יאסרה בכרי, סטודנטית צעירה מהכפר בענה הסמוך לכרמיאל, עלתה באוגוסט 2002 על אוטובוס קו 361 מביתה לכיוון מכללת צפת, שבה למדה אז. במהלך הנסיעה פנה אליה אדם ופקד בערבית: "רדי מהאוטובוס". הנוסעים הדוברים עברית לא היו יכולים להבין את השיח המתפתח ממש לצידם. בכרי המבוהלת שאלה מדוע, והאיש השיב לה: "כי הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס, יאללה". בכרי קמה ממקומה, ניגשה אל חברתה סמיה אסדי שישבה בספסל אחר, וביקשה ממנה בלחש לרדת איתה מיד בתחנה הקרובה. "למה?", שאלה אסדי, ובכרי השיבה שהיא מפחדת וחייבת לרדת.
האוטובוס עצר בתחנת צומת שבע, והשתיים ירדו ממנו. חייל בשם רוני ע'אנם עלה בתחנה והתיישב במקום שנטשה בכרי. לאחר שהנהג סגר את הדלתות והמשיך הלאה, עצרו בכרי ואסדי מונית כדי להגיע לאוניברסיטה, ונסעו מאחורי האוטובוס במעלה הכביש המתפתל אל הר מירון. כעבור כרבע שעה עצר האוטובוס בתחנת צומת מירון, ושם עקפה אותו המונית של בכרי ואסדי. כמה שניות אחר כך נשמע קול פיצוץ אדיר. האדם שפקד על בכרי לרדת מהאוטובוס, הפעיל מטען חבלה שנשא על גופו. תשעה מהנוסעים נרצחו, 47 נפצעו.
בחקירתה בעקבות האירוע גוללה בכרי את השתלשלות העניינים. מכיוון שהודתה כי חשדה שהאדם שפנה אליה הוא מחבל, עלתה שאלה משפטית קשה – האם אפשר להגיש נגדה כתב אישום בגין אי מניעת פשע. התיק הטעון הזה, שעסק בסוגיות של נאמנות ומוסר, הונח על שולחנה של עו"ד מירית שטרן, אז פרקליטה צעירה בפרקליטות מחוז צפון.
"זו הייתה תקופה נוראית", משחזרת שטרן, שבקרוב תפרוש מתפקידה כפרקליטת המחוז. "פיגוע רדף פיגוע, ואנחנו הופגזנו בתיקים ביטחוניים שיש לקבל בהם החלטה במהירות ולהגיש כתב אישום, במידת האפשר. ופתאום הגיע אליי התיק הזה. כמה שנים לפני כן הורשעה מרגלית הר־שפי באי מניעת פשע, מכיוון שלא פעלה למנוע את רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר. השאלה בתיק שלנו הייתה בעצם מהן נורמות ההתנהגות שאתה מצפה להן מאזרח במדינת ישראל, וכמובן מבחן הראיות, כמו מה הייתה רמת הידיעה שלה ועוד. זה תיק שהתלבטתי בו רבות.
"בסוף בנינו את הטיעונים והחלטנו להגיש כתב אישום. זה לא היה פשוט. אני זוכרת שעמדתי בבית המשפט כדי לחקור את בכרי, כשמולי סטודנטית צעירה ונורמטיבית שחייה ניצלו בנס, בעוד חיי חברותיה נגדעו".
החקירה בבית המשפט, מספרת שטרן, התנהלה כך: "אמרתי לה שאני משתתפת בשמחתה ובשמחת משפחתה על שיצאה בחיים מהפיגוע. משם המשכתי בשאלות הקשות: מדוע לא חייגת למשטרה? מדוע לא דיווחת לנהג? האם עלה בדעתך בכלל לעשות משהו עם חשדך בנוגע למחבל? מדוע לא עצרת את החייל שעלה לאוטובוס מול עינייך? וכן הלאה".
באמת אמרת לה ששמחת בשמחתה?
"כן. אני מאחלת טוב לכל הנאשמים שלי. אני לא רוצה שהיא או אחרים ימותו, ואין זה סותר את הציפייה ממנה כאזרחית וכאדם".
תיקים עתיקים
התיק קרס בבית המשפט ב־2004. סנגורה של בכרי, עו"ד אביגדור פלדמן, חבט בו בכל הכוח והצליח לשכנע את בית משפט השלום בנצרת בחפותה של בכרי. השופט תאופיק כתילי זיכה אותה וקבע שהיא "לא הייתה יכולה לדעת אילו מחשבות התרוצצו במוחו של אותו אדם, ואיזה מזימות רקח בליבו". בכרי לא חייכה בעת מתן פסק הדין. "יש משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בפיגוע, יש לי חברה מכפר סג'ור שנהרגה וחברות שנפצעו שם – איך אני יכולה לשמוח?", הסבירה לאחר מכן.
