כשהרב יהודה סרנה הוזמן לראשונה לבקר בשלוחת אוניברסיטת ניו־יורק באבו־דאבי, שאלה אחת הטרידה אותו. "אמרתי להם שאני נוהג להסתובב בכיפה וציצית. אם זה מספיק בטוח ללכת ככה באיחוד האמירויות, אשמח להגיע. אם לא, אוותר, לא נורא. אמרו לי 'בוא'".
זמן קצר אחרי נחיתתו שם, בינואר 2010, התעוררה סערה במדינות המפרץ: בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח חוסל במלון פאר בדובאי, האמירות השכנה לאבו־דאבי. האצבעות הופנו מיד לעבר "המוסד" הישראלי, וערוצי הטלוויזיה דיווחו ללא הפסקה על ההתפתחויות בפרשה. ובינתיים הרב הניו־יורקי הצעיר, שבעברו חי ולמד בישראל, התהלך ברחובות בירת האמירויות בכיפה ובארבע כנפות. "עשיתי את שלי בקמפוס בסוף השבוע ההוא", מספר סרנה. "איש לא העלה את הנושא מולי, אבל פחדתי מאוד. באותו שלב עדיין לא הבנתי עד כמה בטוחים המקומות שהייתי בהם באבו־דאבי. ממשלת איחוד האמירויות מקדמת מגוון, והפחד היה כולו בראש שלי".
מאז הוא נוסע לשם פעם או פעמיים בשנה, לתקופות של חמישה עד עשרה ימים, במסגרת תפקידו כמנהל "מרכז ברונפמן לחיים יהודיים" באוניברסיטת ניו־יורק (NYU). אחרי תשע שנים של מסעות כאלה, שבמהלכן גם הקים מרכז בין־דתי באוניברסיטה יחד עם שותפים מוסלמים ונוצרים, כעת הוא גם הרב הראשי הראשון של הקהילה היהודית באיחוד האמירויות. כן, מתברר שיש קהילה כזו. מתוך למעלה מ־9 מיליון תושבי הקבע של האמירויות, רק 11 אחוזים הם בעלי אזרחות מקומית, ו־89 האחוזים האחרים הם מהגרים ועובדים זרים. האוכלוסייה היהודית מורכבת רובה ככולה מאנשי עסקים ממדינות המערב: הם שוהים באזור המפרץ חלק מימות השנה, לצורך עבודתם בחברות בינלאומיות הפועלות באמירויות. יש גם יהודים שמגיעים מאירופה ומאמריקה לתקופות קצרות של עבודה. בחלק הזה של העולם אין כמעט היסטוריה יהודית; "היא מתחילה עכשיו", אומר סרנה.
סרנה אינו רב של בית כנסת באבו־דאבי; הקהילה של בירת איחוד האמירויות מתכנסת לתפילות שבת בבית פרטי של אחד מחבריה. משימתו העיקרית היא לסייע לקהילה להקים מוסדות, ובהמשך גם להעסיק רב קבוע בשכר. בכתבה זו משולבים גם דברים שאמר לי מוקדם יותר, עוד לפני מינויו לרב הקהילה באבו־דאבי, ושפורסמו בבלוג "על דעת הקהל" של מכון הרטמן.
תורה במוזיאון, כשרות במונדיאל
את מינויו באיחוד האמירויות קיבל הרב סרנה בעיקר בשל יכולתו לפתוח דלתות, בתקופה שבה גיבוש קהילה יהודית עולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה, השואפת להאיר פנים למערב ולפתח תדמית של מתינות. 2019 הוכרזה באמירויות כ"שנת הסובלנות", ובית כנסת נחנך באופן רשמי בעיר דובאי. האפיפיור עצמו נחת בפברואר השנה באבו־דאבי לביקור ראשון וחגיגי, פגש את מנהיגי המדינה ועלה לקבר הנשיא הראשון של איחוד האמירויות, השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, בחצר המסגד הגדול.
כבר ב־2017 נפתחה באבו־דאבי שלוחה של מוזיאון הלובר הצרפתי, ובה לא מעט מוצגים מהעולם היהודי. בין השאר ניתן לראות שם מצבה שכיתוב עברי מתנוסס עליה. "באגף לכתבים עתיקים מוצגים ספר קוראן מהמאה ה־15, עותק של הברית החדשה מהמאה ה־15, וגם חומש מאותה תקופה", מספר סרנה. "בעיניי זו הצהרה בעלת משמעות".
