עוד מעט ייסתם הגולל על הניסיונות להעמיד לדין פושעים נאצים ברחבי העולם, אבל כבר עכשיו אפשר לסכם את המאמצים שנעשו בנושא זה כמעט בכל ארצות העולם. בגרמניה התחולל בעשור האחרון שינוי דרמטי במדיניות ההעמדה לדין של פושעי השואה, והוא הניב כבר שלוש הרשעות (ג'ון דמיאניוק מסוביבור, אוסקר גרונינג וריינהולד הונינג מאושוויץ) ו־12 כתבי אישום נגד גברים ונשים ששירתו במחנות ריכוז ומוות. אך מלבדה ומלבד ארה"ב, אין שום מדינה בעולם שעדיין מנסה למצות את הדין עם מבצעי השואה.
ישראל רשמה הצלחה עולמית כשחטפה את אדולף אייכמן ושפטה אותו בירושלים, ולכאורה כישלון צורב במשפט דמיאניוק שהסתיים בגירושו מהארץ בגלל טעות בזיהוי. אך מעבר למקרה המפורסם וההיסטורי של אייכמן, הציבור כמעט לא מודע לפעילות החשאית והענפה של המוסד נגד רוצחי העם היהודי. לאחרונה הודיע המוסד בפומבי שכבר לפני זמן רב הטיל על יוסי חן (חיניץ), ניצול שואה ואיש המוסד במשך שנים, לכתוב את ההיסטוריה של הפעילות החשאית נגד פושעי מלחמה נאצים, על סמך המסמכים הסודיים שנשמרו בארכיון המוסד. המחקר הסתיים כבר ב־2007, אך רק עתה הוא נחשף במלואו לציבור הרחב באתר יד ושם, בשלושה חלקים. לא בכל יום מזדמן לנו לקרוא מסמך שחובר על ידי מחלקת ההיסטוריה של המוסד, והמעניק צוהר היסטורי לעבודתו של גוף הביון החשאי.
החיבור הראשון בסדרה, בשם "היערכות המטה; 'עמל', 'מסר' ו'עמל־מסר'", מציג את ההיסטוריה של היחידות והמחלקות שהיו אחראיות על הנושא, מאז הקמת יחידת 'עמל' ביולי 1960 ועד סגירת מדור 'מסר' בשנת 1991. החיבור השני, "נשיאים ורוח וגשם אין; בעקבות פושעי מלחמה נאציים שלא באו על עונשם", מתאר כמה מבצעים כושלים של המוסד נגד פושעים נאצים; השלישי, שהוא הארוך ביותר, מוקדש כולו לתיאור החיפושים אחר אחד מסמליו המובהקים והשטניים של הרוע הנאצי, ושמו "חיפוש המחט בערמת השחת; בעקבות 'רופא המוות' מאושוויץ יוזף מנגלה". בסך הכול מדובר ב־836 עמודים המציגים שורת מבצעים בארצות שונות, שהחוט המקשר ביניהם הוא המטרה – לכידת צוררי העם היהודי – וגם התוצאה המאכזבת: כישלון.
מבחינה זו, אחד הדברים המפתיעים הוא שכמעט לא קיים פירוט בנוגע לשני המבצעים המוצלחים ביותר של המוסד נגד פושעים נאצים: חטיפתו של אייכמן בארגנטינה, והוצאתו להורג של רב־המרצחים הלטבי הרברטס צוקורס באורוגוואי ב־1965. וזה לא הדבר המוזר היחיד בפרויקט הזה. ממתי שירותי ביטחון מפרסמים דיווחים מפורטים על מבצעיהם החשאיים? ומה שעוד יותר מוזר – מקדישים שני ספרים שלמים לכישלונותיהם נגד לא מעט פושעים נאצים?
יוסל'ה במקום מנגלה
אז מה ניתן ללמוד משלושת הספרים הללו? ראשית, שציד נאצים אף פעם לא היה בעדיפות גבוהה עבור מדינת ישראל. בכל פעם שהנושא עלה בדיונים, הן במוסד והן לפחות פעם אחת – בשנת 1964 – בפורום מורחב של הצמרת הביטחונית והמדינית, נקבע באופן חד־משמעי שאמנם רצוי להמשיך לרדוף אחר פושעים בכירים שעסקו בפועל בביצוע "הפתרון הסופי", אך מאמצים אלה אף פעם לא יקבלו עדיפות על פני בעיות ההווה הדחופות יותר של המדינה.
