בשיחה המקדימה עם צבי קצובר לקראת הריאיון, ביקשתי שניפגש בתשע וחצי בבוקר; בשעה הזו, הסברתי לו, ילדי הכפר הערבי תקוע הסמוך לביתי כבר ספונים בכיתותיהם, ולא עוסקים בתחביב הנפוץ – השלכת אבנים על נהגים יהודים. "זורקים אצלכם אבנים? כדבר שבשגרה?", הזדעק ראש המועצה לשעבר של קריית־ארבע. "אצלנו זה לא היה עובר. בכל פעם שזרקו כאן אבנים היינו זורקים בחזרה, וכך מלמדים אותם שלא כדאי להם לחזור על זה".
ההכרזה הזו היא אולי תחילתה של תשובה לשאלה מדוע השקיע השב"כ כל כך הרבה משאבים דווקא בקריית־ארבע בשנות השמונים והתשעים. לא שמקומות אחרים הוזנחו, אך היישוב הגדול והוותיק שנקט צעדים אקטיביים נגד מפגעים הוצב במרכז הכוונת. למדיניות הזו היו תוצאות קשות: בקריית־ארבע התפתח חוסר אמון קיצוני בין שכנים וחברים. ממש כמו בבדיחה על שני היהודים שנפגשים במוסקבה בימי הקומוניזם – האחד שואל את חברו מה נשמע, והאחר עונה: "אחד משנינו בוודאי עובד בשביל הקג"ב, ולכן לא אומר לך דבר" – כל אחד נחשד ל"מויסר", מלשין של השב"כ, והחשדנות אכלה כל חלקה טובה.
"הקריה הייתה סיר לחץ באותן שנים", מספר קצובר כשאנו נפגשים. "מצד אחד היה הטרור הערבי, שרצח בנו ללא הבחנה וללא חמלה. מאידך גיסא, התגייסות תקשורתית מוחלטת נגד תושבי המקום, במטרה להכפיש אותם ולהוציא דיבתם רעה. למגמה הזו הצטרפו פוליטיקאים משמאל, שעשו כל שלאל ידם לשבור אותנו. פואד בן־אליעזר, שהיה שר השיכון באותם ימים, הציע שכר דירה לכל תושב שיעזוב את המקום.
"בתווך היו סוכני השב"כ השתולים שהסתובבו כאן. אני מכיר לפחות עשרה, ועוד שלושה שנישאו לבנות המקום בלי לספר להן את האמת. זאת מציאות בלתי אפשרית. לא ברור איך לא קרסנו".
את תנופת הפעילות של המחלקה היהודית בשב"כ מחבר קצובר לפרשת המחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים. עד אז הייתה המחלקה קטנה ודלת תקציב, אך בעקבות חשיפת המחתרת היא זכתה לתוספת תקנים ומשאבים, כדי שתפעל למניעת הישנותם של מקרים כאלה בעתיד.
אלא שבשלב הזה, הוא אומר, נוצרה בעיה הפוכה: "כדי להצדיק את תקציבי העתק שקיבלו, הם היו צריכים לייצר מציאות, גם אם אינה תואמת את העובדות. כך נולדו הפרובוקטורים. כשראיתי פעם איך אבישי רביב מנהיג קבוצה של נערים וזורק אבנים על דודי שמש של ערבים בחברון ללא שום פחד, אמרתי: זה בטוח שב"כניק. לא היה לי ספק. עכשיו, צריך להבין – הדם של התושבים חם בעקבות המתקפות עליהם, ובמקום לחפש איך למתן את האווירה, אנשי השב"כ עושים פרובוקציות, מתסיסים ומדיחים. הם אפילו יזמו פיגועים שהיו יכולים להיגמר ברצח".
"היו אנשים שנכנסו באותה תקופה לכל מיני סרטים, פרנויות", אומר נועם פרדמן, איש היישוב היהודי בחברון. "הרבה פנו אליי ושאלו מה דעתי על זה ועל ההוא, חשבו שתחת כל שיח מסתתר סוכן שב"כ שעוקב אחריהם כל היום ומצותת לטלפונים שלהם. זאת הייתה האווירה אצל הרבה תושבים".