ממלכת בחריין, מדינת האי שבמעלה המפרץ הפרסי, הודיעה שהיא מחויבת לטיפוח הקהילה היהודית בתחומה, ומפעם לפעם היא עורכת אירועים רשמיים במעמד רבנים לציון חגים יהודיים. משלחת של אנשי דת מבחריין אף הגיעה לביקור בישראל ב־2017, במטרה לקדם סובלנות בין־דתית. אפילו קטאר, תומכת האחים המוסלמים, מתחילה להכיר בקיומם של יהודים: המדינה השוכנת בין איחוד האמירויות לבחריין עתידה לארח את גביע העולם בכדורגל בחורף 2022, וכבר הכריזה שתדאג לאוכל כשר בשביל אוהדים שיחפצו בכך. גם בערב הסעודית, האחות הגדולה, יש סימנים לסובלנות בין־דתית. ביום השואה תשע"ט פורסם כי מזכ"ל "הליגה המוסלמית העולמית" ד"ר מוחמד אל־עיסא, לשעבר שר המשפטים של ערב הסעודית, יבקר בשנה הבאה באושוויץ כחלק ממסעו נגד הכחשת השואה בעולם המוסלמי. אחד האנשים המשפיעים והמעורבים בכל המהלכים הללו הוא הרב מארק שנייר, שיוצא ובא בארמונות המנהיגים במפרץ, ומשמש מתווך לא רשמי בין השליטים המקומיים ובין העולם היהודי.
שיתופי פעולה בין־דתיים, במיוחד עם מוסלמים, הם גם החזון של סרנה – בניו־יורק ועכשיו גם באמירויות. אבל בדרך כלל הוא נוסע לאבו־דאבי כדי "לעשות שבת" עם הסטודנטים היהודים בקמפוס NYU בעיר. "אני עוזר לפתח אסטרטגיה לביטוי דתי במקום כזה", הוא מספר. "זו אוניברסיטה מערבית ליברלית שממוקמת בתוך מדינה ערבית. האמירויות אמנם מממנות את המוסד הזה ומעוניינות בו, אבל גם מייצגות ערכים שאינם זהים לאלה של הסטודנטים. למשל, סטודנטים הומוסקסואלים שנמצאים שם – האם הם יכולים לייסד מועדון להט"בי? האם מותר להם לתלות מודעות של מועדון כזה בתוך הקמפוס, כאשר חבריהם לכיתה הם אזרחי האמירויות? האם מותר לפרסם את המועדון בפייסבוק או באתר? האם צריך לדווח מראש לרשויות?
"סטודנטים יהודים שרוצים לבנות סוכה או לערוך סעודת חג – האם זה יכול להיות פומבי? האם אנחנו מעוניינים שזה יהיה פומבי? ומה יקרה אם יפרשו את זה כניסיון להעביר את המקומיים על דתם? הרי יש באיחוד האמירויות חוק נגד המרת דת של מוסלמים. צריך לחשוב על כל דבר כזה, אפילו כשאתה מעצב מודעה לסעודת ראש השנה או לוגו למועדון היהודי – האם מותר לשלב בהם מגן דוד או מנורה?"
מה התשובות לכל השאלות האלה? סרנה לא מוכן להיכנס לפרטים לגבי המדיניות שנוקטת NYU בשלוחת אבו־דאבי, ומסתפק באמירה ש"העיקרון המנחה הוא שכולם יודעים שיש גבול, ואף אחד לא רוצה להתקרב אליו. יש התחשבות אדירה".
המטרה: הפגנה ויראלית
פעילותו הבין־דתית של סרנה מביאה אותו למקומות שרק רבנים מעטים דרכו בהם. בין השאר הוא ביקר בקברו של דיאה שאדי ברכאת – סטודנט שנרצח לפני ארבע שנים בצפון־קרוליינה, יחד עם אשתו ועוד קרוב משפחה, בשל היותם מוסלמים. "כמה חודשים אחרי הירי, אחיו של דיאה לקח אותי לבית הקברות המוסלמי. הייתי במבוכה. לא הייתה לי שפה או מסגרת להתייחסות. חשבתי על הביקור שלי בביתו של נפתלי פרנקל (אחד משלושת הנערים החטופים שנרצחו ב־2014. לפרנקל הייתה גם אזרחות אמריקנית – י"א). זה היה במהלך השבעה, והגיעה לשם מישהי עם תמונה של בנה, שגם הוא נרצח בידי טרוריסטים. אמו של נפתלי, רחלי פרנקל, אמרה: עכשיו יש בינינו קשר. זה מה שיכולתי לחשוב עליו בבית הקברות המוסלמי".