בחודש הקרוב תפרוש שטרן מהפרקליטות, בתום שמונה שנות כהונה כפרקליטת מחוז הצפון. תיק בכרי עדיין צף ועולה מפעם לפעם, היא אומרת, "כשטוענים שהפרקליטות ותרנית בכל הנוגע לתיקים ביטחוניים של מחבלים. אנחנו באמת עושים כמיטב יכולתנו למען האינטרס הציבורי. יושבים, חושבים ובוחנים שוב ושוב. משתדלים לתת מעטפת לכוחות הביטחון ולהמשיך את מלאכתם בבית המשפט, ככל שהמסגרת המשפטית מאפשרת".
כדי להוכיח זאת היא מעלה תיק עתיק נוסף. "לפני האינתיפאדה הראשונה פעל במפקדת פת"ח בתוניסיה אדריכל פיגועים פלסטיני, שהיה אחראי לרצח עשרות ישראלים. הוא חישב את תקופת ההתיישנות של העבירות, וכאשר היא חלפה, הוא חזר לישראל. בדקנו וראינו שמתמטיקאי טוב הוא כנראה לא היה: לפי החישוב שלנו לא חלפו 20 שנה, אלא 19. מיד דאגנו שהוא ייעצר, ייחקר ויועמד לדין. המשימה שלנו הייתה לקשור אותו לעבירות שאירעו לפני 19 שנים ויותר, אף שכבר אז הוא דאג לפעול במעגלים רחבים. היינו צריכים ראיות שעומדות במבחן הפלילי, לא ידיעות מודיעיניות. הגשנו תיק שכמעט בלתי אפשרי להרים, תיק שהתפורר לי בידיים. ממש נלחמתי, כי אמרתי לעצמי שאין סיכוי שהוא חוזר לחיים רגילים בישראל. בסוף הוא הורשע. זו 'הפרקליטות הוותרנית'".
בואי נדבר על תיק עדכני יותר. ב־2015, בעיצומו של טרור הסכינים, מחבלת נעמדה מול חיילים בתחנה המרכזית בעפולה, שלפה סכין גדולה, ואז נורתה ונפצעה. מחוז צפון הגיש נגדה כתב אישום על החזקת סכין, והכוונה הלאומנית כאילו נעלמה.
"כי היא לא ניסתה לדקור. יש לנו סרטון שמראה את המקרה מתחילתו עד סופו: אותה אישה הסתובבה בתחנה, והיו לה הרבה הזדמנויות קלות מאוד לפגוע באזרחים וחיילים, אלא שהיא לא עשתה זאת. היא נעמדה במרחק כמה מטרים מחיילים חמושים, שלפה סכין, נשארה במקומה והמתינה. בחקירה אמרה שרצתה להתאבד, וקיוותה שהחיילים יהרגו אותה. זו בחורה חכמה, סטודנטית בטכניון, שכבר ניסתה להתאבד כמה פעמים בעבר בשל בעיות שהיא סובלת מהן. בכל זאת לא ויתרנו והעמדנו אותה לדין על החזקת סכין. עכשיו, אני שואלת אותך: היית מגיש נגדה כתב אישום על ניסיון רצח ממניע לאומני?"
בלשכתה בקומה השנייה של בניין הפרקליטות בנצרת פזורים ארגזי קרטון, לתוכם הוכנסו כבר רוב החפצים האישיים שהחזיקה שם שטרן. תמונה אחת בשחור־לבן עוד תלויה על הקיר: היא צולמה ערב ההתנתקות, בכפר־מימון. חיילים עומדים מצידה האחד של גדר המושב, מפגינים עומדים מצידה השני, ויחד הם מתפללים מנחה. "קשה לי להסביר מדוע תליתי את התמונה הזאת", אומרת שטרן. "יש בה משהו שמאוד מרגש אותי, משהו חזק שנוגע ומזכיר".