היו לשב"כ סיבות לחשוב שמכאן עלולים לצאת מפגעים יהודים.
"מה שבעייתי בפעילות היא לא עצם שתילת הסוכן, אלא הפרובוקציות. אם מנקזים כל כך הרבה אירועים כאלה סביב מקום אחד, מוציאים את דיבתו רעה. מבחוץ נראה שהמקום מלא ביוזמות של פיגועים נגד ערבים, ולכן צריך לנהוג בו בהתאם".
אנשי השמאל נוהרים באוטובוסים
מנחם לבני, מראשי המחתרת היהודית, ניהל בראשית שנות התשעים את החממה הטכנולוגית של קריית־ארבע, שנועדה לטפח חברות סטארט־אפ. הוא מספר לנו על יעקב כ"ץ הי"ד, היזם והמנהל של הפרויקט הראשון בחממה, שנורה למוות כשניסה לעצור בגופו מחבלים שחדרו ליישוב אדורה. "הייתי צריך להתמודד אז עם מעברים קיצוניים בין חיים שדורשים נורמליות ובין תנאי מלחמה", נזכר לבני. "אנשים נאבקו לשמר את הנורמליות הזו בתנאים קשים ביותר. למרות זאת היו אז מעט מאוד עזיבות. בסך הכול, רוב הציבור עמד איתן.
"במערת המכפלה יש רשימה ובה שמותיהם של כל הנרצחים מקריית־ארבע וחברון, ובחגים מתפללים לעילוי נשמתם. עם המציאות הזו התושבים חיים. כל אם ששולחת את הילדים לגן ולבית הספר בקריה או מחוצה לה, זו מסירות נפש. למרות המתחים, הפיגועים והלחצים הגדולים מאוד שהופעלו על ההתיישבות, התושבים כאן קידשו את החיים, בנו בתים ומפעלים, הקימו משפחות, ועל כך הם ראויים לשבחים".
לוחמי השריון במלחמת ששת הימים כונו "חשופים בצריח"; לבני מספר שמתיישבי יו"ש מצאו את עצמם חשופים להתנכלויות בלי שיהיה להם אפילו צריח להסתתר בו. זה לדבריו מה שהוביל כמה מהתושבים לקחת את החוק לידיים. "בזמן שאנשי כוחות הביטחון נוסעים במכוניות ממוגנות ירי ועוטים שכפ"ץ וקסדה, התושבים כאן נוסעים בממוגני אבנים עשויי פלסטיק. כשהם נקלעים למצבים של איום על חייהם, כמו יידוי מסיבי של אבנים וסלעים, ומגיבים בירי – כוחות הביטחון מגיעים עם כל המיגון שלהם ושואלים 'למה יריתם? בכלל לא מסוכן כאן. זאת מציאות רגילה של עם שמביע את התסכול שלו'.
"בשב"כ מסרבים להתייחס לזריקות אבנים כאל משהו שהורג, וממשיכים לראות בהן מחאה עממית. מה'מחאה' הזאת נפגעו תושבים רבים – יש כאלה שברחו מיד מהמקום, ויש שהגיבו".
שישים מתושבי הקריה וסביבתה נרצחו בפיגועים פלסטיניים בשנים 1987־2008, שבהן כיהן קצובר כראש המועצה. "האנשים הכי מסורים גרו כאן, בעומק השטח", אומרת רעייתו, יהודית. "צריך לזכור שבשנים ההן לא הייתה תחבורה ציבורית מפותחת, ולא היו כבישים עוקפים. היה קשה לחיות כאן. הנהגת היישוב ניסתה לשמור על השגרה ועל הלכידות בעזרת כל מיני מבצעים חברתיים. כשהייתה למשל ברית לבן של מישהו מהמחתרת היהודית, כולם התגייסו לעזור ולהכין. בכל שמחה, או אבל להבדיל, הייתה התגייסות קהילתית. תמיד הייתה המחשבה שאולי חלק מהאנשים סביבנו הם סוכני שב"כ שרוצים ברעתנו, אבל זה נשאר באחורי הראש. אחרי המחתרת הראשונה, השנייה והשלישית שלכאורה יצאו מהקריה, אנשים הבינו שיש רצון לשבור אותנו ואת הלכידות שלנו.
