קצת לא ברור איך זה לא קרה עוד הרבה קודם: ארבע אמהות שאוכלות טרמפים ומחסומים לארוחת בוקר מוציאות את כל ההומור הפנימי שמעבר לקו הירוק אל מרחבי הרשת.
"הולכת המעצבת החמודה לג'נין, קונה חתיכת בד ומוכרת לך ב־350 שקל. לזה קוראים טרור"; "אתה יודע איזה מסוכן שזורקים עליך בקבוק באמצע הלילה, וזה עוד הילד שלך בן השנה?";"החברים הצפונים שלי מפחדים להגיע להתנחלות, ואני אומרת להם – היה פה פיגוע אתמול, לא יהיה פה פיגוע היום, מה הקטע?". זהו רק מקבץ נבחר מתוך שני סרטונים שעלו בינתיים לפייסבוק, שהם חלק מסדרת רשת חדשה בשם "אל תקרא לי מתנחלת".
בין הצילומים אני פוגשת אותן: רעות צימרמן, 35, אם לחמישה מנגוהות וקופירייטרית ב"אשחר&More"; שירה אליצור, 31, אם לשניים מבית־חורון, מנהלת קריאייטיב ב"אשחר&More" ומרצה לעיצוב במכללת אמונה; והאחיות חנה כהן־אלורו בת ה־32 ואם לחמישה, ודינה גבריאלי בת ה־30 ואם לשלושה, אחת מהן גרה בעבר בהתנחלות וכיום השתיים מתגוררות במושב שוקדה, שחקניות ויוצרות בתיאטרון "אחיות במה".
מאיפה הגיעה ההשראה?
כהן־אלורו: "מהחיים. מהתמודדויות עם השכנה, כשזרקו עליי אבנים בצומת הגוש וכשזרקו שוב ליד חברון. מנסיעות של שעות בטרמפים. הייתה לנו מכת לידות ביישוב. את יודעת מה זה להכין כל שבוע עוגה לברית או בת מצווה ובסוף החודש מישהו גם מת אז צריך לאפות שוב להלוויה ולשבעה? את חודש וחצי בתפקיד קייטרינג, אבל אלו חיי הקהילה".
אליצור: "כשישבנו וחשבנו מה לכתוב, אמרתי להן שאנחנו לא צריכות ללכת כל כך רחוק. פשוט נפתח את הווטסאפ היישובי ונראה מה הנושאים שמעסיקים אותנו. אז קודם כול צוות צח"י ישר קפץ לנו (צוות חירום יישובי, רמ"ב) או כל מיני דברים שלא קיימים במקומות אחרים, למשל מחסומים. קבוצות ווטסאפ של נשים זה קטע. הן לא רוצות לפנות את הדברים לזבל אז הן מוסרות אותם. מסרו לי מראה עם שבר סימטרי. אני מסתכלת וקולטת שהשבר לא סימטרי. כותבת לזו שמסרה 'אחותי, השבר לא סימטרי'. תוך שנייה זה נמסר. למי? למי זה נמסר?"
כהן־אלורו: "כשישבנו על התכנים רעות אמרה שצריך לכתוב – למסירה, בדיקת היריון חיובית. כאילו, הכול לגיטימי, אין בושה".
אליצור: "קבוצת הווטסאפ הכי מטורפת שלי עכשיו היא של חגיגות הארבעים להקמת היישוב. מיליון ואחת ועדות. ואין מי שלא נכנס לוועדה. איך שנכנסתי ליישוב אמרו לי 'את נראית לי תרבות, לכי לוועדת תרבות'. ואנשים מוכנים להתנדב. אתה איש מקצוע ותורם את הידע המקצועי שלך בחינם".
צימרמן: "ואז את עושה עבודה טובה – מגייסים אותך גם לשנה הבאה!"
כהן־אלורו: "נכון, אולי צריך לפשל. לעשות גרוע".
אז מה המטרה של הערוץ, ליצור הסברה טובה למתנחלים?
