באחד מחדרי המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים סורוקה, מוצא את עצמו בחור צעיר מרחרח בקבוק משקה אלכוהולי שהוא מאוד מאוד אוהב. למעשה, זה המשקה שדחף אותו לחיק הטיפה המרה, שממנה הוא מנסה להיגמל כבר הרבה זמן. כבר כשנמזגה מול עיניו כוס מתוך הבקבוק, חש את ההזדקקות המוכרת, את התאווה הבלתי נשלטת לנחמה. חוקרת בחלוק לבן שנמצאת איתו בחדר מבקשת ממנו להתרכז היטב בתחושות האלה, מתדרכת אותו להתעמק בהן. כל זה קורה כשראשו נתון בתוך קסדה מיוחדת: בזמן שהוא הוגה במשקה, מועבר גירוי חשמלי למוחו באמצעות סליל אלקטרומגנטי.
הגרייה המוחית העמוקה, שכבר הוכיחה את עצמה במחקרים רחבי היקף בסובלים מדיכאון וסייעה לעשרות אלפי חולים, משמשת עכשיו את החוקרים של אוניברסיטת בן־גוריון כדי לפתח טיפול באלכוהוליזם. מדינות האיחוד האירופי, שיאניות צריכת האלכוהול, תולות בחוקרים הישראלים תקוות בדמות מענק נכבד מה־ERC, גוף שמקדם מחקר ומצוינות. חברי המעבדה הבאר־שבעית תוקפים את ההתמכרות לאלכוהול בכל האמצעים: הדמיה מגנטית, רשמת מוח חשמלית (EEG) וגרייה מוחית באמצעות הקסדה הייעודית – הכול כדי לפענח את התופעה ולגלות כיצד ניתן לנצח אותה.

"המטרה שלנו היא לקחת אנשים שמצויים בתהליך גמילה, להפחית אצלם את הכמיהה לאלכוהול, וכך לדאוג שלא יחזרו לשתות – בניגוד למה שקורה פעמים רבות אצל נגמלים", מסבירה מעיין הראל, דוקטורנטית במחלקה למדעי החיים ובית הספר הבין־פקולטי למדעי המוח באוניברסיטת בן־גוריון. "בינתיים התוצאות נראות מבטיחות. אחרי סדרה של טיפולים, משתתפי הניסוי מדווחים שהם כבר לא מרגישים את הקרייבינג, הצורך העז הזה, כשהם חושבים על אלכוהול. אנחנו ממשיכים לגייס מטופלים שנואשו מניסיונות הגמילה האחרים, כדי שתהיה קבוצת מחקר גדולה יותר, ובעזרתה נוכל להראות תוצאות משמעותיות יותר".
כמה ימים קודם להגעתי למעבדה יצא העומד בראשה, פרופ' אברהם צנגן, לכנס בוונקובר, שם הציג את אחד הממצאים המעניינים שעלו ממחקריהם של הראל ושותפיה. בעזרת מכשיר האם־אר־איי הבחינו החוקרים כי בקרב אלכוהוליסטים קיימת ירידה משמעותית בנפח החומר הלבן במוח – רקמה במערכת העצבים המרכזית שמורכבת מסיבי תאי העצב. "ככל שעובר הזמן שבו הנגמלים 'נקיים' מאלכוהול, החומר הלבן מתאושש, רק שהתהליך איטי מאוד", מסבירה הראל. "בסופו של דבר, לא נוכל להבדיל בין מכור לשעבר לבין מי שמעולם לא היה מכור. הממצא המרתק ביותר מבחינתנו הוא שאחרי שלושה שבועות של גרייה מוחית באמצעות הקסדה, ראינו בצורה מובהקת אצל המטופלים עלייה מהירה יותר בנפח החומר הלבן. כלומר, הגרייה המוחית הצליחה להאיץ את תהליך השיקום".