"המשימה הקשה של צבי הייתה לא להתייחס לשמועות על הסוכנים. הוא ידע שהשמאל רוצה שיהיה פירוד בקריית־ארבע, והוא נלחם כדי למנוע את זה, לשדר שהכול בסדר ולא להגיע למצב של התפוררות. אבל הפעילות של אנשי השב"כ באמת יצרה שם רע לקריה. למרות שרוב ה'מחתרות' התגלו כלא כלום, ולמרות שרוב העצורים שוחררו, ולמרות שהרבה דברים נעשו בגלל פרובוקציות של שתולים – השמאל והשב"כ לא לקחו על עצמם את האשמה והאחריות, ולא ניקו את קריית־ארבע מהרפש שהם הדביקו בה. וזה כאב לנו".
תדמיתם של מתיישבי קריית־ארבע הגיעה לשפל לאחר הטבח במערת המכפלה. בפורים תשנ"ד נכנס ד"ר ברוך גולדשטיין ל"אולם יצחק" במערה כשהוא לבוש מדי צה"ל, וירה למוות ב־29 מתפללים מוסלמים, עד שהם פרקו אותו מנשקו והרגו אותו. "התמיכה בגולדשטיין הטילה כתם על הקריה כולה", אומר לנו צבי קצובר. "חיזקה את הכתם העובדה שהוא נקבר בקריית־ארבע, ולא בחברון כמו כל שאר מתי הקריה. מדוע? כי הצבא חשש שאם ייקבר שם, גופתו תחולל על ידי ערבים, ואנשי הקריה יחללו בתגובה גופות של ערבים, ותתחיל מלחמה. הם הוציאו אישורים מיוחדים לקבור אותו בקריה, וכך הוא נטמן בגן ע"ש מאיר כהנא.
"היום מגיעים הנה בכל שבוע אוטובוסים של שלום עכשיו וארגוני שמאל נוספים, חונים ליד הגן ומספרים בדיות על הקריה כולה. כך נמשכת עלילת הדם, כאילו אנשי קריית־ארבע עומדים מאחורי גולדשטיין ומעשיו, ולראיה – הוא קבור כאן. אגב, כמה חודשים אחרי פורים תשנ"ד פגשתי בכנסת את אפרים סנה, שהיה שר הבריאות. הוא אמר לי 'אם לא תגנו את גולדשטיין – נמחק את קריית־ארבע'. מעולם לא שמעתי אמירה כזאת כלפי כפר ערבי שאדם מסוים הגיע ממנו. רק על קריית־ארבע מותר לאיים".
ואיך זה השפיע על היחס שלכם למדינה?
יהודית קצובר: "למדנו את זה מהרב משה לוינגר – לזכור שאחרי שנים של תפילות זכינו לממשלה יהודית בארץ ישראל, וזה דבר אדיר. זה לא אומר שלא צריך לרומם אותה ולדחוף לעוד התיישבות. אנחנו בתהליך ארוך של בירור, מהי ארץ ישראל ומה תפקידנו בה".
השליח נעלם
פסק הדין בעניינו של ל' יכול להמחיש את צפיפות הרשת שטווה השב"כ בקריית־ארבע בשנים ההן, ואת השפעתה הנמשכת על התושבים עד היום. בנובמבר 2011 פרסם "הארץ" כתבה שעסקה בפעילותו של אבישי רביב כסוכן שב"כ בשנות התשעים. בתמונה שהופיעה בעיתון נראה "שמפניה" כשלצידו ל', אחד מתושבי הקריה, שהיה סגנו בארגון אי"ל אך לא נשתל שם מטעם השב"כ. ל' תבע את העיתון בטענה שנגרמו לו נזקים מעצם הרמיזה שאף הוא היה סוכן שב"כ, ובית המשפט פסק כי על העיתון לפצותו בסכום של 20 אלף שקלים.