מרכז חייו של סרנה נמצא במנהטן: הוא מתגורר עם אשתו וששת ילדיהם במעונות הסגל של NYU, ומאז 2007 הוא הצ'פלין (chaplain) – איש הדת – של האוניברסיטה. במקום כזה, שבו דת היא גם פוליטיקה, הרב סרנה משתדל לשמור על ניטרליות ונמנע מלהתבטא בנושאים רבים. ובכל זאת, מדי פעם הוא חש צורך לתפוס צד. כשהמחלקה ללימודי חברה ותרבות ב־NYU החליטה להחרים שיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל־אביב בגלל יחסה של ישראל לפלסטינים, סרנה גינה את הצעד הזה. הוא לא עומד שם לבדו במלחמה נגד החרמות והפגיעה בחופש האקדמי: בטקס שנערך לפני כמה שבועות באוניברסיטה קרא אחד הנואמים לחבריו להצטרף לחרם על "מדינת האפרטהייד" ישראל, ונשיא NYU בכבודו ובעצמו התנצל על הנאום.
"פעמיים־שלוש בכל סמסטר פורצים משברים הקשורים לישראל, וכל אחד מהם מעסיק אותי במשך שבוע שלם", מספר הרב סרנה. "למשל, אם מגיע לקמפוס מרצה־אורח שנוי במחלוקת, ישראלי או פלסטיני. היו פה ציפי חוטובלי ודני דנון, חנין זועבי ועומר ברגותי (אחד ממייסדי תנועת ה־BDS – י"א). במצבי משבר אני צריך לאחוז בבת אחת גם באינטרס של הקהילה היהודית וגם באינטרס של האוניברסיטה. באופן אידיאלי, מה שכל מוסד אקדמי שואף אליו הוא לאפשר לאנשים מקשת רחבה של דעות להגיע ולבטא את עמדותיהם, ואם יש השגות על הדברים – שיישאלו שאלות. אבל רוב האוניברסיטאות לא מוכנות לקבל מחלוקות, מחשש להפגנות או קטטות. לפעמים מתעורר ניגוד עניינים מול מרצים מסוימים, שמודעים להיותם שנויים במחלוקת, ודווקא רוצים את התגובה העוצמתית. פוליטיקאים ישראלים הם לא יוצאי דופן מהבחינה הזו. גם הם רוצים שיהיו קטעי וידאו שמתעדים אותם אל מול המוחים, כדי שיוכלו להגיד לקהל שלהם: תראו אותי, עמדתי על שלי".
וכך האוניברסיטה בעצם נותנת להם במה יוקרתית שמייצרת סרטונים ויראליים.
"נכון, ואני לא אוהב את זה. אלה לא רק פוליטיקאים: כל מי שיש לו בסיס שמרני חזק, המניות שלו יעלו – וכך גם היוקרה שלו והתרומות שיצליח לגייס – אם ימצב את עצמו כאחד שעומד בחזית של מלחמות הזהות".
כשסגנית השר חוטובלי הוזמנה להופיע אצלכם, הודיעו לך על כך מראש?
"כן. היה לה חשוב מאוד להגיע אלינו. קמפוס אחר סירב לה (הכוונה לאוניברסיטת פרינסטון – י"א), ואנחנו לעומת זאת רצינו לארח אותה, אבל היה לנו חשוב שזה יקרה בלי לאבד שליטה. אנחנו לא נותנים שירות לכל מי שרוצה לדבר. NYU היא במה חשובה, ויש בה אלפי סטודנטים יהודים שלומדים יחד עם עשרות אלפים אחרים. לא תמיד תזכה להגיע לכאן כדי להגיד כל מה שאתה רוצה. הרבה פעמים אנשים רוצים לנאום באוניברסיטה רק כי הם רוצים לריב. אני לא מדבר על חוטובלי, אבל זה קורה כל הזמן. לאנשים כאלה אני אומר: ננהל את זה כך שלא תפרוץ מריבה, ואתה, האורח, צריך לחשוב אם זה עדיין שווה לך. אם כל מה שאתה מחפש הוא הקליפ הקצר שתוכל להעלות לפייסבוק, שבו סטודנט קם על רגליו וצועק משהו נגדך – דע מראש שאנחנו ננהל את האירוע כך שזה לא יקרה".
