מושג ירוק

לקצין צעיר בשם בני גנץ, שאך זה סיים תפקיד כמפקד פלוגה בצנחנים, הוצגה הצעה מפתה: לצאת לקורס של הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב. באביב 1982 הוא התייצב בבסיס פורט בראג בצפון־קרוליינה, מרכז ההכשרה של הכוחות המיוחדים, ותוזז כאחרון החיילים הזוטרים. הסרן הישראלי עבר שם סדנאות שבי, קרבות היאבקות, צניחות והשתלשלות ממסוקים לים, תרגילי חבירה ללוחמי גרילה ועוד. הוא שרד בגפו בג'ונגלים סבוכים ולחים לצד חיות הבר, עקוץ על ידי קרציות ורעב, רעב מאוד.

"הדבר הקשה ביותר בשלב ההישרדות הוא הבדידות", מודה רא"ל במיל' גנץ, היום חבר כנסת ויו"ר מפלגת כחול לבן. "ימים על ימים אתה נמצא ביער, מנותק קשר לחלוטין. אתה יושב לבד ומנהל יומן במין פנקס קטן. הייתי צריך להסתתר, וכשהייתי רעב אכלתי שורשים. תפסתי לעצמי איזה דג ואכלתי גם אותו. ירדתי שם במשקל, אבל החלק הפיזי לא היה הבעיה הגדולה, אלא העובדה שאתה לגמרי לבדך".

"ה'אויב' רודף אותך, ואתה חייב לנוע רק בלילה", מתאר אל"מ במיל' יחיאל (חיליק) סופר, שעבר את הקורס ב־1992, כשסיים תפקיד כמ"פ מסייעת בגדוד 51 של גולני. "אתה סוחב משא של ארבעים קילו על הגב, נשרט מסרפדים, עלוקות מטפסות עליך".

"אתה זרוק בלב היער, סמוך לכל העצים האלה, ויש הרבה זחלים של טוואי התהלוכה", נזכר אלוף במיל' גדי שמני, ולא בערגה. "זה חודר לך לכל הגוף. התגרדתי כל הזמן בטירוף. אבל אם לוקחים משימה, משלימים אותה עד סופה".

תא"ל במיל' שחר ארגמן, שנשלח לקורס אחרי חמש שנות שירות בסיירת מטכ"ל ועבר אותו יחד עם גנץ, דווקא רואה בסדנת ההישרדות הזו לא יותר מטיול חביב ביער. "אתה פוגש צבאים עם הקרניים היפות שלהם, וזה נחמד מאוד", הוא מתאר. "כן, הייתי קצת רעב. כן, היינו לבד ביער. אבל 300 מטר ממך לכאן ולכאן יש חייל אחר. כשעושים תרגיל מילוט בסיירת מטכ"ל צריך לעבור כמאה ק"מ כדי לברוח, צריך לנווט, יש גששים שמחפשים אותך, יש אקשן. אני זוכר שכתבתי לחיילים שלי שאני משחק במשחקי צופים במקום להיות איתם בלבנון".

 

כוח דלתא במדי אל"ף

"קורס Q" (מלשון Qualification, הכשרה) הוא קורס היסוד של הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, הקרויים גם "הכומתות הירוקות" – Green Berets, בלעז. הוא נחשב לקשה ומאתגר במיוחד, למרות דבריו של ארגמן. אורכו נע בין ארבעה לשבעה חודשים, והוא מתחלק, כמו כל דבר בכל צבא, לשלושה חלקים: טירונות אינטנסיבית, לימודים עיוניים, ותרגיל מסכם שנמשך כמעט חודש, ובו מדמים השתלטות של מעצמה על מדינת עולם שלישי, תוך רתימת כוחות גרילה מקומיים לצרכיה.

צבא ארה"ב החל להקים את הכוחות המיוחדים ב־1952, שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך אותה מלחמה הוצנחו סוכני שטח בעורף האויב, יצרו קשר עם מחתרות, גייסו סוכנים ומרגלים ואף פעלו כיחידת קומנדו נגד צבא גרמניה הנאצית. הצבא האמריקני החליט לפתח את הרעיון, ולהכשיר כוח ייעודי לפעילות כזאת.

בית הספר ללוחמה מיוחדת בפורט בראג הוקם ב־1961. הכוחות המיוחדים צמחו משתי יחידות נוספות: הריינג'רס וכוח השירות המיוחד ה־1, שהיה כוח קומנדו חטיבתי משותף לצבאות ארה"ב וקנדה. "הכומתות הירוקות" שעל ראשי החיילים צמחו משיתוף פעולה אחר: חלק מהצוותים החלו את הכשרתם בסקוטלנד, והודרכו בידי אנשי קומנדו בריטים שחבשו כומתה בצבע כזה.