"אין חולק כי התובע היה פעיל בארגון אי"ל והיה סגנו של רביב", נכתב בפסק הדין, אך "התובע לא היה מודע לעובדה כי ארגון אי"ל הוא ארגון פיקטיבי, ולא היה מודע לכך שרביב היה סוכן של השב"כ". כמה ימים לאחר פרסום הכתבה, טען ל', הופצה כרזה נגדו בין תושבי הקריה. "…עיתון הארץ חושף שיש עוד שטינקר של השב"כ בקריית־ארבע, ואנחנו שותקים? לא נוסעים עם נ.ל., לא נותנים לו פרנסה", נכתב לפי פסק הדין בפלייר שחולק ביישוב. נזקים נוספים שנגרמו לל', לפי טענותיו כפי שנכתבו בפסק הדין, היו קללות וגידופים כלפי ילדיו שמנעו מהם מללכת לבית הספר במשך כמה ימים; פגיעה בפרנסתו בשל ביטול כל ההזמנות לשירותי ההסעות שהעניק; והחרמה בידי הקהילה עד כדי כך ששקלו לעזוב את מקום מגוריהם.
סוכני שב"כ רבים מלבד רביב מתוארים בפסק הדין. "…סוכן בשם א', שלגביו נכתב שהביא להפללתו של אדם בשם נחשון ולס ועל כן נאלץ לעזוב את קריית־ארבע, ואדם נוסף שנחשד כסוכן שב"כ והביא להפללת האחים קהלני… סוכן נוסף בשם ל', לגביו נמסרו פרטים שונים, וכן סוכן בשם זוהר קובני… בפסקה המסכמת ביחס לקובני נכתב כי קובני 'נעלם' מקריית־ארבע, ותחקיר העיתון גילה כי הועסק בהמשך כסגן קב"ט בשגרירות ישראל באירלנד" (כל הציטוטים מתוך פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, ל' נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואחרים, נובמבר 2016).
"היו כאן כאלו שפחדו לדבר עם אנשים, כי חשדו שכל אחד הוא סוכן", אומר נועם פדרמן. "אני הבנתי שלא זה המצב, למרות שבעצמי חוויתי את התקופה הזאת כרצף של ניסיונות מצד סוכני שב"כ להפיל אותי".
איך למשל?
"באחת ההפגנות נגד ועידת מדריד מגיע אליי מישהו מהאנשים המיליטנטיים יותר בקריית־ארבע, ואומר שהוא רוצה לשוחח איתי. אנחנו קובעים, הוא אוסף אותי, ואנחנו נוסעים לכיוון נבי־מוסא. שם הוא עוצר בצד ושולף את האקדח שלו. ואז הוא מספר לי שהוא מאבטח באל־על, ושהוא רוצה ללמד אותי לעשות מטווח. 'פה, בכביש ירושלים־יריחו, עוברת המשלחת הירדנית־פלסטינית למשא ומתן', הוא מסביר לי. 'זה נתיב הנסיעה שלה מהאוריינט האוס לירדן. אני אתן לך רובה עוזי שיש לי, אתה תרסס אותם כשהם יעברו בכביש, ואני אמלט אותך'. אמרתי לו 'אבל אתה הצלף בין שנינו!', והוא התחיל להתבלבל. נרתעתי מהאיש הזה, וכל הסיפור נראה לי מוזר מאוד.
"אחרי כמה ימים בא אליי מישהו מהקריה וסיפר לי שסוכן שב"כ אחר הציע לו להשתמש בעוזי הזה. השב"כ היה כל כך לא מתוחכם, שהוא ניסה לתת את אותו כלי נשק לשני אנשים שונים. איך אני יודע שזה אותו נשק? כי ההסבר על מקום המסתור שלו היה זהה. האדם שפנה אליי יושב היום בכלא בגלל הברחת סמים בעת שעבד כאיש ביטחון באל־על, ג'וב שהשב"כ סידר לו".