צימרמן: "היום הדרך להשפיע היא באמצעות סרטונים והומור עצמי. כולנו חיות ברשת ורואות שמה שלא קרה הרבה שנים דרך בתי ספר למשחק – הרשת עוקפת אותו. הקבוצות של האמהות שוברות מחיצות ואנחנו מנסות לספר את הסיפור של האישה המתנחלת באמצעות הומור".
"לא חושבת שזאת הסברה", מוסיפה כהן־אלורו, "הרשתות החברתיות חזקות היום. אנשים מעלים את הדעות שלהם והם אלו שקובעים את השיח. אני כבר לא צריכה את ערוץ 2 כדי להשמיע את קולי. אנדרדוס הגיעו ממקום של הומור שלם ועשיר על מגזר שקיים ורצו להוציא אותו החוצה, אז גם אנחנו אומרות: יש פה ציבור ענק של נשים דתיות שגרות בהתנחלות, מגדלות ילדים, ואין לזה ייצוג בשום מקום".
קידוש השם בשעשועון
טוב, לא לגמרי שום מקום. רק לפני חודשים מספר כיכבה אליצור בתור "המתנחלת עם השיער הסגול" בשעשועון "מי יכול על ישראל". שידור החלק שלה היה לדקה הכי נצפית בטלוויזיה של אותו היום.
"אחרי השידור קיבלתי עשרות הצעות מתוכניות ריאליטי", מספרת אליצור.
יש סיבה שאת מתלבשת ככה?
"בעלי הכיר אותי עם שיער רגיל. כשאנשים רואים תמונות שלי מהחתונה הם אומרים 'אבל את רגילה שם, מה קרה?' ברגע שהתחלתי לשים כיסוי ראש הרגשתי שזה מנוון אותי. לא רציתי להוריד את כיסוי הראש אז התחלתי לצבוע. משם זה התחיל. הרגשתי שאני לא רוצה להיות כמו כולם ושחשוב לי להביא את האמירה שלי. ובאופן כללי אני מתלבשת עם פפיונים, שלייקס. בהתנחלות זה תופס נהדר – ככה מזהים אותי".
ואיך קיציס, המנחה, הגיב כשראה אותך?
"זה הדליק אותו. הוא כל הזמן אמר 'אבל רגע, את באמת דוסית? בואי נדבר שנייה, את באמת דוסית?' הגעתי עם כיסוי ראש והוא בא ללחוץ לי את היד ואמרתי לו לפני כן שאני שומרת נגיעה, שלא יעמיד אותי במצב מביך. הוא מאוד העריך את זה. אני דוסית ואיכשהו עברתי את המסך כי אני מאמינה ששידרתי משהו מגניב, מצחיק, פרצתי איזושהי סטיגמה. מה שיותר הפתיע הוא שקיבלתי תגובות מבחוץ על קידוש השם. אחרי השידור אמרתי לרעות – כנראה שלא באמת מכירים אותנו".
איך התגובות בחוץ?
אליצור: "ידענו שיהיו תגובות מטורפות במגזר אבל נורא שימח אותנו שזה הצליח גם לצאת מחוץ לגבולות. התגובות כמובן מצחיקות: 'פיגור שכלי עמוק', 'אתן לא מתנחלות – אתן מתיישבות', 'יאללה נו שחררו אותנו'. ועם זאת המון תגובות אוהדות כמו 'אתן הפה שלנו', 'איזה מצחיקות'. שולחים לנו רעיונות, אנשים וידוענים כבר מציעים את עצמם כמשתתפים אורחים לסרטונים הבאים".
צימרמן: "אליי הגיעו תגובות מאנשים נורא דוסים שאין להם ווטסאפ ופייסבוק. פתאום רבנים ביישוב עוברים לידך ואומרים לך 'יישר כוח'. אני מניחה שאם זה לא היה מצחיק אותם הם לא היו ניגשים. ואת שומעת תגובות באמת מכל מקום, מהקוסמטיקאית החילונית אפילו".
מה אומרים הבעלים?