כאיש הדת של NYU אמור סרנה לשמש כתובת לא רק ליהודים, אלא לכלל הסטודנטים והסגל. הוא לא היחיד שנושא בתפקיד, אבל גם שותפו מייצג מיעוט. "באוניברסיטה יש היום שני אנשי דת רשמיים – האימאם חאלד לטיף ואני. אנחנו שותפים מאז שנת 2007. ברוב האוניברסיטאות האמריקניות, אם יש איש דת הוא יהיה כומר. אוניברסיטאות פרטיות רבות באמריקה הוקמו על ידי זרם נוצרי מסוים, ולכן איש הדת שלהן ישתייך תמיד לזרם הזה. אבל NYU, שנוסדה במאה ה־19, קמה כמוסד חילוני ומעולם לא הייתה לה זיקה דתית. הייחודיות הזו דווקא הקלה על מינוי שני אנשי דת, לא אחד, שאף אחד מהם לא נוצרי. המשרה לא הייתה קיימת, והאימאם ואני יצרנו אותה יש מאין ועיצבנו אותה יחד – בהתחלה עבדנו צמוד לכומר בפטיסטי שסיפק לנו הדרכה, וכשהעניינים התאזנו, התקדמנו בעצמנו".
מה אתם עושים שם? איך נראה היומיום של צ'פלין אוניברסיטאי בלב ניו־יורק?
"מלבד עריכת טקסים פורמליים, כל ענייני המדיניות והמחלוקות בעניין הדת באוניברסיטה מובאים אלינו להתייעצות. למשל, אם יש סטודנטים יהודים שאומרים 'אנחנו לא יכולים להשתתף בשיעור מסוים, כי הוא נופל על חג'. בדרך כלל המדיניות בעניינים כאלה ידועה, אבל נניח שמדובר בחול המועד, והסטודנט אומר שהוא מקפיד לא לכתוב. זה כבר מסובך יותר. או אם סטודנט רוצה להצטרף למשפחתו, שנוסעת לחג הפסח, ומבקש להיעדר משיעורים גם בערב החג. האם זה עניין משפחתי או דתי? אלה שאלות שמרצה או דקאן לא יוכלו לענות עליהן, ולכן הם יבואו אליי להתייעץ. אני אעבוד איתם כדי לגבש תשובה כתובה לאותו סטודנט".
יש משברים?
"יש מקרים גבוליים. שכיח למדי שמישהו מגיע אליי ומתלונן על מרצה שאמר בכיתה שהצבא הישראלי מנהיג כלפי הפלסטינים מדיניות אפרטהייד או מדיניות חצי־נאצית. קורה שסטודנט כזה אומר: 'סבתא שלי הייתה ניצולת שואה, איך המרצה הזה מעז, וזה בדיוק היארצייט של הסבתא, וכמה זה משוגע שבאותו יום אני צריך לשמוע את הדבר הזה בכיתה'".
ואיך אתה מגיב?
"קודם כול אני שואל אם הוא פנה למרצה והסביר למה זה מטריד אותו. ואז אני מברר מה הוא רוצה שאני אעשה – שאדבר עם המרצה? עם הדקאן? לפעמים יש הליך של בירור תלונה. מרצה שמשמיע אמירה טעונה פוליטית בכיתה, לעיתים קרובות גם יעמוד על זכותו להביע את עצמו במסגרת החופש האקדמי שלו. כל זה קורה כמובן לא רק כשיהודים נעלבים".
בימינו עלבונות נמצאים במרכז השיח בארה"ב.
"הרבה סטודנטים נעלבים. מוסלמים נעלבים, שחורים נעלבים, וגם לבנים ודמוקרטים ורפובליקנים. אין מחסור בנעלבים".