היא מתגוררת במושב דתי בצפון, נשואה ליצחק, מהנדס בניין, אם לחמישה וסבתא לחמישה. את שמה מן הסתם אינכם מכירים: תמיד הקפידה להישאר מאחורי הקלעים, וזה הריאיון הראשון שלה בעיתונות הארצית. בשנותיה בפרקליטות ניהלה עשרות תיקים פליליים, ועסקה במקרים המזעזעים והקשים ביותר שאירעו במחוז. בין המוכרים שבהם אפשר למנות את רצח החייל אולג שייחט, רצח רכז הביטחון בקיבוץ מנרה יצחק קברטץ, רצח נהג המונית יפים ויינשטיין, תיק עזרא שיינברג, רצח תהילה נגר ועוד. והיה עוד תיק, מפורסם ביותר, שמרחף בחלל החדר עוד לפני תחילת הריאיון. מיד כשאני מתיישב מולה, שטרן פותחת ואומרת: "טוב, אתה יכול לשאול עליו".
על מי?
"נו", היא מחזירה בחיוך על ההיתממות שלי. הכוונה היא כמובן לתיק רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה. אם תחפשו את שמה של מירית שטרן בגוגל, אחת התוצאות הראשונות שתקבלו תהיה פרסום זועם במיוחד של אילנה ראדה, אמה של הנערה שנרצחה בבית הספר בקצרין. בפוסט שכתבה בפייסבוק ב־28 בספטמבר 2017, תקפה האם את שטרן בפרט ואת הפרקליטות בכלל, וטענה כי שמו מאחורי סורג ובריח את האדם הלא נכון. כמוה גם רבים אחרים מאמינים שזדורוב הוא חף מפשע, אף שהורשע פעמיים בבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה בבית המשפט העליון. "אני לא מתנצחת עם אמה של קורבן עבירה", אומרת שטרן. "לא משנה מה היא תאמר עליי, מרגע שהתחלתי לנהל את התיק ועד היום, אני כל הזמן זוכרת שהבת שלה נרצחה. כאמא אני מבינה אותה".
על הראיות עצמן ועל ניהול התיק יש לשטרן הרבה מה לומר. למשל על ההתפתחות העדכנית ביותר שאירעה לפני כמה חודשים, כשסנגורו של זדורוב, עו"ד ירום הלוי, שלח לבדיקה בחו"ל שערות שהמשטרה מצאה בזירה. מתוצאות הבדיקה הסיק הלוי כי הרוצחת היא חברתה של תאיר, אולה קרבצ'נקו, המכונה א"ק. בעבר כבר נטען כי א"ק הודתה באוזני החבר שלה כי היא הרוצחת. "השערות הללו לא צצו פתאום", מבהירה שטרן. "הן שערות שלא נבדקו מטעם ענייני: הן היו לא מתאימות לבדיקה, וסברנו שהן לא יצליחו לקדם את החקירה. שערות מתאימות נבדקו. כשבא הסנגור וביקש את השערות הנוספות, אמרנו: בשמחה, קח כל מה שאתה רוצה".
והוא הביא ממצא.
"הוא לא הביא שום ממצא. בזמן החקירה נערכו הרבה מאוד בדיקות להמון שערות – ובעלויות גבוהות מאוד, למרות שזה לא העניין. לגבי השערות הספציפיות, אמרנו גם לסנגור שאנחנו חושבים שהן לא יעלו דבר, אבל הוא בהחלט מוזמן לבדוק ואנחנו עומדים לרשותו. עכשיו אסביר לעומק מה בדיוק נבדק ומה בדיוק נמצא: הייתה שערה אחת שנשלחה לבדיקה בחו"ל, ולא ניתן היה לשלול שהיא מתאימה לא"ח, החבר של אולה. הסנגור השווה את הדגימה לעשרות אלפי דגימות די־אן־איי שנמצאות במאגר בחו"ל, והראה שלהן היא לא מתאימה. על זה נערכה מסיבת עיתונאים, על זה היה קול רעש גדול. ואז הגיע מומחה ישראלי ואמר: רגע, למה משווים את זה למאגר האמריקני? לי יש מאגר של כמה אלפי דגימות ישראליות. בדקו ומצאו התאמה ללא מעט דגימות שהיו שם".
ובכל זאת, זדורוב והסנגור שלו רוצים להגיש בקשה למשפט חוזר.
"אין בעיה, אנחנו נאפשר לו וניתן לו כל מה שהוא צריך בשביל בקשה כזו. כמו שאני מבינה, המשקל בתיק הזה יושם על א"ק וא"ח. בסדר, גם לנו יהיה הרבה מאוד מה להגיד שם על ההתוודות לכאורה של א"ק שהיא רצחה את ראדה. מעניין, שש שנים החבר שלה הסתיר את דבר הווידוי, ורק לאחר שהיא התלוננה נגדו במשטרה – פתאום הוא החליט לומר למשטרה שבעצם היא הרוצחת.