גדי שמני: "ביציאה לסדרת ההישרדות נותנים לך בעל חיים, שאתה יכול לאכול או לא לאכול אותו – אבל בסוף אתה נדרש להראות את השיירים שלו, כדי להוכיח שהרגת אותו. לי רצו לתת ארנבת, אבל אמרתי להם 'אני יהודי, אני לא אוכל את זה'. ואז זורקים אותי באיזשהו חור בשומקום, אני לבד, ויש איתי תרנגול"

הכוחות המיוחדים של ארה"ב היו מעורבים במבצעים במלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, המערכה באפגניסטן בשנות השמונים, מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, ההשתלטות על עיראק ואפגניסטן בשנות האלפיים, ועוד ועוד. הם מתמחים בלוחמה נגד גרילה, באימון כוחות גרילה במדינות אויב, בלוחמה זעירה ובלוחמה פסיכולוגית. "הכוחות המיוחדים אמורים לפעול בעומק השטח", מסביר שמני, שהשתתף בקורס ב־1983. "הם מממשים כל מיני מטרות פוליטיות ומדיניות של ארה"ב. הם יכולים ללכת לאזור מסוים כדי לארגן מורדים, לאמן אותם ולהוביל אותם להתקפות נגד המשטר. יש בהם שילוב של דברים שאולי נעשים גם בגופים אחרים בישראל, דוגמת המוסד, אבל לא בהכרח בצה"ל הגדול".

טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 הביא את צבא ארה"ב להבנה כי בתוך הכוחות המיוחדים נדרשת גם יחידה שתתמחה בלוחמה בטרור. כך הוקם בהדרגה "כוח דלתא". באמצע שנות השמונים התאמנו אנשי היחידה הזו עם סיירת גולני, ובסוף שנות התשעים עם סיירת מטכ"ל.

רוב משתתפי הקורס בפורט בראג הם כמובן חיילים אמריקנים, שנשלחים לאחר מכן לשלל אזורים בעולם – קמבודיה, לאוס, וייטנאם, בוסניה, קוסובו, סוריה ותימן – כדי לעשות את מה שהוכשרו אליו. הקצינים הישראלים המעטים שצורפו לקורס, לאחר מיונים קפדניים, חזרו בעיקר ללבנון או ליהודה ושומרון. בצה"ל נהוג לשלוח קצינים להכשרות כאלה, כדי לאפשר "חיכוך בלתי אמצעי" עם צבאות של מדינות אחרות. בשביל חלק מהקצינים שימש הקורס כפיתיון או כטריגר שישאיר אותם עוד שנים רבות בצה"ל, גם אם תכננו במקור להשתחרר, כמו שהיה במקרה של שמני או סופר. לימים הם יגיעו לעמדות בכירות בצבא – רמטכ"ל (גנץ), ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז (שמני), מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד מערך המבצעים המיוחדים באגף המודיעין (ארגמן), או מפקד גדוד 450 ומפקד חטיבת הבקעה (סופר).

כמה מהקצינים הישראלים עברו את הקורס במקביל להפקת סדרת סרטי "רמבו" בכיכובו של סילבסטר סטאלון: הגיבור ג'ון רמבו, איש הכוחות המיוחדים לשעבר, השתמש שם באופן משולח רסן במיומנויות שצבר כלוחם. קשה לדמיין שיחיאל סופר – שבמסגרת שירות המילואים שלו יושב מפעם לפעם באולפני הטלוויזיה במדי אל"ף מגוהצים ומסביר על התגוננות אזרחית – תפקד פעם כמעין רמבו, לבוש מדים מנומרים ואוחז סכין בין השיניים. אבל כנראה הוא עשה זאת היטב, כי את קורס הכומתות הירוקות הוא סיים בהצטיינות.

"רמבו הציל את העולם בכוחות עצמו, עם שרשראות קליעים של מאג שלעולם אינן נגמרות – אבל זה כמובן תיאור מוקצן של המציאות", אומר סופר. "הכוחות המיוחדים פועלים בעבודת צוות של 10 עד 12 איש, שחודרים לשטח האויב ועושים מה שאוגדה שלמה לא עושה. אני לא רמבו, אבל הרגשתי שעברתי בקורס הזה משהו שבודדים בצבא עברו אותו. זה אתגר שהוא מנטלי לא פחות מפיזי".

"עד היום אני מספר בצחוק שאני רמבו מוסמך, אבל מה שרמבו עושה בסרטים זה אגדות", מסכים גנץ. כרפרנס תרבותי מדויק יותר, גם אם הומוריסטי בהווייתו, הוא מפנה אותנו לסדרת הטלוויזיה "צוות לעניין" (The A Team) משנות השמונים, שם כיכבו דמויות כמו קפטן מרדוק הטייס התימהוני, "פייס" השרמנטי ובי־איי בראקוס, הלא הוא "מיסטר טי", המכונאי הגאון בעל תסרוקת המוהוק ושלל השרשראות המוזהבות. גיבורי הסדרה, יוצאי הכומתות הירוקות, נשלחים לכלא בגין פשעים שלא ביצעו, מצליחים להימלט, ומאז הם מציעים את עצמם כשכירי חרב. "שם הסדרה באנגלית לקוח מה־A Team בכוחות המיוחדים", אומר גנץ. "לכל אחד בצוות יש מומחיות: איש מודיעין, איש חבלה, איש רפואה ועוד. זהו בדיוק הרעיון של הכוחות המיוחדים".

 

להחמיץ את תחילת המלחמה

בכל קורס של הכומתות הירוקות יש כמה חניכים מצבאות זרים. קצין אמריקני מוצמד אליהם כחונך, והנגישות שלהם למלוא התכנים בקורס היא מוגבלת. "בשלב הלמידה העיונית חלק מהשיעורים מסווגים, ולזרים לא נותנים להיכנס", אומר גנץ. "מצד שני, גם אנחנו לא סיפרנו להם כל מה שאנחנו יודעים. כל אחד והסודות שלו".