כולל דת הוויקה
הרב סרנה נולד במונטריאול שבקנדה, בבית דתי וציוני. בסוף שנות התשעים למד במשך שנתיים בישיבת הר־עציון באלון־שבות. הקריירה הרבנית שלו החלה בניו־יורק, בסמיכה מטעם ישיבה יוניברסיטי, וניכר שהוא גאה בכך מאוד.
את שיתוף הפעולה הבין־דתי מקדם כיום סרנה גם באמצעות הארגון Of Many שייסד עם שותפו האימאם לטיף ועם צ'לסי קלינטון, בתם של ביל והילרי. הארגון מפעיל תוכנית אקדמית שמדריכה כיצד לבנות הנהגה בין־דתית. "אנחנו מוציאים טיולים ופעילויות אחרות המיועדות למוסלמים ויהודים יחד, ומציעים תוכניות לאוניברסיטאות שמעוניינות לייצר סביבה של רגישות הדדית. צילמנו בנושא הזה סרט תעודה מצליח שהוקרן בפסטיבל הקולנוע טרייבקה ושודר בטלוויזיה.
"האוכלוסייה באוניברסיטאות הפכה למגוונת במהירות, בלי שהמערכות היו מוכנות לזה. המדיניות של כל מוסד, אפילו האתוס שלו – לא התפתחו בקצב שבו המציאות השתנתה. אנחנו מציעים שפה שמאפשרת לעבוד במציאות החדשה, כדי לסייע ביצירת סביבה סובלנית יותר, ולאמן אנשים לפעול בתוכה".
מה אתם בעצם עושים?
"אתן לך דוגמה קונקרטית: מרחבים בין־דתיים. בעבר היו באוניברסיטאות מרחבים כאלה שמיועדים לנוצרים וליהודים, והם אכן שירתו את הסטודנטים במשך חמישים או שישים שנה. באוניברסיטאות כמו קורנל וקולומביה נבנו חללים בין־דתיים עבור פרוטסטנטים, קתולים ויהודים. היום כל שטח כזה צריך לשרת גם בודהיסטים ומוסלמים וסיקים והומניסטים ומאמיני ויקה (דת ניאו־פגאנית שנולדה בראשית המאה ה־20 באנגליה, ביוזמתו של אנתרופולוג חובב – י"א). מה שאנחנו מנסים הוא לעשות סדר, שכולם ירגישו בנוח עם הפולחן שלהם בתוך הקמפוס".
כרב, איך אתה רואה את מקומך בקידום סובלנות?
"אנחנו היהודים הרווחנו הרבה מאוד מהרגישות כלפינו באמריקה, וכיום יש לנו אחריות לנהוג כך כלפי אחרים. חלק גדול מהדת שלנו הוא 'זכר ליציאת מצרים': אנחנו מצווים לא לשכוח זאת, ולנהוג באופן מסוים כלפי גר, יתום ואלמנה. ליבת ההוויה היהודית מבחינתי היא לזכור את הימים שבהם חיינו תחת דיכוי, ואת ההרגשה במצב כזה. לכן צריך לשאול מה האחריות שלנו ברגע שיש לנו כוח".
בעידן טראמפ יש אמריקנים רבים, גם יהודים, שמשוכנעים שהדבר הנכון הוא דווקא לבנות גדר ולמנוע מזרים ליהנות מהשפע של ארה"ב. הם מרגישים מאוימים.
"אנחנו חיים בחברה מקוטבת, וזה אומר שאנשים מייחסים פחות משקל לשאלות של מדיניות, והרבה יותר משקל לשאלה אם אתה משתייך לקבוצה הנכונה. הכול עובר פוליטיזציה. יוסי קליין־הלוי כתב מאמר מצוין על שני סוגי אנטישמיות: יהודים משמאל מאמינים שהאיום הגדול ביותר נשקף מהניאו־נאצים ומארגוני העליונות הלבנה, ושתנועת החרם על ישראל היא חסרת משקל; לעומתם היהודים הימנים בטוחים שתנועת החרם מסוכנת כמו נשק גרעיני בידי איראן, ואילו שני צלבי קרס לא מטרידים אותם".
איזה קול גובר ב־NYU?