"פרטי ההתוודות עצמה עומדים בסתירה מוחלטת לממצאים בזירה. למשל, א"ח טען שהסכין שבה בוצע הרצח נקנתה לאמא של א"ק ליום ההולדת. הוא אפילו נתן שם של חנות. בדקנו בחנות – וואלה, הם קנו סכין. אלא מה, זה היה חצי שנה לפני הרצח, וכשא"ק וא"ח נסעו פעם בכביש, הם נעצרו על ידי המשטרה והסכין נלקחה מהם. אתה מבין? היא 'רצחה' בעזרת סכין שבכלל נמצאת אצל המשטרה חצי שנה. עוד דוגמה: לפי א"ח, א"ק סיפרה לו ששרטה את הבטן של תאיר. על הגופה אין כל סימן לכך, כלומר, גם זה לא קרה. וזה מעבר לכל סיפור המסגרת, שגם בו יש הרבה מאוד בעיות".
יש משהו שאת מצטערת עליו בנוגע לתיק הזה?
"כן. ההחלטה לנהל אותו רק בבית המשפט ולא בתקשורת הייתה טעות. איבדנו את אמון הציבור. בזמן אמת היה לנו תיק משפטי וניהלנו אותו מצוין, אבל בחוץ נערך קרב אחר. התפיסה המסורתית של הפרקליטות היא שכגוף מקצועי, אנחנו מדברים בבית המשפט. לי ברור היום שאנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו, וגם פרקליט המדינה מכיר בזה. הפרקליטות פתחה לאחרונה עמוד פייסבוק: זה חדש וחריג לנו, אבל אין ספק שזה חשוב ונכון. יש לנו דוברות מעולה ונעשים צעדים בכיוון הדרוש, אבל יש עוד דרך ארוכה ללכת".
אוזניים שכך שומעות
שטרן היא באר־שבעית במקור: הוריה הגיעו לבירת הנגב בשליחות תנועת עזרא, כדי להקים שם בית ספר ממלכתי־דתי. לימים זכה אביה בתואר יקיר העיר.
את שעות הפנאי בנעוריה העבירה כמרבית בנות גילה, למעט תחביב מוזר אחד: ביקורים קבועים בבית המשפט המחוזי בעיר, וצפייה בהתרחשויות באולמות הדיונים. "עכשיו כשאתה אומר את זה, זה באמת נשמע תחביב חריג, אבל היה פשוט מרתק. אני זוכרת בעיקר את הדיונים אצל השופט יצחק בנאי, אביהם של אביתר, מאיר ואורנה".
את בעלה הכירה בזמן ששניהם היו סטודנטים – היא באוניברסיטת בר־אילן, הוא בטכניון. בראשית הקריירה המשפטית שלה עבדה שטרן במשרד עורכי דין פרטי, ועסקה בתיקים אזרחיים. לאחר מכן עברה לפרקליטות מחוז צפון. "חיפשתי שינוי", היא מסבירה. "הייתי פרקליטה מן המניין, שמטפלת בכל תיק שנופל על שולחנה. כל מקרה היה בעיניי עולם ומלואו. הבנתי שאפילו כפרקליטה צעירה, כל החלטה שלי – להגיש כתב אישום או לסגור תיק – עשויה להיות דרמטית בשביל הנאשמים. אז גם התחלתי לקחת אליי את התיקים הביטחוניים במחוז".
התעסקת עם מחבלים, רוצחים ואנסים, המקרים הכי קשים והמקומות הכי נמוכים.
"קודם כול, זה פשוט מרתק. אני מגיעה לעבודה ואין לי מושג איזה תיק יונח על השולחן שלי – אבל בטוח שהוא יזרוק אותי למציאות אחרת לגמרי, לעולמות שאני לא מכירה כאדם נורמטיבי, בין בעבירות מין ובין בשחיתות שלטונית. תחשוב על זה: אתה נחשף לסיפורים עוצמתיים בכאבם, שרחוקים כל כך מהמקום האישי שלך. זה ריתק אותי.