כהן־אלורו: "אני ואחותי רצות עם סרטונים כבר מאוגוסט, כל הרשת הייתה עם ה'אמא משעמם לי'. הבעלים מאוד מפרגנים אבל אה… מי שואל אותם?"
גבריאלי: "הם שומרים על הילדים".
חיים בבועה
אפשר לראות בהן גרסה נשית לאנדרדוס, אך הן עצמן טוענות שדווקא לקחו השראה מ"הישראליות" – קבוצת קומיקאיות שמעלות סרטונים הומורסיטיים ונטולי פילטרים על כל מה שמעניין אותן.
"כשעשיתי תואר שני עם חילונים הם אמרו לי 'מה, את דווקא בסדר, הלוואי שכל הדתיים היו כמוך'", נזכרת אליצור, "אמרתי להם – אבל רוב הדתיים הם כמוני! אחר כך אמרתי לרעות שאני רואה ברשת את הישראליות, אני מתה עליהן, ואין שם אף אחת שמייצגת אישה כמוני ומדברת על דברים שמעניינים אותי".
צימרמן: "אותי זה קצת הרגיז. אתר 'החודש העשירי' פרסם ביוני האחרון סרטון יפה מאוד עם שבע נשים ישראליות בהיריון. אף אחת שם לא הייתה דתייה או חרדית או ערבייה. אם ניקח את הסטטיסטיקה אז למעשה שליש מהנשים בישראל לא מופיעות בסרטון הזה, שאמור לפנות לכלל הישראליות. משהו פה לא הגיוני. אנחנו נמצאות כולנו במרחב דתי ברשת, דתיות ישראליות, פוגשות נשים דתיות נורא מצליחות – אבל איפה זה בנראוּת? איך זה בא לידי ביטוי?".
הסרטון הראשון שפרסמו גרף עד כה כ־45 אלף צפיות, והשני עומד כרגע על 35 אלף.
שיערתן שתצליחו?
אליצור: "כשבאתי עם הרעיון הבנות אמרו לי 'עזבי'. פקפקו בי. עניתי להן תקשיבו, יש כאן משהו שלא קיים עדיין. אין מתנחלות שמייצרות תכנים ברשת. אמנם יש כמובן את 'מתנחלות ברשת', אבל זה בלוג, הן לא מייצרות סרטונים".
גבריאלי: "יש לנו מופע לנשים ותמיד שואלים אותנו אם המופע מתאים גם לחילונים. כלומר זה ברור שאנחנו צריכות לפנות לציבור הזה כדי שיבינו את ההומור. אבל הייצוג שלנו – להביא את ההווי והעולם שלנו – לא בא לידי ביטוי בטלוויזיה. הייתה פעם סדרה, סרוגים, ומאז לא נוצר שום דבר על הציבור הזה בטלוויזיה. חוגגים על החרדים. גם בתחום המשחק את יכולה לראות שרק חילונים משחקים על המסך".
כלומר?
כהן־אלורו: "רמה בורשטין בחיים לא תיקח אותנו לשחק בסרט שלה. דווקא היום יש סדרות כמו שטיסל, למשל, שאנחנו יכולות להופיע בהן כי רוב הזמן אין שם בעיה של צניעות ושמירת נגיעה, אבל מי מסתכל עליי בכלל? הם לוקחים רק כוכבים, רק מישהו מהתעשייה, לא מסתכלים בכלל לכיוון שלנו".
ניסית פעם להציע את עצמך?
"יש סוללה כזאת שאת צריכה לעבור אותה כדי להיכנס לתעשייה. לא למדתי בבית הספר הנכון למשחק, אני לא מסתובבת עם האנשים הנכונים. מי את מכירה בעולם המשחק הדתי שהצליח לפרוץ את המחסום הזה? רוב הלקוחות שלנו בשנתיים האחרונות הם תרבות תורנית, תרבות יהודית, יישובים. והנה הוזמנו להופיע במודיעין, הגיע קהל חילוני, והתעלפו. אמרו שלא ראו אף פעם דבר כזה. פתאום מגיע מישהו מצחיק אבל עם עומק ותוכן. זה שאנחנו מתמודדות עם כביסה זה לא משהו שמנותק מהמציאות, זה חלק מהמציאות של לגדל משפחה. כל הזמן מדברים על איך שאין ייצוג וכמה שאנחנו שונות, אבל לא מדברים על כמה אנחנו דומות".