המפגש עם צבא ארה"ב, הוא אומר, היה מרתק. "אתה רואה אצלם פטריוטיות בשמיים, אתה רואה צבא מקצועי אבל מאוד מערכתי, לא תמיד גמיש דיו. הכרנו שם את הקצינים האמריקנים בדרגות הטקטיות – הסגנים, הסרנים. את חלקם פגשתי אחר כך במעלה הדרך הפיקודית, כי שמרנו על קשר. זו גם הייתה תשתית טובה לקשר המקצועי שלי עם האמריקנים בתפקידים שעשיתי אחר כך.

"ראיתי גם איך הצבא האמריקני השתנה. אנחנו באנו לשם בתור הלוחמים המנוסים יותר: הייתי חייל במבצע ליטני, מ"כ בפעילות מבצעית, השתתפתי כקצין בפשיטות. הם היו יותר מבוגרים, אבל בעלי ניסיון מועט בלחימה. כיום יש להם כבר הרבה יותר ניסיון, כתוצאה מהמערכות המתמשכות שלהם בעולם".

אחד הקצינים הראשונים ששלח צה"ל לקורס הכומתות הירוקות היה רס"ן דודו כהן ז"ל מדימונה, איש סיירת שקד שהפך למפקד בכיר בצנחנים. כהן, חברם של גנץ ושמני, סיים בהצטיינות את הקורס ב־1979, ושלוש שנים לאחר מכן נהרג במלחמת לבנון הראשונה. בזמן שהתאמן בצפון־קרוליינה, הוחזקו 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקנים כבני ערובה בשגרירות ארה"ב בטהרן. באפריל 1980 יצא כוח דלתא למבצע "טופר העיט" כדי לחלצם, אך נחל כישלון. שני מסוקים התנגשו באוויר, ושמונה חיילים אמריקנים קיפחו את חייהם. חמישה מסוקים הושארו בשטח האויב, וארבעה מהם נפלו לידי האיראנים. הכישלון הזה עלה לנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בקדנציה השנייה שלו. בני הערובה שוחררו רק לאחר 444 ימים, ביום השבעתו של רונלד רייגן לנשיאות.

גנץ וארגמן הגיעו כאמור לקורס Q ב־1982, כשבאוויר עוד נישא ריח ההשפלה שספגו הכוחות המיוחדים באיראן. "אני זוכר שקראתי ששני מסוקים לא הגיעו למשימת החילוץ בגלל בעיות אבק", אומר ארגמן. "אחרי שהם לא הגיעו, הוחלט לבטל את הפעולה ואז הכול יצא משליטה. אני שאלתי את עצמי למה האבק בכלל עצר אותם. אצלנו בחיל האוויר עושים מודלים של הנתיבים, ויודעים להגיע למקומות רחוקים בלי שדבר כזה יעצור מבצע. הבנתי שאנחנו יודעים לעבוד טוב מהם ברמה הטקטית, אבל לא שיתפתי את האמריקנים בקורס בהרגשה שלי, כדי לא לדרוך להם על היבלות".

גנץ וארגמן לא הכירו לפני הקורס, ונפגשו לראשונה בפורט בראג. "שחר נשלח מסיירת מטכ"ל ואני מהצנחנים", מספר הרמטכ"ל לשעבר. "בצנחנים רצו שאחזור ואקבל את הפיקוד על פלוגת החה"ן (חבלה והנדסה – מ"פ), ואילו שי אביטל, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, רצה למנות אותי למפקד פלגת אימונים בסיירת. הוא הצליח לשלוח לקורס בארה"ב את שנינו, וטוב שכך. במהלך רוב הקורס כל אחד היה ברשות עצמו, אבל לפחות בחיי החברה שלנו יכולנו להיות ביחד".

שני הקצינים הפסידו בגלל הקורס את החודשיים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, מה שגורם להם תחושת החמצה עד היום. "אחרי הקורס ביטלתי את הטיול שתכננתי, חזרתי לארץ והספקתי לחבור לגדוד 50 בכניסה למערב ביירות, בכוח מאולתר שנתנו לי", מספר גנץ.

ארגמן: "חשבנו על אפשרות לחזור מוקדם יותר, ולא לסיים את הקורס. ביחידה התכוננו אז לפעילות מיוחדת, ואביטל אמר לי שאם זה יקרה – אצטרך 'להרוג את ההורים שלי', זאת אומרת להמציא תירוץ לאמריקנים, להגיד שההורים שלי מתו ושאני חייב לחזור ארצה".

בשביל פעולה של היחידה היו מחזירים אותך ארצה, ובשביל מלחמה בלבנון לא?
"מלחמת לבנון הראשונה נתפסה בתחילה כסיפור לא גדול. בשנה שלפניה היו הרבה הקפצות".

והייתה לך אפשרות לחזור?
"מרגע שהגעתי לארה"ב הייתי כפוף לנספח צה"ל המקומי, ולא לשי. כשחיפשתי אותו כדי שיחזיר אותי הוא היה בביירות, ולא יכולתי לאתר אותו. ביקשנו לחזור ואמרו לנו: 'אתם? שני ירוקים? יש בארה"ב שישים טייסים ישראלים בהכשרות, ולא מחזירים אותם'".