"אבל זו לא הייתה הסיבה להחלטה שלי להיכנס לתחומים האלה. היום זו מילה גסה בעולם הציני שלנו, אבל בחרתי לעסוק בכך מתוך אידיאליזם. זו משימה חשובה. בכלל, מצאתי בפרקליטות הרבה מאוד אידיאליזם. כשמופיע בכתב האישום 'מדינת ישראל נגד', בטח בתיקים ביטחוניים, אתה מרגיש שהמדינה שלחה אותך לעשות דין צדק. זה רגע גדול, מלא אחריות. הרגשתי בכל ליבי שכשאני מאשימה פעיל טרור, אני עצמי מגינה על המדינה. עשיתי שירות לאומי, לא שירתתי בצבא, אבל כשאני מציגה את תוצרי החקירות של השב"כ, צה"ל והמשטרה, התחושה היא שאני השליחה שלהם, שותפה של ממש בהגנה על מדינת ישראל".
אילו מקרים נכנסו לך עמוק ללב?
"אני חושבת שבעיקר תיקי עבירות המין. אתמול ישבתי פה ופתאום נכנסה מישהי שלא עובדת כאן, אך בשנייה זיהיתי אותה: מתלוננת בתיק שהובלתי לפני כעשרים שנה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז, והמפגש היה מרגש. היא סיפרה לי שההליך שניהלנו היה משמעותי עבורה עד כדי כך שהיא החליטה ללכת וללמוד משפטים".
את זוכרת את כל הנפגעות?
"אני חושבת שכן, בטח במקרים הקשים. שמע, נחשפתי לחומרים ששקעו בנפש שלי. המראות, הקולות, אלו דברים שלא עוזבים אותי ולא יעזבו. הייתה בחורה צעירה שסיפרה שאבא שלה אנס במשך שנים אותה ואת ארבע אחיותיה. המראה שלה מעידה בבית המשפט – לא בהיסטריה, לא בהתלהמות, אלא בשקט, כשדמעות זולגות כל הזמן מעיניה – יישאר איתי לנצח.
"היום, בעידן הדיגיטלי, הראיות בתיקים הן מוחשיות מאוד, יש הקלטות ויש צילומים. שמעתי הקלטות של אנשים ברגעים האחרונים לפני מותם. אתה חושב שאפשר למחוק מהזיכרון את הצרחות האלה? בתיק שלי דדון, יש הקלטה שמגיעה עד שניות לפני הרצח. שמעתי אותה שוב ושוב כדי לדלות דבר מה שיקדם את התיק, וזה שקע אצלי. חקרנו את פרשת משפחת אטיאס, שנסעה במורדות טבריה כשלפתע המכונית איבדה את הבלמים ושמונה מבני המשפחה נהרגו. מצאנו הקלטה של כל הנסיעה, וכדי לנהל את החקירה האזנתי שוב ושוב לאנשים שרואים את המוות שלהם מגיע. זה הולך איתי".
וכשאת מגיעה הביתה?
"אני מורידה מסך. יש לי קהילה, משפחה, זוגיות, ואני מתייחסת רק אליהן".
אפשר באמת לנתק?
"אני חייבת, איזו ברירה יש לי? אני רוצה לגדל ילדים נורמלים, ואכן הצלחתי. יש לי ילדים נהדרים. בכל שנות גידולם הייתי חייבת להפריד אותם לחלוטין ממה שאני עוברת. אם הייתי מקבלת טלפון מקורבן עבירות מין – כמו שקרה בכל ימות השבוע ובכל שעות היממה – הייתי מתרחקת מהר, כדי שבשום אופן הם לא ייחשפו למקרים שאני מטפלת בהם. אמא רוצה שהילדים שלה יהיו נורמלים".
ואת לא נורמלית?
"לא".
תסבירי.
"אני דואגת, כל הזמן דואגת. העבודה שינתה לי את כל תפיסת העולם, הפכה אותי להורה דואג. היומיום שלי הוא קטסטרופות, ואני בחששות שהתסריטים האלה, שהם מציאותיים לגמרי, יגיעו גם אל המציאות שלי. נפגשתי עם קטינה שנפגעה בגן שעשועים – והרי גם הבת שלי הולכת לגן שעשועים, והלב לא שקט. גם את בעלי אני לא משתפת, זה לא בשיחות בינינו. בבית אני עוברת למקום אחר. אני ממעטת מאוד לדבר על תיקים. מבקשים ממני, אבל אני לא מוכנה.
"פרקליט שמטפל בתיקי רצח הולך לזירת האירוע, נכנס לבית של הקורבן, חודר לעולם שלו. לא אשכח את החדר של רבש"ץ קיבוץ מנרה שנרצח. הסתובבתי שם, במקום שלא מזמן היו בו חיים, וגיליתי את סיפור החיים שלו, את האישיות, מי הוא היה. אלו זירות קשות שלא יעזבו אותי".