ממחקרו של חן לא ברור בדיוק אילו נושאים גרמו לכך שמבצעי איתור הנאצים נדחו פעם אחר פעם, אבל במקורות אחרים מציינים למשל את פרשת המדענים הגרמנים, שפעלו במצרים בשנות השישים כדי לציידה בטילים שיאיימו על ישראל. המוסד נפנה לסכל את האיום הגרמני החדש, שדחק את הטיפול בצוררי העבר. נושא נוסף שפגע בשעתו במאמצים ללכוד את מנגלה צוין על ידי צבי אהרוני, מבכירי סוכני המוסד ומי שמילא תפקיד מרכזי בזיהוי אייכמן בארגנטינה ובמצוד אחרי מנגלה. בריאיון לפני פטירתו טען אהרוני שהחיפושים אחרי יוסל'ה שוחמכר – אותו ילד שנחטף בראשית שנות השישים על ידי סבו וסבתו החרדים כדי למנוע את גידולו בידי הוריו החילונים – גרמו לכך שהמצוד אחרי מלאך המוות מאושוויץ הופסק.
הקריטריון הבסיסי לבחירת הפושעים הנאצים שהמוסד החליט לפעול נגדם היה מילוי תפקיד מרכזי בהשמדת היהודים, או כאלה שהפכו לסמל של הרשע הנאצי כמו במקרה של מנגלה. הפושעים נכללו ברשימה גם כאשר המוסד לא ידע היכן חיו באותו זמן. כך למשל, כמעט בכל רשימות החיסול של המוסד כיכבו מרטין בורמן, יד־ימינו של היטלר, ראש הגסטפו היינריך מולר, וכאמור מנגלה. מאוחר יותר התברר ששני הראשונים מתו כבר ב־1945. גופתו של מנגלה אותרה לאחר מאמץ בינלאומי בברזיל ב־1985, שש שנים לאחר שמת בעוד המוסד עדיין מחפש אותו.e
פושעים נוספים שסומנו כמטרות היו כאלה שמילאו תפקידי מפתח במערכת ההשמדה, או פעלו בנחישות ברצח יהודים רבים, בדרך כלל בגטו גדול או מחנה. בהם למשל אלויס ברונר, יד ימינו של אייכמן ומי שפיקד על גירושם למחנות המוות של 128,500 יהודים מאוסטריה, מיוון, מצרפת ומסלובקיה; ולטר ראוף, שעמד בראש המחלקה הטכנית של המשרד הראשי לביטחון הרייך, והמציא את משאיות הגז שבאמצעותם נרצחו כ־360 אלף יהודים במחנה המוות חלמנו בפולין, ועוד רבבות במקומות שונים במזרח אירופה. שמות נוספים ברשימת המועמדים לחיסול היו ד"ר הורסט שומאן, שעסק בעיקור אסירים באושוויץ והיה חשוד ברצח כ־15 אלף מהם; קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו בליון שבצרפת שנודע באכזריותו; פרנץ מורר שמילא תפקיד מרכזי בחיסול גטו וילנה, וארנסט לארץ' שמילא תפקיד דומה בגטו לובלין.
באף אחד מששת המקרים הללו לא הצליח המוסד להשיג את המטרה שהציב לעצמו, ורק המקרה של ברבי הסתיים בכל זאת באופן משביע רצון. המוסד השקיע מאמצים רבים כדי להתנקש בברבי בבוליביה, אך לפני שהצליח להגיע אליו הוא הוסגר לצרפת והועמד לדין. השופטים גזרו עליו מאסר עולם, והוא מת בכלא. גם ד"ר שומאן, שברח לגאנה אחרי המלחמה, הוסגר בסופו של דבר לגרמניה, אך נגזר עליו עונש מגוחך של שבעה חודשי מאסר ובשל בעיות בריאות הוא שוחרר בלא שישב בכלא.
במקרה של ברונר, המוסד נחל הצלחה חלקית. ברונר היה בין הפושעים הנאצים שברחו למזרח התיכון והתמקם בדמשק, שם קשר קשרים הדוקים עם חאפז אל־אסד ושימש יועצו. פעמיים ניסה המוסד לחסל אותו באמצעות פצצה שנשלחה אליו בדואר, אך בשני המקרים ברונר נפצע קל ושרד עד למותו הטבעי בסוריה. במקרים של מורר ולארץ' הושקע מאמץ רב בתכנון מבצעי חיסול, אך בעיות מדיניות מנעו את הוצאתם לפועל. הדרג המדיני חשש שמבצע כזה על אדמת אוסטריה, שבה התגוררו שניהם, היה יוצר תסבוכת בינלאומית וגורם לסגירת מחנה המעבר בווינה ליהודי בריה"מ שקבלו היתרי יציאה לישראל.