במחקר קודם הושבה בחדר מטופלת בעלת הפרעה טורדנית־כפייתית, שהתבטאה באובססיה קשה לניקיון. לאחר שהקסדה המגושמת הולבשה על ראשה, ראתה האישה את החוקר מניח את התיק שלה על השולחן. הוא דיווח לה שהמצע מלא אבק, ושאל כיצד היא מרגישה. המטופלת נעה בחוסר נוחות ואז השיבה: "רק שחס ושלום לא יהיה על הרצפה". כדי למתוח עוד את גבולות היכולת שלה, הניח החוקר את התיק על הרצפה, מעל דף נייר. אחרי זמן קצר משך את שכבת ההגנה, והפקיר את התיק לעמוד על הרצפות החשופות, תרחיש אימים מבחינתה של אותה גברת. בשיטה דומה התמודדו כאן גם מכורים עם מושאי ההתמכרות שלהם: מעשנים כבדים נדרשו להריח ולמשש סיגריות, אנשים בעלי חיבה יתרה למזון עתיר קלוריות ריירו מול תמונות של עוגות קצפת, ובחור אחד שנוהג למרוט את שערות האף שלו במשך שעות ביום צפה בתמונות של אנשים בעלי שערות כאלה, ונשאל על אודות מצב האף שלו.

"הפרובוקציה הזאת שנעשית למטופלים ומיושמת בכל המחקרים שלנו, לא נועדה חלילה להתעלל בהם. יש לה חשיבות עצומה", מסביר פרופ' צנגן, שעה שאנחנו צופים בסרטוני המחקר. "בעזרת הרחת משקה או סיגריה, אנחנו 'מכינים' את המערכת לגירוי שיבוא, מעוררים את הרשתות העצביות במוח שאנחנו יודעים שקשורות בהתמכרות או בהפרעה. הגירוי באמצעות הקסדה משנה את פעילות הרשתות האלה, ובכך אנחנו למעשה פותחים חלון הזדמנויות לחיווט מחדש. כיוון שהמוח לא רק פלסטי אלא גם אלסטי ושואף תמיד לחזור למצב הבסיס, אנחנו נשוב על הטיפול שוב ושוב, כדי לייצר שינוי התנהגותי משמעותי שמחזיק מעמד. היו כאן מעשנים כבדים שכבר ניסו ללא הצלחה את כל שיטות הגמילה הקיימות, ועברו דרך כל המכונים שמבטיחים נפלאות: מעל 40 אחוזים מאלה שהשלימו אצלנו שלושה שבועות של טיפול, הצליחו להגיע לגמילה מוחלטת. זה נתון יפה למחקר מבוקר".
מעקף ושמו הרואין
כדי להבין מהי אותה קסדת פלא שמגרה את מעמקי המוח ומה הקשר בינה לבין התמכרות ודיכאון, צריך לצלול לאמצע המאה הקודמת. בשנות החמישים, כאשר מבנה המוח ותפקודו היו עדיין אניגמטיים למדי עבור המדע, ערכו הפסיכולוג האמריקני ג'יימס אולדס ותלמידו פיטר מילנר שורת ניסויים במטרה לאתר אזורים במוח המשפיעים על התנהגות. לשם כך הם השתילו אלקטרודות חשמליות במוחן של חולדות שהוחזקו בקופסה גדולה. להפתעתם גילו החוקרים כי בעקבות גירוי אזור מסוים במוח, שבו החולדות ללא הרף לאותה נקודה בתיבה שבה שהו כשחלף בהן הזרם. גם אם צעידה במבוך הבטיחה להן תגמול אכיל ומפנק, הן העדיפו את הגירוי החשמלי – ולו הקל ביותר – על פני הפרס.
אולדס ומילנר המשיכו במחקרם, והפעם העניקו לחולדות עצמאות: הם אפשרו להן לגרות את האזור המוחי ההוא באמצעות לחיצה על דוושה. החולדות לחצו עליה כאילו אין מחר, לפעמים גם יותר מאלף פעמים בשעה. כשהופסק הזרם החשמלי הן ניסו את מזלן עוד כמה פעמים עד שנפלו שדודות.