 

איפה מח"ט גולני

המיונים לקורס של הכוחות המיוחדים כוללים מבחנים באנגלית ובהיסטוריה אמריקנית, ולצידם כמובן מבדקי כושר גופני, שאחד מהם נערך במים. "אתה צריך לשחות עם אפוד, נעליים צבאיות ומדים, וזה קשה מאוד", אומר סופר. "חייל אלג'יראי, שביבשה רץ כמו נמר והשיג את כל האמריקנים, כמעט טבע".

שלב האימונים הראשוני מלווה בטרטורים בלתי פוסקים, ללא גינוני כבוד לקילומטראז' הפיקודי שצברו חלק מהחניכים. "לעבור טירונות, ועוד בשפה שאתה לא מכיר, כשאתה כבר סרן ותיק, זה חתיכת אירוע מאתגר וקשוח", נזכר גנץ. "אתה עושה אימוני כושר, מסעות וריצות. עובדים שם קשה".

בני גנץ: "הייתי צריך להסתתר, וכשהייתי רעב אכלתי שורשים. תפסתי לעצמי איזה דג ואכלתי גם אותו. ירדתי שם במשקל, אבל החלק הפיזי לא היה הבעיה הגדולה, אלא העובדה שאתה לגמרי לבדך. עד היום אני אומר בצחוק שאני רמבו מוסמך"

שמני: "הסדרה הזו נמשכת ארבעה שבועות, שבעה ימים בשבוע. אין שבת, אין יציאות, פשוט חודש שלם מסביב לשעון. הייתי מוצא את עצמי באיזה חור ביום שישי בשעת צהריים, כשבארץ שבע־שמונה בערב, ושואל את עצמי: רגע, מה בעצם אני עושה פה?"

אם יעירו את ארגמן באמצע הלילה, הוא ודאי ידע לשחזר באיזו דרך חזרו הוא וצוותו בשנת 1994 ממבצע "עוקץ ארסי", מביאים איתם את מוסטפא דיראני, שנחטף מביתו בלבנון. הוא גם לא ישכח איך עשור קודם לכן נמלט עם חבריו, ממש ברגע האחרון, ממדינת אויב שעד היום אסור להגיד את שמה, במבצע הסודי שבו נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי. באותה מידה ממש הוא זוכר את ההמנון של הכוחות המיוחדים, ובמהלך הריאיון הוא פוצח בדקלום השיר, שנפתח בשורות הדרמטיות Fighting soldiers from the sky / Fearless men who jump and die / Men who mean just what they say / The brave men of the Green Beret.

"מדי בוקר היו משמיעים לנו את ההמנון הזה בטקס מיוחד, לתרועת חצוצרות, בעת שמניפים את הדגל האמריקני. הוליווד מוחלט", אומר ארגמן. גם האימונים עצמם, כאמור, לא נתפסו אצלו כחוויה מאתגרת במיוחד. "כשעושים מסלול ריצה בסיירת מטכ"ל, כל אחד מנסה להגיע ראשון; אצלם חשוב רק לסיים את הריצה. לא הייתה הרגשה שהם מנסים לעשות את הכי טוב. יצאנו שם למסעות לא עם מדים כבדים אלא כשאנו לבושים במכנסיים קצרים ובטי־שירט. מבחינתי זו הייתה קייטנה כיפית".

ארגמן נפצע כמה פעמים במהלך שירותו הצבאי – גם בפעולה שבה נהרג שרעבי, גם במבצע חטיפתו של דיראני, וגם בקורס בארה"ב. "עשו לנו תרגיל היאבקות בידיים חשופות, כשהמטרה היא להפיל את היריב על גבו – בלי להשתמש באגרופים. עולים זוגות־זוגות, מי שמנצח עובר לשלב הבא, ומי שנשאר אחרון הוא 'קינג אוף דה רינג'. זה היה הדבר הכי אלים שעשינו. אני גמרתי את זה בבית חולים, כי נפלתי חזק על הגב. מאז יש לי פריצת דיסק. היו אנשים שיצאו מהתרגיל הזה עם שברים פתוחים, ולא סיימו איתנו את הקורס".

יכולת הניווט התגלתה כנקודת החוזק של הקצינים הישראלים. "אין לאמריקנים כושר אלתור", אומר סופר. "בניווטים הם היו הולכים 'דוך' מנקודה לנקודה. אם יש הר – אני הייתי פותח את המפה, מוצא שביל עיזים שמאגף, מאריך את הדרך בעוד קילומטר, אבל מגיע הרבה יותר מהר ומוציא פחות אנרגיה. האמריקנים היו עולים להר ויורדים.

"בוחן הניווטים המסכם הוא קשה מאוד: עשרות קילומטרים של הליכה, תשע נקודות שצריך להגיע אליהן, ובכל נקודה אתה מנקב דף, כמו בכרטיסיית אוטובוס. כולם קיבלו את ההוראות ובתוך שתי דקות התארגנו ויצאו. אני נשארתי לבדי עוד כרבע שעה כדי לתכנן ציר. בא אליי המדריך, שאל מה אני עושה. הסברתי לו, והרגשתי כאילו הוא אומר לעצמו: 'ניתן לו, זה על חשבון הזמן שלו'".

תכנון הציר הוא מה שהביא את סופר לסיים את הקורס בהצטיינות. "הגעתי ראשון לנקודת הסיום, והשני הגיע רק שעתיים לאחר מכן. הוא ראה אותי ונהיה לבן: 'עברת בכל הנקודות? איך עשית את זה?'. הסברתי לו: 'אתה רואה פה את הוואדי, את הגיא, את השביל? עשיתי מסלול הגיוני יותר'. המדריך עצמו התלהב וביקש שאעביר שיעור בנושא".