וכשאת מצליחה להביא להרשעת מי שאחראי למוות או לאונס, וגם לצילוק הנפש שלך, זה רגע מאושר?
"לא. וגם לא מדכא אותי כשיש זיכוי. רגע לפני שהשופט קורא את פסק הדין הלב שלי אמנם דופק, אבל בעיקר בגלל גודל האחריות והמעמד. עומד מולי נאשם שהולך לאבד את החופש שלו בגלל הטיעונים שלי, וזה רגע דרמטי. אבל זה לא משליך עליי. זו גם לא הדרך למדוד הצלחה של פרקליט".
דיני ראיות
בציבור הדתי והימני רווחת התפיסה האומרת שהפרקליטות שמאלנית, אבל שטרן, כמי שמכירה את המערכת מבפנים, כופרת בכך מכול וכול. "בישיבה בפרקליטות צפון אתה יכול לראות באותו חדר פרקליט מוסלמי עם פרקליטה שבעלה איש קבע, או פרקליט הסדרניק עם מי שהייתה מלכת היופי של המגזר הערבי. כולם עובדים בחברות ובהרמוניה. צמים פה ברמדאן, בצומות היהודיים וביום רצח רבין. אין פה חלק מהעם ללא ייצוג, ואגב, אחוז הדתיים בפרקליטות הוא גבוה מאוד.
"אני לא יודעת מנין צמחה התפיסה לגבי השמאלנות של הפרקליטות, אבל אני באופן אישי יכולה להבטיח שאין שם פוליטיקה. מעולם לא היה לי תיק שהתערבו בו פוליטית ואמרו לי 'תעשי כך או אחרת', או תיק שתמהתי על הוראה מוזרה שניתנה בו. מבחן הראיות תמיד היה זה שעניין אותנו: אילו ראיות יש ואילו אין. הלוואי שהטוענים לשמאלנות היו יכולים להיות זבוב על הקיר ולראות מה המצב באמת".
בתיק הצתת כנסיית הלחם והדגים, שנוהל במחוז שלך, המצית אמנם הורשע אך המסייע זוכה. הסנגורים טענו שהזיכוי מעיד שידה של הפרקליטות קלה כשזה נוגע לאישומים נגד נוער הגבעות.
"ומה ההרשעה מעידה? מעניין, בדיוק באותה תקופה הגשנו כתב אישום נגד המשוררת המוסלמית דארין טאטור בעבירות הסתה לטרור, בעקבות שירים שכתבה בפייסבוק. קיבלנו הרשעה, אבל חטפנו ביקורת משמאל. יש עלינו ביקורת מכולם, אז כנראה אנחנו במקום טוב באמצע.
"אגב, מי שניהל את התיק של כנסיית הלחם והדגים הוא חובש כיפה סרוגה. ובנוגע למסייע להצתה – לא כל זיכוי הוא עדות לטעות של הפרקליטות. אנחנו סברנו שיש מספיק ראיות, ובית המשפט סבר שאין. אנחנו לומדים מנימוקי בית המשפט, כך זה צריך להתנהל. הייתה שם חקירה מעולה של משטרת ישראל והשב"כ, בתיק נסיבתי לא פשוט, ונעשתה עבודת נמלים. את הדלק מצאו בכלל באזור ירושלים. ובסוף־בסוף, הזיכוי היה רק של הסייען. המצית הורשע".
לאחרונה עמדה פרקליטות מחוז הצפון בעין הסערה התקשורתית כשחתמה הסדר טיעון עם רוצחה של תהילה נגר, תושבת מגדל. הרוצח, שהיה בקשר רומנטי עם נגר, הודה במיוחס לו, ונגזרו עליו 20 שנות מאסר באשמת הריגה. משפחת נגר זעמה על עסקת הטיעון. "כדי להבין מדוע נחתם הסדר הטיעון צריך להבין אילו ראיות היו לנו ואילו לא", מסבירה שטרן. "נגר התלוננה בעבר על אלימות מצידו – ותכף תבין מדוע זה חשוב. בערב הרצח הוא אסף אותה במכוניתו, וגם הודה בכך, אבל טען שהוריד אותה שעות לפני הרצח במקום אחר. על שטיח הרכב שלו מצאנו טיפה של דם, ועוד כתם דם מרוח על הדלת, ובדיקה הראתה שזה של הנרצחת. מצאנו צילום של רכב דומה לשלו יוצא מהזירה ומגיע לבית שלו בזמן סביר לאחר הרצח. יש גם הקלטה שלהם מדברים אחרי השעה שבה לדבריו הוא הוריד אותה.