בזכות פועלם של שני החוקרים נפתח הצוהר להבנת מערכת הגמול המוחית הקשורה בהדוניה – הנאה ותחושת סיפוק. באופן כללי מאוד נאמר שכל חוויה מהנה – בין אם היא באה בדמות אוכל, פעילות מינית, אינטראקציות חברתיות או הצלחה במבחן מאתגר – מתוגמלת על ידי אותה מערכת בתחושת עונג. כך למעשה המערכת גם מייצרת התנהגות מסוימת, כיוון שהיא מעודדת חזרה על אותה פעילות. הבעיה מתחילה כשאדם מפתח תלות בחומרים מסוימים המפעילים ישירות את מערכת הגמול, כמו קוקאין, הרואין, אלכוהול או ניקוטין. צנגן, שכל מחקריו במהלך עשרים השנים האחרונות הוקדשו להבנת מערכת הגמול המוחית, מתמקד בין השאר בהתמכרויות האלה. כיוון ששתילת אלקטרודות במוח בני אדם אינה אפשרית, הוא ממשיך לעבוד עם חולדות. למעשה, חלקן מדוושות כאן בחדר סמוך. בקבוקי קוקאין ומורפיום טהורים שזכיתי לראות, מוצפנים כאן בבטחה בכספת, ותוכנם ניתן לחולדות כדי ללמוד עוד על המנגנונים היסודיים של התמכרות.

האם ניתן להסיק מהתנהגותו של מכרסם על נבכי מוחו של האדם? "ברמה הבסיסית של הגנום וברשתות העצביות הבסיסיות במוח, אני חושב שיש מכנה משותף די רחב", אומר צנגן. "אפילו להפרעות פסיכיאטריות יש מודלים לא רעים ששאבנו מבעלי חיים. אנחנו יכולים ללמוד מהחולדות על גמישות המוח, לבחון האם גרייה מוחית יכולה לייצר שינוי ארוך טווח, ואיזו גרייה זו צריכה להיות. אני יכול להוציא את המוח ולבדוק אזורים ספציפיים ברמה המולקולרית".
נעזוב את המדוושות המסוממות, ונשוב לאדם. לא פעם במחקרים הקשורים למדעי המוח, השיטה הנוחה להבנת תהליכים היא לבחון מקרים של פגיעה בתפקוד, כמו דיכאון למשל. דיכאון קליני, אחת ההפרעות הנפשיות השכיחות בעולם, יכול להיתפס גם כתת־פעילות של מערכת הגמול, כשהביטוי לכך הוא חוסר מוטיבציה ואי יכולת ליהנות. הצד השני של המטבע הוא ההתמכרות, שבה למערכת יש רגישות לגמול מסוים, כשהמינון הדרוש רק עולה ועולה עם התפתחות התלות.
צנגן בחר לו את שני המצבים האלה כמוקד מחקריו. אחרי דוקטורט במדעי המוח בבר־אילן, שנגע גם הוא במערכת המועדפת עליו, הוא נסע לפוסט־דוקטורט במכון הבריאות הלאומי (NIH) במרילנד. "כבר אז התעניינתי באפשרות של מעבר מפרמקולוגיה, טיפול תרופתי, לטיפול של גרייה מוחית ספציפית, שתתערב בנעשה ברשתות העצביות. אחרי שראיתי איך גריית מוח של חולדה יכולה להשפיע על ההתנהגות והנוירוביולוגיה שלה, שאלתי את עצמי האם כשיש לנו מטופלים דיכאוניים, במקום שניתן להם שוק חשמלי, אפשר לגרות במוחם את האזורים הרלוונטיים בלבד".