אליצור: "למדתי בתואר שני עם מרצה משנקר, שמאלנית הארד־קור. היא לא הייתה מוכנה לבוא לבקר אצלי. הייתה אומרת לי – אני את הקו הירוק לא עוברת. היא ממש חידדה לי את זה שאנחנו נתפסים כמשהו מסוים".
כלומר אתן מבודדות מעצם זה שבחרתן לגור בהתנחלות?
צימרמן: "זה מבאס, וזה גם עניין של תקופות. תקופות רגועות עוזרות לנו להרגיש שהכול תקין, אבל בתקופות קצת יותר מתוחות את מבינה למה הם חוששים. יש לנו בקרוב שמחה וחלק מסוים מהמשפחה לא יבואו. ואנחנו אומרים – אוקיי, כנראה נצטרך לקיים את האירוע במקום אחר".
אליצור: "או שאת מתחילה לשכנע אותם – יש בסך הכול שלושה כפרים בדרך, היו פה רק כמה זריקות אבנים, לא יריות, לא משהו רציני".
גבריאלי: "או שאנחנו אומרים להם תבואו בשלג. בשלג אין פיגועים. קר להם לצאת מהבית".
עד כמה באמת החיים שונים בהתנחלויות?
גבריאלי: "בהתנחלויות יש אוויר, דבר ראשון, יש הרים. אין את המישור הזה. רובנו גרות בקהילות שסובבות סביב חיים דתיים, הרבה ילדים, כולם גדלים ביחד, ויש את הכיף הזה שאין בעיר".
אליצור: "גם אם יתברר שזה לא מאוד שונה וימצאו נקודות חיבור, זה משרת לי את האינטרס לא פחות – שאנחנו לא חדי קרן".
ויש גם ביקורת פנים־מגזרית?
כהן־אלורו: "אני מרגישה שבסרטון כן העברנו ביקורת, למשל כשאמרנו שילדה בת שמונה עושה בייביסיטר על האחים שלה. היא גמולה מטיטול? אז למה שלא תוכל לשמור? יש מקום לביקורת על כך שיש כאן סוג של הפקרות לפעמים".
גבריאלי: "התנחלויות זה הלוסט אנד פאונד. ארץ הילדים האבודים. כל היום בווטסאפ את רואה הודעות בסגנון 'מישהו ראה את הילד שלי?'. זה כמו קיבוצים, רק בלי הדשא".
כהן־אלורו: "בלי הדשא, העצים, החוגים, ימי לימודים באוגוסט, טיפולי שיניים בחינם, וכינים. זה כמו שנצחק על תל־אביבים שהם חיים בבועה, כל היום מנביטים דברים וכאלה, אז גם לנו יש בועה כזאת ויש המון מה לצחוק עלינו. החטטנות למשל. כשאת גרה בקרוון ושומעת ויכוח של זוג שכנים וצועקת להם מהחלון 'היא צודקת! תקשיב לה, היא צודקת!' זה לטוב ולרע – כי כשקורים אסונות לא עלינו, את עטופה ברמות שאין לתאר. וגם בשמחות. בקהילה שגרתי בה הייתה מישהי שלא היה לה איך לממן בר־מצווה וכולם התגייסו ותרמו".
