים נוספות. שמחתי לגלות שהציורים של סבא־רבא שלי מטופלים בצורה מרשימה, ושלאנשים מסוימים חשוב מאוד לשמר את האמנות היהודית".
מלבד הציורים השוכנים במוזיאון היהודי, איתרה אליזבת' כמה יצירות של משה רנצקי במוזיאון ורשה לאומנות. המסע שלה הוביל אותה גם לשני אחים יהודים ממשפחת ורטהיים שקיבלו בירושה ציורים כאלה מהוריהם, וסיפקו לה גרסאות שונות למדי באשר לסיפור הרקע. במהלך השיחה עם האחים ורטהיים התברר לה שבת דודתם שעלתה לישראל מחזיקה כמה ציורים נוספים. למרות כל בקשותיה של אליזבת', בת הדודה סירבה בתוקף להיפגש איתה או להראות לה את היצירות שבידיה. אליזבת' ניסתה להגיש נגדה תביעה דרך הארגון הישראלי "השבה", שעוסק בהחזרת רכוש גזול מתקופת השואה. לאחר כמה חודשים, בשל חוסר הרצון שלה להיכנס לעימותים כאלה, היא החליטה בלב כואב למשוך את התביעה.
"קשה לי להבין מדוע אותה אישה מסרבת לתת לי לראות את הציורים, גם אם אני לא מתכוונת לדרוש בעלות עליהם", אומרת אליזבת'. "אולי היא מפחדת ממני, וייתכן שהיא פשוט לא מבינה במה מדובר כאן. התאכזבתי מכך שהסיפור לא קיבל פרסום בארץ, כי קיוויתי שאולי חברים שלה ישמעו על זה וישכנעו אותה להראות לי את הציורים. כשהסרט שלי הוצג בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, השארתי לה הזמנות לשתי ההקרנות, אבל היא לא באה. זה היה מאוד מתסכל".
כשאני מציע לה שבמסגרת הכתבה הזו נפנה אל האישה שמחזיקה בציורים, היא מסרבת. "קיבלתי כבר כמה הצעות כאלה, אבל אין לי רצון להיות האיש הרע ולהפריע לה. היא זאת שיוצאת רע מכל הסיפור, ונשאיר את זה ככה כרגע".
המסע שלה הפגיש אותה לא רק עם כתפיים קרות אלא גם עם מחוות נדיבות. באחד הרגעים המרגשים המתועדים בסרט, מעניק לה אדוארד נפריקובסקי, אספן אמנות פולני, ציור של משה רנצקי שנמצא ברשותו – ואליזבת' נשנקת מבכי. "בכל התהליך הזה היה מעורב הרבה מאוד רגש", היא אומרת לי. "המעמד הזה שבו אדוארד, שאפילו אינו יהודי, נתן לי את הציור, היה עוצמתי מאוד עבורי. האיש הזה הבין את החשיבות של מה הוא עושה, תפס שיש כאן תיקון היסטורי, וזה מאוד נגע בי".
הפריע לך שיהודים שמחזיקים ביצירות לא פעלו באופן דומה?
"זה בהחלט קשה עבורי. מצד שני, בתחילת הסרט אבא שלי מראה שיש לו בבית ארון מלא בציורים, כי אין לו איפה לתלות את כולם. המציאות היא שגם אם הייתי מקבלת לידיי בחזרה עוד תמונות, לא היה לנו הרבה מה לעשות איתן".
תחביב מרגש ומדכא
בשנה שעברה, עשר שנים לאחר שהחלו הצילומים, הקרינה סוף־סוף אליזבת' רנצקי את סרטה לראשונה. הפרמיירה החגיגית התקיימה במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי בפולין. "זה היה מקום מצוין להקרנת בכורה. הייתי נרגשת ושמחה להוציא את הסרט לאור, כי זה כבוד גדול לשתף את הסיפור של משה רנצקי עם כמה שיותר אנשים. אני חושבת שלאמנות שלו מגיעה חשיפה נרחבת, וסיפור הרקע של הציורים האלה הוא משמעותי בעיניי להיסטוריה של האמנות כולה, לא רק זו היהודית. אני מרגישה שהציורים שלו מדברים אלינו, ואנחנו יכולים להקשיב למה שהם אומרים".
בחרת להציג בסרט יותר את המסע שלך מאשר את סיפורו של האמן. מדוע?
"זה נובע מכמה סיבות. הראשונה היא שעד היום יש בסיפור של משה הרבה מאוד פרטים שאני פשוט לא מכירה, ולא רציתי לשלב בסרט סצנות של שחזור. היום בדיעבד אני יודעת שהייתי צריכה לשאול את סבא שלי יותר שאלות בנוגע לאביו, אבל זה אף פעם לא היה הזמן המתאים. גם לא ידעתי אז מה בדיוק לשאול ואיך הוא יגיב. סיבה נוספת להתמקדות בי היא שרציתי להציג סיפור עכשווי, עם פוקוס על ההתמודדות של משפחות האמנים שנספו בשואה, ופחות לעשות סרט דוקומנטרי על שנות המלחמה".