השוק, מסביר צנגן, הוא הטיפול היעיל ביותר, אבל הוא כרוך בהרדמה, פרכוס אפילפטי ועוד תופעות לוואי. כשהחל את מחקריו במרילנד כבר הייתה קיימת טכנולוגיית TMS (Transcranial magnetic stimulation), שם גנרי לגרייה מוחית שאינה פולשנית. בשיטה זו מוצמד סליל אלקטרומגנטי לראש המטופל כדי ליצור זרם חשמלי ממוקד באזור ספציפי על גבי קליפת המוח. השיטה, שפותחה באנגליה, שימשה בתחילה למטרות מחקריות בלבד. "בשנות התשעים בא פרופ' מארק ג'ורג', פסיכיאטר שאני מאוד מעריך, והציע לנסות את השיטה על מטופלים שסובלים מדיכאון ואינם מגיבים לתרופות אנטי־דיכאוניות. התוצאות אז לא היו מדהימות, ונחשבו לשנויות במחלוקת, אבל הראשוניות ללא ספק שמורה לג'ורג'".

בסופו של דבר זכה הפסיכיאטר האמריקני לכבוד המגיע לו על חלוציותו. "טכנולוגיות כמו TMS פותחות אופק חדש לגמרי ברפואה", אמר ג'ורג', והצדק היה איתו. בינתיים שבר צנגן את הראש בניסיון למצוא את הדרך הטובה ביותר לגירוי מערכת הגמול. למיקומה של המערכת במעמקי המוח היה חלק חשוב בהיווצרותה של הקסדה שפיתח. "כשפורסמו הממצאים של ג'ורג', אני טענתי שוודאי שהטכנולוגיה הקיימת לא מראה מספיק יעילות, כיוון שהיא מגרה את פני השטח בלבד. בדיכאון אנחנו צריכים לצלול פנימה, אל מתחת לקליפת המוח. חשבתי שישנה דרך לעשות זאת בעזרת תופעה פיזיקלית שנקראת התאבכות בונה. בשלב מוקדם מאוד פניתי לגיסי, ד"ר יפתח רוט, שהיה אז דוקטורנט לפיזיקה. מגיע לו קרדיט גדול על פיתוח הקסדה, כי לולא הוא, כל זה לא היה קורה".
אם ה־TMS המוכר הצליח להגיע לעומק של סנטימטר וחצי במוח, הטכנולוגיה החדשה שפיתחו הגיסים, DTMS (Deep Transcranial Magnetic Stimulation), חודרת לעומק של ארבעה סנטימטרים. "זה מה שמאפשר לפיתוח שלנו לטפל באופן משמעותי יותר בדיכאון, בשלל התמכרויות ובהפרעה טורדנית־כפייתית".
השוק הבודד לא מרפא
במעבדה במרילנד החל צנגן לשקוד על הגרייה המוחית העמוקה. תחילה ניסה אותה על חולדות, אחר כך עבר את כל שלבי בדיקות הבטיחות שנדרשות לצורך טיפול באדם. בשנת 2003 שב לארץ להקים מעבדה, הפעם במכון ויצמן. הפטנט נרשם על ידי NIH, והרישיון למכירת המכשיר ניתן לחברת הסטארט־אפ בריינסווי Brainsway)) שהוקמה בירושלים באותה שנה. רוט משמש המדען הראשי של החברה, צנגן הוא המייסד והיועץ המדעי.
"כשהייתי במכון יצרתי קשר עם קלינאים ופסיכיאטרים כדי לבחון את הקסדה", הוא מספר. "חברתי לפרופ' חיליק לבקוביץ מבית החולים שלוותה, ויחד איתו ערכתי את המחקר הראשון בטיפול בדיכאון באמצעות הקסדה. מכיוון שהוא היה מוצלח מאוד, המשכנו למחקרים נוספים והגענו למסקנה שצריך לעשות משהו בסדר גודל רחב יותר, שיקיף מרכזי מחקר במדינות שונות".