"יש לנו גם מזה וגם מזה. כמה פעמים הופיעו צלבי קרס בבית הספר למשפטים, והיו פוסטרים של עליונות לבנה שהודבקו במרכז הסטודנטים. יש כאן גם קבוצת סטודנטים שמקדמת חרם על ישראל, אבל היא קטנה מאוד. כל קבוצה משמשת תיבת תהודה לקבוצה הנגדית: כשיש צלב קרס אתה יכול להיות בטוח שסטודנטים משמאל יהפכו את זה לסיפור ויראלי – וכן להפך. ולכולם יש דעה נוקבת. מפת הזהויות משורטטת כיום מחדש, יש אובדן זהות כלכלית ותרבותית, אז אנשים קושרים את עצמם לזהויות אחרות, חזקות ועוצמתיות".
אצל היהודים התהליך חזק כפליים, כי במרכזו עומדת גם מדינת ישראל.
"אנחנו לא תמיד רואים את זה, אבל יש קרע בקהילה היהודית. בעבר כולנו התאחדנו סביב השואה, המאבק באנטישמיות והתמיכה בישראל. הרגשנו שעלינו להשיב מלחמה, ושצריכה להיות לנו עוצמה פוליטית וכלכלית – גם לישראל וגם ליהודי ארה"ב. היום יהודים נמצאים בפסגה. לפי כל סקר וכל מחקר, אנחנו קבוצת המיעוט האהובה באמריקה. זה מה שנקרא 'החסד האמריקני'. יש שלושה תהליכים שמתרחשים ביחד במהלך השנים האחרונות: דור השואה נעלם, ישראל עולה כמעצמה אזורית, והיהודים נכנסים כאמור לליבת הנרטיב האמריקני. ומה ששוקע הוא המרכזיות של הקהילה היהודית, שתמיד חוותה את עצמה כמיעוט והייתה צריכה למצוא זהות אתנית.
"רצינו להתחתן בתוך עצמנו ולא הרבה אנשים רצו להתחתן איתנו, מה שיצר קו אתני. זה התחיל להישבר בראשית שנות התשעים, כשהתברר שמחצית מהיהודים מתחתנים עם לא־יהודים. אם אין לך חוויה של מיעוט מותקף, של קבוצה שצריכה הגנה ואומרת לעצמה 'עליי להשיג עוצמה באמצעות מדינת ישראל ובאמצעות פוליטיקה וכלכלה והשקעה עצומה בזכר השואה' – משהו בזהות שוקע. עם מה אתה נשאר? עם פוליטיקה רפובליקנית ופוליטיקה דמוקרטית. לדוגמה: אם תבודד כל פרט לגבי היהודים – ספרדים ואשכנזים, גברים ונשים, דתיים ולא דתיים – הדבר היחיד שיכול לנבא מה תהיה עמדתם בנושא ההסכם עם איראן אינו השאלה אם הם הדליקו נרות שבת או כמה פעמים ביקרו בישראל, אלא למי הצביעו בבחירות".
בייגלס, סיינפלד והכול
לרבים מהסטודנטים היהודים באמריקה, אומר סרנה, לא באמת אכפת מישראל – ואת הראיה הוא שואב דווקא מארגון תגלית, שהביא לארץ מאות אלפי צעירים מיהדות ארה"ב. "אתה יודע כמה יהודים־אמריקנים בני 18 עד 26 בחרו לנסוע לישראל דרך תגלית? התשובה היא 60 אחוז. זה אומר ששניים מכל חמישה צעירים שהוצע להם לטוס חינם לישראל, מתי שירצו, עם החברים שלהם, אמרו 'לא, תודה'. זה מדהים, וזה קשור בעיקר לעובדה שיהודים־אמריקנים מרגישים אמריקנים. הם מרגישים שהם חלק מהתהליך הפוליטי, שהם מיוצגים בו. כשהם מתבוננים באמריקה הם רואים את עצמם, ובשביל רבים מהם ישראל היא אמנם חלק מהמציאות, אבל היא לא נוגעת בהם אישית – וכמו כל מדינה, דברים מסוימים בה טובים, ואחרים לא".
איך הם מדברים על ישראל?
"רבים מהם נוטים שמאלה, כמו רוב הצעירים, ויש כמה דברים שהם לא מבינים לגבי ישראל. הם שואלים: אם המדינה הזו חכמה כל כך והיא אחת מבירות הטכנולוגיה של העולם, איך זה שהיא לא מצליחה לפתור את הבעיה עם הפלסטינים? בנוסף, אין להם זיכרון של ישראל כאנדרדוג. יש נתק בלתי הגיוני מבחינתם בין השפה של הפוליטיקאים הישראלים, שלפעמים מציגה את ישראל כקורבן הנתון בסכנה, ובין המציאות שהם רואים, שבה ישראל מקרינה כוח. זו סתירה קיצונית.