חשוב לה להבהיר שהיא ומשפחתה מעולם לא רצו לתבוע את הבעלות על הציורים שהתגלגלו לאורך השנים למוזיאונים ולידי אספנים פרטיים. "מאבק כזה הוא עניין יקר מאוד, שמצריך עורכי דין ומומחים, מה גם שאין לנו באמת סיכוי גבוה לזכות במשפט. סבא־רבא שלי היה כאמור אמן מוכר, שהציג תערוכות ומכר ציורים, ואין ברשותנו רשימה שמפרטת מה הוחבא, מה נמכר, מה הוענק במתנה ומה הוחלף בתמורה למשהו אחר. אם מישהו לא מסוגל או לא רוצה לטפל כמו שצריך בתמונה שנמצאת אצלו, אני אשמח לקבל אותה, אבל התענוג האמיתי עבורי הוא לדעת שאנשים צופים בסרט ומדברים ביניהם על הציורים האלה. אני אוהבת לשמוע איך מתרשמים ממשה רנצקי, מהיצירה שלו ומהתקופה שהוא תיעד. אני גדלתי סביב היצירות האלה, אני אוהבת אותן, אבל לא הייתה לי החוויה של לחלוק אותן עם אחרים".
קיבלת מידע חדש על ציורים מאז שהסרט יצא לאוויר העולם?
"מדי פעם אנשים שולחים לי במייל תמונה של ציור שכבר הכרתי, או שואלים האם ציור שברשותם הוא שלו – וברוב המקרים התשובה שלילית. ובכל זאת, אני עדיין מלאת תקווה שאגלה ציורים נוספים".
מה הדבר הכי משמעותי שלמדת במהלך המסע הזה?
"כשהתחלתי, לא באמת הבנתי את מקומו של סבא־רבא שלי בעולם האמנות היהודית. אני מרגישה שעכשיו אני מבינה טוב יותר אותו ואת העולם שהוא תיעד בציורים שלו".
כשנכנסת לנושא הזה, האמנת שתעסקי בו במשך עשרים שנה מחייך?
"לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. זה בעצם תחביב שהפך לדומיננטי, מלהיב ומרגש, אבל לפרקים גם למדכא. מדי פעם הייתי חייבת הפסקה כדי לחיות את החיים שלי. יש לי משפחה, וכדי לפרנס אותה אני מנהלת חברה משפחתית שמשכירה שטחי פרסום. אבל זה היה אתגר מעניין, לשלב את חיי העכשוויים עם ההיסטוריה".
מאז צאתו הוקרן הסרט בכמה פסטיבלים בעולם, ולקראת סוף אפריל יֵצא להפצה מסחרית בבתי קולנוע בניו־יורק ובלוס־אנג'לס. "לכל הקרנה היה הקסם שלה. ההקרנה ב'לינקולן סנטר' בניו־יורק הייתה עבורי גם כבוד גדול. מי היה מאמין ששבעים שנה אחרי שההורים שלי היגרו לארצות הברית, אני אעמוד על במה כזו ואספר את הסיפור שלנו. להקרנה בישראל הגיעה המשפחה המורחבת של בני הדודים של אמי, שעשו עלייה בשנות החמישים, וזה היה נפלא".
מה היעדים הבאים שלך?
"הסרט עדיין מוצג באירועים שונים, ואני אלווה את ההקרנות המסחריות הראשונות שלו. אני שואפת להגיע איתו גם לטלוויזיה ולשוק הלימודי, ומקווה שיהיו לו חיים ארוכים. מכיוון שהנושא שלו משלב בין השואה לאמנות ומראה את ההשפעה של כל זה על ימינו אנו, הוא יכול לדעתי להתאים להרבה מאוד מסגרות".
במקביל לסרט השלימה אליזבת' גם ספר הנושא שם דומה. מעל דפיו היא מספרת קצת יותר על חייו של משה רנצקי, ועל סיפור ההישרדות של המשפחה. עמודים לא מעטים מציגים כמובן את היצירות עצמן.
יש כבר מחשבות על הסרט הבא?
"אין סיכוי. זה הסרט הראשון והאחרון שלי. גיוס הכסף הוא עניין מתיש מאוד, ואני מרגישה שמיציתי את זה. אני עדיין אופטימית לגבי הרעיון של הפקת תערוכה מהציורים של משה רנצקי, ופתוחה לשמוע הצעות בנושא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