השתמשו באש חיה במהלך הקורס?
גנץ: "ירינו קצת במטווחים, אך רוב הירי הוא בכדורים חסרי קליע. לא מדובר בתרגילי אש, אלא תרגילי ביום אויב".

ארגמן: "כמעט לא ירינו תחמושת חיה. הדבר הכי 'מפוצץ' שעשינו היה כשלמדנו איך להכין מטען נפץ מחומרי דישון שזמינים בשטח".

והשתמשת בידע הזה לאחר מכן, במבצעים של סיירת מטכ"ל?
"מעולם לא. אם אני כבר לוקח נשק, אקח דברים יעילים. חפירה ופיצוץ של בורות באדמה הם הדבר הכי לא יעיל שיש".

מכיוון שהלוחמים האמריקנים עומדים לצאת לשלל מדינות, רבים מהשיעורים העיוניים מתמקדים בהתמודדות עם תרבויות מגוונות. מלבד זאת לומדים תורות לחימה, חבלה והרבה היסטוריה של קרבות אמריקניים. סופר הכין הרצאה על קרב גטיסברג במלחמת האזרחים, אך גם העביר לחבריו סיפורי מורשת קרב על מלחמת ששת הימים. "סיפרתי איך נטרלנו תחילה את חיל האוויר של הצבאות הערביים סביבנו, וכך בתוך שישה ימים הגדלנו את שטח מדינת ישראל פי ארבעה כמעט. הם מאוד מעריכים אותנו על שניצחנו כל כך הרבה צבאות".

בהכנות לשלב ההישרדות, שנעשות בתנאי רעב ממש כמו אלה שצפויים בתרגיל המסכם, נתנו להם ארנבת חיה ולימדו כיצד להפוך אותה לארוחת ערב, תוך שימוש באמצעים ידניים מאולתרים. סופר: "אני לא יודע מאיפה הם הביאו את הארנבת, מגן החיות אולי, כי בשטח המלכודת שהכנתי נשארה מיותמת. בהתחלה אכלתי צמחים שלימדו אותנו שהם לא רעילים, אבל אחרי שלושה ימים של הליכת עשרות קילומטרים ביום, הרגשתי שאני חייב עוד אנרגיה. נאלצתי לאכול חלזונות וכל מיני זוחלים ולטאות. כשרעבים וחייבים לשרוד, לא מרגישים בטעם".

שמני מספר כי גם שאלות של כשרות העסיקו אותו. "ביציאה לסדרת ההישרדות מציידים אותך בגפרורים וגם נותנים לך בעל חיים, שאתה יכול לאכול או לא לאכול אותו – אבל בכל מקרה אתה צריך להרוג אותו. בסוף אתה נדרש להראות את השיירים שלו, כדי להוכיח שעשית את זה, שאתה לא 'חלבי'. אם אתה לא רוצה, אל תאכל. לי רצו לתת ארנבת, אבל אמרתי להם 'אני יהודי, אני לא אוכל את זה'. אז נתנו לי תרנגול. זה קטע מוזר: עולים למסוק כשלכל אחד קשורה חיה, שלא תברח. אני זוכר איך זורקים אותי באיזשהו חור בשומקום, אני לבד, ויש תרנגול איתי".

ומה שלומו?
"הוא אכן הפך לאוכל".

"בשטח גם לא ישנים טוב, בגלל החום", מוסיף סופר. "אמרו לנו להיזהר מציידים, שלא יחשבו שאתה חיה ויירו בך. כששמעתי יריות מיד קפאתי במקום, נכנסתי לשיח ולא זזתי. קשה מאוד לנווט שם בלילה, כי העצים גבוהים וחוסמים את אור הירח. השיחים שורטים אותך בפנים, ואתה לא רואה כלום. אני זוכר איך בשבוע הזה אני הולך לבד בלילה, עם רובה מפלסטיק שרק מדמה את המשקל של רובה, ואומר בלב: וואלה, איפה מח"ט גולני שאמר לי 'זה קורס חשוב, קורס תורם'? ברגעים האלה קיללתי את כל העולם".

 

חיבוק הקואלה

התרגיל המסכם של הקורס, המכונה "רובין סייג'", נמשך כחודש. הוא נערך ב־15 מחוזות דלילי אוכלוסין בצפון־קרוליינה, שנכנסים פתאום למציאות אלטרנטיבית: מבחינת צבא ארה"ב זוהי מדינת עולם שלישי המכונה "פיינלנד", ארץ האורן. "אתה מגיע אחרי שיצרת כבר קשר עם כל מיני 'סוכנים'", מספר שמני. "עכשיו אתה צונח, חובר אליהם, והם מבריחים אותך בדרכים עוקפות למקום מרוחק שאתה צריך להגיע אליו. חברנו לכוחות הגרילה, הכנו אותם ואימנו אותם. חיילים אמיתיים מגלמים את התפקידים, המדריכים של הקורס משמשים כאנשי גרילה מנוסים, וזה משחק יפה מאוד ותרגול לא פשוט. גם 'האויב' מתפקד בכל הרצינות. אתה מגיע לסוף החודש הזה עם הלשון בחוץ".