"בסוגיה הזאת יש גם היבט שקשור להשתייכות לזרמים. קיימת עלייה במספר היהודים האורתודוקסים שרואים בישראל את ביתם השני ואפילו הראשון – הם ביקרו בה פעמים רבות, בני משפחה שלהם גרים שם, יש להם אהבה עזה לישראל, ורבים מהם עולים לארץ. אצל מי שאינם אורתודוקסים – כלומר, כ־80 אחוזים מהצעירים היהודים – התמונה שונה. אלה שמזוהים עם זרם דתי, רפורמי או קונסרבטיבי, סבורים שלישראל יש בעיה של פלורליזם, ובעיניהם זה עניין מרכזי, יותר מהכיבוש. רבות מהדרשות בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים – שלרוב יתרחקו מפוליטיקה אמריקנית – יעסקו ברבנות הראשית לישראל ובכותל המערבי, בגיור וברישום נישואין, ובשאלה אם חברי הקהילה עצמם מוכרים כיהודים בישראל.
"שלא כמו בעבר, יהודים־אמריקנים מבינים שישראל יכולה לטעות. ממשלת ישראל לא נותנת לזה את המשקל הנכון. אם רב קונסרבטיבי נעצר בישראל, יש לזה אפקט ויראלי מבחינת התגובות בתנועות הלא־אורתודוקסיות. יש כאלה שמתעניינים בסיפור הפלסטיני, אבל אין מה להשוות את היקף ההתייחסות".
במבט על הסטודנטים של היום, שיובילו בעוד כמה שנים את יהדות אמריקה, מה אתה לומד על מצב הזהות היהודית האמריקנית?
"יש התפצלות בזהות. כאן אין לך צבא שמחזיק ביחד חילונים ודתיים, ולו לתקופה קצרה. במקום הצבא יש קמפוס אוניברסיטאי, וחלק ממה שאנחנו עושים במרכז ברונפמן הוא להפגיש אורתודוקסים וליברלים. מצד שני, המפגש הזה הוא הסיבה לכך שהקמפוסים מציתים את כל הדמיון והזעם. באנלוגיה מוזרה, זה מזכיר את הלהט שיש לחרדים נגד גיוס בניהם לצבא. הם לא מעוניינים להגיע למקומות שמשלבים בין אנשים. מאותה סיבה, יהודים מהימין תוקפים בלי הפסקה את הפעילוּת של ארגון 'הלל' בקמפוסים.
"אני מאמין שלצעירים יהודים שמגיעים לכאן יש יכולת להתגבר על הבדלים, לדבר עם יהודים אחרים, ולהכיר בקיומו של משהו גדול שנוגע להיסטוריה ולייעוד שלהם. כשהם יעזבו את הקמפוס, הם יהיו עסוקים בעבודה ולא יהיה להם פנאי לעסוק בכך".
אתם מגדלים שישה ילדים במנהטן, וכמוך גם הבנים שלך מסתובבים עם כיפות גדולות וציציות בחוץ – סמלים יהודיים בולטים שלא פשוט להציג בכל מקום. אפילו בניו־יורק היו לאחרונה מקרי התנכלות על רקע אנטישמי.
"אני מרגיש בטוח בניו־יורק. לולא הרגשתי שזו עיר מוגנת, הייתי חושב מחדש איך להציג את היהדות שלי כלפי חוץ. התרבות של ניו־יורק, בעיקר כאן בדאון־טאון, מזמינה את כל סוגי האנשים המוזרים. אנשים באים מכל העולם, לבושים איך שהם רוצים, וגם אני אתלבש איך שאני רוצה. גדלתי במונטריאול, למדתי בקולג' בניו־יורק, אבל רק כשעברתי ל־NYU בשנת 2002 התחלתי להתוודע לנוכחות היהודית, שנמצאת בכל מקום בניו־יורק – בייגלס, סיינפלד, הכול. התרבות היהודית הניו־יורקית פורחת. כאן יכולתי להצטרף לזה, להיות יהודי דתי באופן מוצהר, אז למה להחביא את זה?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