המחקר הגדול שלהם נערך בין השנים 2010 ל־2013, בשיתוף עשרים מרכזים רפואיים בעולם ובהם המוסדות הנחשבים ביותר, כמו בתי הספר לרפואה של אוניברסיטאות הרווארד, קולומביה ודיוק. בסיכומה של סדרת הניסויים, ולאחר השוואה לקבוצת הפלצבו, נמצא שהשיטה הראתה יעילות משמעותית. מאז טופלו באמצעותה למעלה מ־40 אלף בני אדם הלוקים בדיכאון, רובם הגדול אמריקנים, "וכאן בישראל אולי אלף".
אני מניחה שהסיבה לכך קשורה בכסף. הרי זה לא שדיכאון נדיר אצלנו; כמות הישראלים שצורכים תרופות אנטי־דיכאוניות רק עולה משנה לשנה.
"תראי, עלות המכשיר היא 180 אלף דולר, הוצאה לא פשוטה עבור מרפאה של פסיכיאטר פרטי. לזה מצטרף מרכיב יקר נוסף מצד המטופל: הטיפול הזה הוא לא כמו ללכת לבית מרקחת, לרכוש כדורים ואז ליטול אותם בבית. את צריכה להגיע יום־יום למרפאה במשך ארבעה שבועות, כדי לחבוש את הקסדה לעשרים דקות. זה לא פשוט. מה שכן, גם בנזעי חשמל הטיפול אינו חד־פעמי. אין ריפוי על ידי שוק חשמלי בודד".
מאז לידתה של הקסדה, קיבלה ורסיה אחרת שלה אישור רשמי מה־FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקני, לשימוש גם במקרים של הפרעה טורדנית־כפייתית. בימים אלה נערך מחקר עולמי של טיפול בהתמכרות לסיגריות, ומחקר אחר על טיפול בפוסט־טראומה, וכשיסתיימו יתבקש שוב ה־FDA להעניק רישיון מתאים. בינתיים מתחיל גם מחקר נרחב של טיפול בהתמכרות לאופיאטים, משככי כאבים. "יש הרבה אנשים שסובלים לדוגמה מכאבי גב קשים, ולא מגיבים לאקמול או אופטלגין", אומר צנגן. "בשוק קיימות תרופות מרשם אופיאטיות, שממכרות מאוד. המשתמשים נשארים תלויים בתרופות הללו לכל החיים, גם כשכאבי הגב פסקו לגמרי".
ממש לאחרונה קיבלה המעבדה מענק מחקר מהרשות לחדשנות, ובאמצעותו מנסה כעת הצוות לרכוב עוד קצת על ההשפעות המיידיות של סשן הגרייה המוחית. כאמור, מיד אחרי הטיפול האלקטרומגנטי בקסדה נפתח חלון הזדמנויות לשינוי, כיוון שהמוח גמיש יותר. יחד עם פרופ' גיא דורון מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, פיתחו החוקרים אפליקציה סלולרית שהיא מעין פסיכותרפיה קצרצרה שנמשכת שתיים־שלוש דקות. צנגן מציג בפניי את האפליקציה הידידותית למשתמש: למטופל שעדיין יושב תחת הקסדה ניתנים היגדים מסוימים, והוא צריך להסכים איתם, כלומר להחליק אצבע לצד אחד של המסך, או לזרוק אותם לאשפה – הצד השני שלו – במהירות המרבית. המשפטים שמוצגים לו מתארים את התחושות שלו כלפי עצמו, למשל "אני כזה לוזר", "אני סולח לעצמי", או "יש לי רצון חזק".