"אבל המבחן הוא סיכוי סביר להרשעה. אני מזכירה: היא אמרה שהוא היה אלים, כלומר דם ברכב יכול להיות תוצאת אלימות קודמת, ולאו דווקא מזמן הרצח. רכב דומה זה לא מספיק, כשאין ראיה שמדובר באותו הרכב. מאסת הראיות הייתה כזו שמצד אחד ברור שאי אפשר לסגור את התיק, ומצד שני ברור שאין לנו מספיק ראיות. במהלך הדיון קרו כמה דברים: נציג מז"פ המשטרה נפל בחקירה נגדית באמירה שברצח כזה הוא היה מצפה למצוא יותר מאשר כמה טיפות דם. כלומר, גם הראיה של טיפות הדם נפלה. גם את ההקלטה שלהם מדברים בשעה מאוחרת, הסנגורים הצליחו לנטרל בחקירה הנגדית. כשאתה מגיש תיק לבית המשפט תמיד נראה לך שאתה במצב הכי טוב, אבל בחקירות קורה שהראיות מתרסקות. בנוסף התגלו בפרשה עוד פרטים שהחלישו מאוד את התיק, ואיני יכולה לספר עליהם". לאחר הריאיון, בשיחה עם גורמים אחרים, גיליתי מה היו הפרטים שפגעו בעוצמת התביעה: הסנגורים מצאו מידע מהימן שלפיו באירוע נקשר אדם נוסף, ובהליך המשפטי הם היו יכולים לטעון שהוא הרוצח.
"אני יושבת עם משפחות נרצחים, וזה תמיד קשה", ממשיכה שטרן. "הם אומרים לי: אנחנו מבקשים שייקוב הדין את ההר. אבל אני כאשת מקצוע עומדת מולם, מישירה מבט ואומרת: 'אני מצטערת, אבל ניאלץ ללכת להסדר, אין אפשרות מקצועית אחרת'. וצריך לדעת, הסנגורים בפרשת תהילה נגר הציעו בהתחלה עסקה של 7־8 שנות מאסר, ורק אחרי משא ומתן עיקש הגענו ל־20 שנה. היה פה איזון נכון בעיניי, אבל המשפחה אמרה שאם אין הרשעה ברצח, כבר עדיף שיהיה זיכוי. לפעמים יש התנגשות בין הרצון לספק את משפחת הקורבן ובין האינטרס הציבורי. ההחלטות האלה קשות".
בקרב העוסקים בתחום המשפט הפלילי בישראל ניכרת בשנים האחרונות עליית קרנו של ערך השיקום לעומת ערך ההרתעה. "זו מגמה חשובה מאוד כשמדובר בעבירות קלות יחסית של עבריינים חוזרים, שהאינטרס הציבורי הוא בוודאי לשקם אותם ולא להחזירם לאותו מצב ולאותה סביבה שבה התפתחו כעבריינים", אומרת שטרן. "המחקרים היום מראים שענישה קצרה של שנה־שנתיים, פשוט אינה יעילה. אורך המאסר לא משפיע על עבריינים כמו עצם הסיכוי להיתפס. הפרקליטות מגויסת למגמת השיקום, לומדת אותה, ולדעתי כולנו נשנה כיוון בקרוב. המחקרים בנושא הזה מחלחלים ומשפיעים בכל העולם".
לפעמים האיזון בין השיקום להרתעה יוצר תוצאת ביניים שמחמיצה את שניהם. רק לאחרונה, במחוז שלך, השופטת אסתר הלמן גזרה שמונה חודשי מאסר בלבד על רב שפגע מינית בכמה ילדים. במחוז ירושלים, השופטת דנה כהן־לקח גזרה שנת מאסר אחת על גבאי בית כנסת שפגע מינית בילד. אלה פרקי זמן שלא יפיקו שיקום או הרתעה.
"אלו לא המקרים שאני מדברת עליהם. בעבירות חמורות צריך ענישה מחמירה ולא מתפשרת. בתיק של הרב שפגע בילדים במחוז הצפון, ערערנו על פסק הדין, והעליון קיבל את עמדתנו. גם כאשר נותנים משקל לשיקום, חייבים לזכור שבצד השני יש קורבן, והוא צריך לקבל מענה ממערכת אכיפת החוק. העונש המרבי שנקבע בחוק לא צריך להיות אות מתה. לא מצאת פה מישהי שחושבת שצריך לשחרר את כולם, ממש לא. אבל אנחנו בתקופה שבה מערכת המשפט מתחילה למצוא איזון. שפת השיקום לא טבעית לנו, כי אנחנו כפרקליטים התרגלנו ללכת לבית המשפט ולבקש למצות את הדין. עכשיו זה משתנה, ואפשר להפחית ענישה במקרים המתאימים".