בעדיפות שנייה
חן איננו חוסך פרטים בהצגת המבצעים השונים של המוסד, וכך אפשר ללמוד על כמה מהעקרונות שהנחו את אנשי המוסד במאמציהם לתפוס פושעים נאצים. כך למשל ברור שנעשה כל מאמץ לא לפגוע בחפים מפשע, גם כאשר הם היו קשורים בדרך כלשהי לפושעים הנאצים. בין היתר נמנע חיסולו של ולטר ראוף בביתו בסנטיאגו שבצ'ילה, לאחר שאישה מקומית ניגשה לפתוח את דלת ביתו והחלה לצרוח כשראתה את אנשי המוסד. נושא שאיננו מוזכר בספריו של חן הוא המקרים שבהם השתמש המוסד בנאצים לשעבר, בהם כאלה שהיו מעורבים ברצח היהודים כגון ראוף עצמו, מה שלא מנע מהמוסד לתכנן את חיסולו שנים רבות לאחר מכן. לא ברור אם כאשר השתמשו בראוף היה ידוע באיזו מידה הוא היה מעורב בזוועות השואה.
המאמצים לאתר את מנגלה, המתוארים בחלק השלישי, נמשכו שנים והושקעו בהם משאבים רבים. מצד אחד, בשל תפקידו, מעשיו הנפשעים והניסויים המזוויעים שביצע, מאמץ זה היה מוצדק. אך ייתכן שהפרויקט שימש סוג של עלה תאנה לכל נושא רדיפת הנאצים. כשקראתי את המחקר על מנגלה עלתה בי התחושה שבמוסד חשבו שאם יחסלו את "מלאך המוות מאושוויץ", יהיה בכך מילוי חובתה של ישראל לעשיית צדק עם רוצחי השואה, והדבר יפטור אותם ממבצעים נוספים. אילולא ההשקעה העצומה בתיק מנגלה, ייתכן שהמוסד היה מצליח לשים את ידו על רוצחים אחרים.
אחד הנושאים המעניינים ביותר שעולים במחקר הוא עמדת ראשי המדינה וראשי המוסד בעניין המאמצים לפעול נגד פושעים נאצים. הקוראים בוודאי לא יופתעו לדעת שבין ראשי ממשלות ישראל, מי שהתייחס לנושא באופן החיובי ביותר היה מנחם בגין. בתקופתו התקבלה החלטת ממשלה להמשיך לרדוף אחרי פושעים נאצים, והמאמצים שנזנחו בתקופת גולדה מאיר ורבין חודשו. ראשי המוסד התייחסו כולם למשימה הזו באופן אמביוולנטי. זה נבע בעיקר מהבעיות הדחופות הקשורות לביטחון המדינה, אבל גם משום שכולם היו צברים או כאלה שגדלו מגיל צעיר בארץ, בלא יחס חזק לנושא השואה ואמפתיה מיוחדת לקורבנותיה.
מבחינה זו, עמדת ראשי המוסד באותן שנים שבהם הנושא היה אקטואלי – מ־1960 עד 1991 – שיקפה במידה רבה את יחס החברה הישראלית לשואה ואת חולשת תודעת השואה בארץ. התחושה שלי, וכמדומני שזו גם דעתו של יוסי חן, היא שאילו החברה הישראלית דאז הייתה רגישה יותר לנושא השואה, המוטיבציה של ראשי הממשלה וראשי המוסד לפעול נגד פושעים נאצים הייתה גבוהה יותר. היום, כאשר העניין בשואה עמוק הרבה יותר והאמפתיה לקורבנות חזקה יותר, אין כבר פושעים חיים שמעשיהם היו מצדיקים פעילות כזו.
אף שאני עוסק בציד נאצים כבר כמעט ארבעה עשורים, אני בהחלט מצדיק את העדיפות שניתנה לבעיות ביטחוניות בוערות על פני המאמצים לנקום בנאצים. ובכל זאת, לאחר קריאת הספרים הללו יש לי תחושה של החמצה. ישראל הייתה יכולה לעשות יותר כדי לבוא חשבון עם רוצחי עמנו. מדינת ישראל, שגילתה תושייה ונחישות יוצאות דופן כשהיה מדובר בחיסול ראשי ארגוני טרור ומחבלים, למשל בעקבות רצח הספורטאים במינכן, פעלה לעתים נדירות באותה דרגת דחיפות נגד פושעים נאצים, וחבל. קורבנות השואה וניצוליה היו ראויים למאמץ תקיף יותר מצד מדינת היהודים.