"האפליקציה מתייחסת למרכיבים שונים שקשורים בדיכאון, כמו בדידות, חוסר תקווה, חוסר שליטה וכן הלאה, ומשתנה מדי טיפול בהתאם לאינפורמציה שהגיעה מהמטופל בפעם הקודמת", מסביר צנגן. "אנחנו לא זונחים את רעיון הפסיכותרפיה כטיפול בדיכאון. אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל הרעיון בגדול הוא לחבר את הכלים כדי לייצר יעילות גבוהה עוד יותר. אנחנו למעשה מנסים 'ללמוד' את המטופל באמצעות האפליקציה, ולהתאים לו באופן אישי את הפסיכותרפיה שיקבל. נכון להיום אנחנו מצליחים להגיע למצב שבו מחצית מהמטופלים מראים תגובה קלינית משמעותית, כשאצל שליש אף נוצר מצב של רמיסיה (הפוגה או דעיכה של ההפרעה – י"א). אלה מספרים יפים כשמדובר בחולים שאינם מגיבים לטיפול תרופתי. בקבוצת הפלצבו היו בערך 15 אחוז שהגיבו לטיפול המדומה. אני מאמין שנוכל להגיע גם לשמונים אחוזי הצלחה, אבל זה באמת כלי טיפולי חדש שעוד אין לי ממנו נתונים".
לא מוכיחים בשער
ביום שני נערך באוניברסיטת בן־גוריון "יום פתוח", שבמסגרתו יכלו סטודנטים לתארים מתקדמים לשזוף עיניהם בשלל הפרויקטים ותחומי המחקר של צנגן ושותפיו במעבדה לנוירוביולוגיה של גרייה מוחית והתנהגות. אנחנו יוצאים להסתובב במעבדה, שבה 12 חברים. פוגשים בדרך את ד"ר נעם ברנע־יגאל, פוסט־דוקטורנט שהקים את מערכת המודל להתמכרות בקוקאין בחולדות, ומלווה את מחקר האלכוהול של מעיין הראל. "אני היד השמאלית של בומי, ואנחנו מנסים להנחיל לדור הבא איך עושים מדע", הוא אומר. כך אלמד שכולם כאן קוראים לצנגן בשם בומי – "אבולוציה שהתרחשה בחודש הראשון לחיי", הוא מסביר. מסיפוריו של בומי (49) אגלה שהוא בא ממשפחה של רופאים: אמא שהייתה יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, אח אחד שהוא רופא בהדסה, אח שני רופא בבית החולים ברזילי. אשתו רחל, אם ששת ילדיו, היא גינקולוגית מוכרת.
בקיצור, אתה הבן הסורר.
"חצי סורר. לקראת השירות הצבאי הייתה מחשבה שאלך למסלול של רפואה, אבל אני רציתי מילדות להיות חוקר. אמרתי לעצמי שלפחות אבחר משהו שקשור לרפואה, והלכתי ללמוד פרמקולוגיה כעתודאי. תוך כדי התואר הראשון לקחתי גם קורסים בפיזיקה, והרקע הזה עזר לי מאוד בהקמת בריינסוויי".
אני שואלת על הבחירה לעבוד דווקא כאן, בבאר־שבע, אף שהוא ירושלמי. "האמת היא שקיבלתי הצעות שונות בארץ ובעולם, ומפה באה ההצעה הכי מפתה. אבל היתרון האדיר של בן־גוריון הוא שתוך דקה אתה חוצה את הגשר למחלקה הפסיכיאטרית של סורוקה, שאנחנו עובדים איתה כל הזמן, וכשאתה הולך לכיוון השני אתה מגיע למחלקות ההנדסה והפסיכולוגיה. אין לזה מקבילה בארץ".