לספר, לא לספר
לשטרן הזדמן לעסוק גם בפרשייה סוערת שהגיעה עד כדי הדחה של שופט בישראל והרשעתו בעבירות מין. היה זה שופט בית המשפט המחוזי בנצרת יצחק כהן, שעל פי תלונה שהגיעה אליה, פגע מינית בפרקליטה. שטרן העבירה את התלונה לפרקליט המדינה דאז, משה לדור, אך הוא לא עשה עם זה כלום. בהמשך התברר שכהן פגע בנשים נוספות, ובעקבות תלונותיהן הוגש נגדו כתב אישום.
"המידע הגיע אליי לראשונה לאחר שמוניתי לתפקיד פרקליטת מחוז הצפון. האירועים עצמם התרחשו כמה שנים לפני כן", עושה שטרן סדר בדברים. "דיווחתי מיד ללדור ואמרתי לו שהפרקליטה עצמה ביקשה לא לספר, ואמרה שאם אספר היא תכחיש. מדובר במעשה מגונה מינורי יחסית. התיק שהוגש בסופו של דבר לא היה קשור למקרה הזה. נכון, לא הלכתי לשאול את לדור מה עשה עם זה, ולא ביררתי. במבט לאחור, הייתי צריכה לוודא שהנושא עובר ליועץ המשפטי לממשלה. אבל זו חוכמה בדיעבד. בכל הנוגע לפעילות שלי בזמן אמת, אני לא רואה בעיה. כהן היה אז שופט צח כיונה, והמידע היה מעומעם וללא גיבוי. אני מבינה מדוע לא בדקתי. חשבתי שזה מעט מדי".
ביקורת ציבורית קשה נמתחה על שטרן במקרה אחר, לאחר שהובילה להסדר טיעון בתיק עבירות המין של עזרא שיינברג מצפת. גורמים בקהילתו הפגינו נגד הפרקליטה בעקבות החלטתה זו, ומחו גם על הוצאתן של חלק מהמתלוננות מהסדר הטיעון. "חשבנו שאם ננהל את התיק עד תום, עלולים להיגרם נזקים שאנחנו לא יכולים לפרט מפאת צנעת הפרט", מסבירה שטרן. "מבחינתנו התוצאה שהתקבלה היא הראויה והמרבית, בהתחשב בחומרת התיק".
מקורות מחוץ לפרקליטות מגלים לנו מעט יותר על נסיבות הסדר הטיעון: בידי שיינברג וסנגוריו נמצאות תכתובות דוא"ל שלו עם נשים בקהילה, וחשיפתן במהלך המשפט הייתה עלולה לפגוע קשות בנשים המעורבות. לצד זאת גם סיכויי ההרשעה היו פוחתים.
האם תיק שיינברג השפיע על תפיסתה של שטרן, כחברה בקהילה דתית, בדבר מקומו של הרב בקהילה? "זה בהחלט מעורר הרבה מחשבות, סימני שאלה בנוגע לגבולות וגדרים שרב צריך לשים לעצמו. ברור לי שגם בנושאי אישוּת, נשים צריכות לפסוק לנשים וגברים צריכים לפסוק לגברים. אני מברכת כל מדרשה שמלמדת נשים וכל אישה שמקבלת סמיכה לרבנות. לא מזמן הוסמכו נשים ממעלה־גלבוע, וזה שימח אותי מאוד. כל הבנות שלי למדו במדרשות, ואני גאה בהן על כך".
בתוך לוח הזמנים הצפוף של פרקליטי מחוז צפון, כבר ארבע שנים משלבים שם מיזם מיוחד להעצמת נשים. "אימצנו את תלמידות המכינה הקדם־צבאית במגדל־העמק, המיועדת לבנות העדה האתיופית", מספרת שטרן. "אנחנו עושות איתן פעילויות, מעבירות להן הרצאות, מביאות אותן לצפות בדיונים בבית המשפט ומפגישות אותן עם שופטות. כל פרקליטה משמשת מעין אחות גדולה לאחת הבנות. זה מפגש חשוב מאוד: בחורה צעירה פוגשת פרקליטה, דמות נשית חזקה, שמעצימה אותה ומחזקת אותה. זו העברת מסר לגבי המקומות שאישה יכולה להגיע אליהן במדינת ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