צימרמן: "אני זוכרת שיצא לי לעשות בר מצווה והרגשתי צורך להודות לציבור שהיה חלק מהליווי של הילד. התחושה הייתה שהילד שלי לא התחנך פה לבד, אלא גם על ידי האנשים שגרים איתנו. הבית מקבל כאן מושג הרבה יותר רחב"
זה כנראה לא מקרי ששוב פורצת אל הרשת יוזמה של נשים. נדמה שהן חלק מתופעה גדולה הרבה יותר, של אמהות מחוץ לקו הירוק שמטפחות עסקים עצמאיים ומגיעות לצמיחה כלכלית כשהן לא מוכנות לוותר על מימוש עצמי.
"קודם כול, ברמה הכי טכנית, מתנחלות פונות לעסקים עצמאיים כי כל דבר זה לנסוע", מסבירה צימרמן, "להגיע למקום העבודה לוקח לך לפחות חצי שעה, ואם את רוצה לחזור ולהוציא את הילדים מהגן בזמן זו בעיה. הצהרונים לא מספיק מפותחים, וזה פשוט נוצר מתוך צורך. נשים ממציאות את עצמן מחדש".
גבריאלי: "ההתנחלויות נמצאות כבר כמה שנים טובות בפריחה כי אנחנו כבר לא במאבקי הישרדות. נגמרה המלחמה. בנינו בתים, ומשם עברנו לפתח מסעדות, צימרים, תיירות, יקבים, וגם הנשים פורחות ביחד עם זה".
אליצור: "לדתיים תמיד יש דיליי של חמש שנים מהעולם החילוני. הרי זה התחיל גם שם והגיע אלינו. את אישה, את אמא, את רוצה ליצור ואת לא רוצה לוותר על עצמך. זה לקח זמן אבל זה בסוף קרה".
צימרמן: "ויש עוד נקודה – רובנו התחתנו צעירות. ילדנו בגיל עשרים, ובסביבות גיל 35 אנחנו מסיימות את הקמת המשפחה ומתפנה לנו זמן. פתאום יש לנו אפשרות כי אין יותר תינוק שתלוי עלינו".
אז הציבור הדתי עובר את משבר גיל הארבעים מוקדם יותר? נניח בגיל 35?
כהן־אלורו: "אני לא מרגישה שזה משבר. בגיל 27 כבר היו לי חמישה ילדים. הייתה לי תקופה של שמונה שנים שבהן גם אם הצלחתי לעבוד בין לבין או ללמוד זה היה פסיכי. ופתאום כשהתינוק שלי הגיע לגיל שנה התחלתי להרים ראש ונוצרה הזדמנות. בארבע השנים האחרונות אני פשוט לא מפסיקה ליצור".
ואולי גם יש היפוך תפקידים – נשים בעמדה פריבליגית שעובדות במה שבא להן. מה קורה למעמד הגברים בכל הסיפור הזה?
כהן־אלורו: "כולנו פה עובדות בטירוף. יש היום מציאות של שני בני זוג שצריכים לעבוד ולפרנס. נדירות המשפחות שבהן אישה יכולה לשבת בבית. אני עושה את מה שאני אוהבת ואני רואה את זה כמהלך חשוב של נשים שמבקשות לממש עצמן לא רק ברוחני, אלא גם בחומרי".
גבריאלי: "נשים לא היו מיוצגות במדיה של הציבור הדתי. אפילו באנדרדוס, השחקנית היחידה שהביאו שם היא לא דתייה. סוף־סוף יש נשים שהן בפרונט ולא גברים".
ויש לכן גבולות של צניעות?
צימרמן: "אמרנו שלא נעשה שירה. ולא נרקוד. רצינו להדגים זומבה בהתנחלויות וזו גם הייתה שאלה".
גבריאלי: "אבל זה בסדר שמישהו דוס מהמושב עובר ואומר 'ראיתי אתכן'. כלומר זה בסדר לצרוך נשים במדיה, וזה כבר שינוי".
צימרמן: "זה סוג של 'בדלת האחורית', כי לא יביאו הצגת נשים למשל. נשים יתארחו באירועים ישוביים, יהיו קרייניות, אבל עדיין לא יהיו בפרונט. ובאיזשהו מקום זה נכנס בדלת האחורית".