על הדלת שתוביל אותנו לאחד מחדרי המעבדה תלויה מודעה וזו לשונה: "לטיפול ניסיוני חדשני דרושים מתנדבים/ות בעלי הפרעת קשב. באוניברסיטת בן־גוריון בשיתוף עם בית החולים סורוקה מתקיים מחקר מדעי בנושא: בדיקה והשוואת השפעתם של גירוי מגנטי עמוק וגירוי מגנטי שטחי על פעילות מוחית בלוקים בהפרעת קשב וריכוז". הפרעת קשב כיכבה גם במחקר מעניין שפרסמו לפני כשנה וחצי צנגן וחברים במעבדתו, ד”ר אביעד הדר וד"ר אורי אליגון, בנושא ההשלכות המוחיות של שימוש בטלפון חכם. סטודנטים מתנדבים שהעידו על עצמם כי הם משתמשים במכשיר באופן תדיר, קיבלה שאלון שבדק האם הם לוקחים את הטלפון לשירותים, כמה שעות ביום הם משתמשים בו, כמה זמן הם בפייסבוק וכדומה. על פי התשובות נבחרו לניסוי שלושת האחוזים המכורים ביותר לסמארטפון. קבוצה זו הושוותה לזן נכחד – צעירים שמעולם לא השתמשו בטלפון חכם, ונושאים בגאון את המכשיר הטיפש, אם בכלל. בעזרת מכשיר EEG וגרייה מוחית בדקו החוקרים תגובתיות של המוח ומצאו הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות, בעיקר בקדמת קליפת המוח הימנית. אצל המכורים הייתה התגובתיות הזו נמוכה באופן מובהק. המשמעות ההתנהגותית היא קשב פגום ויכולת מופחתת של עיבוד מידע.
השאלה היא האם ההבדלים האלה נגרמו מהשימוש בסמארטפון, או שאולי היו שם מלכתחילה, והם אלה ששלחו את בעלי הקשב המופחת להשתמש במכשיר.
"זו באמת שאלה, ולכן ערכנו שלב שני למחקר, שאני מוכרח לומר שהיה ייחודי מאוד. לקחנו אנשים שטרם השתמשו בטכנולוגיה הזו – אז עוד היו כאלה – וחילקנו אותם לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה טלפונים חכמים לשלושה חודשים, והקבוצה השנייה נשארה עם הטלפון הישן. בסוף התקופה בדקנו את התגובתיות בקליפת המוח הקדמית, ופה כבר ראינו סיבה ותוצאה. נתנו למשל תרגילים פשוטים, בחנו ביצועים, וזיהינו ירידה ביכולת אריתמטית. שתלנו בתוך הסמארטפון רכיב שמודד את כמות השימוש, ומצאנו שככל שהאדם הרבה להשתמש במכשיר, כך ירדו מדדי הקשב והריכוז שלו. כן, יש יכולות שאנחנו מאבדים בגלל המכשיר הזה".

כדי לחדד עוד קצת את הטרגדיה, צוות המחקר דיווח אז כי בנוסף לתוצאות הנ"ל, "שימוש קצר טווח במכשיר פוגע בתפיסה החברתית של המשתמשים והופך אותה ליותר חרדתית. השינויים האלו מלווים בשינויים בפעילות המוחית הדומים באופן מפתיע לשינויים שנצפו במחקרים אחרים במעבדה ביחס לפעילות המוחית של סטודנטים עם הפרעות קשב וריכוז. איננו מחפשים את עמדת המוכיחים בשער היוצאים כנגד הטכנולוגיה, אך חשוב להיות מודעים לשינויים הקוגניטיביים הבלתי נמנעים, שמא נאמר האבולוציוניים, שאנו עוברים יחד עם התפתחות הטכנולוגיה".
"רואיינתי אז אצל ירון לונדון ואחרים, וניסו להוציא ממני אמירה שכל מה שקשור לסלולר הוא שלילי", מספר צנגן. "אמרתי ללונדון – בחלק שכמובן לא שודר – שכאשר התחילו להשתמש בכלי רכב, היכולות המוטוריות של הרגליים השתנו. אני בטוח שלאדם הממוצע במאה ה־19 היו יכולות מסוימות שטובות בהרבה ממה שיש לנו היום. אז ודאי שיש השלכות לשימוש בטכנולוגיה, אבל יש גם השלכות חיוביות. האנושות לא נכחדה בגלל פיתוחים חדשים, והיא לא תיכחד בגלל המכשירים הסלולריים".