במקרה אחר, מספר פדרמן, ניסה השב"כ לגרום לו להפליל את עצמו ברצח פלסטינים. "יום אחרי שתושב מהקריה נרצח, נפתחה אש לעבר רכב ערבי באזור תרקומיה, ושלושה ערבים נהרגו. למחרת הגיע אליי זוהר קובני, שהסתובב בקריה וגם בירושלים, ואמר לי: 'למה לא קראת לי? תקרא לי בפעם הבאה!'. מהפנייה הזו היה די ברור שהוא סוכן.
"תוכלי גם לראות אותו מככב בתפקיד מדריך ירי בסרטון של קייטנת אי"ל (קטע ששודר בערוץ הראשון, ובו נראים כביכול פעילי ימין קיצוני שמאמנים ילדים לפגוע בערבים – ק"א). הבחור הזה היה במשטרה, גויס על ידי השב"כ, ואז הסתובב והציע כל מיני הצעות. מאז הוא 'סומן' בעיניי, ואמרתי גם לחברים שלי שצריך להיזהר ממנו. לא הייתה לי הוכחה, אבל נדלקו אצלי נורות אדומות. בהמשך שמנו לב שהוא נוהג להיעלם לכמה ימים, לחזור, וכששואלים אותו 'איפה היית?' – למלמל משהו על ענייני עבודה. אפשר לחשוב, עבודה. הוא היה אז בחברת שליחויות.
"אחרי שהתפוצצה פרשת אבישי רביב, הבחור נעלם לגמרי. לא קישרנו ולא חשבנו שבגלל החשיפה של 'שמפניה' השב"כ הוציא את כל הסוכנים. ואז יום אחד אני קולט את חמותו בבסטה בשוק. אני שואל אותה מה שלום זוהר, והיא אומרת שהוא קיבל תפקיד חדש בשגרירות באירלנד. לימים פורסם שמאבטח בשגרירות הישראלית שם נתפס גונב, והוחזר לארץ. לא לקח לי הרבה זמן להבין מי הבחור".
"החשיפה של רביב הייתה הקלה עצומה מבחינת הקריה", מוסיף קצובר. "הוא עשה לנו נזק עצום. אתן לך דוגמה: ערבי נרצח בידי ערבי בחלחול, ומיד רביב פרסם הודעה שאומרת 'אנחנו הרגנו אותו ונמשיך להרוג ערבים'. זה יצר עליהום תקשורתי ופיזי נגד התושבים. רכב לא היה יכול לצאת מהקריה בלי לחטוף בלוקים על השמשה. מאות רכבים נפגעו ככה. זה הפסיק רק אחרי שהתגלה שהרוצח היה ערבי".
ב־98' אף הגיש קצובר נגד מדינת ישראל תביעה על סך 100 אלף שקלים, בשל הנזק שגרם רביב לשמם הטוב של תושבי קריית־ארבע. קצובר פירט שורה של פעולות פרובוקטיביות, כמו הפצת כרוזי הסתה נגד רבין וקריאה לרצח ראש השב"כ, שנעשו על ידי סוכן השב"כ תוך יצירת מצג כאילו התושבים עומדים מאחוריהן. "פרקליטות המדינה שנתנה גיבוי משפטי למעלליו של אבישי רביב, עשתה עצמה שותפה מלאה למעשיו, ועתה היא צריכה להיות אחראית לתוצאותיהם", נאמר בכתב התביעה. כעבור עשור הסתיים ההליך בפשרה, שלפיה שילמה המדינה 10,000 שקלים למועצת קריית־ארבע.
הנשק לא ירה
עומק החדירה של השב"כ לקריית־ארבע קיבל ביטוי גם בפרשת האחים איתן ויהוידע קהלני. ב־2 בספטמבר 1994 יצאו האחים מביתם בקריה לכיוון שכונת מלחה בירושלים, שם פנו לשביל עפר המוביל לכפר בתיר, ומצאו להם קורבן אקראי – זיאד שאמי, שרכב על אופניו. אחד האחים כיוון לעברו רובה וסחט את ההדק, אך כלי הנשק לא ירה. שאמי נמלט מהמקום, והאחים נעצרו כעבור דקות אחדות בידי אנשי שב"כ, שעקבו אחריהם וצפו בהם בשעת מעשה. בהמשך התברר כי שירות הביטחון דאג מראש לעקר את שני כלי הנשק שהיו בידי האחים. בית המשפט המחוזי הרשיע אותם בניסיון רצח, וגזר עליהם 12 שנות מאסר. מאוחר יותר קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשם לשמונה שנים.