אליצור: "אני דווקא חושבת שאנחנו לא צריכות להיות כל כך זהירות. אני בעד גם קצת להרגיז ולעצבן, כי אם אף אחד לא יתרגז מהסרטונים האלה זה לא יעשה את הבאזז הנכון ולא יציף את הנושאים הנכונים. אנחנו נזהרות, ואני באמת מקווה שבסרטונים הבאים ניזהר קצת פחות".
צימרמן: "התארחנו ב'העולם הבוקר' ואברי גלעד אמר לנו 'מעניין מה יחשבו בעיתון הארץ על הסרטונים'. עניתי: הלוואי – גם אנחנו רוצות לדעת. תכתבו, תקטלו אותנו מצידי, אנחנו רוצות להיות בהארץ".
"אמרנו שלא נעשה שירה. ולא נרקוד. רצינו להדגים זומבה בהתנחלויות וזו גם הייתה שאלה". דינה וחנה. צילום: הדס פרוש/פלאש 90
האידיאולוגיה לא נעלמת
בשלבים אלו הן עובדות על יצירת פרקים נוספים. לא מדובר בתהליך פשוט, משום שכרגע לפחות הן מממנות את הסרטונים בעצמן. הארבע כמובן לא פוסלות אפשרויות להתמסחר בהמשך, אבל נותנות לדברים להתקדם בקצב שלהם.
בשורה התחתונה, אפשר לומר שאתן העדות המצולמת לתהליך ההתברגנות של ההתנחלויות?
צימרמן: "אין ספק שזה מתרחש. אם הייתי צריכה למתג את היישוב נגוהות הייתי אומרת 'פשטות'. אבל את רואה את השינוי – אנשים מתחילים לקחת ילדים לרכיבה על סוסים, קבוצות ריצה שנפתחו לגברים ולנשים, איך שבונים היום מטבחים, בריכות ביתיות. את נהיית הכי בורגנית ואז פתאום יש פיגוע. הייתי הרבה שנים בוועדת קליטה, ואנחנו תמיד מקפידים להציג את זה שיש איכות חיים אבל יש פה גם אידיאולוגיה. כי יגיע היום שבו זה יהיה קשה, זה חייב להיות על השולחן".
אליצור: "אני מהרצליה במקור, באתי בורגנית מהבית. כשהגעתי לבית־חורון, גם אם הוא הפך קצת לבורגני, עדיין יש איזו פשטות שנשמרת. לאף אחד לא אכפת כמה כסף יש לך. הבתים פרטיים אבל נראים אותו דבר. והילדים לא עם אייפונים וזה נעים לי וכיף שכן מדברים עדיין על אידיאולוגיה. כשהוותיקים מספרים בערגה על איך שהקימו את היישוב זה מרגש אותי ברמות ומזכיר לי למה אני כאן.
"האידיאולוגיה לא באמת נעלמת, הסכסוך של המזרח התיכון לא ייגמר. לא האמנתי לפני שנתיים שיהיה פיגוע ביישוב שלנו, והנה זה קרה. נהרגה בו נערה צעירה בשם שלומית קריגמן. היינו בהלם וזה חיזק אותנו והזכיר לנו את החשיבות של הנוכחות שלנו כאן. לצערי זה לא ייגמר. הפיגועים לא באמת יעברו מהעולם. זה לא שאנחנו נשב פתאום בזנזיבר של בית־חורון. אני מיגנתי את הרכב שלי בגלל הילדים. כשהתחילו אצלנו זריקות אבנים אמרתי עד כאן – אם אני נשארת זה רק עם רכב ממוגן. יש את אלו שאומרים 'המטורללים האלה, לאן הם מביאים את הילדים'. זה נורא מכעיס אותי, כי יש גם פיגועים בירושלים ובתל־אביב ומה שצריך לקרות קורה. אז כן, אני נועלת את הבית שלי. אני נותנת לילדים שלי את כל האפשרויות להיות מוגנים. אבל לא יבריחו אותי. זאת הארץ שלי ופה אני אשב. עד שתפנו אותי".