יחיאל סופר: "אין לאמריקנים כושר אלתור. בניווטים הם היו הולכים 'דוך' מנקודה לנקודה. אם יש הר – אני הייתי פותח את המפה, מוצא שביל עיזים שמאגף, מאריך את הדרך בעוד קילומטר, אבל מגיע הרבה יותר מהר ומוציא פחות אנרגיה. האמריקנים היו עולים להר ויורדים"

האויבים שרודפים ביערות אחר חניכי הקורס הם חיילים מכוחות הצנחנים האמריקניים. בינם ובין הכוחות המיוחדים שוררת יריבות ארוכת שנים, והתרגיל הוא הזדמנות לחיסול חשבונות, גם אם מבוים. אם יתפסו את אחד הבורחים, לא יהססו להפעיל עליו לחץ פיזי בלתי מתון. "היו אנשים שנתפסו וממש עונו כדי שיגלו סודות", נזכר שמני. "עינו עד גבול מסוים, כמובן, לא כמו בשבי אמיתי, אבל חוו שם מצבים לא נעימים".

המרואיינים לכתבה זו טורחים להבהיר כי אותם כמובן לא תפסו בשטח. ובכל זאת, חלקם חשו את טעמו של עינוי בתרגיל המכונה בשם החמוד והבלתי מזיק "חיבוק הקואלה": כל החניכים נתלים במהופך על עץ, רגליים כלפי מעלה והראש כלפי מטה, וממתינים לראות מי יישבר ראשון ויתעלף. סגן גיא אנקור, שנשלח לקורס בשנת 2003, סיפר על האימון הזה בכתבה שהתפרסמה בידיעות אחרונות באפריל 2005: "נתלים במהופך, עד שמישהו מאבד את ההכרה ונופל, ואז מפסיקים. תפסתי את עצמי פתאום: כבר הייתי סמ"פ, והנה אני קואלה. זה היה אחד מרגעי השבירה. אמרתי לעצמי, מה אני עושה פה? אבל אז ראיתי לידי מישהו בן 35, אבא לילדים, וחשבתי: מי אני שאבכה?". את הדוא"ל ששלח לחבריו בתום הקורס, הוא פתח במילים: "חזרתי מהגיהינום".

הקורס כולל אימוני צניחה רבים – ממטוסים וממסוקים, לתוך היער ואל מי הים. גם התרגיל המסכם נפתח בצניחה נועזת. ארגמן: "בצה"ל, קורס הצניחה נמשך כמה שבועות. בארה"ב עשו לנו הכשרה של יומיים, למדנו איך קושרים את המצנח, ואז עלינו למסוק. כל מי שצנח, העביר מיד את המצנח הרזרבי לחבר שלו למטה, כדי שישתמש בו כמצנח עיקרי. הקפידו שם על בטיחות בצניחה הרבה פחות ממה שנהוג בצה"ל. אצלנו גם עוברות שעות עד שצונחים, בשל הכנות לוגיסטיות וזמן הגעה, ושם אתה יכול לצנוח אפילו פעמיים בשעה. קל להם להעלות לאוויר מסוק או מטוס, כי זה כלי נגיש ששייך להם, לא לחיל האוויר".

בתרגיל המסכם שבו נטלו חלק גנץ וארגמן, רבים מחניכי הקורס מצאו את עצמם נוחתים עם המצנח קצת הלאה מהנקודה המתוכננת. "סתם הצניחו אותם בצורה חלמאית וגרמו להם להיפצע", אומר ארגמן. "אחד האנשים צנח על גג של בית. לא קרה לו כלום בנחיתה, אבל כשהוא קפץ מהגג הוא שבר את הרגל. אחרים היו תלויים על צמרות העצים, והמשימה הפכה למשימת חילוץ של האנשים האלה, לפני שבכלל אפשר היה להתחיל בתרגיל.

"עשרים שנה אחר כך הייתי בתרגיל שבו מח"ט הצנחנים ג'רי (יצחק גרשון, מ"פ) נפצע, והמשיך לנהל אותו בצליעה. בתרגיל אחר שלנו, באוגדה 84, הנחיתו במקום לא נכון את הכוח של בוגי, כשהוא היה מפקד חטיבת הצנחנים. אז הוא הלך עוד עשרה קילומטרים, והמשיך בתרגיל. אבל לאמריקנים ההוליווד התנפץ באותו הרגע: כולם שכבו לישון עד הבוקר, ואז במקום לנסות להמשיך לפי התוכנית, התחילו לכרוז כמו בסרטים על וייטנאם, ולחפש בעזרת מסוקים אם יש עוד חיילים על העצים. הייתי מצפה שנציג ה'מורדים' יכוון את ה'פולשים' היכן לצנוח, ולא שאנשים יצנחו בלי שהם יודעים לאן".

בשנות התשעים, בקורס של סופר, כבר הקפידו יותר על הבטיחות. "סיפרו לנו שבמחזור הקודם, אחד הזרים נהרג בתאונת צניחה. הוא נחת על עץ, שחרר בטעות את הרתמה התחתונה, החליק, והרתמה עלתה והחלה לחנוק אותו. ניסו להגיע אליו, זה היה בנקודה גבוהה ולא היו שם מנופים, ועד שהביאו כוח לסייע הוא כבר מת. לכן עשו לנו כל תדריך פעמים רבות, והחתימו אותנו שאנחנו מבינים מה למדנו".