"הסיפור של האחים קהלני גרם להרבה פניקה באזור", אומר פדרמן. "בעקבותיו היו כאן מעצרים כמעט מדי לילה. השב"כ והמשטרה היו מגיעים בלילות ואוספים אנשים מהבתים שלהם. רק תושב אחד, א', נעצר באמצע היום. בזמנו עדיין לא קם ארגון 'חננו', ואני לקחתי על עצמי את הטיפול בעצורים על רקע לאומני. הייתי מסדר להם עורכי דין, עוזר למשפחות. גם לאותו א' שלחתי עורך דין, כמו לכולם. הוא נעצר ביום רביעי, ובשישי בצהריים כבר השתחרר. זה היה קצת מוזר, אבל אמרתי – אולי באמת אין לו קשר לעניינים האלה. רציתי לדבר איתו כדי לשמוע על מה הוא נחקר, כי לאחים קהלני לא נתנו להיפגש עם עורך דין, ובאותו שלב לא ידענו על מה הם נעצרו. חשבתי שאולי דרך החקירה שלו אבין מה קורה איתם.
"אנחנו מדברים על תקופה חמה וסוערת של הרבה פיגועים, ומצד שני אוזלת יד של הממשלה. תושבים כאן הרגישו שלממשלת רבין לא כואב כל כך שיהודים נרצחים. אחרי פיגועים אנשים היו יוצאים, הופכים בסטות של ערבים ומנפצים חלונות. א' היה אחד מהדומיננטיים ביותר בתגובות האלה. הוא היה מהמנהיגים של מה שכונה 'המאפיה הצרפתית': כל החבר'ה הצרפתים היו נכנסים לאוטו שלו, והוא היה נוסע איתם ויורה על דודי שמש של ערבים.
"התקשרתי אליו ממש לפני שבת. הוא נשמע מבולבל, לא רצה לדבר או להיפגש. חשבתי שהוא מבוהל. שלחתי אליו אנשים ובסוף הוא התרצה. כששוחחנו הוא אמר לי 'שמע, אני לא יודע על מה חקרו אותי'. התברר שאת כל העצורים בגל הזה לקחו למתקני שב"כ, ואותו לקחו למטה הארצי של המשטרה. שאלתי אותו למה לא חקרו גם אותו בשב"כ, והוא גמגם לי משהו לא מובן על זה שעורך הדין ששכרתי בשבילו לא טוב, ושהוא רוצה מישהו אחר. אחרי ששאלתי אותו עוד כמה שאלות, הבנתי שהוא זה שמסר את הנשק המעוקר לאחים קהלני".
להבנתך, מדוע השב"כ השקיע מאמץ כל כך גדול דווקא בקריית־ארבע?
"קריית־ארבע הייתה אז דומיננטית, התנקזו אליה הרבה אנשים אידיאולוגיים. ממנה הרי יצאו אנשי המחתרת היהודית – עוזי שרבף, שאול ניר, זמביש ומנחם לבני. הקריה הייתה אז סמל, וגם החיכוך עם הערבים כאן היה גדול מאוד. אם מלכלכים על קריית־ארבע – בעצם כל ההתיישבות מתלכלכת. לי נראה שרבין רצה בסופו של דבר לפנות את כל ההתיישבות".
כשאני שואלת את צבי קצובר אם יחסו של השב"כ למתנחלים השתנה בשני העשורים החולפים, הוא משיב: "אין הרבה הבדל. פרובוקטורים ושתולים יש גם היום, רק לא בקריה. הם מיצו את הפוטנציאל כאן, ועברו לגב ההר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