גם ציפור חולפת היא תגמול
הדלת נפתחת ובפנים יושב ד"ר אליגון, חוקר בכיר במעבדה ומי שמפקח על המחקר בהפרעות קשב וריכוז. לצידו הקסדה המדוברת, מחוברת למין ארון על גלגלים ועליו ספק כוח גדול ורכיבים אחרים של המערכת. עוד קודם שאנסה אותה על עצמי, אנחנו מדברים על המחקר המאתגר שמתבצע בימים אלה סביב ההפרעה שהיא אולי המדוברת ביותר במאה ה־21. התרופות המקובלות במקרים של בעיות קשב וריכוז פועלות על מערכת הגמול, ולמעשה גם ההפרעה עצמה קשורה חלקית באותה מערכת: האדם מסיט את תשומת ליבו מהמטלה שעליו לבצע או מהמורה שמולו, ומחפש אחר תגמול או גירוי חדש – אם זו ציפור שעוברת, מוזיקה מסוימת, או קסדה מיוחדת שמאוד מתחשק לו לנסות עכשיו.
למעלה ממאה סטודנטים השתתפו כאן במחקרים בהפרעת קשב, מספר אליגון, ומראה לי על המסך את שתי השיטות שבהן פעלו. בראשונה ניסו לעבוד על האזור הקדמי־ימני, זה שנצפה בו שינוי במחקר הסלולר, "אזור שקשור בקשב ובקרה". התוצאות היו מרשימות: "ראינו שהגירוי המוחי היה יעיל ביחס לקבוצת הביקורת. דבר שני, ויפה יותר בעיניי, הוא שהקלטנו את הפעילות החשמלית במוח הנבדקים בכל מיני מצבים, גם במנוחה וגם בזמן הטיפול, והצלחנו לנבא ברמת ודאות גבוהה מאוד את השיפור העתידי שלהם לאחר שלושה שבועות. כלומר, לא רק שאנחנו מצליחים להשפיע על שיעור מסוים מבעלי ההפרעה, אלא שבעזרת סמנים מסוימים במוח אנחנו יודעים מי הולך להגיב לטיפול ומי לא, וזו בשורה".

הנסיינים שלגביהם נמצא כי הטיפול אינו אפקטיבי, יישלחו לשיטה השנייה. כאן מנסים חוקרי המעבדה לשנות את שיווי המשקל שבין שתי ההמיספרות (חצאי המוח, הימני והשמאלי), ולשנות שוב את החיווט במוח.
והנה מונחת הקסדה על ראשי. רציתי גמילה ממזון עתיר קלוריות, אבל בדיוק החודש עמוס לי ולא אוכל להגיע לבאר־שבע כל יום. הסתפקנו ב"הקפצת" יד. בניגוד למבנה המסועף ורב־המוקדים של מערכת הגמול, העצבים המוטוריים די פשוטים. צנגן ואליגון יודעים בדיוק איפה להניח את הקסדה כדי שהגפיים ייענו לה. צנגן מטפל בזרם, אני מנסה בכל כוחי לשמור על יציבות הידיים המושטות קדימה כדי להתנגד. עקצוץ בקרקפת, והיד לא מגיבה. "אנחנו מתחילים מזרם נמוך", אומר צנגן. הוא עצמו כבר חבש את הקסדה אינספור פעמים, "וכמות הזצים שחטפתי לא תיאמן".
מגבירים עוד קצת את הזרם, והיד בשלה. "תשמעי, את לא פראיירית. בגדול, יש הבדלים בינאישיים, אז ניאלץ להעלות את העוצמה". שבעת רצון מהקשיחות, אני ממתינה לכישלון הבא של הניסוי, אלא שהופ – יד שמאל קופצת. והופ, קופצת שוב. עקצוץ נוסף והיא מונפת. וממנה אנחנו עוברים לרגל שמאל: הרגל מיוצגת באזור עמוק יותר במוח, אבל גם היא נענית בסוף לזרם. מי יודע, אולי לפחות הקרייבינג לדיאט קולה נרגע קצת.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il