 

במסעדה של בני

בחודשי הקורס אומצו הקצינים הישראלים על ידי מקומיים בעלי לב יהודי חם. "הבית של ריץ' הרפרס, שהיה סמל בכוחות המיוחדים, ואשתו בילה, היה הבית השני שלנו. גם הקשר הזה נמשך עד היום", אומר גנץ. הקצינים הישראלים התארחו גם בביתה של יהודייה בשם ליסה שמידט, ולסופר היא אפילו חגגה יום הולדת עם משפחתה. "כעבור שנים היא ביקרה אצלי בארץ. כשגדי שמני קיבל דרגת תת־אלוף ואני קיבלתי אלוף־משנה באותו יום, היא הגיעה לטקס".

מדי פעם, בשעות החופש המעטות שניתנו להם, היו החניכים סועדים בסניף של רשת מזללות אמריקנית שנקראת Bennigan’s, כמעט כשמו של הרמטכ"ל לעתיד. "ערב אחד שחר ואני מגיעים לפאב, ואנחנו רואים שאנחנו הזרים היחידים", מספר גנץ. "שאלנו את האמריקנים איפה כל השאר, והם ענו: 'יש בעלי ברית, ויש בעלי ברית'. כלומר, נתנו לנו להבין שהם לא מתחברים לכל אחד. היו איתנו בקורס מצרים, לבנונים, סודנים, פיליפינים, תאילנדים ואחרים, אבל אנחנו קיבלנו יחס מועדף. לא במובן של לעשות פחות, אלא ההפך: היינו כמו האמריקנים, ואולי אפילו טובים מהם".

אנקור, בכתבה בידיעות אחרונות, סיפר על יחס מיוחד מסוג אחר שניתן לו בתור ישראלי. "הלכנו ברגל לילה וחצי עד שחברנו ללוחמי גרילה שחיכו לנו עם פרדות", תיאר את התרגיל המסכם. "העמסנו עליהן את כל הציוד שלנו והמשכנו עד למחנה הגרילה, שהיה מאהל קטן בין העצים. חיילי הגרילה היו 35 גברים ונשים, שלבשו בגדים שחורים ובנדנות. הצ'יף קרא לנו. שמו היה הבו, בחור מבוגר בעל זקן, שבמציאות לחם בווייטנאם. מהמודיעין למדנו שאשתו ובתו נחטפו על ידי המשטר של פיינלנד.

"…פתאום הבו אומר לי: 'יש לך מבטא שונה'. הוא ניסה לעורר חיכוכים ביני לבין הקצין האמריקני, אמר שאני ישראלי ובגלל זה הוא יותר טוב ממני. הגרילה תמכה בפעולות התאבדות, כמו להתפוצץ בתוך אוטובוס. ניסיתי לשכנע את הבו שזה לא טוב, כי העולם לא יתמוך בהם. הבו עונה לי 'גיא, לא זכור לי שהישראלים נקיים מפעילות טרור'. שאלתי למה הוא מתכוון, והוא ענה 'אתה זוכר את הלח"י? זה עזר, לא? קיבלתם מדינה!'"

רבים מהחניכים של קורס Q מודחים במהלכו, אך גנץ מספר כי האמריקנים אפשרו לעיתים לחניך זר להגיע לקו הסיום, גם אם לא עמד בדרישות ובכללי המשמעת. "בשלב ההישרדות נסענו במשאית, ובכל קילומטר הורידו מישהו. היה איתנו בחור סודני שהחליט שהוא יורד ראשון. הוא רץ לכפר שליד היער וקנה לעצמו שם אספקת אוכל. האויב גם 'תפס' אותו, וגם גילו אצלו את כל האוכל. שקלו לזרוק אותו מהקורס, אבל חששו שבמקרה כזה עלולים להוציא אותו להורג בסודן, ולכן הוחלט שהוא יישאר".

שחר ארגמן: "חשבנו לחזור מוקדם יותר בגלל המלחמה בלבנון, ולא לסיים את הקורס. בסיירת מטכ"ל התכוננו אז לפעילות מיוחדת, ושי אביטל אמר לי שאם זה יקרה – אצטרך 'להרוג את ההורים שלי', זאת אומרת להגיד לאמריקנים שההורים שלי מתו ושאני חייב להגיע ארצה"

האלג'יראי של סופר, שכמעט טבע במים עוד בשלב המיונים לקורס, גם התברבר מאוד בניווטים. ובכל זאת, כעבור חודשים אחדים הוא מצא את עצמו בכומתה ירוקה ובמדי שרד יפים, כמו שאר מסיימי הקורס. "הוא לחץ לי את היד ואמר משהו כמו: 'למדתי להכיר אותך ואני רואה שאתם בני אדם'. הבחור הזה פרגן לי מאוד", נזכר סופר.

חלק מהמרואיינים מספרים כי יישמו בצה"ל כמה מהדברים שלמדו בקורס. סופר כמח"ט הנהיג "קורס סרג'נטים", קורס סמלים מתקדם, ושלח את החניכים לשרוד לבד בשטח. גנץ נעזר ביכולת הניווט שלו בחורשות בלבנון, ושמני – בלוחמת סבך באזור צידון. "כשחזרתי מהקורס מינו אותי למפקד של פלוגה מסייעת ותיקה, בתקופה של הרבה פיגועים", מתאר שמני. "מצאתי את עצמי בשטחי מטעים שהזכירו לי מקומות שבהם הלכנו בקורס. עד אז את כל האימונים שלנו עשינו במקומות כמו סיני, ומי הכיר בכלל לחימה בשטחים סבוכים, אך פתאום נכנסנו ללבנון ונשארנו שם לאורך שנים. מה שלמדתי בארה"ב גם עזר לי לפתח גמישות מחשבתית ולעשות את הדברים בצורה שונה, למשל לנוע בכוחות הרבה יותר קטנים ופזורים. אמנם יש בזה סיכון, אבל יש גם יתרון עצום".

 

התעצמנו מאז

כמו באיראן של ראשית שנות השמונים, גם בשנות האלפיים חוו הכוחות המיוחדים כישלונות שאילצו אותם לחשב את מסלולם. הם למדו בדרך הקשה כי אי־הסימטריה בין צבא המעצמה האמריקנית לבין תושבי מדינת עולם שלישי, אינו מתכון ודאי להכרעת המערכה. כך למשל בקרב הבעייתי של מבצע "אנקונדה" ב־2002, כשנה לאחר פיגועי 11 בספטמבר. יחד עם בני ברית אפגנים שאימנו מבעוד מועד, פשטו לוחמים אמריקנים על מעוזיו של אוסאמה בן־לאדן בעמק שאח־אי־קוט באפגניסטן. אלא שתנאי השטח הסלעיים שיחקו לטובת ארגון אל־קאעידה, ושמונה חיילים נהרגו. רק אז הבינו האמריקנים כי השמדת הארגון הרצחני תהיה קשה משחשבו. העיתונאי שון ניילור, שסיקר את הקרב, כתב לאחר מכן במאמר בניו־יורק טיימס (תורגם לעברית בעיתון הארץ, ב־3 במארס 2003): "המפקדים הבטיחו לחיילים ש'כל נכס שבידי המדינה' ינוצל: לוויינים, מטוסי ריגול, מסוקים… אך חרף המערכות עתירות הידע האלה, נכשלו הערכות המודיעין בתיאור האויב, מיקומו, הנשק העיקרי שבידיו ודרך פעולתו".

אנקור הגיע לקורס חודשים אחדים לאחר מבצע אנקונדה – והיה הישראלי הראשון שסיים אותו מאז חיליק סופר ב־1992. לא במקרה נעדרו משם החניכים הישראלים במשך 11 שנים. כשנה אחרי סופר יצא לקורס קצין צעיר אחר, ידוע מאוד, אך הוחזר ארצה. הקצין, כך מספרים, לא עמד בתקן ההתנהגות המצופה מחניכי הקורס, ולכן הודח. הוא סירב לפנייתנו להתראיין, אך יש הרואים באפיזודה הזו נקודת שבר מול האמריקנים, שמאז גילו פחות התלהבות לשלב קצינים ישראלים בקורס של הכוחות המיוחדים. מנגד, גם בצה"ל לא היו להוטים לשלוח קצינים לאימוני הכומתות הירוקות. רק ב־2003, בעקבות לחצו של הקצח"ר דאז שמני, שסבר כי שיתוף הפעולה הזה הוא חיוני וטוב, הוצא כאמור אנקור לקורס.

לדברי שמני, הסיבה העיקרית להפסקת שיתוף הפעולה הייתה בכלל "פרשת פולארד וכל מה שאחריה. האמריקנים סגרו בהדרגה הרבה מאוד דברים בפני מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט. קיימת רגישות גדולה מאז, וקשה לנו לעבוד יחד איתם. אמנם יש שיתופי פעולה עם הכוחות המיוחדים, אבל בצורה מוגבלת מאוד, ואנחנו יותר בצד של הנותנים ופחות של המקבלים".

וזה נכון גם כיום, למרות היחסים הטובים בין ראש הממשלה שלנו לנשיא שלהם?
"הנשיא יכול להשרות אווירה, אבל עד שזה חודר את השכבות של הפנטגון, ואחרי זה מגיע לכוחות המיוחדים, לוקח זמן רב. אני יכול להבין אותם, גם אנחנו סגורים במה שקשור ליחידות המיוחדות שלנו. אתה לא רוצה לפתוח דברים כאלה".

גנץ אומר כי אינו זוכר אם בתקופתו כרמטכ"ל יצאו קצינים לקורס הכומתות הירוקות, "אבל יצאו לקורסים בכירים יותר. אני לא חושב שאנחנו צריכים בהכרח לשלוח אנשים לקורס הטקטי המסוים הזה, כי בכל זאת אנחנו כבר צבא עם הרבה יותר ניסיון מכפי שהיה לנו אז. כשעשיתי את קורס הכומתות הירוקות היה לנו בצה"ל רק קורס מ"פים, ולא הייתה מכללה לפיקוד טקטי. היום גם יש לנו דרכים אחרות להתחכך בצבאות זרים. קצינים נשלחים לקורסי מטה או לאימונים משותפים, שחלקם מתקיימים בארץ: כרמטכ"ל, הבאתי את המרינס להתאמן פה, וחיילים שלנו התאמנו אצלם. אנחנו גם מקפידים לשלב במכללה לביטחון לאומי לא מעט קצינים זרים. כל אחד שמגיע, הופך אחר כך לשגריר מצוין שלנו, ואנחנו זקוקים לזה. הקשר עם צבאות זרים חשוב כדי שנכיר ונלמד אלה מאלה, אבל לא בטוח שקורס הכומתות הירוקות הוא מה שהכי חשוב לעשות היום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il